עשור לאלבום הבכורה של הפליט פוקסז – האלבום שחגג מאות שהיו לפניו

תארו לכם בוהריים אי אז בחג המולד 2008 בגלזגו הקפואה בסקוטלנד. זהו יום החופש אליו אני מייחלת יותר מכל, אחרי שבוע מס' מי יודע כמה שאת מירב שעותיו ניצלתי כדי להרוויח כסף על חשבונם של סקוטים נחמדים שרק רצו לפנק את ילדיהם עם צעצועים לכבוד החג המצועצע, ולפי הערכת ליבי מלא האשמה, המכוניות והמסוקים יעבדו אולי עד סוף ערב החג. אני מסתובבת בשדרה הראשית במרכז העיר, שם מתנוססים שמותיהם של מיטב המותגים על גבי הבניינים הישנים, ואורות של כריסמס מובילים אותי לחפש מותג אחד ויחיד שמעניין אותי באותה תקופה: HMV. איך שאני שמה את כף רגלי בסניף הגלזגואי של רשת חנויות המוזיקה, תופסת את אוזניי מנגינה מתוקה, אבל זו לא המתיקות שתופסת אותי אלא השמימיות שנובעת דרך הרמוניות ווקאליות, דרך מה שנשמע כמו קולות של יצורים שהיו פה הרבה לפני השמיים, האדמה או האוויר שביניהם. הסקרנית שבי לוקחת נשימה עמוקה ודוחפת את הביישנית אחורה – הגיע הזמן לגשת ולשאול מהו מקור הקסם שיוצא מתוך הרמקולים והמוכר מצביע לעבר מארז של שני דיסקים שכולל בתוכו גם את "White Winter Hymnal". אני קונה את המארז, אבל כבר מוסיפה אליה את האלבום עצמו, עליו נדמה לי שכבר קראתי במגזין "Q" האחרון.

אני זוכרת את עצמי חוזרת לארץ עם האלבום הזה (יחד עם אלבום הבכורה של MGMT), החזה שלי נפוח מגאווה כי אני בטוחה שהבאתי את הבשורה המוזיקלית החדשה למחוזות חיפה, והתגובה בסניף צליל בו עבדתי היא פושרת עד משועממת מאוד, תגובות שאני רגילה להן גם היום כשאני מדברת על הלהקה והחומרים שלה (כמובן שיש כמה חברים יוצאי דופן שלמזלי מבינים וחווים את ההתלהבות). אבל האלבום הראשון של אחת הלהקות המתוחכמות ביותר שיש היום בעולם המוזיקה קיבל את התשומי הראוי באותה שנה, כיכב במצעדים של סופי שנה וקצר תשבוחות מסיאטל ועד מיקונוס ובחזרה. רובין פקנולד ושות' היו חלק מתנועת אינדי חדשה בעולם המוזיקה שחברו אליה בלית ברירה עיתונאית גם בון איבר, מיי מורנינג ג'אקט (שהיו שם לפני…) ובנד אוף הורסז, תנועה שהייתה מורכבת ממראה הנגר המתבודד – חולצות פלאנל רחבות וזקנים שמאחוריהם מתחבאות מילים של מלנכוליה מלאכית.

עטיפת האלבום – "הפתגמים ההולנדיים" של פיטר ברויגל האב

אפשר להגיד שמה שייחד את אלבום הבכורה של השועלים היה השילוב בין ההרמוניות המדוברות שמזכירות זמנים של סלסולי מקהלות בכנסיות אנגליות עתיקות,  גיטרות המאיירות כפרים שידעו שנים על גבי שנים בערבות ארה"ב ומנגינות שקשה שלא להמהם אותן גם אחרי שהשיר נגמר; במילותיו הזריק סולן הלהקה, רובין פקנולד, חומרים מטשטשים של פנטזיה וסיפר על נופים רחוקים, אנשים קרובים ודרמות המשיקות לרומנטיקה ומוות. כשכל זה בא במעטפת של "הפתגמים ההולנדיים" של ברויגל האב, המאזינה קיבלה וייבים של אנדרלמוסיה היסטורית המשבחת את הכאוס והאגדתיות של זמנים שהיו. זהו שילוב שעירבל תקופות שונות של מוזיקה ובעזרת קולו החדגוני של רובין פקנולד הביא משב רוח רענן למוזיקה, והחזיר את הפולק למרכז השיח של האינדי של התקופה. הגוון הממכר, שאותו אפשר כבר לזהות ב-"White Winter Hymnal", הקלילות של "Ragged Wood" ו-"He Doesn't Know Why", הכובד הרגשי של "Your Protector" ו-"Meadowlarks" והשמימיות שאי אפשר להתכחש לה ברצועות כמו "Heard Them Stirring", כולם הפכו את האלבום ליצירה שלמה שהרבה חוזרים אליה עד היום, גם עשור אחר כך, והרבה עדיין מחשיבים אותה לטובה ביותר של הלהקה.

השועלים נהנו מהצלחה ביקורתית מסיבית וממכירות שלא היו מביישות את אמני האינדי של התקופה, ונראה שבזכותם ובזכות חבריהם לסצינה, הנוף הפולקי התחיל להרים ראש מעל פני המים והצליח לחצות את גבולות המיינסטרים עם אמנים כמו מאמפורד אנד סאנז, אוף מונסטרז אנד מן ועוד, אבל הפליט פוקסז לא הראו כוונה להצטרף לחבורה הזו מאז: ב-2011 הם הוציאו את "Helplessness Blues", אלבום שהתרחק מטריטוריות של פנטזיה והתקרב לחופים אוטוביוגרפיים יותר עם גיטרות רועשות ומילים רועמות על שאלת המשמעות והקיום. הביקורות חזרו לשבח, הקהל המשיך לרקוע ברגליים והמעריצים שמחו על כך שהלהקה חזרה עם אלבום שהצליח להשוות רמה עם אלבום הבכורה המבטיח. אחרי הפסקה ארוכה מדי של שש שנים, בשנת 2017, הם הוציאו אלבום פחות נגיש בשם "Crack Up" שמי שמכיר וקורא אותי יודע שזוהי אחת מפיסות המוזיקה הטובות והאגדיות ביותר ששמעתי בכל חיי (אלבום מופתי, אגדי, מדהים, מרהיב, מהמם, מפיל, מפעים, מפליא, אנא הוסיפו פה עוד סופרלטיבים). האלבום, מסיבה שנשגבת מבינתי הממוצעת, לא ממש הדליק את כתבי המוזיקה של השנה שעברה, אבל המעריצים המשיכו לנהור אחר העולמות העשירים של השועלים.

מזוקנים ומשובצים: מימין – סקאי סקג'לסט, ניקולס פטרסון (שהוחלף בג'וש טילמן לאחר מכן) רובין פקנולד, כריסטיאן וורגו וקייסי ווסקוט

עשור עבר מאז, אבל אלבום כמו "Fleet Foxes" לא יצא. יצאו אלבומים דומים לפניו כמו "The Trials of Van Occupanther" של מידלייק, וגם אחריו כמו "Tamer Animals" של להקת Other Lives, אבל למרות יופיים המוזיקלי, הם לא הצליחו להנביע את המוזיקה שלהם מהמעיין הסודי והמכשף שעד היום התגלה סודו רק בפועלם של השועלים. אפילו הלהקה עצמה לא ניסתה ולו במעט לשחזר את הקסם הפנטסטי שהפך את האלבום למצליח כל כך, ואולי עדיף שכך. כשאני מקשיבה ל-"Fleet Foxes" היום, אחרי עשר שנים בהן האזנתי  באדיקות להמשך הקריירה שלהם, האלבום נשמע כמו ילד בשנותיו הראשונות, עולל שנע בין משחקי דמיון להכרה שלו בסביבה הקרובה, ומשם נשמע כי הילד הגיע למצוות עם מטען לא קל, אבל מרשים הרבה יותר, ואני סקרנית לדעת איזה מסע חדש מתכננים חברי הלהקה באלבום הרביעי שמיועד לצאת שנה הבאה.