ברלין חלק א' – התחייה – על ההופעה של הפליט פוקסז

פספסתי את הפליט פוקסז פעם אחת כי הייתי פחדנית, והסיבוב הזה היה ההזדמנות שלי לכפר על כך. שנים חלמתי לראות את השועלים, תקופות שבהן הוארתי ע"י מילותיו של רובין פקנולד ונמסתי למשמע ההרמוניות הקוליות או אנדרלמוסיית כלים שהם היו אחראים עליה בכמה שירים, זה היה חלום שנועד להתגשם, במיוחד עם אלבום שעשה עליי את הרושם האולטימיטיבי השנה – "Crack-Up".

היה די קל להגיע לשורה הראשונה באולם ה-Columbiahalle. אילת, עטר ואני הגענו לאיזור האולם שעה לפני ההופעה וגילינו רק שתיים שחיכו שם, אנג'לה האיטלקית ושרה הגרמניה. איך שהגיע זוג נוסף של אנשים והתיישב במדרגות ליד הכניסה תפסתי יוזמה ונעמדתי ליד הדלתות. כשארז מ"אנטנות השמיימה", ששמחתי להשתתף איתו בחוויה (עוד נראה את סיגור רוס ביחד!), הצטרף לחבורה כבר היינו שורה שלמה של ישראלים שחיכו מול הדלתות, אבל אז הגיע עמיחי בהפתעה גמורה בלי להודיע מראש והעלה את החוויה ברמה. קצת איבדתי את הראש ברגע שהוא הגיע, ומרוב עברית שדוברה במהלך הציפייה להופעה, כבר לא הצלחתי להבדיל בין האולם הברלינאי לישראל.

מימין: מורגן הנדרסון, סקיי סקיילט(?), רובין פקנולד ומאחוריו מסתתר מאט באוואר הקטן

על החימום לא אכביר במילים מכיוון שמה שניק חכים (Nick Hakim) עשה היה בעיקר להלחיץ אותי עם העוויתות שנוצרו כנראה מאובר-אלכוהול או סטלה מטורפת, וגרם לי להריע לו מפחד שאולי אם הוא לא יקבל מספיק עידוד מהקהל הוא יישאר שם. אבל הוא לא נשאר והשועלים עלו לבמה והתחילו אותה עם השיר הראשון מאלבום השנה שלי "Crack Up". ההתחלה הייתה קצת צורמת לאוזן, שמעו את הגיטרות יותר מאת קולו של רובין, ואותה אנדרלמוסיה שדיברתי עליה טבעה יותר ויותר בתוך בלאגן של סאונד. כשהגיע זמנו של השיר השני בהופעה ובאלבום, "- ,Cassius", הבעיה נפתרה וכל מה שנשאר זה רק ליהנות מההופעה שכללה בעיקר שירים מהאלבום הראשון והשלישי, חלק מהסיבה למה ההופעה לא הספיקה.

הופעות מוזיקה בשבילי היא חידה שאיני מצליחה לפתור, עוצמה פנימית שמתעוררת דווקא כשלהקה שאני ממש אוהבת עולה על במה וגורמת לי להארה או שתיים שמשאירות אותי הלומת קרב כל הדרך חזרה למיטה. ההופעה הנ"ל לא הייתה יוצאת דופן ותחת מרותם המעודנת והרכה של השועלים, משהו בבטן התרפה ואיפשר לסרעפת לפעול בהלכתה. על האושר המובן מאליו האפיל צורך בסיסי לנשום, ובין שיר לשיר הרגשתי איך החזה מתנפח יותר, כאילו חמצן חלופי ובריא יותר החליף את כל מה שנשמתי עד אז, כשלא היה צריך קשר מיוחד עם הלהקה, רק את המוזיקה שהם הגישו עם כל כך הרבה נשמה. החבר'ה הראו רצינות יתר בכל הנושא של נגינה והתוצאה הייתה מפעימה. רובין היה היחיד שיצר קשר מבויש עם הקהל, התבדח על השרפרף הגבוה שעמד לידו ומעליו נחו כמה כוסות תה ובקבוקי מים מהם הקפיד לשתות בין שיר לשיר, ולא הפסיק לחייך כשהקהל גילה כלפי הלהקה הרבה חיבה עם מחיאות כפיים וצעקות. זו הייתה חוויה מיוחדת במינה, יצא שנעמדתי בדיוק מתחת לפקנולד ולא יכולתי כמעט להסית את הראש שלי כדי להסתכל על אחרים, כשדמותו הקופצנית והאנרגטית של מאט באוואר, המתופף של הווקמן שעכשיו עושה את סיבוב ההופעות עם השועלים, בצבצה לי מדי פעם בזווית העין.

מימין: רובין פקנולד ובין רגליו מאט באוואר, כריסטיאן וורגו וקייסי ווסקוט

לא הפסקתי להגיד בדממה את המילים של פקנולד במהלך ההופעה, באיזהשהו שלב באמצע ההופעה כאב לי בפה מרוב שהזזתי אותו כל כך. השתדלתי לא לשיר כי ידעתי שזה מפריע לאחרים כשהם שומעים יותר את הקהל מאשר את האמן, אבל לא העזתי להרפות מהמילים בהם הזין אותי פקנולד במהלך השנים מאז שגיליתי את הלהקה אי-אז בחורף 2008. בין החלומות, ההרים הגבוהים והסדקים עליהם שר פקנולד, המלודיות של הלהקה קיבלו אנרגיה מחודשת, כאילו הם קמו לתחייה, אפילו יותר מזה – הועלו מעבר לתחייה ונשארו במקום שבו גובה כבר לא יכול להימדד, והאוויר הצלול ביותר התפזר בשביל שנוכל לשאוף, להסניף ולהתנקות. "אתם מוזמנים לבוא ולשמוע פולק רועש" אמר פקנולד פעם כשנתבקש להזמין צופים להגיע להופעות של הפליט פוקסז, וזה מה שאוזני הקהל קיבלו – פולק שכולו מלא חיים אשר יכולים למלא נשמות של אלפים ואף להחריש כמו בין התנוכים.

לא הספיקה לי הופעה אחת, מה גם שהבנתי מה הולך מולי רק לקראת הסוף, בין "A Shrine/An Argument", לשיר האהוב עלי השנה "Crack Up". מדובר בשני השירים שגם מוזיקלית וגם לירית הם מאוד מורכבים, והחיבור ביניהם הרגיש טבעי, כאילו הם הגיעו מאותו אלבום. המילים של שני השירים הן אילו שהזדהיתי איתן בעוצמה החזקה ביותר, וכנראה ששם הגיעה ההבנה ואיתה, כמובן, הדמעות. ההדרן היווה חצי נחמה, אבל איך שהסתיים "Helplessness Blues" והחבר'ה נפרדו ממנו (אילת טוענת שרובין שלא הסתכל על הקהל כל ההופעה החטיף מבט לכיווני לפני שעזב, וממש בא לי שזה יהיה נכון), נשאר לי טעם ממש מתוק של עוד.

גיבור שלי: רובין פקנולד

יש לי עוד כל כך הרבה להגיד, אבל יש דברים שאולי עדיף לשמור לעצמי 🙂

רשימת השירים:

1. Arroyo Seco/Thumbprint Scar
2. Cassius, –
3. – Naiads, Cassadies
4. Grown Ocean
5. Battery Kinzie
6. Ragged Wood
7. Your Protector
8. The Cascades
9. Mearcstapa
10. On Another Ocean (January/June)
11. Fool's Errand
12. He Doesn't Know Why
13. Blue Ridge Mountains
14. Tiger Mountain Peasant Song
15. Mykonos
16. White Winter Hymnal
17. Third of May
18. The Shrine/An Argument
19. Crack-Up
    Encore:
20. Oliver James
21. Helplessness Blues