המסע לפסטיבל רדינג – חלק ג' ואחרון

מקום 4: קשה להתעלות על INTERPOL – אנרגיות אנרגיות ועוד קצת אנרגיות מהבמה. אבל מהקהל? כלום ומאום. מאחורי פנינה שתי נשים פצחו בשיחה קולחת על דברים לא מעניינים ונראה כי באזור שבו עמדנו רק פנינה, מירב ואני הכרנו בקיומה של הלהקה על הבמה (פנינה הייתה חייבת להכיר מאחר וחן הדיקטטורה לא נתנה למצלמת שבתייב לנוח). פול בנקס נשאר פול בנקס, קסלר עם אותם צעדים וסאם נתן בראש כהרגלו. לא מפתיע שבמהלך ההופעה הפציעה לה קשת בענן בשמיים והראתה בדיוק מה התחולל בתוכי. חוץ מ"הנדס אוויי", הקפידו הThreesome הניו-יורקי על סטליסט של שירים מכווצי שרירים כמו "סיי הלו טו דה איינג'לס", "ממות'" ו"איוול". המלך אינו עירום בכלל, רק בא לו לפעמים לבוא עם חליפה של אדידס, ובקטע הבא הוא רק ביקש שנגיד שלום למי שהופיעו אחריהם [ראו מקום 1]

מקום 3:קורס מזורז בהלאמת לבבות ע"י The National –  לאחר שהחלטנו כי הגיע הזמן לתבוע את מקומנו קרוב לבמה, גילינו עצמנו בשורות הראשונות כשלפנינו עומדים שני שרוכים ארוכים. לאחר שביקשנו יפה, הם נענו עוד יותר יפה

ההגשה מהחזה, הצילום בא מהלב. תודה לפנינה שבתייב

ונתנו לנו לעקוף אותם, והתגלתה מולנו תפאורה לא מובנת בעליל – על רקע אפור צוירו שרבוטים לבנים של עצים, סימני דרך ואיברים פנימיים. כשהלהקה עלתה יחד עם שני אשפי כלי נשיפה וניגנו את "Anyone’s Ghost" היינו בשוק, כשהגיע “Slow Show” הפה הפעור נסגר מעט, והדמעות גלשו החוצה. מהרגע שברנינגר שר את אחת מהשורות הרומנטית בהיסטוריה "You know I dreamed about you for 29 years before I saw you" הממטרות עבדו נונסטופ. הקשר בין הלהקה לקהל היה כמו המילים של ברנינגר, מבולבל ומנוכר – הסולן העדיף לבלות את זמנו בין המיקרופון לטיולים ברחבי הבמה. אני לא ציפיתי ליותר מזה. כאשר הבחין בתנין מגומי שהועבר בין אנשים בקהל הוא לא הביע התלהבות מסוימת, הוא ציין אותו לפני שהם ביצעו את "Abel" מהאלבום המצוין שנושא את שם החיה, אבל פיקפק בכוונות הקהל כשאמר "זה בטח בשביל ההופעה של פאלפ". הדבר היחיד שהיה חסר לי הוא מישהו שיאסור את מארגני הפסטיבל שהקציבו לנשיונל רק 50 דקות הופעה. עד שעיכלתי שמה שאני רואה מולי זה מאט ברנינגר, הוא כבר הספיק לשיר את "terrible love" להיפרד מאיתנו. אם את כל זה קיבלנו ב50 דקות, אלוהים ישמור מה נקבל פי שניים מכך. להביא אותם לארץ, לא רעיון טוב?

קשה לעמוד בקצב הפוזות, אפשר רק לנסות. תמונה תודות לפנינה שבתייב

מקום 2: ההופעה לה הכי ציפיתי לפני הפסטיבל, ועוד חלום שלא חשבתי שאגשים. ג'ארויס קוקר לא איכזב באף צורה שהיא, מרגע שעלה לבמה עם "Do You remember the first time" ועד צאתו עם "Common People" (אותו הציג בתור השיר הכי מזוהה עם הלהקה, והוסיף כי למה לא? הרי זה שיר לא רע בכלל), לא היה רגע משמים אחד. מי שהעצים את חוויית ההופעה היה הקהל הבריטי, שהיה נתון כולו תחת כישופם של הפאלפים. אפילו יצא לי לפתוח דיון קצר עם אחד ששאל אותי אם פאלפ היא הלהקה האהובה עליי והעזתי להגיד לו שאני מעדיפה את בלר. זה היה דיון קצר במיוחד מאחר וקוקר – גבוה מספיק בכדי שנוכל לראות אות מכל מרחק ובין כל ג'מוס בריטי – לקח את כל תשומת הלב. הוא רקד, עינטז, התערטל, קפץ, ביצע ברמקולים מעשים מגונים, בקיצור – חירמן כל מי שרק העיז להביט. הפרפורמר של הפסטיבל מבחינתי ואחד הגדולים בכלל – גם מי שלא הכיר את השירים נהנה משואו מרהיב בחסותו של השרוך משפילד. הסטליסט כלל ברובו את אלבומם המפורסם ביותר – “Different Class” – וממש טיפה מאחרים. הפריעה לי במידת מה ההתעלמות משירים גדולים כמו “Lipgloss” ו-“Razzmatazz” אבל מי אני שאתלונן? מהקטע שלפניכם יש להרחיק ילדים מתחת לגיל 18 וחיות לא מרוסנות.

מה מפריד בין המקום השני לראשון? פשוט מאוד – לב אחד גדול.

מקום 1: זרועותיהם הפתוחות של Elbow – ההופעה בה הכל עבד – הקהל, השירים, התזמון וה-סולן. מר גיא גארווי גבירותיי ורבותיי. אני מניחה שמשימה כמו לחמם להקה בסדר גודל בינלאומי כמו מיוז היא קשה לכל הרכב, אבל אלבואו הצטיינו באותו ערב והוכיחו כי יש בהם משהו שגורם לקהלי פסטיבלים (שלא לדבר עליי) להינמס. לבמה עלו חברי הלהקה וגארווי, האחרון בתור, נכנס עם כוס בירה וסיגריה, אין טיפוסי בריטי מזה. לקול תשואות הקהל עמד כששתי ידיו מושטות למעלה, בדיוק כמו הדמות על עטיפת האלבום האחרון של הלהקה. תזמורת מצומצמת יחסית של שלוש כנריות (שתיים + אחד) וצ'לנית, היוותה תגבורת והבטחה לצליל לא מצומצם בעליל . איך שהתחיל “The Birds” שר גארווי מכל הלב, ותוך כדי הצבעות והושטת ידו באוויר לכיוון כל מי ששם עיניו על הבמה, הוא קיבץ לעצמו חבורה של אנשים עם מיוז בעיניים והפך אותם לנתיניו. בזמן הנכון ביותר לנגן אלבואו – כשהשמש שקעה – הקהל כולו היה שבוי בהגשה הרכה של הלהקה וידיו המושטות של גארווי ליטפו כל נשמה שרק הושיטה עצמה חזרה. ב"The loneliness of a Tower Crane Driver", תחת שמיים סגולים, כבר עברתי למצב צבירה נוזלי, ונשארתי ככה עד הסוף, מהופנטת. לראות אדם עם קול מלאכי כמו של גארווי, מתנדנד לו קדימה אחורה עם עיניו עצומות, ונותן את כל כולו איך אפשר שלא להתאהב…יותר. הרגע המיוחד ביותר היה כאשר גארווי בישר שאותו יום הוא יום הולדתו של הבסיסט – פיט טרנר – וזכינו לחגוג הקהל והלהקה ביחד בשירה את המאורע המשמח כשבסופו הם ביצעו – אני מקווה מאוד שבצחוק – את “Grounds for Divorce”. הסטליסט היה מספק-לא-מספק וכלל רק את שני האלבומים האחרונים והמוכרים יותר של הלהקה, ולא נותרה ברירה אלא לראות אותם עוד פעם. השמועות אומרות שהחורף בדרך אלינו, אקווה שהרוחות הקרות יביאו עמן גם את חמשת המלאכים ממנצ'סטר. מכיוון שלבחור קטע אחד מייצג מההופעה זה כמו לבחור את פוזת ג'ארוויס קוקר האהובה ביותר של  (בלתי אפשרי), קבלו שלושה + אחד בונוס. כי זה לא עולה לאף מאיתנו כסף.

תודה למי שקרא, צפה, רפרף או סתם קילל ועשה זאת בשקט כדי לא להרוס את הילדים.
אמור להיות הפסטיבל האחרון שלי, אבל אסור להגיד אף פעם.
שיהיה המשך שבוע נעים!
חן.

המסע לפסטיבל רדינג – חלק ב'

(הערת הכותבת: פוסט זה נכתב תחת השפעת בון איבר החדש)

בלי הקדמה מיוחדת אני מציגה בפניכם שישה מתוך עשרת הרגעים הטובים ביותר בפסטיבל על פי מדד הוניג:

מקום 10: הלהבות הידידותיות של Friendly Fires – ציפיתי שבהופעה הזו כל מה שאעשה יהיה לספור את הדקות עד לאינטרפול שעמדו לעלות אחריהם. עשיתי את זה בכל מקרה, מירב ופנינה עודכנו אחרי כל שיר מה היה מספרו. לפחות הציפייה עברה בקצב התופים הכיפי של הלהקה הזו, ועם מפגן אומנויות ריקוד מיוחד במינו של הסולן. הקהל הבריטי הראה להם הרבה אהבה, במיוחד כשעלו לבמה רקדניות מענטזות בסגנון הוואי, גם אני מדי פעם. כנראה שמהיום כשאראה את השם שלהם בערוצי המוזיקה, לא אעביר מיד לערוץ אחר.

So you think you can dance?

מקום 9: להטוטי הר' של The View – חבורה של סקוטים קטנים שעושים פאנק של גדולים. היה מצחיק בעיקר כשהם דיברו במבטא הלא מובן שלהם ואפילו אנשים בריטים בקהל ביקשו תרגום למה שהם מלמלו שם על הבמה. בין ר' סקוטית אחת לאחרת, חיפשתי עקבות של Same Jeans ובאמת קיבלתי אותו בסוף ההופעה, בגירסה מהירה יותר (כן, זה אפשרי) ואנרגטית במיוחד.

פאנק בר' הידיעה. קייל פלקונר סולן The View בתמונה שצולמה ע"י פנינה שבתייב

מקום 8: הישראלים קוראים לזה בעיות סאונד, אני קוראת לזה חרפה, במיוחד כשזה בהופעה של להקה כמו Deftones – פסטיבל רדינג הוא לא סתם פסטיבל, זה ברור מאוד כאשר עשרות אלפי אנשים פוקדים את חוות הבוץ כל שנה, זהו פסטיבל

לזה אני קוראת רוקנרול. צ'ינו מורנו בפעולה. התמונה צולמה ע"י לא אחרת מאשר פנינה שבתייב

עם שם בינלאומי, אולי הכי גדול אחרי גלסטונברי העצום. השאלה היא איך זה קורה שלאחר מפגני רוק בינוניים של "ברינג מי דה הורייזון" ו"רייז אגיינסט", כאשר באה גולת הכותרת שגידלה את אותם אמנים, לא שומעים את צ'ינו מרונו הסולן??? מה שהייתה יכולה להיות הופעת רוק שתתעלה על כל השאר באותו יום, הפכה לאכזבה כאשר אנשי הסאונד לא הקפידו לתפעל נכונה את ההופעה. לאחר כמה שירים עניין המיקרופון של מורנו תוקן אך על חשבון הסאונד של הכלים האחרים. למרות כל הקשיים, דפטונז נתנו הופעה מפוצצת נימים. בלי לבצע הפעלות של קייטנות פוגו עם הקהל, וללא הצהרות חברתיות\פוליטיות\פרו-חוליגניות, הצליחו מורנו ושות' לתת שואו של רוק מורכב ומעניין. הופעה כזו לא הייתה מוצלחת בלעדי פנינה כמובן, מעריצה שרופה שאני עדיין מודה לה שהכירה לי את הלהקה המיוחדת הזו, ומי שדואגת שאף רגע לא ייוותר לא מתועד.

מקום 7: הם היו פה גם ב1979 וקוראים להם Madness – על כמה וכמה להקות גידל אותי אחי הבכור – דייר סטרייטס, נירוונה, ביסטי בויז וגם על חבורה של משוגעים בריטים שלא לוקחים עצמם ברצינות וקראו לעצמם, כמה מתאים, מדנס. בגלל זה, ברגע שהם עלו לבמה דמעות הנוסטלגיה החלו לצאת אל האור, ותמונות של אחי הוניג מבלים זמנם באוויר תוך כדי הקשבה להם חזרו אליי. עם בדיחות של אנשים שנולדו בשנות ה60 ואנרגיות של כאלה שעשו את צעדיהם הראשון הרבה אחרי כן, מדנס נתנו הופעה בלתי נשכחת של כיף נטו.

מקום 6: סוף סוף סוגרים פסטיבל כמו שצריך עם Muse – ההופעה התחילה עם טום וויטס והקטע המצמרר "What's he building there?", אבל זה היה כלום לעומת הצמרמורת שבנו לנו שלושת החייזרים מיד לאחר מכן. מאט בלאמי החל לנגן את "New Born", המשיך עם "Bliss" ו-"Space Dementia" ורק אז נפל לי האסימון. הטריו הבריטי לא עבד עלינו – הם הולכים לנגן את כל יצירת המופת "Origin of Symmetry" מהתחלה ועד הסוף. היפראקטיביות לא ידעה מהי כשהגיע זמנו של "Hyper Music" שאני אישית הכי אוהבת מהאלבום. החבר'ה הזכירו לי נשכחות כאשר החזירו לי את אותם רגשות אהבה והערצה שהתפוגגו במהלך השנתיים האחרונות. את המילים לכל שיר לא שכחתי, אבל את עצמי באיזהשהו שלב כן. כאשר התחיל החצי השני של המופע עם "The Uprising" מהאלבום האחרון של הלהקה, כבר הייתי חסרת סבלנות, ונזכרתי בחוסר השינה והאנרגיות שיצאו החוצה למרות זאת, וייחלתי כבר למיטה רכה שתחמם אותי בלילה. הסאונד היה מושלם, התפאורה מושקעת במיוחד עם קטעי וידאו מיוחדים לכל שיר (עם אנימציות תום יורקיות. חייבת לציין.) והתאורה אפילפטית למהדרין. ההתפוגגות חזרה למקומה, אבל עמה באה התקווה שאולי בעוד 3 שנים אזכה לראות את "אבסולושן" מנוגן בהופעה חיה במלואו.

מקום 5: על חמישה שבצים דיבר עשור שלם ובפתיחתו של חדש The Strokes הופיעו גם ברדינג – הבריטים האלה, מעולם לא הייתי כל כך אלימה כלפי אנשים כמו שהייתי בהופעה של הסטרוקס. בחורה שבעטה לי בטעות בראש, נדחפים, דוחפים, מה לא היה שם וכל אחד קיבל את המנה הראויה לו בחזרה ממני, בהרבה אהבה. מזל שהייתה המוזיקה של הסטרוקס ברקע, את הקריקטורות שהם חברי הלהקה, ובמיוחד הקריקטורה הראשית, ג'וליאן קזבלנקס, סולן הלהקה. כמה מסטול – ככה מבדר, גם כשהוא רק מדבר לעצמו. האדישות המהולה ב80% אחוזים של אלכוהול (אלברט האמונד ג'וניור בתהליכי גמילה) היא הקסם של הלהקה כשהיא בהופעה חיה. עם הקפדה ראויה לציון על הרכבת סטליסט שמכבד כל אחד מאלבומי הלהקה, ובלי זיוף אחד, נהנינו (יחסית לכמה שאפשר להנות בין בהמות אנגליות) משואו מיוחד. בשיאו של אותו שואו הצטרף אחד בשם ג'ארוויס קוקר, סולן להקת פאלפ שהופיעה כמה רגעים לפני, שהגשים לפנינה ולי פנטזיה בת חמישה חודשים של ציפיות לקראת הפסטיבל, ועלה לשיר עם קזבלנקס קאבר לשיר של The Cars. למרות שנאלצנו את רוב ההופעה לראות מהמסכים, והאכזבה הגמורה מהדבר (במיוחד מהצד של פנינה), להיות שעה וחצי בעולם כמו של הסטרוקס איננה חוויה מובנת מאליה. מוזיקה והומור מעולם לא התחברו בצורה כה מסנוכרנת. צפו בוידאו וחוו בעצמכם את הוד מסטוליותו הג'וליאן מציג את קוקר (או "הג'ארב") ואז שוכח מקיומו על הבמה.

פוסט הבא – ארבעת המקומות הראשונים שהפכו את עולמי לאוטופי בעצם הופעתם בפסטיבל

עד אז, המשך סופ"ש מקסים

חן.

המסע לפסטיבל רדינג – חלק א'

פרולוג:

לא חשבתי שאסע השנה לפסטיבל, כבר מ2009 הגעתי למסקנה שפסטיבל זה כיף אך לא מספק חולת מוזיקה כמוני. ב-2010 ויתרתי על העקרונות שלי למען ארקייד פייר בפסטיבל ורכטר, והשנה זה היה למען פאלפ, אינטרפול, אלבואו, נשיונל וסטרוקס – חמישה שמות שנמצאים אי שם למעלה בסקאלת עולם האלטרנטיב. העלות הגבוהה של הפסטיבל והפחד מהקהל הבריטי לא הרתיעו אותי, וב24 לאוגוסט שינסתי מותניי, הרסתי את כתפיי עם שימת המוצ'ילה הכבדה עליהן ויחד עם פנינה ומירב טסנו לאי הבריטי. נקמת הצופים חיכתה לי בפינה, מאחר ולא "הייתי נכונה" או מוכנה למה שיהיה שם.

לקחים חשובים על פסטיבלים בריטיים:

  • אין, ואני חוזרת אין כזה דבר קיץ באנגליה. השמש תפציע לאיזה כמה דקות, תחשבו שהכל חם ויפה, אבל אז היא תחליט להתחבא מאחורי ענן. יחזור להיות קר, ולא רק זה, בסוף יתברר שאותו ענן הוא ענן גשם של שעות על גבי שעות. למי שקור לא עושה לו את זה, נא להתאבזר בבגדים חמים – במיוחד ללילה, אותו ביליתי בשכנועים עצמיים שאני לא באמת לא מרגישה את הרגליים ושאני רועדת רק מהתרגשות ליום הבא.
  • לא רק שאתם צריכים לדאוג לכסות את עצמכם במיטב מלבושיכם, יש לדאוג גם לכיסויים לכל שאר הדברים היקרים שלכם: אם אתם בחרתם באופציית הקאמפינג – כיסוי לאוהל, לתיקים, לספר שתכננתם לקרוא במהלך הטיסה, הכל כלול. והכי חשוב: מעיל גשם – ישרת אתכם במהלך ההופעות, בדרך בלילה מהאוהל לשירותים ובערך בכל מקום ברחבי האי הבריטי.
  • If you can't join them, beat them – אני מדברת על בני הנוער הבריטים שלא רואים ממילימטר. הם ידחפו אתכם בכל כוח אפשרי שיש בגופם (ואחרי זה יגידו בחיוך שזה בכלל לא  הם), הם ידיפו ריח של אלכוהול זול, ובשום פנים ואופן לא יתנו לכם ליהנות מחוויית הופעה באזור השורות הראשונות. במקרה הצורך והחנק – אל תחששו לדחוף אותם חזרה עד שתגיעו למקום בטחה. במקרים של פה מלוכלך – אל תפחדו מלסטור או לדחוף. במקרים של בריון שמרים בחורה על כתפיו והיא נותנת בעיטה לראש שלך, תדחפו, אך אחרי זה דברו יפה ותסבירו את פרץ האלימות. במקרים של פוגו מתפתח, נא לברוח מהמקום, אלא אם כן זה הקטע שלכם. אין מה לעשות, לצערנו בשורות הראשונות אלימות היא שפת האם. לחוויה יותר שקטה, יש להתרחק מהשורות הראשונות, או לנסות להשתחל לבד לשם.
אבל יש גם צד טוב בפסטיבלים… ואלה כמובן ההופעות! אז מכיוון שאני חולת דירוגים, אני מציגה בפניכם את מצעד עשרת ההרכבים שעשו לי את זה, אך לפני זה על אלה שלא הגיעו לרשימה.
Frankie and the Heartstrings – הדבר הראשון שיצא לי מהפה כשראיתי את הפלא הזה שקוראים לו פרנקי פרנסיס היה "מוריסי". כשראיתי את הגיטריסט הג'ינג'י שלהם, נפלט לי "איאן קרטיס". במוזיקה הכוללת שומעים השפעות של הלהקות מהם נבעו שני השמות האלה. בסך הכל הופעה מקסימה. הטעימה שהכנתי לכם פה אינה מההופעה ברדינג כי אין משהו נורמלי משם, אז הנה דוגמית ממקום אחר
מיילס קיין – ההופעה בה גיליתי לראשונה את כוחו של הקהל הבריטי, ולבסוף ויתרתי על הפריבילגיה לראות את האיש והלסת מקרוב והסתפקתי במסך בצד. בגלל זה, ובגלל שקיין איחר ואחרי זה גם התלונן שאומרים אנשי צוות לרדת מהבמה, הוא לא נכנס לרשימה. קלטו את השיגעון:
Jimmy Eat World – הם שרו את כל השירים שאני מכירה שלהם (ארבעה סך הכל), ואפילו הזכירו לי את Nothing's Wrong שכל כך אהבתי בתקופת "סמולוויל" שלי, וכמובן אין אותו ביוטיוב.
Yuck – כמה פעמים פנינה ניסתה לחבר אותי אליהם, ואמרתי לה לתת להופעה שלהם לעשות את העבודה. וההופעה באמת עשתה את זה. חוץ מזה שהסולן הוא כפיל של בוב דילן בתקופה הפולקית שלו, המוזיקה שלהם הצליחה לחדור היטב לאיזורים הנכונים בלב, והבסיסטית שלהם היא אחת מהנשים המגניבות שראיתי בחיי.
היו עוד הרכבים שהיממו אותי מכל מיני בחינות: Bring me the Horizon (מבחינה חרדתית פוגיסטית), Pulled Apart by Horses (מבחינה Screamית), Seasick Steve, שהפעם העלה גם את ג'ון פול ג'ונס הלד זפליני ועשה רק שמח ופרנק טרנר, בחור חתיך מאוד, שיודע להעריך בשיריו את הגדולים והמנוסים ממנו ובהופעות גם את הקהל שלו. אבל היו הופעות הרבה יותר טובות, ואמשיך לכתוב עליהן בפוסט הבא.
עד אז, היזהרו מזרים, במיוחד אם הם בריטים.
חן.

%d בלוגרים אהבו את זה: