צפצוף מתמשך כחלק מהדממה – על 3 אלבומים מביני בדידות

בחודשים האחרונים התגלו כמה פאקים בייצור האינטראקציות שלי עם אנשים אחרים. פגעתי, נפגעתי, אכזבתי, נפתחתי, נענשתי, נחסמתי, חסמתי, לא הצלחתי להשתלב באף קונסטלציה חברתית, אפילו בתוך כאלו אשר הייתי חלק פעיל בהן, ולבסוף בחרתי להתרחק. אולי זה התרגיל של הגיל, אולי זו העובדה שלא חוויתי מספיק בשביל לשתף עם אחרים, אבל בזמן האחרון הרגשת העוף המוזר התעצמה בתוכי ואיתה גם השעמום והבדידות, ובמקום הזה מצאתי את המילים שלי בתוך אמנים אחרים, במנגינות שנעמו לאוזניים והפכו את הכאב לנגיש ובהיר יותר, ועכשיו אני רק מחכה להרגשת הנחמה, להארה שתראה לי מה הצעד בחיים שאף פעם לא היו חגיגה. בינתיים ביכולתי רק לשתף את חלק מהאמנים שהעשירו את זמני בתקופה המוזרה הזו והנה הם:

Kevin Morby –  City Music

citymusic_kevinmorbyמייבל נפרדה מהעיירה הקטנה בה היא חיה ועברה לעיר הגדולה. קווין מורבי, שהפך ליקיר הבלוג בשנה שעברה, לא כתב מה משך אותה אל הבניינים הגבוהים; אולי היו אלה חלומות שאת צליליהם אפשר לשמוע כבר בשיר הראשון של "City Music", ואולי היא חשבה שזה יהווה צעד קדימה בחיים. בכל מקרה נראה שהבחורה הדמיונית לא ציפתה ללמוד על עצמה כל כך הרבה תוך כדי שסקרה את הרחובות עמוסי האנשים והרעש. במקום לכתוב מנקודת מבטו על הערים הרבות בו ביקר, בחר קווין מורבי לכתוב דרך עיניה של מייבל, נערה אשר גרה בקומה גבוהה בדירה מזופתת המשקיפה אל עבר ההמונים ברחוב, ולמרות האנשים הרבים העוברים מולה, היא נותרת מנוכרת ובודדה כשרק שאלות מבדרות את מוחה בעודה מביטה על העוברים ושבים. בין סימן שאלה אחד לאחר, קישט מורבי את האלבום עם מחוות רבות לצלילים מוכרים מהערים המחוספסות של לו ריד ("Downtown’s Lights"), הרמונז ("1234") ופלאנרי או'קונור ("Flannery", קטע שמקריאה מג ביירד הנפלאה). ישנו קסם בין הפקקים וההומלסים, ישנה השראה בין הניכור והבדידות, וישנה גם מג ביירד שנידבה את קולה לקאבר ללהקת Germs, "Caught in my eye" שאם תהיו אדישים לו, אני לא יודעת אם יש בכם רגשות. מורבי נשאר פשוט, ובעזרת אותה פשטות צינית נראה שלרוקנרול יש עוד סיכוי בין עומס האינדי שיש היום.

Colter Wall – Colter Wall

colter wallבעוד מייבל וקווין מורבי נשארים במקום ומתצפתים מהצד, יש זמר שחושב שכל העניין בחיים הוא לא להישאר במקום אחד, אלא לעבור ולחוות; המוות סורר ומאתר קורבנות במקומות קבע והחיים נושמים רק את הדרכים. לקולטר וול יש קול של קאובוי שראה יותר מדי חורפים ושאף יותר מדי עשן לריאות, ורק אתמול הסתבר לי שמדובר בזמר קאנטרי בן 22, אחד שהתגלה רק לאחרונה (ע"י, בין היתר, לוסינדה וויליאמס והמפיק ריק רובין) והוציא את אלבום הבכורה שלו השנה. הצעיר כתב שירי נוודים על אהבה, פשע, נקמה, עסקי קאובוי רגילים. בלחנים פשוטים, וכיאה למסורת הקאנטרי, הוא שר על תזוזה, על רכיבה, על שיטוט בין עיירות, נשים שונות ממקומות בהם עבר, ותמיד הוא ממשיך הלאה עם הכובע המכסה מפני השמש המובילה אל האופק. "אל תחפשו אותי בתהילה/אל תחפשו אותי מתחת לאדמה/מכיוון שאני ארכב על רכבי המשא/איפה שנשמות הנוודים הולכות", בתוך החוויות של וול אין חיפוש אחר פרסום, אלא רק גיטרה, סיגריה ומילים המפריחות חיים בדמויות, והורגות אותן ברגע שצריך להמשיך הלאה.

Bedouine – Bedouine

bedouineאך אדם הוא לבדו בכל מקום, וגם המעברים, חווייתיים ככל שיהיו, הם סם המרחיק אותנו מהקסם שיש בתוכנו. הקאנטרי לוקח אותנו אל זמנים שהיו פעם, אל מקומות שעדיין מסניפים נוסטלגיה שכולה פאבים, ריקודי שורות ומאבקים מאצ'ואיסטים. מולו עומד הפולק המפרק את הפאסון ומנגן בצניעות מול הטבע שכולנו קטנים מולו. בדואין היא אזניב קורקג'יאן (מקווה שלא עושה טעות עם השם), אמנית פולק מתחילה שנולדה בסוריה למשפחה ארמנית ולאחר שזכו בהגרלת גרין קארד, עברה עם משפחתה לארה"ב, שם מצאה את ההזדמנויות שלה בתוך פריטות גיטרה אותם קישטה במילים על טבע ומאבקים פנימיים. הנוסטלגיה הקטיפתית של הפולק מצויה בתוך קולה העדין של קורקג'יאן, בתזמורים עדינים שמזכירים ימים של ושתי בניאן, אבל היות האישה לבדה אינו מצער כל כך, גם עצמאות היא דרך, היא יודעת להיות יפה כשמטפחים אותה במוזיקה כמו זו של בדואין.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: