בשורה אסקפיסטית מנוסחת ע"י עוד 3 אלבומים

זה לא נעים להתבכיין, לי זה מרגיש כאילו אני נותנת לרחמים עצמיים להשתלט עליי במקום להסתכל קדימה ולחשוב על פתרון. אבל המחלה האגואיסטית הזו השתלטה עליי יותר מכל לאחרונה, וגררה אחריה עוד ועוד בריחות אל עולמות אחרים בעזרתם של סרטים, מוזיקה וספר אחד של הנרי דייויד ת'ורו, "וולדן", שדרכו אני בונה יחד עם הסופר בית במקום מבודד ונהנית מזמן איכות הרחק מתל אביב וכל שחקיה עמוסי הבניינים המכוערים. במסגרת מס' 1,000,231 של בריחותיי, נתקלתי בסרט בשם "Mud", עם גיבור פרטי שלי בשם ריי מקינון וגם מת'יו מקונוהיי שלמדתי לחבב אחרי שראיתי אותו בדמות; סרט שכולו מושתת על אווירה דרומית אהובה וסיפור די פשוט עם אנשים פשוטים, גם מסוג אלה שאני אוהבת. בסיומו של הסרט, אחרי מספר לא מועט של דמעות התרגשות והזדהות, ישבתי וכתבתי עוד חצי פרק לספר שלי ועדיין בוער בי הרצון לכתוב אז הנה שלושה אלבומים שעזרו לי גם לברוח, כשבאחד מהם ישנה גם פסקה מהספר שנכתבה בהשראת אחד מהאלבומים.

Weyes Blood – The Innocents

a2577323713_7נטלי מרינג היא אישה כלבבי מסיבה מיוחדת במינה: חלק מהכתיבה שלה נובעת מסופרים ומשוררים אמריקאים קלאסים. גם שם הבמה שלה נובע ממשחק מילים עם שם של נובלה פרי ידה של פלאנרי אוקונור (שעוד לא קראתי, בושה וכלימה). וויז בלוד היא אמנית כלבבי מסיבות רבות: הקול העמוק שלה, אותה היא מטביעה בתוך מחשב מדי פעם ובכל זאת משרה עליו רוחניות של כנסיות בהן הדת היא כאב וניצחון עליו. הגיטרות בשיר הראשון, "Land of Broken Dreams", כבר מכתיבות את הלך הרוח של האלבום, ובקולה היא מספרת על אמריקה שהחופשיות עליה מושתתת על העובדה שאפשר לכתוב עליה כל מה שרוצים. שמעתי את האלבום הרבה בזמן שקראתי על מסעותיו של ג'ון סטיינבק בארה"ב, והיא הוסיפה עוד שכבה אישית יותר לספר שבו העדיף סטיינבק להימנע מלכתוב על יותר מדי קשיים רגשיים. בעוד פרס סטיינבק אמריקה מגוונת בשפתו העשירה, סיפרה לי מרינג על אישה אחת מלאה באמפתיה כלפי חברים בצרה והרבה כאב שהיא מעדיפה לגלות רק לכלים כמו גיטרה אחת כמו ב-"Summer" או פסנתר כמו ב-"Some Winters". במדריגל חצי-רובוטי בשם "Requiem for Forgiveness", וויז בלוד שבתה אותי במיוחד, ו-"Bad Magic" הפשוט הכאיב עד מאוד, כאילו אני חלק מהטרגדיה הקטנה שלה. האלבום מ-2014 הגיע לאוזניי רק בשנה האחרונה, ואני מאמינה שימשיך ללוות אותי גם בספרים הבאים ובתקווה גם בדרכים ארוכות יותר ממסלול חיפה-תל אביב-חיפה על כביש החוף היפהפה גם הוא.

The Pines – Above the Prairie

alm97284מספרי הסיפורים ממינסוטה כתבו אלבום שכולו דרכים פתוחות אשר נפרטות על גיטרה עדינה בתוספת של מחווה למשורר אינדיאני שלא הכרתי – ג'ון טרודל. את אמני הקאנטרי אני אוהבת במיוחד כשהם מחוברים לאדמה ממנה הם באים, כשאפשר להרגיש את זה מהמילים והנגינה הפשוטה, וכמובן לחנים שגורמים ללב לרשרש ולהזרים למוח השראה. בזכות האלבום הזה כתובים הרבה פסקאות מהספר שלי, ואני עדיין מקפידה לחזור אליו בכל פעם שאני נתקעת או צריכה להרגיש עוד קצת מהעולם שאני בורחת אליו דרך המילים שלי. להלן אחת הדוגמאות, מומלץ לקרוא עם "Aerial Ocean" או "Sleepy Hollow" ברקע.

"הנסיעה לגרוטסטד לקחה כמה שעות. מגע ידיה של גרייס על צידי הגב שלי כבר היה מוכר ויכולתי לחזור וליהנות מהדרך בין נופים אשר כללו בעיקר שדות חקלאיים. מימין ראינו חממות של צמחים שונים ומשמאל שדה שלם של עצי בננות. לפעמים השטחים השתנו ותפוזים קישטו בכתום כמה ענפים וכך גם הצהוב של הלימונים. שלטים הזמינו אותנו להתארח בעיירות בדרך, אבל לא התפתינו לעצור באף אחת מהן, שנינו רצינו להגיע כבר אל העיר ולמצוא  מקום ללון בו ולתת לחוסר הסבלנות של שנינו לנוח. כשגרייס הייתה כרוכה מסביבי, והרוח עטפה בחמימותה את גופותינו הנוסעות, הרגשתי איך אנחנו יחד עם האופנוע הופכים ליישות אחת. כמו עם ג'רמי על הספה בביתו, יצרנו מוטציה מיוחדת במינה, המרחפת במימדים מקבילים של זמן וגיאוגרפיה; סוד קטן, שגם אם היינו רוצים, לא היינו יכולים לתאר במילים לאחרים. בידיה כיוונה גרייס את ההרמוניה, כשלחצה על הבטן התכבדתי בביטחון שאיפשר לי לנהוג בזהירות, וכשסמכה יותר על הדרך, ההקלה פלשה לכיוון הרגליים שלי ואפשרה לי להעביר את הראש למצב אוטומטי ולתת לכבישים להוביל אותנו אל היעד. "

     

William Tyler – Modern Country                                                 

william_tyler_moderncountry_review_under_the_radar_thumbאמריקה האקזוטית והיפה יכולה להודות לוויליאם טיילר על שהחזיר עטרה ליושנה. טיילר הוא נגן גיטרה שתרם מכישרונו לאמנים כמו בוני פרינס בילי ולאמבצ'ופ. התאהבתי בו בעקבות אלבומו "Impossible Truth" מ-2013 כשנתקלתי בו בעקבות טעות משמחת ביוטיוב. השנה הוא הוציא את "Modern Country", שכשמו לוקח את הקאנטרי ומשפר אותו דרך הפקה מהודקת של שכבות על גבי שכבות של גיטרות הצוברות תאוצה תוך כדי נגינה ומכסות את העיניים בבדים שכולם נופים פתוחים של כל מקום שרק תרצו. חוץ משמות השירים, לא תמצאו פה מילים אלא רק שירה של גיטרה שתספר לכם על כבישים רחבים, אפשרויות נראות לעיניים עצומות וחולמות. אחרי שראיתי את "Mud" אני מפנטזת על שיתוף פעולה בינו לבין ג'ף ניקולס, מי שכתב וביים את הסרט, אולי על איזה פרויקט עתידי שגם הוא יכבד בסינמטוגרפיה שלו את היופי של דרום ארה"ב.

יש לי בעיה עם לחזור על עצמי, אבל אין מנוס – אני תקועה על ארצות הברית הקלאסית. זה כמו שירי ארץ ישראל היפה והטובה: אי אפשר לדעת אם היא באמת הייתה קיימת, יש בה מן התמימות שאילו הייתה חלק מהטבע האנושי העולם היה יכול להיות טוב לשם שינוי, ולכן אני מעדיפה לחשוב עליה ולא על מציאות שנחשפת אל מול עיניי כיותר ויותר קשוחה וטמאה.

לחיי התגברות על משברים והמוזיקה שעוזרת להגיע לאופק בהיר יותר.

חן

מודעות פרסומת

התחלה – מצעד אלבומי השנה 2014

"מה אגיד לכם,  2013 עשתה לי את זה בקטנה." – ככה התחיל מצעד האלבומים השנתי שלי בשנה הקודמת, ואם תרשו לי להתרכז קצת בעצמי (לעומת כל הפעמים האחרות שאני כותבת "רק" על אחרים), 2014 עשתה לי את זה בגדול אך לאו דווקא במוזיקה. 2014 הייתה בשבילי שנה של שינוי – שנה שבה המוזיקה הפכה מגורם עליון בחיי, לאמנות שמסתכלת עליי בגובה העיניים. לא עוד מחנכת, ולא מלמדת, אלא מדריכה ומזמינה להיכנס אליה. המילה הכתובה תמיד משכה אותי, והיא החליפה את מקום המוזיקה – והיא לא רק הפכה לגורם עליון, אלא למשהו לשאוף אליו. אחרי 27 שנים של משחקי מחבואים עם עצמי, החלטתי לקחת את הכתיבה שלי צעד אחד קדימה, ואני מקווה להציג ניצנים של זה בשנה-שנתיים הקרובות. (אם זה מעניין מישהו, הזרעים כבר נשתלו באדמה – ואפשר לקרוא חלק מהעבודות שלי בבלוג הזה).

ועם ההבנה הזו בא גם העצב – כי רשימת אלבומים כבר הייתה לי אך לא הייתה לי ההשראה לכתוב את עשרת הגדולים שלי, אבל אני מתעקשת כי זו מסורת, וכי בסופו של דבר – מי שגידל ורומם אותי זו המוזיקה, וגם אם יש לי אימא רוחנית חדשה, המוזיקה עדיין לי אחות. את הרשימה היה לי קשה לצמצם, הגעתי ל-17 אלבומים שממש אהבתי השנה, אך בסופו של דבר צמצמתי לרשימה שאני חושבת שמייצגת את המיטב מבחינתי. אז נתחיל:

10. The Coral – The Curse of Love

21891-the-curse-of-loveהאלבום הוקלט לפני שנים, נקבר עמוק בתוך הספריה הפרטית של הקורל, וביום בהיר אחד שבו הדם חזר לזרום להם למוח, הם החליטו שהגיע הזמן להוציא אותו לאור. וכמה שאני מודה להם על כך – זהו אלבום שאם היה יוצא לפני 40 שנה היה נחשב לקלאסיקה, אך היום אין מקום לקלאסיקות אלא רק להייפים קצרי מועד, ולכן לדעתי לא מקבל את הכבוד שמגיע לו. איזה יופי של אלבום, כל שיר מתחבר לקודם ולבא, פסיכדליה מתוקה עם גיטרות עדינות של ביל ריידר-ג'ונס שכבר אינו חלק מהלהקה, קולו של ג'יימס סקאלי ענוג, והמסע לאהבה וקללה פשוט מושלם על גבי מושלם.

09. Perfume Genius – Too Bright

Too_Bright_Perfume_Geniusהשיר הראשון, "I Decline" הוא התמצית הרגילה של Perfume Genius, מייק הדראס, אקורדים עגמומיים של פסנתר והקול הפגיע. אך מכאן, כשם השיר, הדראס החליט לסרב לדרך הרגילה והמשך האלבום הוא תמצית חדשה של ריחות אפלים, יותר כלים, מלודיות נגישות יותר אך אם זאת מרחיקות עם יותר עיוותי קול. במילים שלו הכניס אותי הדראס אל תוך הגוף שהוא חש שאינו מתאים לו, העביר את הכאב של חוסר ההתאמה בין הרגש הפנימי לפיזי, וכשהפיזי לא מתאים, כולם רואים, אבל לא מנסים כל כך להבין. בתור אישה, קל להרגיש לא נוח עם הגוף שלך, קל להרגיש ששופטים אותך, קל לך לרצות להפיל את הכל על אביר שיושיע, אך אין סופו של דבר פה – זו רק תהום שנהיית עמוקה יותר ויותר. Perfume Genius אמר בראיון שמוזיקה בשבילו היא כלי כדי להוציא את כל הרע שמצטבר לו כדי שיוכל להמשיך הלאה, ועם כל הרפש שנמצא במילים של האלבום הזה, אני מקווה שהוא הצליח להתנקות.

08. Interpol – El Pintor

interpol_elpintorזו להקת הדגל, פול בנקס הוא השגריר המילולי שלי, הגיטרה של דניאל קסלר היא ים והתופים של סם פוגרינו הם הקצב של הלב שלי. זו תמיד אותה נוסחא, והם ממשיכים לגרום לה לעבוד. הם מתנגנים לי בחלומות, וממשיכים להתנגן בראש תוך כדי היום בלי שאבין שהתת-מודע משדר לי תשובות מתוך המילים והלחנים של השלישייה הניו-יורקית. הם נהיו חלק ממני, במצבים של רגשות סוערים במיוחד הם הכתובת הראשונה אליה אני פונה, והאלבום הזה הוא תוספת נכבדת לאסופת התמיכה שהם כתבו.

07. Damon Albarn – Everyday Robots

Damon-albarn-everyday-robotsמאז "13" של בלר, דיימון אלברן החליט שעדיף להשאיר את עצמו מאחורי מסיכות של אנימציה ושירי מחאה פופיים. הוא לא נתן לאף אחד להיכנס, במיוחד לא לתקשורת, לה הוא העדיף לתרום הצהרות בקשר ללהקת האם שלו שרובן לא התממשו, כי הוא פשוט סיפק לעושי הכותרות את מה שהם רצו. אבל אז הגיעה 2014, והזמן היה נכון לאלברן להראות שבכל גאונות טמונים סיפורים ורגשות, וכשאתה אחד מהאנשים המוכשרים והאמיצים ביותר בבריטניה, אז הכי מתאים להוציא את זה במוזיקה. הוא עדיין מבכה את הזמנים שעוברים מהר מדי ומשתנים יחד עם הטכנולוגיה, הוא בורח מההווה ומצייר לנו עבר בריטי, אבל הוא עשה את זה הפעם ממקום עמוק יותר, בוגר יותר, נוגה יותר. נעים להכיר אותך, דיימון אלברן.

06. David Gray – Mutineers

david-gray-mutineersאני מופתעת בדיוק כמוכם שהבחור הזה נמצא במצעד שלי, אבל זה מה שקורה כאשר מלך הקיטש הפרטי מתעלה על עצמו ועוד אחרי הקשקוש שהוא האלבום שהוא הוציא לפני כן, Foundling. הוא עשה בשכל כשבחר לעבוד עם אנדי בארלו (Lamb), וזאת אני יודעת דרך הראיונות שבהם תיאר גריי את העבודה עם המפיק, איך הוא הוציא ממנו הרבה יותר עם צלילים חוזרים, ובלי העצמה קיטשית שלפעמים לא נחוצה בתוך השיר. גריי נשאר רומנטי, מאמין גדול באלוהים ובאהבה, במילים הפשוטות, הדימויים, המטאפורות, הוא יודע מה עובד על ההמון ובתוך זה הוא גם קובר שבב אותנטיות שמתקשר רק אליו – מקוריות שניגרת מהקול שלו ומהאופן שבה הוא מאמין במה שהוא כותב, בצורה שבה הוא מביע את הכאב ואת האהבה שלו למה שהוא כותב. פופ מלודי יכול להיות נוגע, אם מוציאים לשנייה את הציניות ומתחברים לרגש הפשוט. גריי לקח חלק לא מודע בתהליך היצירה שלי השנה, ואני מודה לו על כך.

05.Angel Olsen – Burn your Fire for no Witness

jag246.11183אני חושבת שזה היה מצעד חצי שנתי של בלוג AV CLUB שגילה לי את האלבום הזה בדיוק בתקופה שבה מאסתי בחיזוריי אחרי קולות גבריים רגישים וחיפשתי קול נשי שאוכל להתחבר אליו. Along Came Angel… מלאכית שהמציאה את הבדידות מחדש וקראה לה טובה, ציירה את ההפך ממה שמלמדים אותנו כל סוכני החיברות הנכבדים שלנו. באלבום הזה היא מקיימת דיאלוג בלתי פוסק עם המאזין, והוא לא חייב לענות לה כי היא כבר עושה את זה בשבילו. באמבטיה של פולק-רוק המזכיר ימים של פעם, מעמידה אולסן את מילותיה כמו ברווזים בשיירה השטים לעבר ההבנה שכולנו צללים אשר צריכים לפתוח את החלון מדי פעם ולתת לאור להיכנס, ואין רע בלעשות את זה לבד, אפילו עדיף, ואחרים גם יצטרפו, ויהיו גם אחרים שיצטרפו לכל אחד לבד.

04. Elbow – The Take off and Landing of Everything

elbow-thetakeoffandlandingofeverything_1394985450הקפטנים העצובים שלי, חמישייה של אנשים צנועים שעושים את מה שהשמיים עדיין לא יודעים איך לשאוף אליו. הם חג מולד מהלך למבוגרים שרוצים שקט ושלווה, הם תרים את מחוזותיה השטוחים של אנגליה ומייפים אותה עם קול של סנטה גארווי וכלי ארבעת המלאכים שאינם רק מלווים, הם חלק פעיל מכל מילה ומילה. המנגינה הכחולה מרכינה את ראשה בנימוס ועל גליה גולשות המילים בקצב ובמשחקי מילים שאנשים שקראו שירה בחייהם יכולים להעריך. האוניה של אלבואו הפליגה גם השנה אל הלב שלי, היא לא יכולה שלא עם קול כמו של גיא גארווי, ועם החברות שאותה הם כל כך מוקירים, עולם אפלטוני שמתעלה על כל אהבה, בסיס לטבע אנושי בריא ומאוזן. כמה מהרגעים היפים ביותר שלי השנה היו מלווים עם המוזיקה הזו, ולא בטעות, הם הראשונים שהתאימו אליהם.

03. Sharon Van Etten – Are We There

album-coverאפילו לפני ש-"Your Love is Killing Me" נכנס לחיי, שתי הרצועות הקודמות לו באלבום השאירו עליי רושם כל כך עמוק. אבל השיר הזה, האהבה שהרגה אותה, מעכה, לעסה, צחקה ושיבשה אותה, העוצמה של הקול שלה כשהיא מגיע לשורה הנושאת את שם השיר, האוקטבות הנמוכות אליהן היא מגיעה תוך כדי ונשארת שם כשזה כל כך כואב, העובדה שהיא חיה בשביל לכתוב את זה ולהעביר את המאזין את אותה מערבולת שאפשר לצאת ממנה בסופו של דבר וליצור ממנה שיר כל כך מיוחד במינו. כל שאר האלבום הוא חלון אל תוך החדר האינטימי של גברת ואן-אטן, אותו היא מגישה בקולה הכיפה, בנשיות רכה כל כך שלא הכרתי כמותה והיום אני שמחה לגלות אותה ברטרוספקטיבה. הכוח שלה משיק לכוח המאהבים שלה, היא חומר בידי הבעיות שבאות יחד עם זה, ומהם היא יצרה את אחד האלבומים הכי חזקים של השנה.

02. The Twilight Sad – Nobody Wants To Be Here And Nobody Wants To Leave

The_Twilight_Sad_-_Nobody_Wants_to_Be_Here_and_Nobody_Wants_to_Leaveאחרי ההופעה ההיא בפרימוורה שהובילה אותי גם לכתוב עליה שיר, נהייתי חתול סקרן לגבי הטוויילייט סד. יכול להיות שבלי ההופעה הזו לאלבום הזה לא הייתה השפעה כל כך עצומה עליי, אבל היא קרתה, ואני נשביתי בקסמיהם של ג'יימס גראהם וחבריו המלנכוליים. הקור של סקוטלנד יוצא מתוך השירים, לא רק בתוך המבטא הכבד של גראהם הסולן שלא מוותר ולו לרגע על דרך הדיבור האמיתית שלו, אלא בתוך הקלידים, האבק הכחול והקר שעף אל תוך העיניים ומטשטש לנו את הראייה, צלילים ותווים שמזכירים ימי אייטיז מאופרים בשחור, אך נוגעים לכל מה שהוא עכשיו. הקולות הבאים מן המילים הם זעקות שמגיעות מעמקי שומקום הרחוקים והדובר מדבר אל צד שני שיכול להיות קיים ויכול להיות גם רוח רפאים מדומיינת בתוך המנגינות החולמניות. האלבומים שבדרך כלל תופסים אותי משמיעה ראשונה הם אלה שמלאים בסאונד, שאין בהם רגע אחד שקט וצלילים נדחסים לכל חלל ריק שיכול להיווצר, וזה בדיוק האלבום הזה – האמן חנוק בתוך היגון שלו ובתמורה חונק אותו תחת הצלילים הבלתי נפסקים שלו. התמכרתי אליו מהקשבה ראשונה, והוא עדיין לא הרפה ממני.

…..

*****

——

~*~*~*~*~*ה-אלבום שלי לשנת 2014:  Beck – Morning Phase*~*~*~*~*~

beck-morning-phase1

ובסופו של דבר, זהו האור שמנצח על החושך ולא ההיפך, הוא הדבר ההכרחי להישרדות שלנו בתור בני אדם ולמרות שכיף לפעמים לצלול למעמקי הכאב והרחמים העצמיים, יש משיח בלונדיני בקצה המנהרה או בקצה הצוק. הוא כמו מגדלור – מאיר את הדרך חזרה אל החוף. למשיח הבלונדיני קוראים בק, ולו אני חבה את היצירה שלי השנה, לו ול"Wave" שלו. לו אני חבה תודה על נסיעה מושלמת לעיר הבירה הצרפתית, שם נהניתי מזמן איכותי במיוחד עם חברה יקרה וגם מחברתו הבימתית של בק הלהטוטן שלא מפסיק להפתיע, ובאותו ערב לא הפסיק לזוז ואני לו להריע (חרוז!!). הרבה טעו ומיהרו לקרוא לאלבום הזה עצוב, והצטערתי על כך מכיוון שאנשים אלה לא באמת הקשיבו לו, כי אם באמת מאזינים יודעים שזה אלבום שמאזן את הכל – את הטוב עם הרע, את הרועש עם השקט, את העצוב עם השמח. זה אלבום מדיטטיבי אשר מחבר בין הלמעלה ללמטה וזורם גלים גלים אל עבר ההבנה שהדרך היחידה היא אל האור שמעיר ומתחיל כל יום שלנו. כן כן, אם לא הבנתם עדיין – בתוך הצינית ישנה רוחנית. הדמיון ל-"Sea Change" האלמותי נשמע, ההשוואה אליו היא בלתי נמנעת, אך אם כבר משווים אז אפשר להגיד ש"Morning Phase" הוא אלבום ההתפכחות מן הכאב, מן חוכמה כזו שיכולה להצטבר דרך גיל וניסיון. אחרי שש שנים של ציפייה לאלבום חדש, בק, העגל המוזהב, החווה כבוד לקודמיו הפולקיים מהסיקסטיז ועשה בהם אותות ומופתים. אין אלבום ששמעתי יותר מאלבום זה השנה, ואין שיר השנה שהעיר והאיר אותי השנה כמו זה, ואיזה כיף שגם זכיתי לראות אותו בלייב באותה הופעה בפריז.

עוד שנה עברה חלפה לה, מי יודע אילו מילים היא תוליד שנה הבאה.

תודה שקראתם,

חן.

ולקינוח – כי זה דצמבר 2014 וזה חודש ההוביט ואני מתלהבת:

The-Hobbit-Battle-of-the-Five-Armies-poster-9-691x1024

אל הגלקסיה ואחורה – בקטנה על אלבום שנחרש אצלי ובגדול

BigBlackDelta_2

לי פייס (בתחפושת ג'ו מקמילן, הדמות הכי לא עקבית בתולדות הטלוויזיה) מתעורר לבוקר חדש ואפור בתוך דירה אשר המצלמה צובעת בגוונים מטאלים. הוא פצוע, מתלבש באיטיות ומרשה לעצמו רחמים תוך כדי שהוא אוזר אומץ לקראת הופעתו במשרד. בסצינה נוספת קמה גברת מקנזי דייויס (העוטה על עצמה את קמרון האו), מסתכלת על החלון בחדר מלון שכולו צהוב חולני, היא מתמתחת, מחייכת, רעננה כאילו רק עכשיו נולדה. ניגוד מוחלט בין שתי דמויות, צילום נחמד של הגב החשוף של שניהם, אבל אני חוזרת לצפות בסצינה דווקא בגלל השיר ברקע.  כמה קליקים בגוגל ואני מגלה שקוראים לשיר "Capsize" של להקה בשם "Big Black Delta". אני רושמת בצד וממשיכה למנגינת הפתיחה המגניבה של "קוד שרוף" (Halt and Catch Fire) ונהנית מנוכחות לי פייס על המסך שלי, לא משנה עד כמה הכתיבה של הסדרה גובלת בעליבות.

יום בהיר אחד אני קמה לגלות שאותגרתי בפייסבוק ואני צריכה לחשוב על 15 אלבומים שאהבתי מהקשבה ראשונה. מסוג האתגרים שאני נהנית לענות עליהם מאחר והם גורמים לי לשבור את הראש על עניינים מעניינים. אני חושבת על בוב דילן, טראוויס, וממשיכה אחורה במנהרת הזמן הפרטית לבקסטריט בויז והספייס גירלז. זה קשה! אמנם יש אהבות מהקשבה ראשונה בעולם המוזיקה, אבל הן לרוב קמלות עם הזמן. אני מתלוננת על כך שמדובר במשימה קשה, אך הפלא ופלא, באחר הצהריים של היום בו אני מפרסמת את הרשימה, אני מתאהבת באלבום מהאזנה ראשונית. כן כן, אותו "Big Black Delta" משך אותי להקשיב לרצועות המתחברות לשיר המצוין לעיל לפניו ואחריו, ואני מוצאת את עצמי מתאהבת תוך כדי פיזוז קליל עם הרגליים.

אותו דלתא שחור וגדול הוא ג'ונת'ן בייטס, סולן להקת Mellowdrone (שעדיין לא יצא לי לנבור בחומרים שלה). באלבום הנושא את שם האמן, הוא מנגן רצועות אייטיז המזכירות את כל מה שהיה טוב באותה תקופה – הטראש של אירופה, הפופ של דייויד בואי וקיילי מינוג ופלאשים של ניו אורדר פה ושם – מתערבבות בקצב כלי הקשה שמזכירים את אלסידי סאונדסיסטם ויכול להיות שהתגלו לפני בק בחלומותיו הרטובים. כל שיר הוא סימפוניה של פופ שצריך להקשיב לה בשלמותה כדי להכיל את כל מה שיש לבחור להציע, הפילהרמונית נאספת כולה בתוך קופסת הסינתסייזר, והכלים הקלאסיים עוברים תהליך תיעוש שהופך את צליליהם לממוחשבים.

האלבום מתחיל בצעדים קופצניים, לי פייס ומקנזי דייויס יכולים בכיף להצטלם לסצינות ליליות בתוך מועדונים מלוכלכים, עם אייליינר וצלליות ורודות מצועצעות מעל העיניים, ושירים כמו "Side of the Road" או "Money Rain Down" ברקע. הם בטח ירקדו, יתמזמזו, יבכו (זה רק בגלל שזה מה שהדמויות שלהם עושות הרבה במהלך הסדרה) ויתמזמזו עוד קצת. באמצע עושה האלבום סיבוב של 185 מעלות והופך להיות מה שאנשים מקשיבים לו בסופו של יום, כשמגיע כבר הזמן לחזור חצי צלולים חצי שומעים, הגיטרה מנסרת את הלילה ב-"X22" ובסוף המסע מבטיחה לרגליים הכואבות מנוחה תחת מלודיות אפלוליות כמו "Love you this Summer".

אחרי החרישה על החדש של אינטרפול, מצאתי משהו אחר לחרוש עליו בין לבין, כדי שלא יימאס מאף אחד מהאלבומים. כיף לגלות אלבום ששולח קרני לייזר אפלות, אבל עושה כל כך כיף לאוזן שקצת שוכחים מהגלקסיות השחורות ונכנסים יותר לאורות האולטרה הסגולות. האלבום המדובר יצא בשנה שעברה, ובייטס מאז הבטיח שהוא יוציא עוד חומרים חדשים אפילו השנה!

איך אומרים בקיצור? מומלץ.

ולקינוח, תמונה של לי פייס.

חג יפה ושמח!

חן

lee

להפליג אל תוך הכחול – על "El Pintor" החדש של אינטרפול

tumblr_naz5jcZQct1qgh9t3o1_500

אני זוכרת את זה כאילו זה היה לפני ארבע שנים, ישבתי בבית קפה עם חברתי הטובה ענת והיא ניסתה להבין מה פשר פרצוף תשעה באב שלי. סיפרתי לה שבאותו יום, לפני כמה שעות, הודיעו חברי אינטרפול כי הם הפכו מרביעייה לשלישייה, ושהבסיסט קרלוס דנגלר החליט לפרוש כנפיים ולעוף הרחק מאולפן ההקלטות של הלהקה. הוא עשה זאת רק אחרי שסיימו לכתוב ולהקליט את השירים לאלבום הרביעי ולפני הליך המיקסינג. יותר מהאכזבה שלא אשמע יותר את צלילי הבס האינטרפולים שלו, יותר מהכעס שלי עליו שהוא ככה נוטש, גבר בי הפחד שזהו סופה של הלהקה שכבשה את הלב שלי בשנת 2006 ומאז סירבה לסגת משטחיה. חששתי שאחרי סיבובי ההופעות והיחצ"נות תבוא הודעה כתובה בלבן על גבי שחור באתר הרשמי ותבשר כי דניאל קסלר, פול בנקס וסם פוגרינו החליטו לפרק את הנישואים שלהם.

ארבע שנים אחר-כך אני כאן מולכם (אפשר להגיד), אחרי שהקשבתי לאלבום הראשון נטול דנגלר של אינטרפול ומשהו חסר לי שם. ארבע פעמים הקשבתי לאלבום הזה ומהפעם הראשונה שמעתי מעבר לסאונד של האלבום את צליליה של תזמורת כלי מיתר בלתי נראית שהרגישה לי כמו התוספת המושלמת לשירי האלבום "El Pintor", האלבום החמישי במספר של אחת הלהקות האהובות עליי ביותר. התזמורת ליוותה אותי מאז בכל הקשבה ולא הבנתי מאיפה היא מגיעה לי, האם הפכתי למנצחת הסימפונית האינטרפולית? האם הגיע זמני לוותר על הקריירה המופלאה שלי בלא לעשות כלום ולפנות לתיזמור אלבומי להקות פוסט-פאנק? אז זהו, שלא. מה שהיה חסר לי באלבום הזה היה דנגלר עצמו, זה שהיה אחראי לכך שמעבר לגיטרות נוכל לשמוע צלילים קלאסיים שיוסיפו עוד שכבה לבצל השורף את העין, וליהנות מקולו של פול בנקס הגדוש במשיכות מיתרים נוגות ברקע.

עכשיו כשעברנו את שלב ה"אין" – הגיע הזמן להתפקס על ה"יש" באלבום הזה. את התזמורים מחליפות גיטרות צורמות: הריפים ההתחלתיים של דניאל קסלר, הגיטריסט שאחראי לסאונד האינטרפולי הכולל, הם עדיין פה. כמעט כל שיר מתחיל פה עם הבסיס, הזמן נספר בתקתוקיהן של פריטות גיטרה מונוטוניות המסמנות את זמנו של בנקס להיכנס, לסלסל, לעלות ולרדת בקולו. כל תו חשמלי משתלב עם קולו המטאלי של בנקסי פלרטטני, צנצנת הנמלים האפורות בתוך מילותיו נשמרות טוב תחת מכסה של חשיכת הגיטרה יחידה.  אותן נמלים אינן נעות בנתיב רגיל, כוח מאוד חשוב מטלטל אותן – זה התיפוף של סאם פוגרינו שמפוצץ כל שיר ומוביל אותו לשיא קצבי שמסרב ללכת בכיווניה המונוטוניים של הגיטרה ומשתנה לפי מצב רוח השיר.

Cover

הצלילים כבר מוכרים, התווים ידועים כבר לכל חובבת אינטרפול מצויה, אבל במקום שבו הכל כביכול צפוי ישנה המומחיות של החבר'ה. היא שם בכל פעם שהריפים חוזרים על עצמם, אותם תווים מתנגנים אחד אחרי השני, אבל בכל פעם שומעים סולם אחר. למרות המונוטוניות, השיר נע איכשהו מעלה ומטה, ואינטרפול משחקים עם האוזניים של המאזין תוך כדי שהוא מנסה להבין למה הוא מקשיב. בפעם הראשונה שהקשבתי לאלבום לא הצלחתי לפענח את הרעש, בפעם השנייה הצלחתי לתלוש עם פינצטה מילים ולחנים שתפסו אותי, בשלישית לקחתי אותם לים ובכיתי את דרכי חזרה למשרד, פעם רביעית שמעתי אלבום אחר לגמרי. הלהקה הזו הופכת את המאזין\ה לקולמובוס\ית, כאשר בכל הקשבה מגלים אמריקה שונה – שחורה מחושך, אדומה מדם הכאב, ומתוקה מכל דבש. הפעם החמישית שאני מבלה תוך כדי כתיבה היא חוויה אחרת לגמרי ממה שהייתה לי לפני כמה שעות, וזה קסמה של אינטרפול בשבילי. הייתי מדריכה אתכם, מכוונת אתכם לשים לב במיוחד ל-"Same town, Same Story" ולהינמס תחת הטחת הכחול של "Blue Supreme", אך אני דבקה בכך שאלבומים של אינטרפול יש לשמוע מהתחלה ועד הסוף, בלי לדלג. גם אם "everything is wrong" נשמע בנאלי, עדיין ישנו "Breaker 1" שאי אפשר להיות אדישים אליו.

הצנצנת האינטרפולית מלאה באוויר שהיא הליריקה של פול בנקס. גם אחרי שמונה שנים בנקס מתפקד כמי שבלי להתכוון כותב בדיוק את מה שאני. על גבי מראה קטנה הוא מסדר את האבקה הלבנה, שורות שורות, ותוך כדי שאני קוראת את עצמי מול בבואתי, אני מסניפה את הכשרון הפואטי ונותנת לו להתפזר בכל הגוף. הוא נע בין משפטים בעלי נושא, נשוא ומושא לבין קטעי מילים שביחד עם הדמיון המופעל יכולים לצייר תמונות שמנחמות ומבינות את הנפש העדינה.  הוא שר על זיוף, על סוכני הפחד שאנחנו, על אהבות סוערות ופחות סוערות, יופי שנמחק עם הזמן וחוש הרפתקני שהולך לאיבוד בתוך החיים.

אחרי תקופה ארוכה של בריחה, מאסר שנכפה על השכל וכבל אותו בשלשלאות של אקטואליה ושנאה, טוב ללכת בדרך הלבנים הצהובות יחד עם פול בנקס, דניאל קסלר וסם פוגרינו למחוזות המוכרים של הנפש. המלחין ארוו פארט אמר פעם: "אחד ועוד אחד זה אחד", ואם הייתי צריכה להגדיר את זה דרך מוזיקת רוק הייתי נותנת את האלבום הזה בתור דוגמא: יש פה שלושה חלקים נפרדים – גיטרה, קול ותופים, אך כולם פועלים בסנכרון מושלם שלהפריד ביניהם יהפכו את השירים ליישות אחרת לגמרי, משהו שאינו אינטרפול כלל וכלל. החלק הרביעי של קרלוס דנגלר יכול ללכת לחפש, אפשר גם בלעדיו, מתוזמר או לא.

כמה אני שמחה שהם חזרו, כמה התגעגעתי, כמה אני מצפה להקשבה השישית, להפלגה בתוך הכחול היפה והזורם של אחת הלהקות הטובות ביותר שיש לנו.

 אשאיר אתכם עם טעימה קטנה, מקווה שעשיתי חשק לתת צ'אנס.

חן

אנטי-שביל-הבריחה (חלק ה') – אל הסיוטים

(הערת הכותבת: כוונתי הייתה לכתוב פוסט על מוזיקה ובמקום יצא לי זר מילים עטוף בסרט אקטואלי, מי שמעונין רק במוזיקה מוזמן רק להקשיב ולא לקרוא, יש פה אחלה מוזיקה.)

אפקט אודיטורי – נא ללחוץ על פליי:

פוסט זה נכתב בעקבות שני דברים –

  1. צפייה בפרק של באפי ציידת הערפדים, עונה ראשונה פרק 10 – באפי, ג'יילס, ווילו וזנדר נאבקים בעוד תופעה שמשתלטת על סאנידייל. ילד הנמצא בתרדמת מלאת סיוטים, משרה את אותם פחדים גם על שאר תושבי העיירה והדמויות נאלצות להתמודד עם הפחדים הכי גדולים שלהן. הפרק הציג כמה מהפחדים האישיים שלי: ליצנים, להיקבר בעודי חיה ופחד שאף פעם לא חלמתי עליו וזה לשכוח איך לקרוא. בבוקר קמתי לגלות הודעה בוואטסאפ בקבוצה של אנשי המשרד שלי.
  2. בהודעה נכתבו סיפורי אימה על "סכנה קיומית [לישראל] לראשונה מאז מלחמת השחרור", על מה היה קורה אילו שלושת הנערים המסכנים (איל, נפתלי וגלעד) לא היו נרצחים, אילו מבצע "צוק איתן" לא היה יוצא לדרך, וחיילי צה"ל לא היו מוצאים את המנהרות המפורסמות של חמאס. על פיגועי שנאה שהיו אמורים להתבצע דרך אותן מנהרות, על טבח המוני ביהודים במהלך ארוחת חג, ערב ראש השנה, ועוד ועוד עוד.

בעודי מנסה להדחיק את הסיפורים האלה, המוח התעורר לחשוב על אותן מנהרות אותן צה"ל תר כדי להרוס, ואז נזכרתי מהו הסיוט הגדול ביותר שלי. בסדרת חלומות שאני לא מעזה לשכוח, אני הולכת בשדה פתוח וחשוך, אני יודעת שביין להבות אש ורודה עומדת לפגוש שטן העוטה מסכה מפחידה במיוחד שאינני יודעת איך היא נראית, ולמרות שהלא-נודע מרתיע אותי, אני ממשיכה משום מה ללכת בלי להסתכל אחורה. במהלך יום העבודה יצאתי להפסקה, התיישבתי בצידי הבניין בו אני עובדת וגבר בי החשק להקשיב למנגינה למעלה. צלילי כלי המיתר משכו אותי ללבוש מדי צבא הגנה לישראל, אפוד וקסדה, ה-M16 בידיי והמפקד אומר לי שזה הזמן לעשות את מה שאימנו אותי זמן מה לעשות. כשג'ון קרוסבי סיים את מלאכתו והרצועה נגמרה, עברתי להקשיב ל-Natural Snow Buildings ואלבומם "The Night Country".

את כלי המיתר של  Vast החליפו צלילי מה שמגדירים כפולק פסיכדלי עם השפעות פוסט-רוק. צלילי אמביאנט אפלים גרמו לי להסתכל על הרחוב, לראות בחורה המנסה לתפוס נהג מונית שיסכים להעלות גם את אופניה ובו-זמנית להתחיל ללכת באותה מערה. בתוך המיתרים המונוטונים של הרצועות הראשונות הלכתי באחת המנהרות החשוכות, כשאני שומעת את צלילי צעדיי ואלה שמלפניי ומאחוריי, בידיעה שבסוף צופן לי הקץ האולטימטיבי אך אין לי לאן לברוח. אם אעיז להסתכל אחורה, אם חס וחלילה אסובב את גבי ואסתכל אל האור מאחוריי ואברח אליו, אני אעשה טעות שאולי תעלה לי באותו "מחיר" אותו אשלם אם אמשיך קדימה. את השד מהסיוט שלי מחליף מחבל מן המעשיות שאיני יודעת עד כמה נכונות הן ואין לי מושג איזו מסכה הוא יעטה עליו.

אני מפסיקה את המחשבה המבעיתה ורואה את החדר שלי מולי, מסתבר לי פתאום שדרך האלבום הזה, ששמעתי אותו גם בנסיעה חזרה לדירה, חייתי את הפחד הזה. גם בזמן צפייה בסניף חדש של קופיקס שנפתח בדיזנגוף או מחשבות על אם אני צריכה או לא צריכה חלב, חייתי בעזה פרי דמיוני. זו לא מציאות, זה שיגעון, מנה טרופה של מה שסיפורים יכולים לעשות לאנשים. כלי המיתר של האלבום הופכים אט אט לקלידים, טפטופים שמרדדים את הסיוט והופכים אותו למשחק. במקום מנהרות, אני הנסיך הפרסי ואני צריכה לעבור דרך מרתפים חשוכים כדי להציל את הנסיכה מג'פאר הרשע. קולות פעמוני הרוח גורמים לי לנסות להבין מה עובר בראשם של חיילי צה"ל, ילדים בני 18,19,20, כשהם מקבלים את הפקודה לרדת אל אותן מנהרות הטומנות בתוכן בעיקר את סופם. בתוך החנק שנושב מתחת לאדמה איך אפשר להמשיך לצעוד כשרק דבר אחד מחכה בצד השני – הלא-נודע?

למרות הקונוטציות השליליות מהאלבום הזה, אני ממשיכה להקשיב לו גם עכשיו, אחרי שהעזתי להסתכל אחורה במנהרה ולשוב לאוויר החם של תל אביב, כי אין מוזיקה כמו מוזיקה שמבינה את המצב הנפשי של אותו הרגע. הוואטסאפ והרשתות החברתיות הוכיחו לי בפעם המי יודע כמה, שמעבר להיותן משכינות ערכים של שיתוף ואיך לא – חברות, הן גם משלשלות מתחת לרגלינו בוץ טובעני של פחד ושנאה. סיפורים שורצים במשקלים קטנים של כמה קילובייטים והם שוקלים הרבה יותר כשמישהו קורא אותם ומעביר אותן לתודעה שלו. חבל לי קצת הצמד הפריזאי, שלקחתי אותם איתי לעולמה האפל של ישראל, אך הם היו לי חבר מבין היום, ועל כן יש מן התודה.

פעם שלישית שאני שומעת את האלבום, כבר הגעתי לנגיעות הפולק שחוזרות על עצמן ולאט משאירות את חותמן בלב המוזיקלי שלי, ואני לא מאמינה שהגעתי לידי מחשבות כמו אילו היום. גם בימיי כטכנאית בבסיס שייטת 13, כשמדיי ידעו את זיעת מלחמת לבנון השנייה, לא שמתי את עצמי בנעלי הלוחמים כמו היום, כמו במלחמה הזו שמורגשת הרבה יותר מבעבר. רצח שלושת הנערים ומבצע "צוק איתן" הינם מיוחדים בגלל המחלוקות הרבות הם חשפו לעיני כל – הרשתות החברתיות שאיפשרו לכל אחד להביע דעתו וגם לקבל על הראש אחר כך, הביקורות והתמיכות מאנשים בחו"ל, פיד שלם של פייסבוק שהיה כאוס של הסתכלויות על מציאות אחת שיש בה אמת אחת ויחידה והיא כאב.

בכל אזעקה ישנו זיק של טירוף שמתעורר בי, דאגה בלתי נשלטת לגורלי האישי, לגורל משפחתי וחבריי ולגורל המדינה הזו, שמתחת לחזות המאוחדת היא מתפוררת. זו כבר לא המוזיקה שמדברת אלא הפחד הזה מהלא-נודע, מהעובדה שאין לדעת מתי זה ייגמר, ואם זה ייגמר מתי יחזור להעיב על הלב?  לכל מלחמה יש קורבנות: גופות של אנשים טריים מדי, נפגעי מלחמה אשר חזו ביותר מדי ונפגעי חרדה שגם אם המלחמה לא נוגעת בהם פיזית, הם רואים אותה ומפחדים ממנה. ומה עושים כל השאר? מפזרים סיפורים על מנהרות, מזהירים מפני פיגוע, מפרסמים קליפים של התקפות משני הצדדים. איך שורדים כזה דבר?

זה לא היה פוסט בריחה, אני מודה באשמה, עמכם הסליחה.

אאחל לנו תקופות של שקט, ופחד שיחיה רק מול מסכי קולנוע ושרה מישל גלר.

בינתיים כל מה שנשאר הוא להיאחז באנשים שיש, וגם במוזיקה, מבינה ככל שתהיה.

חזק ואמץ עד כמה שאפשר,

חן

שביל הבריחה חלק ג' – אל היוצר הרומנטי

החלק השלישי הוא סוג של יומן ובתוכו המוזיקה שמלווה ומייפה גם את הזמנים המכוערים, יוצרים שכותבים את האהבה שאני אוהבת, כמו שהווקמן פעם שרו:

 יום שישי – 11.7.14

אני בחיפה בבית ההורים, הלילה אני נשבעת לעצמי שאישן כמו בן אדם. בשלוש וחצי בבוקר קול אזעקה מוכר מעיר אותי, אימא לא רוצה לרדת למקלט, היא מעדיפה להישאר בחדר פנימי. אבא רץ לסלון עם חלונות פתוחים לארבעת כיווני האוויר, הוא רוצה לראות מה אומרים בטלוויזיה. אימא שלי עטופה בסדין, פותחת את ידה ומזמינה ואתי פנימה. הסדין הופך לגלימה ואני מתעטפת ומחובקת יחד איתה ואנחנו מחכות לקול הבומים שמתלווים לאזעקות. שום דבר לא קורה, אבא לא הצליח להדליק משום מה את הטלוויזיה אז הוא חוזר לישון. אימא ואני נשארות בסלון ונזכרות באירועים של מלחמת לבנון השנייה, צוחקות על חוויה מיוחדת במינה שבה לא ירדנו למקלט אלא פשוט נשארנו להתפקע מצחוק על הרצפה. אנחנו נרדמות בסלון המשקיף לים ובריזה נעימה משקיטה את הנפש ונותנת לה לנוח. בשבע בבוקר אימא מעירה אותי כי היא יודעת שהרדיו מהמטבח יעיר אותי ממילא ומזמינה אותי לחזור לחדר שלי ולהמשיך לישון. אני עושה את זה ומתעוררת בעשר וחצי.

בשכונה של הוריי בחיפה רוב הזמן שקט, הבריזה של הים משקיטה לא רק בלילה אלא גם ביום, הילדים משחקים ברחובות ורק שכנים עצבניים שלא מתביישים להרים קולם על כל הרחוב  מעכירים לפעמים את האווירה. בבוקר יום שישי האוויר לא זז, ברחתי לפה בגלל שרציתי את האוויר שלא זז ובמקום הגיע שלוש וחצי בבוקר והעיר אותי להיות לחוצה יותר לגבי המצב. בעשר וחצי בבוקר ההורים שלי לא בבית ואני נשארת לעשות בו כרצוני, אז אני הולכת למחשב לעשות את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב – לשמוע מוזיקה. אני מסתכלת על רשימת השירים באייטונז שלא ערכתי מאז שעזבתי לפני שנתיים ומגלה שירים שכבר מזמן שכחתי. נוסטלגיה תוקפת אותי ולא מרגישה לי מתאים כשהכל סטטי מסביבי. במקום השירים היחסית ישנים, אני שמה לי את החדש של דייויד גריי, "Mutineers".

השיר הראשון, "Back in the World", שולח יד נעלמת אל סנטרי ומוביל אותי להסתכל עלdavid-gray-mutineers השמיים. דייויד גריי שר על אופטימיות מנצחת ואני מרשה לעצמי להאמין לו בעודי מתלהבת מהכחול שמתפרס לי מול העיניים. האלבום ממשיך לו ברקע ואני נרגעת, גריי הרי תמיד היה לי מקלט לנפש. הפסנתר של "Beautiful Agony" וקולו של הזמר משתלבים ויוצרים שיר של בית, פזמון, בית, פזמון, מעבר, דרך מוכרת מלווה במלודיה נוגעת ואני מתרגשת לשמוע אותה, כאילו זו הייתה הפעם הראשונה שבה שמעתי אותה. "Snow in Vegas" מזכיר לי את האהבה בה אני מאוהבת, רגעים קטנים של אושר זוגי ו-"Cake and eat it" קצת לא קשור אך נסלח. מ-"Birds of the High Arctic" עד ל-"Gulls" אני גולה שמתגלגלת בין המרגש למרגיע, והדמעות מתגלגלות כשאני מבינה שלא באהבה אני מאוהבת, אלא במלודיה מיוחדת שרק קול של גריי יכול לעשות אותה מיוחדת במינה. גם בפעמים הקודמות ידעתי את זה וסוף סוף אני יכולה לכתוב את זה – דייויד גריי הוציא אלבום עשירי יפהפה, הקיטש יוצא לו בכוונה אבל נסלח ברגע שמקשיבים לנגיעות המוזיקה הנוגות ונותנים לציניות הקרה לנוח בצד. אחרי שהקשבתי לאלבום הלכתי לאותו סלון פתוח והרשיתי לעצמי לנוח על הספה יום שלם, העולם היה יפה.

 

יום ראשון – 13.7.14

העולם היפה נמחק על ידי מתקפות טילים בארץ, החדשות לא מפסיקות לדבר דרך חלונות של בתים ואחרי שלא הסכמתי לרדת בתחנת הרכבת בשבת בערב, אני חייבת להתמודד עם השדים האלה פעם נוספת היום. בתחנת הרכבת של חוף הכרמל הצל מחוויר והשמש מסנוורת, ואני מתנדנדת ביניהם ומשכנעת עצמי שיהיה בסדר. המתח מצטבר כאשר חברות טובות כותבות לי על אזעקה שנשמעה בתל-אביב ותוך כדי הליכה לחוצה בין קצה אחד של התחנה לשני, אני מנסה לנשום. הרכבת מאחרת בכמה דקות, וכשהיא מגיעה היא ריקה לתפארת מקומות הישיבה ואני מרשה לעצמי לתפוס גם את המושב שלידי ולשים עליו את תיקיי. המסע דרומה מתחיל ואני נזכרת באימא שמציעה לי לשים מוזיקה מרגיעה ברכבת ולתת לה להשקיט קצת את הלחץ שלי.

אני שמה את האלבום הראשון של קיטון הנסון, הוא שואל אותי אם מישהו יודע מי אני, אם הוא0wust צוחק כדי להבין מה יש לו, אם הוא יודע לא לדבר על אבא שלי והאם הוא יודע מתי אני עצובה. אני מסתכלת על הבחור שיושב מולי, שביחד עם כל היושבים סביבי הקימו קומונה וירטואלית של בהייה בסמארטפונים. אני מביטה החוצה ונותנת לקיטון להבין אותי תוך כדי שהוא מפשיט עצמו בעזרת מילים שמקלפות אותו עד לבסיס הכי רגיש. אחרי כמה שירים הלב מתחיל להראות סימנים של חרדה ואני מעבירה כמה רצועות קדימה ומגיע לאלבום האינסטרומנטלי של היוצר בשם "Romantic Works". זהו אלבום אותו יצר הנסון בלי לקרוא תווים או לכתוב אותם, הוא כתב אותם תוך כדי שהוא שומע את המנגינות בראש ויצר עמן יצירות אינסטרומנטליות שהוא העיד עליהן כי הן מתאימות לחדרים קטנים בשעות הקטנות של הלילה. אני מסתכלת החוצה ורואה את ישראל על רקע מה שהנסון מנסה לצייר לי בתוך האוזניים ואני נרגעת. כשמגיע "Healah dancing" אני מפתחת קנאה ירוקה באותה רקדנית ומדמיינת איך הנסון כותב מנגינה עליי, מפנטזת על יופי שאין לי, רגלי לא נמתחת לאורכים מיוחדים ותנועות ידיי אינן רכות כמו כלי המיתר הנשמעים ביצירה. אני חוזרת להסתכל על הנוף הישראלי ונרגעת.

אני מגיעה לתחנת הרכבת בתל אביב והאוטובוס מגיע בדיוק בזמן לקחת אותי חזרה לדירה. אני מסתכלת על האנשים והם נראים לי מתוחים כמוני, אחד שעומד לידי פתאום מוריד את האוזניות ואני מתכווצת מפחד להוריד גם את שלי ולשמוע צליל אזעקה, אך זהו צליל הדלת מאחוריי שנפתחה ולא נסגרה כראוי ורק בתחנה הבאה יוכל הנהג להפסיק אותו. רבע שעה של לחץ הגורם לזמן לרחף בממד סטטי ובסופו אני מגיעה לדירה ושומעת את הרצועה האחרונה באלבום. אם במילים הוא מתקלף והכאב יפה לו, בכלים קיטון הנסון פורח והלחץ שמאיים להתפוצץ מקבל ליטופים אינסטרומנטליים. מצאתי לי חבר לעת צרה גם באלבום השלישי.

  

יום שלישי – 15.7.14

המתח מיום ראשון התפוגג, אבל עדיין אין לדעת איזה צליל יתפוס אותי בדרך לעבודה. בבוקר קומץ של אנשים מסתובבים ברחובות תל אביב, ואני מנסה לסמוך עליהם לסמן לי בתנועות גופם אם קורה דבר חשוד. אין לי דרך אחרת להעביר את המתח של השקט חוץ מלהקשיב למוזיקה ואני בוחרת הפעם לשמוע את החדש של Low Roar. היוצר האמריקאי שעבר לאיסלנד ומאז מצא את מה שתמיד רצה בתוך עצמו והוציא אותו לאולפן הוציא את אלבומו החדש לפני כמה ימים וניסיתי למצוא זמן נכון להקשיב לו. באלבום הראשון התאהבתי ממבט ראשון (אפילו כתבתי עליו קצת פה) לשני, הנושא את השם "0" לוקח לי זמן אך זו התאהבות בהתהוות.

צלילי סיגור רוס לייט מלווים את קולו של היוצר, ואותו אפקט נוצר כשבין האוטובוסים העוצריםxgYNhAB לתחנה אני מחפשת את הירוק של איסלנד ומוצאת אותו בין קלידים, גיטרות צורמות וקול עדין ששר על יותר מאהבה – על חברות. בין אם זה אקורדים או תווים שחוזרים על עצמם, ההתחלה של השיר לא תהיה כמו סופו, ואין לדעת למה לצפות. אני יושבת על האוטובוס החצי-ריק, ורואה בחורה המסתכלת אחורה. אני מורידה את האוזניות לבדוק האם האזעקה באה לתפוס אותי, ושמחה לגלות שלא, זו שהסתכלה אחורה פשוט רצתה לעבור מקום. כשעוברים ליד הים הסוער, אני רואה אנשים רצים ממנו ולעברו ותוהה אם גם הפעם אם יש סיבה להילחץ, אבל סביבי כולם ישובים רגועים ומבעד לאוזניות עם Low Roar כולם יותר יפים. אני מגיעה למשרד והכל שקט, חצי מהצוות עדיין לא הגיע. אני פותחת מסמך וורד וכותבת, שמחה שיש לי חבר מרגיע לחזור איתו הביתה ולקוות שלא יתפוס אותנו צלילו הצורם של הטיל. בתל אביב פועלת עליי יותר הלוחמה הפסיכולוגית ואני מפחדת לתאר לעצמי איך זה דרומה מכאן, ומקווה שהסבל הזה ייגמר להם יותר מהר.

שייגמר כבר. בבקשה.

חן

שביל הבריחה חלק א' – אל עצמי

ארץ ישראל יפה, ארץ ישראל פורחת, אבל אף אחד לא ידבר על זה בחדשות. השפה העברית למדה בתקופה האחרונה חזרות כוזבות של מילים כמו "קיצוני", "רצח" ו-"שנאה". הרשתות החברתיות הדביקו קורבנות רגישים אל תוך קורי עכביש פוליטיים שכולם היו ביקורת, בלבול ואנדרלמוסיה. הפייסבוק מילא עצמו בכתבי שחורות, אנשים שדגלו בשלום גם הם דבקו בצד הרע של כל ידיעה, ולא הבנתי למה לא מנסים להציג צדדים יפים שיש לעולם להציע. כדרכי בקודש גם אני נשאבתי אל תוך החור השחור הזה ואפילו שקלתי לפרסם את דעותיי בפוסטים בפייסלנד, אבל הפוליטיקה כל כך מכוערת (במיוחד פה בארץ) שחשתי צורך עז מתמיד לברוח הרחק למקומות יפים: התנתקתי מהפייסבוק לכמה ימים, שקעתי בכתיבה בכל מיני ז'אנרים והמראתי בכדי לראות סצינות אופטימיות יותר, אותן מצאתי לצערי רק בסדרות זרות. חלק ממה שיצא מהתקופה הזו היא סדרת הפוסטים הבאה שתכלול בתוכה מוזיקה וטלוויזיה, דברים שמילאו אותי באהבה והרבה רצון לכתוב עליה.

החלק הראשון יוקדש לבריחה שלי לעצמי ושני אלבומים שהעבירו אותי את התהליך הזה.

Angel Olsen – Burn your fire for no Witness

"angel-olsen-burn-your-fre-for-no-witness-album-artwork-534x0לצעוק את הרגש עד שלא נשאר כלום", זו שורה שאני כל כך מאוכזבת שאני לא חשבתי עליה לפני גברת איינג'ל אולסן. זה הרי מה שאני מנסה לעשות כל פעם שאני כותבת, בלי לחשוב אם אני מצליחה להעביר את הרגש, פשוט לצעוק, לזעוק, לפתוח את הפה כל כך חזק שיהיה אפשר לראות את הלב חשוף ליד הריאות האפורות מעייפות.
אולסן, שזה אלבומה הרביעי במספר, למדה את חוקות האינדי מאדם בשם וויל אולדהאם, שהרבה מכירים בתוך בוני פרינס בילי. היא שרה איתו בהופעות והקליטה איתו אלבומים, אך לא מזמן החלה למצוא את דרכה ליצור לבד. ו"לבד" היא מילת המפתח כי זה מה שמשך אותי לאלבום הזה.
אולסן, זמרת פולק-קאנטרי שבקולה מזכירה זמרות פופ נוגה של שנות ה-50, הוציאה אלבום שמשלב את כל מה שהיא הראתה עד עכשיו עם קמצוצים של פאנק ולהקה שמוסיפה עוד רבדים של סאונד, ובכך הופכים את האלבום ככולו למעניין מוסיקלית. במילותיה היא מספרת על מערכות יחסים שנשברו, על אמון מעורער, על האכזבה מאנשים שפעם היו מקשיבים והיום רק רואים את עצמם. אבל איינג'ל אולסן לא רואה סיבה להתבייש בבדידות שלה, היא תיתן כיף לכל מי שיסכים איתה שלבד זה להיתקע וזה לאו דווקא חוויה שלילית. היא דורשת את מקומה בין אנשי האור, היא מבקשת להדליק מדורות גם בזמנים עגומים ולפתוח את החלון כדי לתת לאור ללבות את האש שיש בפנים ואצל אנשים מסויימים יכולה לצאת כשהם לבד.
האמנית כתבה שירים שבהם "את\ה\אתן\ם" יכולים להיות דמויות מתוך סיפורה של הדוברת, אך מצד שני היא גם מדברת אל המאזין והופכת למן חברה לרגע, המלווה את האוזן לסדנת אנטי-רחמים-עצמיים ומזמינה אנשים להסתכל פנימה ולהרגיש בנוח עם מה שיש שם. השיר "Lights Out" מתחיל עם טרגדיה אך מסתיים בסופה של הנפילה, כשיש המשכיות של ריצה. "Dance Slow Decades" מדגישה את ההכרחיות בעשייה כלשהי בלי סיבה אמיתית חוץ מלהיות עצמך, ו-"Windows" הוא שיר המלחמה הגדול ביותר באלה המסרבים לקום מכסאם ולהצהיר שיש אור שאף פעם לא נכבה – הוא גם אחד השירים הכי יפים שיצאו השנה.
אולסן ניחנה בקול מקסים והיא משתמשת בו בלי לפחד לצאת משוגעת, היא מרימה אותו כשהיא כועסת, עולה לאוקטבות רגישות כדי להראות שבריריות וברגעי פאנק היא נשמעת אף אדישה ובאלבום הזה היא לא פספסה אצלי ולא פעם אחת. יותר מכל, איינג'ל אולסן היא נגישה באלבום הזה, ועם המילים היפות שלה היא סוף סוף יוצאת החוצה וחוגגת את מה שאף אחד לא העז בדרך כלל – את הלבד.

Sharon Van Etten – Are we There

Sharon-Van-Etten-Are-We-Thereהו שרון, שרון. סדנת ההתפרצויות שהיא העבירה אותי עם האלבום הזה עדיין מפתיע אותי מאחר ועד האלבום הזה, לא ממש הבנתי מה פשר ההתלהבות הרבה סביבה. בעברי ובהווה חטאתי בחוסר חיבור לחומרים נשיים, היו כמה יוצאות דופן כמו פטי סמית' האלילה ופיג'יי הארווי ממשיכתה, אבל משהו משך אותי בכל זאת לנסות ולהקשיב לחדש של שרון ואן אטן. הביקורות היללו אותה, במיוחד אחת באתר מוסיקה נטו שטעמנו פעמים רבות חופף מאוד. לקחתי את האלבום איתי לים והשיר השני, “Taking Chances” עשה לי שליכטות בלב. הריפים הצורבים של הגיטרה גרמו לי לעמוד במקום כאילו הייתה זו צפירה שתפסה אותי באמצע דרכי ולא הזזתי שריר. לאחר מכן הגיע "Your Love is Killing Me" שכבר ליווה אותי לחתום על כתב ויתור – איני עוד אותה חן שהייתה לפני שהתחלתי להקשיב לאלבום הזה.
שרון ואן אטן גילתה לי כי פגיעות ושבריריות, תכונות שמקשרים ברוב המקרים לנשים, הם מהכלים היפים איתם אפשר לכתוב מוזיקה, איכויות שמצאתי אצל גברים אך אצל הנשים הבד יותר רך. באלבום הזה היא כתבה על אותם רגעים של בין-לבין, עם בן זוג אך בלעדיו בסצינה, כשהמחשבות שלה רודפות אותה לגבי סיטואציות מסוימות ורגשות שמתפרצים ממנה כשהיא חושבת מהמקום המחולק לרסיסים קטנים של זכוכית. קולה לא חס על המאזינה והיא נקלעת לתוך מערבולת האוקטבות שלה, קול שרוטט כשאינו יכול לשאת כבר את המקומות הנמוכים ביותר, ומנחם כשהוא עולה מעלה ושר "Maybe something will change". היא נוגעת ופוגעת כשיש מגוון צלילי גיטרות מסביבה, אך ההשפעה לא פגה גם כשהיא לבד עם הפסנתר בשיר כמו “I know”, האהבה סובלת מדו-קוטביות ומספיק רק עוד קול כמו של ואן-אטן כדי להשלים את המחלה ולהמחיש את הכאב שלה. השיא בשבילי הוא "Break Me" שאיכשהו נכתב בקצב ומילים שכולם אני, משיטים אותי פנימה כשאני מכניסה גם אורחים אחרים לתוך הקרעים, כשהסירנות רחוקות ואני בטוחה לבד, מרשה לעצמי להיות מושפעת מרחוק, ובסופו של דבר כותבת.
לא חוויתי את כל מצבי הצבירה שואן-אטן כתבה באלבום ובכל זאת התחברתי לכל שיר ושיר, כאילו אני עברתי את אותן תהפוכות ושברים, ממש נגעתי בחיים שלא הכרתי. בין השורות מצאתי כמה שנוגעות ליחסים שלי עם אחרים, לאו דווקא רומנטיים, ומצאתי לי תשובות לכל מיני שאלות, ואיך לא, כדרכה של אמנות מצאתי גם חידות חדשות לפתור. החיבור המושלם שלי לאלבום הזה רק הבהיר לי שיש עוד למה לצפות מהמוזיקה, ההווה תמיד יהיה דל יותר מן העבר המצטבר, אבל יש צלילים שעדיין לא חוברו, ורידים שעדיין לא זרם בהם דם מתרגש, ויש עוד הרבה לאן לנסוע עם המוח. ואן-אטן היא אחת ההשראות הגדולות שלי השנה, וככזו נשמר לה מקום מאוד מיוחד אצלי. מקווה שבתוך החוויה האישית שלי, הצלחתי גם איכשהו להכניס אותה לתודעה שלכם

.

 

ואם כבר אל עצמי, אז למה לא להתלהב קצת מהעובדה שאינטרפול סוף סוף הוציאו סינגל אולפני ליוטיוביה? השלישייה הניו יורקית חוזרת עם סינגל שכולו, איך לא, אינטרפול – ריף גיטרה שמוביל את השיר לאורכו, כל תו הוא עולם ומלואו. אחר כך בא הסולן, מכניס אקורדים מילוליים עם איכויות שעליהן כל הזכויות שמורות לו והרוק חזר לעיר. פול בנקס, דניאל קסלר וסם פוגרינו, אבירי העונות ומצבי הצבירה שלי, חזרתכם מבורכת כמו תמיד. מתי כבר ספטמבר?

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: