הייתה כבר התחלה מוכנה לפוסט הזה והיא נמחקה לגמרי לאחר שיחה מעמיקה עם איש יקר שממשיך להזכיר לי בכל שיחה ומפגש שהכל אפשרי. באתי לכתוב סוג של מכתב פרידה מהשועלים אחרי שנה שהייתה מלאה בעיקר בהם, אבל החלטתי שלא לעשות את המחווה הרומנטית הזו כי במוזיקה אין באמת פרידות, רק התחלות. אז אכתוב רשומה שנזכרת באהבה על החוויה הנהדרת שהייתה, ואם זה יגרום לכם לאיזה רגש חיובי, זכיתי מכל הצדדים האפשריים.
פליט פוקסז ו"Crack Up" מילאו את השנה הזו בספרים חדשים לקריאה, שירה וסיפורים קצרים פרי מוחי והרבה זמן איכות ביני לבין הנוף המשתנה בין חיפה לתל אביב. אחרי ההופעה של השועלים בברלין בנובמבר האחרון, היה לי ברור שזוהי לא הפעם האחרונה שאראה אותם בסיבוב ההופעות, וכשעלעלתי בתאריכי ההופעות השתעשעתי עם הרעיון לראות אותם ב-2 ביולי בפראג, באולם שאני הכרתי כבר מהופעה של אינטרפול באוגוסט האחרון. הרעיון כמעט הפך לוויתור כאשר בתדודה אהובה מהונגריה הכריזה שהיא מתכוונת להתחתן שבועיים לפני כן, אבל החיים רצו והחתונה נדחתה ליומיים לפני ההופעה, הכרטיס נקנה וההתרגשות הייתה בשיאה לאורך כל הדרך.
הכניסה לאולם, התמונה צולמה ע"י יולנדה
השילוב של ביקור משפחתי בבודפשט עם הנסיעה לפראג גם עזר לחוויה להיות משמעותית יותר, אבל מכיוון שהראשון הוא אישי הרבה יותר, אדבק בהופעה. הגעתי ללוצרנה שעה לפני פתיחת הדלתות ולא הופתעתי לגלות שמעט מאוד אנשים חיכו בחוץ, שלושה במספר, כשרק אחת חשובה בכל הסיפור הזה והיא יולנדה. יולנדה היא אישה נהדרת , שיצא ופתחתי איתה בשיחה שהפכה לשותפות שורה ראשונה מיד לאחר מכן. היא סיפרה לי שהיא הגיעה באותו היום מהולנד ושאיך שהיא הגיעה לאיזור האולם היא פגשה את החבר'ה והצטלמה איתם, רק רובין היה חסר לה בשביל תמונה, אבל הוא גם יצא החוצה יותר מאוחר והיא תפסה גם תמונה איתו. לאחר שנמסתי מהתמונות שהיא הראתה לי, היא סיפרה שהחבר'ה יצאו לאכול וסביר להניח שיחזרו לאזור והייתה להם דרך אחת להיכנס חזרה לאולם – דרך דלת הכניסה של הקהל.
דיברנו, צ'וטטנו, החלפנו חוויות, ואז ראיתי את סקאי (גיטרות והפקה) וכריס(טיאן -בס וקולות רקע אלוהיים) עושים את דרכם לכיווננו. סקאי, שכבר הכיר את יולנדה מהופעה קודמת ומהתמונה הקבוצתית, קיבל את פניה ב"היי!" מתלהב והיא עצרה אותו כדי שיידע שעומדת איתה מעריצה שהגיעה מישראל במיוחד כדי לראות את הלהקה. סקאי היה ההיפך הגמור מהפרסונה המאופקת שהוא מציג על גבי הבמה, הוא התלהב מאוד שהגעתי כל כך רחוק, שאל בכמה שעות טיסה מדובר, אמר שזוהי הופעה ראשונה מזה המון זמן, ושזה קצת מלחיץ אותו עכשיו שהוא יודע שמישהי הגיעה מרחוק בשביל לראות אותם מנגנים, "אבל זה לחץ טוב," הוא אמר, "לחץ זה טוב."
מורגן הנדרסון מימין וסקאי משמאל בתמונה נוראית בחסות הנייד שלי
השניים נכנסו ותוך כדי שיחה מתמשכת עם יולנדה על הלהקה, על הופעות קודמות ועל החיים עצמם, בראשי עלו מיליוני חששות לגבי מצב שבו רובין פקנולד יגיע ויולנדה תעצור אותו כדי שידבר איתנו. אבל זה לא קרה, אנשים החלו להיאסף ליד הכניסה, לאט הפכנו לתור די מסודר של אנשים שמחכים לדלתות שייפתחו, מה שקרה בסופו של דבר ומצאנו את עצמנו ממש במרכז השורה הראשונה. הבר של הלוצרנה מתאים לקהל של 800 איש, והוא הרגיש ממש כך, אינטימי וקטן, כשהמרחק בין הבמה לשורה הראשונה היה מינימלי עד לא קיים.
השועלים עלו להופיע בלי שיחממו אותם, עוד פלוס נהדר להופעה, והתחילו את ההופעה עם "Grown Ocean" ו-"I am All That I Need", דרך שלהם להשמיע כיצד סיום האלבום השני שלהם מתחבר להתחלה של השלישי. החיבור נשמע הרמוני וטיפוסי לשועלים, והם המשיכו לנגן את שני השירים העוקבים ב-"Crack Up" ונהניתי מנוף שכולו חברי הלהקה שניגנו את המוזיקה ברצינות מכבדת, והתלהבות יתרה הגיעה בהמשך. החבר'ה הפתיעו בביצוע של "Bedouin Dress" מהאלבום השני, שיר שיש בו את אחת השורות הכי משפיעות בחיי – "Just to be at Innisfree again/All of the sirens are driving me over the stern" – וכשהיא הגיעה, שמחתי על הלב שממשיך להרגיש בעוצמות כאלה למשמע מילים יפות כל כך.
השועלים אינם נוטים לתקשר כל כך אחד עם השני על הבמה אלא אם כן זה למטרות הכנה לשיר, והיחיד שמדבר עם הקהל הוא פקנולד, שהתמודד יפה עם בחור ששאל אותו אם הוא יסכים לנגן בחתונה שלו ביוון (אמר לו שאפשר בכיף לדבר אחרי ההופעה, וגם הצליח להרגיע אותו כי כנראה שהמאורס המאושר גם היה ממש שיכור ולא הבין על מה הוא מדבר), נענה לבקשה של אימא שהייתה צריכה לחזור לילדיה בבית וביקשה את "Tiger Mountain Peasant Song" (היא קיבלה הקדשה בסופו) והתעלם בחינניות מחבורה של אנשים שביקשו את "Sun Giant". לעומת חברי הלהקה שהעדיפו להתעמק בנגינה, היה זה פקנולד שפיזר חיוכים ומבטים לכל מי שעמד מולו ולא הפסיק להגיד תודה למחיאות הכפיים הסוערות שגם באולם של מאות איש הרגישו כמו אצטדיון של עשרות אלפים. גם חברי הלהקה תקשרו, אבל ברמה אחרת: התמזלי מזלי ונעמדתי ממש מול מאט באריק, המתופף של להקת הווקמן (קאמבק דחוף!), שהצית את השירים מחדש עם תיפוף עוצמתי שהרעיד את הגוףץ הוא הוסיף כל כך הרבה קצב לשירים כמו "Mykonos" (שהוקדש לבחור המאורס) ו-"Third of May", ולא יכולתי שלא להתמסר לנגינה המתמסרת שלו. קייסי ווסקוט, הקלידן/גיטריסט, הפתיע אותי כאשר היטיתי אליו את מבטי ב-"The Shrine/An Argument" וחזיתי בו רוקע חזק ברגליים לקצב של באריק, כאילו נכנס לסוג של טראנס, וכל סימנים של איפוק מצידו התמוססו.
הקהל מתמוגג. אפשר לראות אותי מימין, ליד יולנדה הנשענת על הגדר. התמונה צולמה ע"י הצוות המקצועי של המקום
ההרמוניות גם היו שם, כמובן. כריס(טיאן) וורגו וסקאי היו שם כדי ללוות את קולו המדויק של פקנולד, כל כך מדויק הוא היה שמקרוב היה אפשר לראות את האותיות והצלילים מקבלים צורה מתוך הפה שלו. והמילים, הו המילים, הן היו שם גם, ברורות מתמיד, מכאיבות בלחיים מרוב שהלב רוצה לשיר אבל לא רוצה להפריע לאחרים מצדדיי ואחוריי; נכון שלא היה שם את "Crack Up" או "Kept Woman" (שעזבו את מה שהוא מסמל בשבילי, יש לו חתיכת משמעות ליולנדה), אבל זה רק הזכיר שיש קסם פואטי בכל הופעה, עם או בלי השירים הכי אהובים. בהדרן הפתיע רובין בביצוע לשיר "The Blues Run The Game" של ג'קסון ס. פרנק (שאחרי זה גם בוצע ע"י גדולים כמו סיימון וגרפונקל וניק דרייק), מן קדימון לביצוע קוסמי של השיר "If You Need To, Keep Time On Me" ו-"Helplessness Blues" שסוגר את מירב ההופעות עם ההבטחה "I’ll get back to you someday soon you will see".
ההופעה אמנם נגמרה, אבל ידעתי שהמסע שלי עדיין לא הסתיים – היה לי עותק של "Crack Up", אחד האלבומים שהפכו להיות החשובים ביותר ברשימה האישית שלי, ורציתי להחתים אותו ע"י כמה שיותר אנשים שהיו מעורבים בו. בנוסף גם היה ספר שקניתי מתנה לפקנולד, מחווה של תודה על השראה ואהבה שלא תסולא בפז. בזמן שצפינו בחבר'ה מהצוות אורזים את הציוד הרב מהבמה, ואחרי זמן מה של ציפייה, ראיתי את מאט המתופף ויצא לנו לדבר איתו דקה ולהחתים אותו בעט שגיליתי שלא עובד לי. לאחר מכן כריס הגיע, ומשום מה לא היה לי נעים לבקש ממנו שיחתום לי על האלבום. אלברט, מנהל הטור שלהם, הגיע מיד אחר כך ואמר שחברי הלהקה עומדים לעזוב והם צריכים את החלל של המקום בשביל לארוז את הדברים, ובנימוס ביקש שנצא. בחור צ'כי שהצטרף אליי וליולנדה ביקש שיביא בכל זאת את התקליט שלו בכדי להחתים את חברי הלהקה ואני שלפתי את הספר מולו. הוא שאל אותי מה זה וכשאמרתי לו שזו מתנה לרובין הוא התלהב ושאל לשמי, הוא היטה את הח' כל כך יפה, הייתי צריכה לתת לו קרדיט על כך. אלברט החזיר לנו את התקליט, היה נחמד מספיק בשביל להגיד לי שוב שהספר בידיו ושהוא זוכר את שמי ויצאנו החוצה.
פקנולד בהופעה. התמונה צולמה ע"י הצוות המקצועי של האולם
עלינו במדרגות החוצה, אבל לא התכוונתי לוותר ובדיוק מאחורינו יצאו סקאי ומורגן הנדרסון, האיש שהחליף הכי הרבה כלים במהלך ההופעה וניגן על חלילית, כלי הקשה וכלי נשיפה שונים. אמרתי לסקאי שמאוד נהניתי מההופעה ושאלתי אם הוא יוכל לחתום לי על האלבום והוא נענה בהתלהבות, "באת כל הדרך הזו!". מורגן שאל אם אני זו המעריצה מישראל ואמר שזה ממש מגניב שהגעתי לראות אותם מופיעים. כמו שהם חתמו, כך הם התנדפו לכיוון האוטובוס שלהם ומי שנשאר בתוך המתחם היה רק רובין שבינתיים העלה לסטורי באינסטגרם תמונה שלו יושב בחדר בפנים. חיכינו כמה דקות, ראינו את אלברט יוצא, ראינו עוד אנשי צוות יוצאים, ואז מישהו מהקהל יצא ויידע אותנו באדיבותו שרובין עומד ממש למטה ושאפשר לגשת אליו אם רוצים.
חזרנו אל האולם, ירדנו במדרגות, קלטתי שאני הראשונה בטור המעריצים שפתחנו וברגע שראיתי את פקנולד לקחתי אחורה פנה ונתתי לצ'כי שהיה איתנו להוביל את הדרך אליו. רובין בדיוק סיים לדבר עם שני מעריצים נלהבים וקיבל אותנו בכתפיים משוכות מעלה במבוכה. הצ'כי היה הראשון לבקש ממנו לחתום, ואני עקבתי בדרכיו, וביקשתי ממנו שגם יחתום ויקדיש לי. הוא צחק כאשר ניסיתי להבהיר לו איך אומרים את השם שלי, וכשאייתתי לו אותו הוא שאל אותי "זו את שהביאה לי את הספר?" ושמחתי שמשימת הספר הושלמה ואומתה ע"י הנמען. הוא הודה לי על המתנה, סיפרתי לו שהגעתי מישראל במיוחד והוא סיפר שמי שארגן את ההופעה בפראג הוא ישראלי, ושהם רצו להגיע בסיבוב הקודם, אבל זה נהיה מסורבל ויקר מדי בגלל שהיה צריך להטיס הרבה ציוד וזה היה בלתי אפשרי (ועל זה אמרו אבותינו – סעמק.) הגיע תורה של יולנדה לשתף את רובין בסיפור הפרטי שלה, שיתוף שגרם לו לפתוח את זרועותיו ולתת לה חיבוק, ואני במלוא הטקט שאלתי אם גם לי מגיע חיבוק, וגם הפעם הוא נענה בחינניות וחיבק חזק. לא מספיק שהוא כותב מוזיקה כל כך יפה, לא מספיק שהוא כותב ממקום עמוק ומורכב, הבחור מתנשא לגובה של כוכבים וניחן ביופי נדיר, אם פיגמליון הייתה אישה – רובין פקנולד היה הפסל שלה, אבל למה לנו רומנטיקה עכשיו?
העותק החתום 3>
יולנדה ואני יצאנו מאושרות, לה היה סטליסט חתום, לי אלבום, וביחד יצא שהפכנו את ההופעה לחוויה מסעירה הרבה יותר ואת כל מה שרציתי להפיק מההופעה הזו, הפקתי בגדול. נפרדנו בחיבוק, החלפנו פייסבוקים, ויצאתי לדרך הלא כל-כך נעימה חזרה למלון. את הזמן בחדר העברתי בנפילת מתח נוראית, חשבתי לעצמי על כל הדברים שלא אמרתי לרובין, כל מיני דברים שידעתי שהיו חשובים לי להעביר לו, אבל לכו תכינו את עצמכם לרגע מכונן שכזה מול אחד הגיבורים הגדולים בחייכם. למזלי, יש לי חברות נהדרות שהסכימו להתכתב ולנחם אותי בשעות מאוחרות (תודה הילה ודינה 3> ). את היום למחרת העברתי בשיחה עם האיש היקר מתחילת הפוסט, בפארק יפה שבו מחשבותיי ג'ינגלו בין זמן הווה לעבר יפה של לילה קודם, נהניתי מאוכל טבעוני, עליתי ברגל את הדרך התלולה לטירה של פראג ובערב ישבתי עם יולנדה לקפה כדי להיזכר בערב היפה ולשמוע יותר על האישה הנהדרת שהיא.
היום אני נעה בין טירוף של געגועים והתרגשות לבין נפילה של מצב רוח עקב חזרה לשגרה, אבל עכשיו יש את הפוסט הזה לחזור אליו, יש את האנשים היקרים שהיו איתי במהלך כל הדרך הזו ויש את הפליט פוקסז שלא משנה מה יביא העתיד, תמיד יהיו שלושה אלבומים שימשיכו להפעים אותי יותר ממירב המוזיקה שיוצאת בזמן האחרון.
באוגוסט יסתיים סיבוב ההופעות של השועלים, ורובין אמר שהוא מקווה להיעלם לשנה כדי לכתוב את האלבום הרביעי שהוא כבר בשלבי הכנת מרכיבים, וכנראה שלא נשמע מהם עוד הרבה וההתלהבות תישכך מעט, אבל אין כמו הציפייה המתוקה לאלבום חדש, לסיבוב הופעות חדש, למילים שמי יודע מה יביאו עמן, וזיכרון מתוק מני רבים שיביא חיוך ברגעים קשים.
himandshe 
תגובה אחת (+הוסף את שלך?)