אבירה של שחור – על סוזן סנדפור

זה קרה בטעות, רגע קטן של שיעמום שבו החלטתי להיות יותר סקרנית מבדרך כלל ולחרוג ממנהגי לוותר על הקשבות לרמיקסים של שירים. בעמוד של "ביג בלאק דלתא" (ששיבחתי גם אותו בבלוג הזה), פירסם האמן האלקטרוני טיפול שהוא עשה לאיזה שיר של זמרת שלא הכרתי. הסקרנות השתלמה והתמכרתי לאותו רמיקס, קרה והעזתי להסתקרן עוד יותר וחיפשתי את השיר המקורי שאליו התמכרתי אף יותר עם שמונה ריפיטים שהמשיכו את גלגולם באוזניי בימים שלאחר מכן. לשיר קוראים "Fade Away" ולזמרת קוראים סוזן סנדפור. זה היה השילוב של הקול המתוק עם קצב הפופ הזכור מהאייטיז שכולם אוהבים לאהוב עכשיו, אך יותר מכל זה היה העוגב בפזמון ששבה אותי לגמרי, כי עוגב זה גותי וגותי זה הכי לא אני, ולהכי לא אני איני יכולה שלא להתחבר.

סוזן סנדפור

כך החל סיפור האהבה שלי עם הגברת שאת שם המשפחה איני עדיין בטוחה איך מבטאים ונניח לו להיות סנדפור עד להודעה חדשה. ביקור קצר בוויקיפדיה גילה לי כי מדובר באמנית נורווגית שבאמתחת הרפרטואר שלה יש כבר ששה אלבומים, אחד מהם אינסטרומנטלי לגמרי, שניים לא יצא לי לשמוע, על שלושה תקראו פה. "The Brothel", "The Silicone Veil" ואלבומה החדש שיצא בפברואר האחרון, "Ten Love Songs", שונים אחד מהשני בתכלית, כשדבר אחד מאחד בין כולם – קולה יוצא הדופן של סנדפור. על מוזיקה התחנכה סנדפור מגיל צעיר וכבר בגיל 12 התחילה לקחת שיעורי פיתוח קול שהתוצאות שלהם פרוסות על גבי השירים, אם זה באוקטבה הגבוהה ביותר אליה סנדפור מסלסלת את דרכה ביופי שלא הכרתי אצל הרבה זמרים וזמרות, ואם זה במקומות הנמוכים ביותר שמסתכמים בחצי קול וחצי לחישה.

"The Brothel", יליד 2010, הוא מאמץ אומנותי של סנדפור עם האמנית הנורווגית קריסטין אוסטרייד לספר עשרה סיפורים בעשרה שירים שונים. לפעמים הדמויות הן חלק מהשיר, לפעמים הן מדברות דרך הפה של סנדפור, כולן חיות של הלילה, כולם חלק ממה שקורה מתחת לשמיכת החשיכה שמזוהה עם האפילה הסקנדינבית והחורף שלא עוזב את החלק הזה של אירופה. בשילוב אלמנטים מהמוזיקה הקלאסית, סנדפור חיברה בין עולם סיפורי העם של פעם למודרנה-פוסט-מודרנה של היום כשהיא מערבבת בין כינורות, פסנתר, קסילופון וצלילים אלקטרונים-מתכתיים יותר. הקול שלה,
|כמו הסיפורים והמנגינות אותם כתבה, נע בדרמטיות מעלה ומטה ומסכם את האלבום עם תפילה- "Father, Father" שטומנת בתוכה גם כן סיפור. את המעשיות אשאיר לסנדפור לשיר לכם, ואימנע מספויילרים.

בשנת 2012 הוציאה סנדפור את "The Silicone Veil" אשר פונה לכיוון יותר אלקטרוני, יותר קצבי, אך עדיין מכוסה בשכבות עבות של שלג של חורף סקנדינבי. הסיפורים נשארו, אך סנדפור גם מתחברת למקום יותר אישי ופרטי שלה. באלבום הזה אפשר למצוא את השיר שנבחר לשיר השנה של המצעד השנתי של "הקצה"- "White Foxes", ועוד אוצרות כמו "Among Us" האימתני, ואולי השיר הכי פואטי שלה הנושא את שם האלבום ומקלל ברכות את כל החסרונות שיש ליופי להציע. "Your Prelude", שמסיים את האלבום מציג עוד פעם שילוב שמבחינתי הוא מושלם לגמרי בין הדרמטיות של לחן המוזיקה הקלאסית לבין אלמנטים יותר עכשוויים, הפסנתר בשיר הזה לא יוצא לי מהראש.

ב-"Ten Love Songs" יש נסיגה מן האפילה אל האור הפופי, הלחנים יותר פשוטים, נושא האהבה המזוהה עם הז'אנר צובע את האוזניים בלבבות אדומים ומוחץ את הלב כאשר הם נשברים בתוך ההכרה. "Accelerate", שעליו אמון גם ביג בלאק דלתא אהובי, מזכיר שגם כשסנדפור מנסה להנחיל את צליליה לרחבות המועדונים, היא לא שוכחת את האפילה אליה היא סוגדת במילותיה, והפעם חבר לכל הצלילים העוגב שמסתלסל בערמומיות אל תוך השיר ומחדיר לו גותיות שפופ לא ממש מכיר. באלבום זה אפשר למצוא את השיר שהתחיל הכל בשבילי, "Fade Away", שגם אחרי חודשים של השמעות חוזרות הוא לא נמאס. כיאה לאלבומי פופ, סנדפור נעה בין שירים קצביים למלודיות, רק שהשירים השקטים שלה נמנעים מקיטש, אפילו ב-"Memorial" שמזכיר את האיטיות הפופית של להיטי האייטיז, היא מכניסה את עצמה, המיניות שלה, החוויות שלה, האהבה שכולה שלה, בלי יומרות מוכרות.

כמו ההיכרות עם סוזן סנדפור, גם הפוסט הזה קרה מתוך סוג של טעות. את חיי הספרותיים שכחתי בתוך דיסק און קי במשרד ונאלצתי לוותר על להמשיך בכתיבתי הדמיונית. בכל זאת לא רציתי לוותר על התענוג של ההקלדה והחלטתי לתת לסנדפור את הכבוד שרציתי מזמן לתת לה במילים שלי. גם בגלל הכישרון שלה, וגם בגלל העקשנות שלה להוציא את עצמה מהז'אנר שכולנו קוראים לו "שירה נשית". סנדפור הגדירה וממשיכה לכנות את עצמה קודם כל "אמנית" – באנגלית המילה הזו לא מבדילה בין גבר לאישה, זו מילה שמאחדת את המטרה והאמצעים ולאו דווקא מפרטת על מי שמאחוריו. מגדר היא אמנם תופעה תרבותית משפיעה, אך זה לא מחייב להגדיר יצירות על בסיסו.

עכשיו תסלחו לי, אני הולכת לשמוע אובססיה חדשה בשם ג'ולי ביירן.

צהריים טובים, נסו לא  לתת לפוליטיקה לחדור יותר מדי למחשבות שלכם.

חן.

מודעות פרסומת

לאוהבים את החורף – גרסת הבצורת

01330v

פברואר מתקרב לסופו, אני מסתכלת אל עבר חלון המשרד של המנכ"ל, השמיים מתבדלים מהים בזכות בהירותם מעל מלאותו של הים התיכון. סירה שטה לה על מישור כחול, העצים לא מראים סימנים של תזוזה מיוחדת, הכל רגוע. הבוס מגיע עם חולצה מכופתרת ואלגנטית, ללא מעיל וללא כל דבר נוסף שיכסה אותו, מה שמרמז על מצב הטמפרטורות בחוץ. החורף אינו חורף, במקום לכבד אותנו בצעדיו הכבדים, הוא מדלג בקלילות מקור לחום, מטפטף לנו כמה זרזיפים של גשם, והאוויר נותר עומד בלכלוכו. הדרך היחידה להרגיש חורף היא לייבא אותו מארצות ניכר בעזרת מוזיקה, סרטים וספרים. פנטזיה כמו זו בתמונה למעלה לא תתקיים פה, אבל עדיין אני מייחלת ליום בו אביט אל עבר הנוף בעבודה ואזכה לחזות בגלים אפורים וגבוהים, שתבוא ההרמוניה בין מה שמתנגן לבין מה שמתחולל בחוץ. רק החושך עוזר מדי פעם. הנה שלושה אלבומים שעדיין מחפשים את טיפות הגשם על החלון שלי ובסופו של יום מוצאים דרכם לטפטף לי כמה על הלחי.

 <Noah Gundersen – Ledges <2014

noah-gundersen-ledges-2014

יש מרפסת בדרום ארצות-הברית שמחכה לכל אחד שרק יחפוץ להתארח בה. רצפת העץ מזמינה את כולם להיכנס ולשבת על הכסאות המתנדנדים, פעמוני רוח מסביב מסמנים את רמת ההשתוללויות של האוויר מסביב לקורות המחברות את גג הרעפים האדומים לחום המחמם של הרצפה. כשיושבים ומסתכלים אל חוץ הבית חצר נפרסת מול העיניים עם ירוק של דשא וחום של הרים רחוקים, כשמסיטים את המבט אחורה רואים את דלת הכניסה מסבירת פנים שמאחוריה מבטיחה תחושות חמות של בית, נוסטלגיה ושלווה. אותה מרפסת קיבלה את הצבעים שלה דרך נופים אמריקאיים בהם צפיתי בתור ילדה קטנה בטיול משפחתי קצר, מסדרות טלוויזיה וסרטים בהם צפיתי בטלוויזיה, ומאלבומי קאנטרי כמו זה של נוח גנדרסן. כמו כל אלבום קאנטרי-פולק טוב, השילוב של כינורות עם כבישים אותן סוללות גיטרות הנוסעות לאן שהדרך רק תציע, מעלה את הטמפרטורות בתוך המרפסת וגורם לכל אורח לצאת למסע בעולמו של גנדרסן אחד. סיפורי המשפחה אותם מתאר גנדרסן בקולו הנעים מייחלים לעולם של יציבות, ולמרות שפעמוני הרוח נותנים אותות של כאוס, המוסיקה מסדרת את הכל לכדי תערובת יפה של קאנטרי שנועד לימים הפוכים כמו אלו השנה, אשר מתנועעים בין חמימות לקרירות בעניין של כמה דקות.

**תודה לעמיר חובצי שגילה לי את האלבום המקסים הזה**

<Bill Ryder Jones – A Bad Wind Blows in my Heart <2013

1365245844_61fbo8u34xl

היה משהו באוויר כשביל ריידר-ג'ונס כתב את האלבום הזה, משהו טהור, אוויר נקי שנכנס דרך האף ויצא במילים ופסנתרים החוצה. ריידר-ג'ונס, מי שפעם עיטר את המוזיקה של להקת הקורל בצלילי גיטרה פסיכדלית עבר לשבת מול השמיים המעוננים בכדי לספר עלילות נוגות עם צלילי קלידים ופריטות גיטרה רכות. אנגליה ניגרת מקולו הלוחש של ריידר-ג'ונס: במבטא, בצניעות הנימוסית המשתלשלת מתוך הטון שלו, ובעיקר בטפטופי הגיטרה ברקע שמזכירים ימים בריטים של אפרוריות וגשם שמבקר לעיתים קרובות. את האלבום הזה לקחתי איתי מדי פעם לים, בימים בהירים וגם בימים בהם השחור עטף את הים התיכון, ובכל פעם האלבום פגע ישירות במטרה. בעודי מביטה אל עבר אוקיינוסים של מטקות ונסיונות כוזבים של שיזוף תחת שמש מסתתרת, ריידר-ג'ונס צייר לי שדות שיחים עם עצי לימון, רוחות סוערות, וימים שובבים של חריטות מילים על גבי אלונים עם חברים טובים. ולמרות שאני לא שם בעולם החומרי, בעולם המופשט של הדימיון אני צופה בסצינות מחוויותיו של ריידר-ג'ונס והרוח הקרירה של חופי תל-אביב מעצימה את התחושה של נוכחותי שם. אז מה אם כל נחיתה חזרה על הטיילת מלווה בירוקת של קנאה על כל הכישרון והחוויות, תמיד אפשר לחזור לתחילת האלבום.

< Low Roar – Low Roar <2011

1321541286_frontאתחיל עם תגובה מעמוד האלבום ביוטיוב:
"And this is what happens when you move to Iceland"

ריאן קרזייה (Karazija) עבר מרחובותיה התלולים והצרים של סן פרנסיסקו בארצות הברית אל עבר השדות הפתוחים של איסלנד, וכנראה מצא את מה שחיפש, השראה. אלבום הבכורה של קרזייה (אוי, הלוואי ואני הוגה את השם שלו נכון) הוא החיבור האולטימטיבי של רגעיה הקלילים של להקת סיגור רוס עם השפה האנגלית. קשת הגיטרה מציצה כאשר קולו של האמן עובר אל גבולות הפלסטו, והוא שר על ההתמודדויות השונות שלו בארץ זרה. הכלים סוחפים את האוזן יחד עם גלים גבוהים של ניכור, נחשולים שאינם נסחפים לחוף אלא ממשיכים להינשא לגובה מספיק בשביל לגלוש עליהם עד שהמים והקצף מכסים את כל הגוף בקור. אני לא מבינה את המשיכה האינסופית שלי למוזיקה כזו – כינורות, גיטרות ומלודיקות שבאות לבשר את בואו של הדיכאון, אין הסבר לכזו תופעה, במיוחד כשהיא עושה כל כך טוב בפנים, ולזה גרר אותי גם האלבום הזה. אם החורף היה יותר רציני במחוזותינו, אולי ההשפעה שלו אפילו הייתה גדולה יותר, איה אתה גשם? איה את רוח חזקה מאתרת חצאיות ותחתונים? בינתיים רק במוזיקה.

שיהיה חורף-סתם נעים לבינתיים,

חן

ארץ יצורי הפלא

ינואר, פברואר ומרץ היו חודשים של טפטופים קלים. גשמים מקומיים של מוזיקה חדשה הגיעו לאוזניים ומערכת העיכול הייתה מוכנה לקבל גם מנות ישנות יותר ולהכיר קצת מה שהיה לעשורים קודמים להציע. שום דבר לא הכין את הכרס הקטנה למבול שהחל באפריל עם גראהם קוקסון, המשיך עם דיימון אולברן והשמות המוזרים שהוא נותן ללהקות שלו, המשיך בג'ק וייט, ואתמול כבר קיבלתי הצצה לעוד יצירה פרי עטו של אולברן שאגע בה בעתיד. בנוסף היו שלוש בשורות שמחות נוספות, שעליהן בחרתי להרחיב הפעם – והם נראים כך:

מימין לשמאל: יונסיגורוס, האב ג'ון מיסטי ופטריק ווטסון

מימין לשמאל: יונסיגורוס, האב ג'ון מיסטי ופטריק ווטסון

לילות לבנים יכולים להוביל אנשים למקומות נסתרים שהם כבר הספיקו לשכוח. לילה אחד כזה הביא אותי לפשפש בתוך מדפים שמזמן לא נגעתי בהם בחדר שלי. להפתעתי מצאתי סיפור בהמשכים שכתבתי עם חברה טובה בתקופת התיכון, שהסתמך על טרנד הפנטזיה באותה תקופה – שר הטבעות. בעוד חברתי הקפידה לכתוב על כשפים וקרבות בין יצורים, לי לא היה מושג מה לעשות חוץ מלפתח מערכות יחסים בין הדמויות. ככה תמיד הייתי, רגליי על הקרקע האנושית ועיניי לא מסוגלות להסתכל אל מעבר ל"דוסון קריק". הדמיון שלי שאף ל3 בסולם של 100. לאחר עיון בכתבים באותו לילה, החלטתי לשים לי קצת סיגור רוס ולתת למוח שלי לברוח ולפרוח, ומצאתי את עצמי נרדמת אל תוך לילה ללא חלומות. יום למחרת הגיעה הבשורה על האלבום החדש של הסיגורוסים, "Valtari", וייחלתי לרגע שבו אתן עוד פעם לראש להירגע ולתת ליונסי להעיף אותי להרים הירוקים של איסלנד, בתקווה שאולי שם אמצא השראה לכתוב יותר ממה שאני מסוגלת.

לאחר אלבום פחות מוצלח ששילב מוזיקה צוענית עם איסלנדית מדוברת, וניסיון של יונסי לשיר סולו באנגלית מג'וברשת, עשתה הלהקה סיבוב פרסה אל "TAKK", האלבום הקסום משנת 2005' ונזכרו שכוח העל שלהם הוא לגרום לילדים לעוף מעל צוקים. סיגור רוס חזרו להיות התזמורת השמיימית שהם, צבעו את הרקיע בטורקיז ואת המחשבות שלי בצבעים של האי האיסלנדי שמרחוק נראה כמו ריוונדל של טולקין ופיטר ג'קסון – ובשפה אנושית – גן עדן. פה תוקף אותי החוסר היחסי בדמיון ואין לי מילים לתאר את האלבום החדש – רק שהוא כל כך יפה, וכמה טוב שהם חזרו. (ציון בסולם יאא"י: 9.2)

אם סיגור רוס גרמו לי להאמין שגן עדן הוא מקום על פני האדמה, אז ג'ושוע טילמן הזכיר לי איפה מנסים יותר מדי לייצר כזה. עם שם במה חדש ומעורר תמיהה כמו "פאת'ר גון מיסטי", הייתי מצפה לאלבום של דרשות יום ראשון בכנסייה, אבל קיבלתי משהו אחר לגמרי. טילמן או מיסטי, איך שתרצו לקרוא לו, פרש מתפקידו כמתופף הלהקה פליט פוקסז, והביא את נקודת הראות שלו על התעשייה בה הוא עובד, והתחיל אותה בהוליווד. בצעדים של קאנטרי, פולק-רוק, פוסע טילמן במחוזות הדמיוניים של המכונה אשר עוסקת ביצירת חלומות בלתי אפשריים לצרכניה ונשאב קצת לתוכה מדי פעם. לאלבום קוראים "Fear Fun" והוא השמיני במספר של האמן.

מומחיותו של טילמן היא במילים והניסויים שהוא עושה בהן (ואני אוהבת לרקוד מילים), הוא מתחיל מהגלות המחשבתית הכמהה לרעיונות הוליוודיים ובסופו של דבר מגיע אל הצד הכי אישי שלו ומסביר קצת על הרצונות והעשייה שלו. במוזיקה הוא רוכב אל שקיעות שקטות ואקוסטיות, מלוות בהרמוניות מוכרות מלהקת האם, ומדי פעם מפריח את השממה עם הרבה הומור וגיטרות. מדובר באלבום קאנטרי שמשנה עורו לפעמים ומזכיר תקופות ישנות ואהובות של בוב דילן החשמלי או ג'יימס טיילור, ולרוב מעלה חיוך מרוב השנינות של היוצר. טילמן התברך בקול כל יכול, והוא משתמש בו על כל תחומיו – לא רק בשביל להשמיע יופי, אלא הסתכלות שונה על עולם הבידור. (ציון בסולם יאא"י: 9.45)

חשבתי שבזה העסק נגמר, מצאתי את אהבת השנה שלי ואין מי שיוכל להתעלות על כזה שילוב של מוזיקה וציניות, אך מישהו בשם פטריק ווטסון ארב לי בחצר האחורית. את 2009 הכתרתי כשנת פטריק ווטסון, לאחר ששמעתי את "Wooden Arms" ונשבעתי שאוזניי לא ידעו יופי כזה מימיי. והנה עוד טעות הצטברה לה לערימה. ווטסון לקח את אותן ידי עץ, שייף אותן טוב טוב והפך אותן לידי מנצח. בייג'ינג מאותו אלבום אהוב עם כלי ההקשה השונים הוטבעה בתוך מדבר מלא חול, ובאלבום החדש "Adventures in your own Backyard", המערב הפרוע השתלט על כליו של האמן הקנדי עם תזמורות ומנגינות נוסח אניו מוריקונה.

הוליווד הצליחה לייצר חלומות, הצליחה להזריק אותן למוח שלי ולגרום לי להאמין בהם כמה וכמה פעמים, אבל התחסנתי וגיליתי מקום אחר לברוח אליו. העולם העשיר של ווטסון הוביל אותי לרכב על חדי קרן מעופפים ולנחות על גבי ספינה בתוך ים סוער של רגשות וגלוקנשפילים שאני כל כך אוהבת. ראשי בקע מתוך האדמה וצמח להיות יער של מחשבות על אותו עולם פנטזיה שניסיתי להגות בתקופת התיכון. אין זו קלישאה שהמוזיקה היא גורם סוחף, את המרחק הכי גדול עשיתי עם פטריק ווטסון, ואפילו לא התחלתי להקשיב למילים של האלבום. אני לא חושבת שתהיה יצירה שתוכל להתעלות על האלבום הזה, ואולי טיפה מקווה שכן יהיה משהו שיפתיע. (ציון בסולם יאא"י: 10 – מושלם)

עד אז – מקווה שהצלחתי לטפטף קצת עניין בכם,

שיהיה שבוע קל,
חן.

לאוהבים את החורף, קצת לפני האביב

חמש רשומות, זה המספר שעולה לי לראש עכשיו כשאני חושבת על מה רציתי לכתוב בחודשיים האחרונים. כל אמן חדש שגיליתי העלה בי רצון עז להוציא את הכל על הנייר, אבל דברים אחרים אילצו אותי לנדוד למקומות פחות יפים. המלאכה לא תמה, עדיין יש סמינריון לסיים, מאמרים ו"גאווה ודעה קדומה" לקרוא לשיעורים הבאים, אבל החלטתי עכשיו לקחת הפסקה.

אל החודשיים האחרונים בהם נדדתי אל ספריות וניתוחים מחקריים, התלוו גם פנטזיות ירוקות על מרחבים פתוחים, שמיים כחולים וגם איזה בית נידח שנראה בפינה. צפייה בסרטים כמו "שנה מופלאה" (ראסל קרואו בלי פרצופים זועפים), "בחזרה לכפר" ו"שקרים לבנים קטנים" הגבירו את הרצון לצאת החוצה ולנפוש, לברוח מכל מה שיש למציאות להציע לי באותו רגע. מצאתי עצמי אט אט נגררת אל תוך יקום מקביל ואקוסטי – בו הגיטרה והאדם חיים בהרמוניה בלי הרבה עזרה מבחוץ. ניל יאנג חזר לקצור בשדות המערכת שלי, מחשבות על הדרום הפסטורלי של ארה"ב צבעו לי את המוח בגוונים של ירוק וצהוב ובון איבר חדר לי לאוטו. את הזמן אותו בזבזתי על דברים לא קשורים, שילבתי עם היוטיוב שהעשיר את האוסף הפרטי, ואני בתקווה שכך אתרום גם לכם. אז הנה היא, אולי פינת החורף האחרונה לשנה זו, והפעם היא בסימן פולקי.

נתחיל…

הבחור למעלה הוא ארון אמברי, הוא לא הוציא אלבום בחייו, אבל הספיק להפיק אחד ל"אבי באפלו" ולהסתובב עם "אדווארד שארפ והאפסים המגנטיים" על הקלידים. השיר למעלה לקוח מסדרה של צילומים שלו עם גיטרה ומפוחית, שבתקווה ימצאו את עצמם גם מוקלטים בתוך אולפן, וגם נחזיק אצבעות שאותה אינטימיות תישמר, ללא הפקה מיוחדת. את כל ההקלטות אפשר למצוא באתר הרשמי שלו.

ככה גיליתי את מר הנסון: יושב ופורט לו על גיטרה אקוסטית במרפסת מלאה בצמחיה, ליבו שברירי וקולו בוקע מתוך הזקן הארוך. הוא שבה אותי, עם האישיות המסתורית שלו והעצב, שלפעמים גובר על כל יופי אחר. מתחת לאף של רובנו, הוא הספיק להוציא אי.פי. בשם "Metaphors" ואלבום בשם "Dear" שכולם נשמה הנעה לה בין מיתר למיתר. זה רק הוא, הגיטרה, וכל אנגליה שאינה בהכרח לונדון או מנצ'סטר. הוא שר את ה"יהיה בסדר" שכולנו משכנעים את עצמנו בו בזמנים עגמומיים, ומשמש כמצוף בים של דמעות שבאות לבקר בימים קשים. את הדרך לחוף המבטחים הוא לא יראה, ראו זאת כאזהרה, אבל כשהשחור כל כך מזמין, עדיף להצטרף אליו עם הנסון ברקע.

מפה הזקן רק מתארך, ומגיע למימדים של איירון אנד ויין…

כמה חודשים עברו מאז שג'וש טילמן הודיע שהוא מסיים את תפקידו בתור המתופף של להקת "פליט פוקסז". ה"לאאאאא!" הבלתי נמנע בא לידי ביטוי כמה פעמים, אך נשכח כאשר התגלתה דיסקוגרפיה שלמה של השועל לשעבר. העזיבה שלו הובילה לגילוי מוזיקה פולקית, בין גבולות ונקובר של ניל יאנג לדרום האמריקאי של איירון אנד ויין, עם קול שהיווה משענת הרמונית לרובין פקנולד, סולן הפליט פוקסז, והיה צריך להישמע הרבה יותר מזה. תוך שש שנים, הספיק טילמן להוציא שבעה אלבומים – רובם מאופיינים באווירה אקוסטית ושקטה, עם מילים שמספרות על זמן, דת, פנטזיות וגם קצת רומנטיקה. מי שיקשיב ליצירותיו פעם אחת יטעה לחשוב שמדובר בשעמום אחד גדול. מי שייתן את האוזן לשמוע את קולו הרך של טילמן ויעריך את מה שיש לו להגיד, יגלה עולם שלם של מטאפורות משלל העולמות, ובעיקר מטעמים בתיבול כפרי. גם ימי שבת נראים יותר טוב עם טילמן ברקע.

אחרי שנים של מוזיקה שקטה והרמונית, החליט טילמן לשנות סגנון ואיתו גם את שם הבמה שלו – מג'יי טילמן הביתי הוא הפך ל-Father John Misty – יותר פרוע, יותר חוצפן, יותר סקסי. הפרוייקט צפוי להשתחרר בתחילת במאי, והוא כבר נכנס לרשימת המצופים ביותר הפרטית שלי. ועכשיו יש לי חשק לשוקולד.

זהו, ברברתי מספיק,
שיהיה סופ"ש מקסים – אימצו את הפוך לליבכם, לא נותר עוד הרבה זמן.

חן.

לאוהבים את החורף – בן קול

גרפונקל אף פעם לא היה שם שעמד בפני עצמו. לא משנה כמה אלבומי סולו הוא הוציא, או לכמה פרסים הוא היה מועמד על כישרון המשחק שלו – אם לא היה איזה סיימון מלפניו או מאחוריו, כנראה שלא ממש יבחינו בתופעה המתולתלת. רצו המאמות הטובות לבית סיימון וגרפונקל, שלחו את בניהן לאותו בית הספר בקווינס, ובכיתה ו' החיבור ביניהם קרה. רצו האגואים הגבריים וב-1970, לאחר הצלחה עצומה של אלבומם "Bridge Over Troubled Water", השניים פירקו את הנישואים ההרמוניים שלהם. עד אותה פרידה, היו השניים התגלמות ההתאמה הווקאלית – שניהם עם קולות מתוקים, כאשר גרפונקל  גבוה בכמה אוקטבות (וסנטימטרים) מחברו, וביחד הם יצרו ישות ווקאלית אחת שזרמה יחד עם המלודיה והמילים שלרוב סיימון היה אחראי עליהן. הם שרו על הכל: הקיטש בא לבקר מדי פעם, הועלו נושאים פוליטיים, בעיות חברתיות בעולם המיקרו והמאקרו וכמובן שהלבבות השבורים קיבלו כמה פריטות מהמגירות הניו יורקיות שלהם.

למרות נוכחותו הגבוהה של גרפונקל, הכריזמה הבימתית שלו שאפה לרמות נמוכות, והוא גם הודה בזה מאוחר יותר בסרט התיעודי-מוזיקלי-פוליטי "Simon and Garfunkel: Songs of America". גם סיימון לא היה חיה ברוס ספרינגסטינית, אך זה לא הפריע לו להמשיך בדרכו לעולם מוזיקלי שונה מאשר חברו לאחר פירוק החבילה. הוא גילה לעולם המצעדים את אפריקה עם "גרייסלנד", המשיך במלאכת כתיבת המנונים כמו "Fifty Ways to Leave your Lover" ו-"You Can Call Me Al" (ותודה לו שביצע אותו באיצטדיון רמת גן בקיץ האחרון), וטמן את רגלו עמוק בתוך היכל הכותבים הגדולים של ההיסטוריה יחד עם בוב דילן וניל יאנג. לחברו המתולתל לקח זמן לדון בשאלת "גרפונקל, לאן?" ולבסוף הוא נהנה מהצלחה קטנה מאוד עם אלבומים כושלים וכמה ניסיונות בעולם המשחק ששיאם הגיע במועמדות אחת לגלובוס הזהב על תפקיד המשנה שלו ב"ידע הבשרים" (מישהו מכיר בכלל?).

 

אבל למי איכפת כשיש לו קול כזה?

 

כאן אני מגיעה לפואנטה. אחרי הכל, החורף עדיין נוקש על חלוננו. הקור מאלץ אותנו לעטות עלינו שכבות של בדים, את התנורים והמזגנים לפתוח בכל מקום אפשרי ולשתות לרוויה כל מה שיש לקומקום החם להציע. הצעיפים שומרים על הצוואר, הגטקעסים על הרגליים ומי בא לקראת האוזניים? הצמר וקולות המשי שמלווים את העונה הזו. נכון, יש לא מעט מהם: יונסי של "סיגור רוס", אדי של "פרל ג'אם", גיא גארווי של "מרפק", מארק לנאגן של "מארק לנאגן", אבל גרפונקל. הו גרפונקל. עבודותיו לאחר הפירוק גבלו בסטרייסנדיות , ועם מיטב המלודיות והכלים שהביאו אחרים למקומות גבוהים בסולם הזיכרון ההיסטורי, הוא הביא את עצמו אל תהומות הנשייה. ובכן, לא מבחינתי – הוא בעל אחד הקולות המיוחדים: גבוה, רך, גובל בנשיות ובעיקר מחמם ובלתי נשכח. אני מודה שאת אלבום הלהיטים שלו לא הצלחתי לשמוע ברצף עקב מחלת הציניות בה לקיתי מילדותי, אך לפעמים, בלילות הקרים, כשעצבי המחלה הרפויים מבקשים את מה שנאבקו בו במהלך שעות היום, גרפונקל נותן להם את הליטוף הנעים ביותר.

את השיר הזה, לדעתי הטוב ביותר מקריירת הסולו של מר תלתל, הכרתי בטעות בתקופת הKAZAA המופלאה, ומאז גרפונקל לא צריך את ה-ו' המחברת לפני שמו.

 

 

קחו את זה בתור עזר למה שהחזאים אומרים יהיה סופ"ש חורפי וסוער,
או סתם בתור פוסט שמצדד גם באלה שאיבדו מכוחם אחרי הסיקסטיז.

איפרד מכם בברכת בהצלחה במבחנים, סמינריונים, פרוייקטים וכל שאר ההגשות המלחיצות,

חן.

לאוהבים את החורף – לא לבעלי לב חלש

אף פעם לא הייתי חובבת סרטי אימה, הייתי מעדיפה לראות את הדמויות שלמות עם כל האיברים בפנים. ואם אפשר בלי דם – אין מושלם מזה. אלימות בסרטים עושה לי רע, היא מכה אותי גם מדי פעם ומשספת, והלב שלי נמנה בין אלה שמעדיפים לראות את ג'ולי אנדרוז עולה אל ההרים לצלילי המוזיקה. זה לא אפקט הפחד שפועל בסרטים האלה, אלא הגועל, אחרי הכל הפחד מושך אנשים, ואותי הז'אנר רק הרתיע. אז מה כן מפחיד? אלכס דה-לארג' ומה שאני אוהבת לקרוא לו גותי. למושג "גותי" יש כמה וכמה הגדרות, ובשבילי הוא מסמל את הגרוטסקה של הדת (בעיקר הנוצרית), המוזיקה שמלווה את ישו בכנסייה, המוות והשפה הלטינית. המשיכה שלי לז'אנר הייתה תמיד על אש קטנה, את התלבושות השחורות העדפתי להשאיר בחנויות ולבני הנוער ומה שעמד לפניי הייתה רק הסקרנות, למצוא עוד ועוד מתוך האפלה ולהתגבר על הפחד.

הראשונים שעימתו אותי עם הפחד היו ארקייד פייר והעוגב שלהם. אלבומם השני "Neon Bible" הוקלט במבנה של בית קפה, שפעם שירת את הקהילה הנוצרית בקוויבק בתור, איך לא, כנסייה. הסאונד של האלבום מאוד קלסטרופובי, הקולות אטומים והמילים מתנדנדות בין עולם החיים, השיגרה וכל החופש שרוצים באמצע. זו אולי אחת מהיצירות היותר חשוכות ששמעתי בחיי, אף פעם לא אשכח את הפעם הראשונה ששמעתי את האלבום ואיך שהגיע זמנו של "Intervention", רצתי לבדוק מי מת לי בחדר.

הבא בתור היה אינגמר ברגמן, הבמאי השוודי שעשה קולנוע חושב. יצירת המופת שלו (אחת מני רבות), "החותם השביעי", עוסקת בכל דבר גותי: מוות, אלוהים, שטן ובעיקר דת ואמונה. סצינה מיוחדת במינה היא כאשר קבוצת שחקנים באה להופיע בכפר מודאג מהמגיפה השחורה, בניסיון לבדר את העוברים ושבים. זה לא מצליח להם, בעיקר כשבאה להקה אחרת של מאמינים המעמידים את הפחד לפני הכל ומענישים את עצמם על מנת שהאל יסלח להם ויבטל את המוות הנוראי ששרר באירופה של תקופת ימי הביניים. לי לקח זמן להתגבר על הקטע, שאפשר לקשר אותו לעוד גורמים רלוונטיים להיום, ממש אצלנו (ובלי קשר לדת).

ג'ון פרושיאנטה כתב לא מעט על המוות, פליט פוקסז ייחלו לו בין תיאורי הנוף לחיי הכפר ובאך המיס אותי אל עולמות של מוזיקה כנסייתית, ואני מניחה שהמסע לא נגמר פה.

אבל לא לשם כך באמת ניסיתי לכנס אתכם. (ואולי בכל זאת… אם לא נתתם עוד צ'אנס לברגמן, תעשו לעצמכם טובה)

לא מזמן הכיר לי חובב מוזיקה, נקרא לו ארז, אמן מיוחד במינו אשר הציג את עצמו בשם ג'יילז קורי. קורי היה חקלאי במאה ה-17, אשר הואשם במעשי כישוף שטניים בתקופת ציד המכשפות בארצות הברית, ועונה עד כדי מוות לאחר שלא הסכים להודות באשמה. כמה מאות אחר כך, החליט אדם בשם דן בארט לשים קץ לחייו וכמעט הצליח במשימה, אך כוח היצירה מנע ממנו לעשות את הצעד האחרון. הוא לקח את השאלות הקיומיות שלו והמיר אותן במוזיקה, אסף את הגיטרה וכתב מה שהאייטונז אוהב לקרוא לו : פולק דיכאוני. לא פלא שלקחו לי כמה חודשים בשביל לעכל את מעשה ידיו, והיה צורך בלא מעט אומץ, אך הוא היה שווה כל רגע.

בארט, אשר עטה על עצמו מסיכת האנונימיות ולבש את שמו של קורי בשביל הפרוייקט הזה, לא רק שר ומנגן: הוא זועק, לוחש, מכה וזועק יותר חזק. אותן אבנים כבדות שמחצו את ג'יילס קורי למוות, הפעם מעיקות על מי שלא מוצא את עצמו בין החיים או בין המתים. את קולו של בארט מלווים קולות הנשמעים כמו נזירים – מפחידים מדי פעם כמו בשיר הפותח, "The Haunting Presence", אך גם מנחמים כשבארט מבקש זאת. בין החוסר ביטחון בחיים האלה, מביע האמן את הרצון להבין אותו, לפצח את מה שאי אפשר לפצח ואולי למצוא הרמוניה בין כל הרעשים של השדים הפנימיים. לא חסרים פה אזכורים של קברים, שטנים, לבבות שבורים ובדידות – ומה שיכול היה בקלות להיחשב בתור בכיינות לשמה, הוא בעצם הביטוי הכי כן ואמיתי לדיכאון, לעצבות, והאפור שלפעמים גם חודר פנימה והמציאות לא מאפשרת להרפות ממנו. בלי יותר מדי רחמים עצמיים, ובלי מטאפורות קורט קובייניות, הציב בארט בפנינו המאזינים את החור השחור שכולנו לפעמים מציצים לתוכו, אך מעדיפים לא לדבר עליו.

זו לא יצירה קלה. היא עוצמתית, נוגעת, מרתיעה ומתריעה מפני מצבים כאלה. רק היום, אחרי כמה חודשים, הצלחתי להקשיב לאלבום ברצף מהתחלה עד הסוף ואפילו הצלחתי להחליט מהי הרצועה האהובה עליי מתוכו.

אם לא הצלחתי לשכנע, זה מה שהיה למי שקראנו לו ארז להגיד על האלבום: מתוך הבלוג "רדיו פרימיום להמונים":http://premiumradio.blogspot.com/2012/01/giles-corey.html

למען האמת, לא חשבתי שאי פעם אפרסם את הרשומה הזו, בעיקר בגלל הכובד שלה. בתור אחת שדברים כאלה יכולים להשפיע עליה לא מעט – מקווה שלא הרסתי את יומכם, זו לא הייתה כוונתי.

ואם כן הרסתי, תמיד יש את ג'ולי אנדרוז.

אאחל לכם יום קל, חורפי עד כמה שאפשר (במובן הטוב, כן?) ומוזיקלי.

חן.

לאוהבים את החורף – חלק 2

החורף ממשיך, ותודה לו על כך.
אז גם אני אמשיך, ברשותכם.

 

 

לא זוכרת איך גיליתי את By The Sea, אבל מה שלא יישכח הוא השמחה בתגלית הזו. ללהקה הבריטית אין אפילו אלבום שלם, ב-בנדקאמפ שלהם יש רק ארבעה שירים, אבל כל אחד שווה הצצה. ביל ריידר ג'ונס, הגיטריסט לשעבר של להקת "The Coral" (האהובה) שפועל עכשיו כמלחין לסרטים ועומד להוציא אלבום אינסטרומנטלי, לקח על עצמו את ההפקה. By The Sea, כמו שמם, עושים מוזיקת חופים בריטית – בניגוד לגלשני הצד השני של האוקיינוס האטלנטי, המוזיקה נשארת נאמנה יותר למזג האוויר הבריטי הקריר, האפרורי ונטול ויטמין D. הגיטרות נעות ממלודיה מתוקה אחת לאחרת, והקולות הרמוניים מספיק בשביל שנקשיב להם מבין הפריטות. בינתיים לא ידוע אם החבורה מתכננת להוציא אלבום, אבל כמו שאלכס ג'יימס (בסיסט בלר ומומחה גבינות) אמר: לא חייבים אלבום שלם בשביל ליהנות ממוזיקה – אז למי שהספיק להתחבר, השירים מוצעים להורדה חינמית בבנדקאמפ.

 

 

ליד הים הכל יותר פתוח, אפשר לנשום את האוויר הצח, לטייל עם חבר\ה, לדבר על כל מה שבא. כשצוללים פנימה אל תוך המים הדברים משתנים, ואז באים Caveman. היישר מהחופים של ברוקלין, מגיעה להקה שרוכבת על גל מוזיקת הגלשנים שצבר תאוצה בעולם המוזיקה האלטרנטיבית. בתור אחת שמאסה ב-The Drums ולהקת Real Estate נעמו לה לאוזן בשמיעה או שתיים, התאמצתי וחיפשתי להקה שתוביל אותי אל המים, והנה מצאתי אותה. Caveman לא עושים מוזיקה מאתגרת במיוחד, Grizzly Bear לייט – הרמוניות קוליות שמבצבצות מדי פעם, גיטרות שזורמות יחד עם הגלים ולחנים שעושים חשק להיאנח, לחייך ולהגיד תודה שעושים עוד מוזיקה כזו. לא רק זה, הם גם ממש מתאימים להליכות בגשם, זה בדוק. למרות שיש מעט לשמוע מבחינת אורך זמן, עדיין נוצר החשק לשמוע עוד ועוד מהאלבום, לחזור לצליל של "Vampirer", להתענג על איך הוא מתחבר עם "Old Friend" ולייחל ל"Great Life" שיבואו ויפליגו אותי לחו[ף]שי. זה לא האלבום הכי טוב שתשמעו, וגם לא המיוחד שבהם, אבל הוא עדיין נחשב אצלי לאחד הטובים של 2011.

 

ולסיום, תנור ג'ימי הנדריקס, המחמם הרשמי של החורף.

 

הלאה, אל בקסטר דורי!
שלכם,
חן.

 

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: