"דם על הדרכים" – על אלבום הפרידה המצוין של ריאן אדמס

אלבום פרידה הוא כמו תרופה שהוכחה מדעית, רק שמי שממציא אותה עושה זאת מתוך ניסיון, והרפואה אינה תלויה בפתרון, אלא בהצגת הבעיה, בהזדהות. הוא יוצר לעצמו אמצעי לקתרזיס מתוך תסמונת הלב השבור ומזמין את המאזינים להתחבר אליו או לחבר כאב אחר משלהם אל המילים המניעות ומתניעות. מ-"Blood on the Tracks" של בוב דילן האחד והיחיד דרך "Sea Change" של בק,  נראה שכאבי לב הפכו להיות אחד הגורמים הגדולים לכך שאלבום לא רק ייכתב, אלא יינצר במועדון לבבות שבורים מסביב לעולם וגם יקטוף לו כמה ביקורות טובות בדרך. השנה הצטרף למועדון האקסקלוסיבי אחד בשם ריאן אדמס עם אלבומו "Prisoner", שנכתב בעקבות הגירושין מהזמרת/שחקנית מנדי מור, אחרי שש שנים של נישואים שנראו בעיני התקשורת כיציבים ואוהבים.

danny-clinch1-630x420

כמו כל אלבום פרידה טוב, וכמו כל שירי אהבה שבאים ממקום אמיתי (ולא מרצון שטחי ליצור להיט ממילים מוכרות ומאוסות), נראה שאדמס הצליח ליצור אסופה של שירים המסתכלים פנימה אל תוך תהליך התדרדרות היחסים מנקודת מבטו; בלי להצביע על מי שבר למי את הלב, בלי סיבות ותוצאות, בלי הטחות אשמה, אלא רק מניסיון להבין, לתאר את הרגשות שלו מול השאלות הבלתי פוסקות שאולי הוא לא ימצא להן תשובה אף פעם, אבל עצם הבעתן יכול לעזור להגיע לשורש הבעיה.

כבר מהשיר הפותח והמפוצץ “Do you still Love me”, שר הדובר: "מדוע איני יכול להרגיש את אהבתך? הלב כנראה עיוור", ומאז סימני השאלה רק נערמים, מ"מדוע לסבך נשיקה פשוטה?" בשיר "Doomsday", עד ל-"אני לא עשוי מאבן […] אך עדיין לא יודע להבדיל בין ערימת האבנים למאפיינים שהייתי רוצה לשמור" ב-“We disappear” הקודר. נראה שאדמס מנסה לנתב את דרכו של המתבודד הפנימי (הו, כמה אני אוהבת אותם מתבודדים) מתוך כנפי השכינה, תחתם הוא יכול לשלב רק חלק מעצמו, אל הניתוק מצלן המחמם והתומך, אל דרך שמחזירה אותו אל נקודת ההתחלה הבודדה. שום דבר אינו נפתר, הגעגוע משאיר זכרונות של יד המלטפת את השיער ב-"Shiver and Shake",  ואין מעגל שגורלו להיסגר אלא רק התחלה מפתיעה של מערכת יחסים חדשה כמו שהוא מתאר ב-“Outbound Train”. הבדידות היא חלק מחייו של הדובר, היא ממלאה אותו בצורה כלשהי באוויר מסוג יוצא דופן, אבל כשאהבה מגיעה, היא תעשה זאת מהפתעה ולא מחיפוש נואש.

זהו אלבום ריאן אדמס טיפוסי, קל למצוא בו מאפיינים מקבילים ל-"Love is Hell", אלבומו הבוסרי מ-2004, שגם שם לש האמן את הבצקת שנוצרה עקב ניסיונות חוזרים ונשנים שלו עם המושג המתנדנד שנקרא אהבה. זה עדיין אלבום קאנטרי קליט, ובנוסף ישנה השפעה בולטת במיוחד של ברוס ספרינגסטין על המוזיקה כולה; אם זה המפוחיות ב-"Doomsday", הקול הצרוד והכאוב ב-"Haunted House" או אפקט המסע שנוצר מהגיטרות האקוסטיות, סטייל “Tunnel of Love”, עוד אלבום פרידה פרי מוחו האמריקני של הבוס. אך עם כל ההשפעה והטיפוסיות של המוזיקה, "Prisoner" הוא אלבום שלם יותר משאר הדיסקוגרפיה האדמסית, יש לו נושא עיקרי ותחתיו תתי סעיף שלא יוצאים מהכלל השברירי, הם שומרים על קוהרנטיות, והקאנטרי מסביב מוסיף להם הרגשה ארצית – כמו אהבה שאינה תלויה בפנטזיות משועתקות, אלא בחיבור אמיתי.

אחרי מספר אלבומים של אדמס שהחזירו אותי להקשבה של מספר פעמים מועט (כש-"Love is Hell" הוא יוצא דופן, והוא תושב קבע במערכת הסטריאו שאני עדיין מפעילה מדי פעם), "Prisoner" מתעלה על קודמיו לטעמי. האלבום עדיין לא סיים את מסכת החרישה בנגן שלי, נראה שהוא יישאר שם לזמן מה ואולי אפילו ימצא את עצמו בסוף השנה ברשימה, כי כשאמן כותב מתוך השרירים, הורידים, כדוריות הדם והקישקע, סביר להניח שהתרופה שהוא רקח תמצא את דרכה אל מערכת הדם והחמצן שלי, ותאחה פצעים אחרים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: