אינטרפול שלי – על ההופעה ב-9.8.2017 בפראג

cof

לאחר שההופעה הסתיימה, כשפול בנקס יצא לקראת המעריצים שחיכו לו מחוץ לאולם הלוצרנה בפראג, ראיתי מעריצה מבקשת ממנו חיבוק והוא זרם איתה עם "Sure" אדיב. הוא זרם גם עם מישהי שביקשה שיחתום לה על הציצים, אבל מזה בחרתי לא לקבל השראה. כשניגשתי אליו לבקש חתימה על מהדורת 10 השנים של אלבום הבכורה של אינטרפול, אותו ניגנו במלואו באותו ערב, הוא הודה בהפתעה שהוא לא מכיר את המארז (הוכחה לכך שהוצאות מיוחדות הן לאו דווקא רעיון נוסטלגי ורומנטי של הלהקה, אלא מחשבה תעשייתית של אנשי כסף). הוא עלעל בו מעט וכל מה שיכולתי לחשוב עליו, בהיותי הצ'נדלרית שאני, היה איך לצאת מהכל עם בדיחה. שאלתי אותו אם הוא רוצה אחד לאוסף שלו והוא צחקק וחתם. שאלתי אותו אם אפשר לקבל חיבוק ובלי שהתכוונתי יצא לי המשפט "בשביל כל הזמן הזה" – "For all this time". הוא כמובן חייך ופתח את זרועותיו והתחבקנו לשנייה שממנה אני זוכרת רק כמה נעימה הייתה ההרגשה של הז'קט שלו, וזהו, נאטמתי לגמרי, נתתי למצב רוח לעלות, אבל הרגש האמיתי נשאר חבוי בתוך ליצנות מביכה. אני בטוחה שאיזו חן חוץ-גופית שריחפה מעליי בכל הזמן הזה דפקה את הראש שלה בכל הקירות האפשריים כי היו לי יותר מדי דברים להגיד למר בנקס, וכל מה שהוצאתי באמת מהלב היה "בשביל כל הזמן הזה".

הלוואי והייתי יכולה להסביר מהו אותו זמן לסולן של אחת הלהקות האהובות עליי, על תקופה של יותר מעשר שנים בהם השקעתי זמן ומחשבה על כל מילה ומילה. הלוואי והייתי יכולה להודות לו על רגעים ספציפיים יותר או פחות, לספר לו איך אני שומרת את “NYC” לעתות של מצוקה אמיתית, כשאף מילה אחרת לא יכולה לנחם. כמה "להדליק את האורות הבהירים" עוזר נגד כל האכזבות, הבושות, השברונות והרחובות העמוסים בהם איני מוצאת דבר אחד ממלא. כמה "A Time to be Small" עדיין מאתגר את המחשבות שלי, איך לשמוע אותו שר "Don’t give up" ב-"Song Seven" משפיע ומחנך, איך קטע גיטרה אחד כמו ב"Public Pervert" מאיר עליי בכל הקשבה, איך גם באלבום חלש כמו "El Pintor" עדיין יש מילים שבונות לי גג להסתתר מתחתיו כשנראה לי בטיפשותי שאף אחד אחר לא יהיה מעוניין להקשיב. על איזה בסיס הוא חדר אליו, מקום פנימי מכוסה ברצונות אמיתיים שיש לי ומשום מה אני לא מצליחה להגשים. הלוואי ויכולתי לחסום דווקא את מנגנון ההומור האסקפיסטי שלי ברגע שבנקס יצא מהאולם, להבין באמת מי עומד מולי, אבל זה אף פעם לא יקרה למי שמפחדת מהתגובות הלפעמים רגישות מדי שלה. האסימון נפל לי רק בוקר למחרת ובכל זאת, כדי לא להביך את אילת ואת עצמי, נמנעתי מלבכות יותר מדי.

cof

ההופעה הייתה נהדרת, מי שראה את אינטרפול בארץ יודע שהם מנגנים את השירים שלהם כפי שהם באלבום, ובכל זאת בלייב יש להם אפקט אחר, ממש כמו ההגדרה שלהם – חיים יותר. לשמוע אלבום שלם בהופעה חיה זו חוויה משחררת באופן מסוים, מכיוון שברור מה יהיה השיר הבא, ולכן גם יש סוג אחר של ציפייה. הפעם, כשהיינו קרובות לבמה (שורה שנייה אחרי מאמצי סבלנות וסיבולת רבים), יכולתי גם להתמקד במי שרציתי ולראות ברור את סם(י) פוגרינו משתגע על התופים ב"Say Hello to the Angels", את דניאל קסלר לוחש "There’s nothing to say, when there’s nothing to do" ב-"PDA", וכמובן לחזות בפול המתכתי צועק "Stella" בעודו מביט למעלה מעל הקהל, לעבר העולם שהוא יצר מהמוח הפואטי שלו. היה מחשמל, הלוואי והכוח הזה היה זורם גם למזגנים שלא עבדו במקום. לאחר שסיימו לנגן את אחד האלבומים הטובים מהעשור הקודם (אחד משני אלבומי העשור שלי, אם אתם שואלים…), עלו החבר'ה פעם שנייה לבמה כדי לנגן כמה שירים מאלבומים אחרים ואנטיקס כיכב עם "Take you on a Cruise" ,"Not Even Jail", "Evil" ו-“Slow Hands”. הם ירדו עוד פעם ולהדרן חגיגי במיוחד ניגנו את "Specialist", שבאותו רגע הזכיר לי כמה מכוננת הייתה הלהקה בהיסטוריה הפרטית שלי.

היסטורית פרטית שלי, זה נשמע כל כך רכושני, אבל באמת שיש את אינטרפול ויש את אינטרפול שלי, אינטרפול הבינונית בעיני מעריצי מוזיקה ואינטרפול העמוקה בעיניי, אינטרפול הסקסית והאסתטית כפי שחברי הלהקה מציגים, והבדים אותם הם תופרים עם גיטרות חותכות ותופים מפמפמים שעוטפים את המוח במחשבות אסתטיות משלי. זה לא בא מתחושה של בעלות על החומרים של הלהקה, אלא מתוך שייכות שלי אליה ושל השלישייה הניו-יורקית אליי, תחושה שאני עדיין מחפשת בעולם הקרוב אליי. בגלל אותה תחושה של שייכות, יש לי לפעמים בעיה עם הופעות חיות. ברגע שאני רואה את האנשים הרבים או המעטים שמחכים מחוץ לאולם אני מבינה שאת האינטימיות המשחררת שיש לי עם השירים אני לא אוכל לקבל, כי הקולקטיב לא נותן מקום לאינדיבידואל, ומה שבהקשבה יחידנית הוא חוויה עמוקה, הופך בלייב למסיבה שבה הרגליים מדברות הרבה יותר מהלב. אבל זה לא שחור ולבן כמובן, החוסר באינטימיות לא דרס לגמרי את החוויה, השייכות עברה מן הלהקה לקהל עצמו, והיה קהל מקסים כל כך, לא יכולתי לבקש טוב יותר. חבורת צעירים גרמנים שהקדימה אותנו והגיעה מהצהריים לאיזור האולם הייתה מורכבת מילדים חמודים עמם פיתחנו שיחה במהלך הציפייה, עוד חבורה של רוסים ביקשו ליידע את כולם שזהו יום ההולדת של פוגרינו ואולי כדאי שבתור מעריצים נעשה משהו בנידון. בהופעה שרתי את השירים יחד עם עוד 2,499 אנשים משולהבים, התבלבלתי במילים וצחקקתי כששמעתי ג'יבריש גם מסביבי. הקהל בהופעה (שאני לא בטוחה שהיה מורכב בהרבה מצ'כים) היה מנומס, לא היו קפיצות גדולות, דחיפות לא הרגשתי ולו לשנייה, היה מרווח ביני לבין כל מי שהיה מסביבי ורק הזיעה הייתה יכולה להאפיל על החוויה, אם היא לא הייתה מהולה בכל כך הרבה שמחה.

cof

לאחר ההופעה, ישבנו אילת ואני להירגע מהחום שהיה בפנים ולעכל את מה שחזינו בו. הרגשתי כמו סחבה של זיעה לאחר המחסור במיזוג בתוך הלוצרנה, שאילולא אגלי הזיעה על העיניים אולי הייתי יכולה להעריך יותר את הארכיטקטורה של האולם. יצא שפספסנו את דניאל, לצערנו, אבל התנחמנו בכך שראינו אותו בבוקר מתהלך בסמטאות עמוסות התיירים של פראג. התנתקתי מעצמי כשפול בנקס יצא, אבל לפחות יצא לי המשפט שאולי נשמע לו תמוה, אבל לי הוא הסביר הרבה יותר איך אינטרפול תמיד הייתה ותהיה חלק מהפעימות שלי, ברגליים המפזזות, בידיים המחקות את פוגרינו, בראש המטלטל, בחיוך או הגיחוך הנלווה לזכרונות שלי מהם ובמיוחד בפעימות הללו שמפעילות את מנגנון הדמעות כשאף אחד לא מסתכל, ומזכירות שלמרות שמציאות מלמדת אדישות, יש עדיין צבעים בגוונים בהירים יותר המאירים על הכל.

אולי בפעם הבאה אזכה להגיד לאחד הגיבורים שלי עד כמה אני מודה לו, אולי בפעם הבאה ארשה לעצמי להרגיש כמו עכשיו כשאני כותבת את המילים הללו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: