מחשבות רנדומליות על "Pure Comedy" של פאת'ר ג'ון מיסטי

אחרי שקראתי מספר פעמים את המילים ושמעתי פעמיים את האלבום, פניתי אל המחברת שלי וכתבתי מחשבות – ומכיוון שמדובר באלבום שכולו כאוס, לא ראיתי סיבה להפוך את המחשבות הנ"ל לביקורת קוהרנטית, אז הנה:

"האלבום הוא כלא האמונות שלי" -ג'וש טילמן

למרות ששם האלבום האחרון של פאת'ר ג'ון מיסטי מתאר אותה ככה, הקומדיה של האמן אינה טהורה כלל. כאשר הוא מספר בדיחה, חצי אחד של המאזינים נאנח מעומס הפלצנות והחצי השני, כמו בשיר ההוא של הביג'יז (נו, ושל פיית' נו מור), מתחיל לבכות. ההומור השחור של ג'וש טילמן הפך כבד באלבומו החדש והוא מתחיל מהמום המולד של כולנו. חצי מאיתנו מגיחים אל העולם הזה מחוסרי תוכן, מה שהוא בוחר לקרוא לו ברזל, ורובנו לא יודעים מה מחכה לנו מעבר לקשת, ואין מדריך שייתן כמה תשובות, החינוך של רובנו מושתת על תשובה אחת.

1200

טילמן מעולם לא היה שמח, הוא מאוד מצחיק, אבל תמיד יש נימה של סרקסטיות, ציניות, פסימיות. אפילו באלבומו הראשון בו הוא נשא את הטייטל פאת'ר ג'ון מיסטי, הוא סיפר על דמויות שונות שחושבות על עצמן, הוזות כל הזמן או נידונו לסתם, כשבאמצע הוא מילא את החורים בפסיכדליה וקאנטרי שעידנו את הפינות החדות.

הפעם העצב והחרדה ברורים מדי לעין והמסקנות הפשוטות שכולנו כבר יודעים נמצאות בסופי שירים, אבל הכל עדיין אבוד. בכלא האמונות של ג'וש טילמן הכל חנוק גם כשהוא מביע רגש בשירים כמו "Smoochie" או "In Twenty Years or so", זה נשמע כאילו גם הוא נאחז באיזה ענף שברירי כדי להתמודד עם התודעה המייסרת שלו ולהשתחרר ממנה.

טילמן הוא אמן אבוד, הוא תלש את עצמו מילדות נוקשה ומאז מתנדנד בין חרדה אינסופית מפני סערות העלולות לבוא לבין הנחמה שהיא אישתו ומשפחתו המוזיקלית. האלבום הראשון שלו בתור פאת'ר ג'ון מיסטי היה סיפור של מסע ושינוי, השני ניזון בעיקר מפריחת האהבה ושאריות ניצנים של ביקורת פוליטית-תרבותית, והפעם הוציא טילמן אלבום של אדם שנמצא במקום, אדם שחווה מספיק בחייו כדי לשבת ולטעום מהחמיצות המתוקה של פרי הידע.

הכאוס שולט במילותיו, תוך כדי האזנה ממש ראיתי לפני עיניי את דמותה של רובין רייט (המדהימה) מהלכת כמו קבצנית בסיומו של "כנס העתידנים" (לא קראתי את הספר) ומסתכלת סביבה על המכורים כמוה, אנשים המנסים לקבץ עוד מהסם שיעוור אותם מן האמת.

485011b6c7964ceeae8c1ef5060b30c9.1000x1000x1

לרוב השירים אין פזמון חוזר, רובם בנויים מבתים על גבי בתים של נבואות פסימיות ותובנות פילוסופיות על הווה שנהיה קרוב יותר לאפוקליפסה. הכאוס תמיד שלט על רוחו של האמן; השאלות האינסופיות של התמודדות עם האחר, עם השליט ועם הסביבה כולה המותירות אחד כגרגר חול הרוצה להיסחף אל התשובה האולטימטיבית. אך אין "42" במציאות , רק בספרים ובמסקנות האישיות. גם ז'יז'ק, פרויד וקאמי ממשיכים להותיר אחריהם סימני שאלה ושם הכאוס האמיתי, ועוד יגיע היום בו אנשים ירימו ראשם ממסך האייפד, יורידו את משקפי ה-VR ויהלכו כקבצנים כמו הג'וש טילמנים אשר ראו וממשיכים להביט מהצד.

אבל האם זה כאוס ששווה לכתוב אלבום שלם עליו? האם טילמן הוציא יצירת אמנות או שמא הוא שיחרר חלק מעצמו מעול המחשבה והעביר אותה למוחות אחרים דרך צלילים מלודיים המולחנים בחצי-קפידה?

טילמן כועס, האמונה שהביאה אותו לעולם, ובתור כזה הוא לא רצה להיות חלק ממנו. הוא קילף את העבר מעצמו אבל הוא עדיין רותח בכל פעם שמדברים על רוח אשר נעים להסתתר תחת כנפיה המופשטות, מבלי לדעת אם היא קיימת או לא. הוא כועס על תעשיית הכלום התרבותי, מאות ערוצים המשדרים את אותו תוכן והופכים אותנו שבויים בתוך פנטזיה שאנחנו לומדים יותר, מרגישים יותר וכל זה בעצם תסביך התמכרותי חסר משמעות.

האם זו המוזיקה להקשיב לה? חד משמעי כן.

האם זו מוזיקה שארצה לחזור אליה? אולי במינון נמוך.

האם זה אלבום שייזכר גם בשנים לאחר מכן? טוב, ברור שלא, אלבומים הם כבר לא בשביל הקולקטיב אלא בשביל קהל יחידני יותר. היום זה פאת'ר ג'ון מיסטי, מחר פליט פוקסז יוציאו אלבום ומחרתיים, מי יודע איזה אמן קאנטרי יקריץ גיטרת פדאל סטיל וירטיט עוד קצת דם בתוך השחור שזורם בפנים. ובכל זאת שווה לציין אלבומים שהיו שחורים ובכל זאת הקפידו להכניס חיים אל תוך המיקס: "Automatic for the People" של REM למשל, בוב(י) דילן עם "Time out of Mind", "13" של בלר, בכל אחד מהאלבומים האלה היה אור, רגש, הרי זה הלב שפועם אותנו, לא המוח.

תשעת מדורי גיהנום עובר בן אדם, כופר הוא בנשמתו ואין מי שיכפר או יסלח מלבד עצמו. אבל "הקומדיה האלוהית" של דנטה לא עברה רק אש ושטן, היו גם מדורי גן עדן וביאטריס אחת. היצירה מסתיימת עם התגלותו של אלוהים בפני הגיבור אבל הבדיחה היא עליו – הבדיחה היא על חשבונם של כל אלה שלא מבינים כי להם האבן המתגלגלת, כל אחד וחוסר המשמעות, כל אחד וגודו שלא יגיע.

מי שמך, מר טילמן? מי שמך? להיות נביא מבחירה, פחדן מחוסר ברירה. הקמת שריפה מחרידה על הקרקע, הרעדת את זו מתחתיך וקראת להפסיק עם כל המשחקים הללו אבל מי יקשיב? מי יטמיע? האם הוא ראה טעם בלהוציא את כל הנבואות הנ"ל? האם גורלו להיבלע ע"י לוויתן?

האיזון הוא הלהבה יוצאת הדופן והיא נמצאת בין החלומות של הרומנטי לפוליטיקת הציניקן, בין האמונה באל אחד לאלילים אחרים המלמדים דרך אפליקציות מהי האופנה העכשווית. בין תומאס מאן, אוסקר וויילד וסטיבן פריי לאנשים שכותבים את אותו הדבר ופשוט נותנים שם אחר לכל דמות, בין סילביה פלאת', פטי סמית' ואמילי דיקינסון לבין אלפי מפיקים וכותבים אשר משלמים להם מלא כדי לעבוד על אלבום אחד. טילמן היה בשבילי איזון, ועכשיו איקרוס קורא לו להצטרף אליו בין קרני השמש.

אבל כמו כל חטא, זה היופי שמרכך, אותה גיטרת סטיל אינה מוקרצת באמת, כל צליל שלה הוא ברכה. הפסנתר מייצב את הקולות המנסים להשליט דיסוננס, המסקנה מהשיר הראשון מתחברת עם השורה האחרונה ואחד פלוס אחד באמת שווים שניים, והכל זה בעצם אני ועוד מישהו הנמצא אי שם מעבר לקשת. אי אפשר לסיים שחור בלי אור, בלי תזמורת כינורות מנחמות המזכירות שאותו יופי מסמם הוא הישרדותי ואם יום אחד אטעם את מתיקותו האמיתית אז אולי הכל באמת היה שווה את זה.

סעמק איתך, ג'וש טילמן. אם העולם ברובו עשוי מים והאדמה רק מטעה אותנו וגוררת לגרגרנות, אז המחסור באופטימיות שלך הפכה אותי למרדנית עם תקווה על דלג חצי שרוף.

אמרתי פעם שכל מה שאני רוצה זה אלבום שלם של "Holy Shit" מאלבומו השני, ועכשיו כשקיבלתי את זה איני יודעת למה. אפשר לתת לי חור שחור על כפית שכולה זהב, אבל מה היא שווה ללא הפעימות, ההתאהבות העיוורת והזכות להיות שותפה של מישהו.

והנה, עדיין לא גירדתי את קצה המחשבה של הליצן העצוב, אבל לפחות הוצאתי את זה. קל להסתכל על העולם מלמעלה ולהצביע על האשמים, אבל הפתרון הוא מלמטה, וגם אם שמעתי רמזים שלו מבצבצים פעם או פעמיים באלבום "Pure Comedy", הם לא הצליחו לנחם.

"האלבום הוא כלא האמונות שלי", הוא אמר, אז למה לקחת אותנו שבויים ככה? סעמק, למי לי הרגישות עכשיו?

חן.

מודעות פרסומת

5 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. Shahar Rodrig
    אפר 10, 2017 @ 14:02:12

    "אבל האם זה כאוס ששווה לכתוב אלבום שלם עליו? האם טילמן הוציא יצירת אמנות או שמא הוא שיחרר חלק מעצמו מעול המחשבה והעביר אותה למוחות אחרים דרך צלילים מלודיים המולחנים בחצי-קפידה?"

    נקודה מעולה. אני חושבת שבגלל הרקע הדתי של טילמן הוא באמת משח את עצמו לנביא זעם ומתעל את הנאומים שלו דרך קהל משולהב (חצי-עיוור) שיגיד שהאלבום הזה הוא יצירת מופת. אותי האלבום די אכזב, הוא לא רע (בכל זאת – כבוד לפאת'ר) אבל באמת נראה לי שיש בו הרבה שירים חצי אפויים שלא מחמיא להם להיות חצי אפויים… אולי חוץ מ-Smoochie שדווקא העובדה שהוא די raw עושה עמו חסד. קצת כמו הצילומים של אמה…

    הגב

    • himandshe
      אפר 11, 2017 @ 17:53:44

      אף פעם לא התעמקתי בצילומים של אמה, טענה מעניינת ממש. אני חושבת שהדבר שמפריע לי באלבום הזה שבתוך כל הנבואות והתצפיות שלו, הוא שכח שבתור אמן יש גם לב. הוא גם מטה את המראה השחורה בלי יותר מדי מקום לפתרונות. אני עדיין אתן לו עוד כמה וכמה הקשבות (כי כמו שאמרת – זה הפאת'ר) לפני שאפסוק, עדיין הוא כותב מיוחד במינו בדור הנוכחי. תודה שקראת שחר! נהניתי מאוד לקרוא את הביקורת שלך בקולומבוס

      הגב

  2. Shahar Rodrig
    אפר 14, 2017 @ 18:10:43

    תודה! אגב, אתמול צפיתי בלייב וידאו של מיסטי בפייסבוק. זו הייתה הזיה: https://www.facebook.com/plugins/video.php?href=https%3A%2F%2Fwww.facebook.com%2Ffatherjohnmisty%2Fvideos%2F1304480402992874%2F&show_text=0. לא יודעת אם ראית את זה גם אבל הבנאדם מאבד את זה…

    הגב

    • himandshe
      אפר 14, 2017 @ 21:52:18

      הסתכלתי עליו עושה כלום ואז הבנתי שהוא די מראה שלי עושה כלום וכיביתי, הלכתי לנסות לעשות משהו הזוי פחות 🙂 אם הוא היה שפוי, הוא לא היה מוציא אלבום כזה, אז אולי עדיף שימשיך ככה חחח

      הגב

  3. מעקב קישורים: אותנטיות, היא אמרה: סולחה עם הדמות של ג'וש טילמן | himandshe

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: