מלא הרוח – על אלבום הבכורה היפהפה של נעמה הכהן

במקום שבו המילים של האמנית יותר אוטוביוגרפיות, כמות הרווחים הקטנים בהם יכולה המאזינה לאסוף כרית ושמיכה ולהנחיל את עצמה נהיים קטנים, וזה יכול להיות מאוד מרחיק למי שמסבה את אוזניה להקשיב למוזיקה בה היא משתמשת כדי להרכיב עצמה על רכבת ההרים הפרטית שלה. אבל באותו מקום שבו המילים של האמנית אישיות יותר, ולמאזינה אין מקום לסיפור שלה, יש את ההזדמנות לשים את עצמה בנעליה של האמנית ולהבין יותר, לגלות עולמות שהיא לא הכירה, לכאוב בדרך שהיא לא ידעה ולהבין נקודות מבט אחרות.

נעמה הכהן צמצמה את הרווחים הקטנים המדוברים, ובמקום פתחה חלון אל תוך עולמה הפרטי: בין קודש לחול, בין אישה לגבר, בין אישה לאישה, בין גיבורי הילדות לחלומות על בגרות אחרת, פחות כנה. בתור מאזינה הרגשתי איך היא מזמינה אותי להתארח מסביב לשולחן חגיגי ולשמוע את סיפוריה הקצרים על השינויים הרבים שעברו בחייה: החזרה בשאלה, המעבר מהמוסדיות של הדת אל אמונה יותר חופשיה, אהבתה כלפי נשים, ומערכת היחסים שלה עם הקונבנציות המיושנות שעדיין משום מה רודות בכולנו, קירי בטון שרק סוגרים וצוברים גובה עם הזמן שעובר.

a2289730076_16

הכהן מהתלת בקולה הקטן, משחקת את המילים מדי פעם, לפעמים מדקלמת, אפילו נאנחת ב"כשפיו היה מול פי"; היא משרתת את המשמעות כשהיא נעה בין מתיקות לקשיחות, בלי קישוטים מיוחדים, הרי בשביל עדויות אמתיות לא צריך סלסולים מיותרים, בשביל לשיר את לאה גולדברג ב"אלמלא הרוח" צריך בעיקר את המילים. מה שמשלים את הכנות של הכהן היא המוזיקה, היא ההפקה של בן אסתרליס הלוא הוא מורפלקסיס. הלהקה של הכהן מלפפת מסביב למילותיה עוד תחושות: הביטים מכתיבים את קצב המילים ב"רמת עמידר", ב"שקט" פריטות גיטרה פשוטות מלוות את המחשבות הפשוטות, ב"הקירות עדיין עומדים" מצטרפות גם הכינורות שיחד עם הדוברת נחנקות ונשברות, ובאמצע מחווה קטנה אל הפופ הישראלי של שנות ה-80 בשיר הלל למי שעזר להוציא מרחוק את הכהן מהארון – זלמן שושי.

בדיוק כמו עטיפת האלבום האפלולי, המוזיקה של הכהן מציבה תמונה מטושטשת מעט של היוצרת, מקרינה את עצמה על קיר סוגר כשמתחת גם הענפים סוגרים עליה, אבל הסוף אינו רע – מכאן בעצם נבעה היצירה היפה, מכאן המטרה של כל אחד כשהוא כותב, מלחין או מצייר – זה השחרור החף מיומרות, שאינו מבקש את תשומת הלב, אלא מזמין את ההבנה.

הופעות קרובות:

4.1 – בקפה ביאליק
31.1 – לבונטין 7
1.3 – הודנא בר

מודעות פרסומת

סטייה – מצעד אלבומי השנה לשנת 2016

שנת 2016 הייתה שנה של אבידות, גדולות וקטנות, לאונרד כהניות ודייויד בואיות. אני סוגרת אותה עם עיר הולדת שנשרפה, הרבה מטען שמסרב להתאדות משום מה וכמיהה עזה למשהו שיעלים את הכל ולו רק ל-40 דקות (אלבום מוזיקה) עד שלוש שעות וחצי (שר הטבעות הגרסאות המורחבות). מה שנשאר הוא רק ליהנות מהטוב שעוד שורד, והשנה היה לי הרבה טוב לטבוע בו, בין אם הייתי צריכה מוזיקה קשבת או מוזיקה מרגיעה. השנה נטמעתי עוד יותר בעולם האמריקני של הפולק והקאנטרי, המצעד הוא עדות לכך, סוג של התרחקות מעולם של גיטרות שכבר כמעט אינו קיים במימדי האינדי-שמינדי והוחלף בקולות אלקטרוניים יותר. אז הנה הם, השנה הגדלתי את המספר ל-20 אלבומים!!! התרגשות!

20. Kevin Morby – Singing Saw

kevin-morby-singing-saw-album-new-150x150אל קווין מורבי, הבסיסט של להקת Woods האהודה, אני מתחברת הרבה יותר כשהוא שר סולו. לעומת "Harlem River" עליו אני ממשיכה לחרוש עוד ועוד, "Singing Saw" הוא יחסית חלש, אבל שווה האזנה לכל חובבי הסינגר-סונגרייטרז כמוני. הדבר החשוב ביותר באלבום הוא שיש בו אוצר אחד גדול מאוד שלו נתתי את הטייטל "שיר השנה שלי". כן כן, "I have been to the mountain" הוא הזוכה הנכסף והנה כמה סיבות למה:  אחת – הוא מדבר על המוות, נושא שמאוד מפחיד ולכן מעניין אותי. בעולם המטאפורי העשיר של מורבי האדם עבר עמקים וגבעות, שחה עם הזרם, צפה בשמיים מתבוססים בדם והכל נגמר, וזה משחרר. שתיים – איך שהשיר מתפתח: מהגיטרות כמו גלגלים על מסילות רכבת, הבסים שמזכירים את "Guns of Brixton" של הקלאש, הקצב שמתעצם עם התופים ואז קולות הרקע הגוספליים, ואז החצוצרות!! הכל פיאסטה חיה של נושא כל כך… מת, תענוג. שלוש – הקליפ פשוט מדהים, וזה מרגש אותי לפתוח את המצעד הזה איתו.

19. Tom Brosseau – North Dakota Impressions

a2004304302_7הכרתי את ברוסו כשהוא ישב בסלון של אנדרו בירד והם שרו עם ג'ון סי ריילי, בין השאר, שיר של The Handsome Family. הוא נראה כמו עוף מוזר, עם הבלורית הבלונדינית החתוכה כאילו הוא יצא בדיוק ממספרת הילדים הקרובה, חולצת ההילבילי המכופתרת עד הכפתור האחרון והגישה שלו שהזכירה לי ימי פולק יפים של בוב סיגר ו-וודי גאת'רי. כשראיתי ביוטיוב הופעה שלו במשרדי NPR הוקסמתי לחלוטין ממספר הסיפורים שלא הפסיק לגמגם אבל המשיך כי זו הדרך שלו. ישר פניתי לאלבום הזה ואני נהנית מכל רגע, בעיקר בגלל שהוא מזכיר "פעם" שלא יצא לי לחוות, תמים כל כך וכמובן – צנוע.

18. Gregory Alan Isakov and the Colorado Symphony – S/T

alm99235גרגורי אלן איזאקוב בביצועים סימפוניים לשירים ממהלך הקריירה הדי קצרה שלו. מזכיר לי תקופה שבה עבדתי בחנות דיסקים וכל אמן ישראלי שני היה מוציא אלבום הופעה עם תזמורת סימפונית מאיזו עיר. תמיד זה נשמע כל כך מבטיח, והתזמורות בדרך כלל מקיימות, כי ברגע שהרקע מתמלא בשלל כלים קלאסיים, השירים הופכים אפיים יותר, אפילו אם זה שיר של אתניקס. עם איזאקוב הסיפור דומה; כלי הנשיפה והמיתר מוסיפים כל כך הרבה לשירים שלא היו חייבים את התוספת הזו כדי לתפוס מאזינים וללטף את אוזניהם. עם התחלה כמו "Liars", שנכתב ע"י רון סקוט, ומגולל סיפור שהיה יכול בקלות להיכנס לספרים קלאסיים של ג'ון סטיינבק או טוני מוריסון, קל להיכנס לתוך עולם שכולו חגיגת פולק על מצע של מוזיקה קלאסית קלילה לאוזן של כל אחד. אפשר להתייחס לאלבום הזה גם כאוסף, היכרות לא רשמית עם מוזיקה של טרובאדור אמיתי.

17. Brass Bed- In the Yellow Leaf

alm98370לו הפסיכדליה הייתה שוכבת עם הפוסט-פאנק של העשור הקודם ואז זורקת אותו בשביל השינז, אז היה יכול לצאת משהו ממש מעניין, וגם היה יכול לצאת האלבום הזה שהתלהבתי ממנו מאוד כשהוא יצא, אבל עכשיו אני ברמה של בסדר איתו. כמו רוב סיפורי האהבה המפתיעים שלי עם מוזיקה, הכל התחיל מהעטיפה, נדלקתי על הרצועה הראשונה, היה לי כיף באוזניים וכשהתחיל "Yellow Bursts" הייתי בטוחה שחזרתי איכשהו בזמן לסוף שנות השישים, תחילת השבעים ונהניתי מכל צליל ואפקט. השלישייה מלאפייט, לואיזיאנה, קיבלה כמה נקודות קרדיט על כך שהנעימה את זמני אי אז כשהאלבום יצא, ועל הליכות העצבים שהם סיפקו להן קצב תומך.

16. Travis – Everything at Once

alm98482לא משנה כמה ז'אנרים אעבור, כמה אקורדים מונוטונים ינגנו לי מנטרה ומילים של משוררים אחרים ייגעו בי כמה עמוק שאפשר, תמיד יישארו ארבעת המופלאים של טראוויס. התבנית כבר ידועה מראש, המלודיות מוכרות מאלבומים קודמים, פראן הילי עדיין האופטימיסט האולטימטיבי והכל עובד עליי כמו שעון, כמו חיבוק של אהבה ללא תנאי, שמש שתמיד תאיר ותאחה פצעים עם המשפטים הכי חיוביים. זהו לא האלבום הכי טוב של החבר'ה, כמה רגעים מוזיקליים שלפעמים קל לי לדלג עליהם, אבל עדיין אותה השפעה שאין לאף אמן וכל עוד פראן הילי ושות' ימשיכו במעשיהם ההומניטריים כלפי הלב שלי, הם ימשיכו להיות בסיכומי השנה.

15.  Mandolin Orange – Blindfaller

mandolin-orange-blindfaller-album-coverהרגיעון שלי לשנת 2016. לא סתם אני סוטה יותר ויותר לקאנטרי, לא סולדת בלי סיבה מכל המהפכה האלקטרונית שעברה המוזיקה בשנים האחרונות על כל גווניה; בפריטות הגיטרה ישנו חום שאף מכונה קרה לא תוכל להעתיק, גיטרת סטיל יכולה להרחיב נימים כשמנגנים בה לשם כך, הבנג'ו והמנדולינה הם שם בשביל ללוות מילים, מתחכמות, פשוטות, זה לא משנה, אבל תמיד הכל אנושי, תמיד הכל מרגיש כמו בית. אנדרו מרלין ואמילי פראנץ הם שמות שאני חוזה יחזרו אצלי בבלוג, במיוחד אחרי אלבום משקיט כזה בשנה מלאה בהתרחשויות.

14. Allah Las – Calico Review

159964האללה-לאז לא שינו כלום בסגנון שלהם, רק הביאו עוד רצועות גלשנים כיפיות שקל להתחבר למלודיות שלהן, קל לשחק אותה נערת חוף בסיקסטיז ולרקוד לצליליהם כאילו אני באיזה קליפ הופעה של המאנקיז ודומיהם. נדלקתי על הקטע שהם שחררו את כל האלבום שלהם ליוטיוב, בתקופה שבה פורמט האלבום גווע, חשוב להחיות אותו עם נגישות, רק מקווה שזה עשה ללהקה טוב. לא שהאלבום נגע לי באיזה עצב רגיש, אבל אני בטוחה שיהיה נחמד לחזור אליו בזמנים שבהם ארצה להיזכר במוזיקה שעשתה לי טוב לאוזן בלי קשר למה שעובר עליי.

13. Stephen Steinbrink – Anagrams

a3560844574_7גם אני נזכרתי באליוט סמית' כששמעתי את האלבום הזה ואני לא הקשבתי יותר מדי לסמית'. סטיינברינק בקולו קטן הוא כל מה שהיה האינדי בהתחלה, בתקופות שסדרות כמו "מגרש ביתי" ו-"The OC" היו מחדירות צלילים של אמנים פחות מוכרים לרקע של סצינות חשובות, כשהגיטרה והקלידים תבעו עליונותם מעל כל מוזיקה אלקטרונית. אפשר למצוא פה חומרים שבטח מילאו יומנים כשהיינו קטנים יותר והיו לנו יומנים, ואפשר למצוא בעיות שמלוות אותנו עוד היום. האלבום הזה יכול להיות פסקול מצוין לכל סרט התבגרות עכשיו כשאני חושבת על זה.

12. William Tyler – Modern Country

a2975499958_7את וויליאם טיילר הכרתי דרך אלבום שהוציא ב-2013, היוטיוב עזר לי מאוד עם זה, אבל השארתי אותו ב"מועדפים" על המחשב של ההורים ושם הוא נשאר, מודה באשמה. כשהוציא טיילר את האלבום שלו השנה, חזרתי לאותה יצירה שמורה מ-2013 ושמחתי לגלות ששום דבר לא השתנה, והבחור מ"לאמבצ'ופ" עשה פחות או יותר אותו הדבר. מנגינות קאנטרי-פולק אינסטרומנטליות שהשלמתי להן מילים בקריאת ספרים של סטיינבק, שזה הדבר שעשיתי הרבה השנה בדרך לעבודה ומהעבודה. מומלץ לנסות עם ספרות אמריקאית.

11. Mick Flannery – I Own You

mick-flannery-i-own-youהסיבה היחידה שהאלבום הצעיר הנ"ל לא נמצא במקום גבוה יותר היא כי אני חוששת שההתלהבות שלי תפוג בקרוב ולהיות בעשרה גדולים זה כבוד שאני נותנת לאלבומים שנשארו איתי מעבר להתלהבות הראשונית. עכשיו כשהסדרנו את העניינים הביורוקרטים, הרשו לי לגשת לפלא הזה שפלש לתוך חיי דרך הדלת האחורית; בלי שום ציפייה, בלי אמונה שהפתעות טובות יכולות להגיע גם בדצמבר, עם רשימה מסודרת של עשרים אלבומים שעשו את השנה הזו נסבלת יותר. מיק פלנרי, היוצר האירי שעוד לא יצא לי לחקור בכלל, הוציא את האלבום האולטימיטיבי למצבי העגום הנוכחי. במילותיו הוא מדבר על דיכוי לא הוגן הנעשה בידי כוח שאף אחד לא מסכים לו, על בדידות שכבר אי אפשר לכמת, קטנותו של האדם השברירי, זה שמחפש יהלומים ובסופו של דבר נותר כבול לרצונות של אחרים. אלילו של פלנרי הוא טום ווייטס, ואפשר לשמוע את זה בקולו החלוש, בלחנים חולמניים כמו ב-"like a Chain" ובתמונות אותן הוא מתאר מגואלות בדם עם איברים שיוצאים החוצה בעוד הלשון הנואשת תלויה בין הרצון להיות חלק לבין הכמיהה פשוט להיות. כולנו חיים בסרט, הרוב רוצים להסניף את התהילה, חלק מתפשרים על חיים דרך סרטים של אחרים ויש קומץ שדמיונו מאפשר לבנות כאלה סרטים, אבל אף אחד לא רוצה לשמוע, אף אחד לא רוצה להכיר בקיומו והקומץ הזה לפעמים גם לא מעוניין להתקיים. את המיעוט הזה מיק פלנרי מתאר ב-13 שירי פולק-קאנטרי שנעים בין חספוס למשי חם ומנחם. הנה, אני שומעת עכשיו את "Plan" והמילים כל כך אמיתיות, כל כך מכוונות לליבה המלוכלכת מפצעים, לחלומות שמתנפצים ואף סנאפצ'אט או אינסטגרם לא יוכלו לייפות בחזרה.

10. Fruit Bats – Absolute Loser

alm98750אחרי אלבום אלט-פופ שהמיס את ליבי לכמה זמן אי אז בשנת 2011, הוציא אריק ג'ונסון עוד אלבום קליט לאור, והפעם כולו פולק, כאילו חש את שינויי מצב הצבירה המוזיקליים שלי. אמנם הקול שלו נשמע כמו בלון הליום שמוציאים ממנו אוויר, אבל כל השאר עובד – הלחנים, המילים ("Absolute loser on the verge of something great") וההפקה שממלאה את הז'אנר הצנוע בתזמורתיות מקסימה. ההמסה התחדשה בשנת 2016, ואולי הפעם גם תישאר לשנים אחר כך.

09. Andy Shauf – The Party

a0278585314_7הפריק הקנדי עשה את מה שאנשי הצד אוהבים תמיד לעשות במסיבות – להיות חלק אבל גם להביט מהצד כשאף אחד לא שם לב; ללגום קצת מהבירה/יין/קוקטייל, לנוע בקצב של המוזיקה מסביב ולחקור כמו אנתרופולוגים את הסובבים. אנדי שוף הוציא אלבום פופ מתוק המגולל את מעלליהם של אנשים שונים במסיבה, הכל בהילוך איטי כדי שיהיה אפשר לקרוא גם בין השורות את האנשים שכביכול באו ליהנות, אבל תכניות אינן נועדו בשביל להתקיים עד סופן.

08. Emma Ruth Rundle – Marked for Death

a1889908052_7שנה שעברה הלהקה של אמה רות' רנדל, Marriages, זכתה בתואר אלבום השנה שלי. השנה אלבום הסולו של הבורג הראשי בלהקה עומד במקום שמיני. רנדל יצרה אלבום שכולו ברוח האלבום הקודם שהוציאה עם להקתה – האפלה אופפת, המורבידיות עוברת דרך כלי הדם והקול המצמרר לפעמים חורק באוזן, אבל תמיד יודע מה אפשר לעשות כדי לרכך את החוויה. רוק איטי, נוגה, לפעמים רועש אבל תמיד משום מה משקיט. לא ממש לבעלי לב חלש.

07. The Pines – Above the Prairie

alm97284אני בן אדם רוחני לעיתים, בעיקר ברגעים שמובילים אותי אליהם הבנג'ו, גיטרת סטיל וזמר ששר על אלוהים שלו, ואני מוכנה להתפשר על אלים אחרים, גשמיים יותר. הפיינס, אשר מקורם במינסוטה ואייווה, חזרו באלבום החמישי שלהם למקורות קודמים וקדומים יותר, והחזירו אותי לחשוב על איזהשהו אלוהים. חברי הלהקה עוברים מרצועה לרצועה, מהמזמורים הקהילתיים בכנסיות, למרקורי והכוכבים השכנים, דרך העצים בארצות הברית אבודה. האלבום די מונוטוני, המלודיות חוזרות על עצמן, אבל המילים משתנות ומספרות על אגדות של פעם עם חלל שכולו צלילי גיטרות יפהפיות. אני מתה לקחת אותו לדרכים, לאיזו נסיעה ארוכה בחו"ל או בארץ.

06.  Lisa Hannigan – At Swim

03-19-150x150שנייה של תחקיר והבנתי מה סוד הקסם. לא שוללת את קסם קולה המתוק של האניגן, גם לא את כוח מילותיה המלנכוליות עליהן היא זורה טיפה סוכר אופטימי, אבל אף שיר לא נשחק וגם לא נשכח, וזאת תודות להפקתו האדיבה של אהרון דסנר, מר "הנשיונל" בשבילכם.
לצלילי ליסה האניגן רקדו שתי דמויות בדמיוני – אישה וגבר – האחת בנתה חומה ומגדל מעל חייה, השני הוסיף מעליהן את ציפיותיו. הם חיבקו אחת את השני לצלילי "Prayer for the Dying" והסיפור שלהם העמיק תוך כדי האלבום  אך התפצל בסופו של דבר, כי הייתה עוד דמות מאלבום אחר שעמדה באמצע, מאחורה ומקדימה. האניגן הקריאה באקפלה שירה של שיימוס היני, קיבלה השראה מספר שקראה בשביל לכתוב את "We, The Drowned" היפהפה, ביכתה אהוב שמת לצידה וגם דילגה מעל השלג הרך, ואת כל זה עטף דסנר בצעיף חם של הפקה שלא מורידה מערך הקול והעומק, וגם מוסיפה שכבות של צלילים כדי שלא יהיו בודדים.

05. Weyes Blood – Front Row Seat to Earth

a2396628571_7בבנדקאמפ כתבו את זה הכי טוב – "[השירים באלבום] אינם שירי אהבה טיפוסיים או שירי מחאה – הם חידות נוקבות וכואבות שחוגגות את עמימות האהבה ומאששות את הקונפליקט בין חיים הרמוניים בתוך עולם שאינו יודע הרמוניה מה היא."
נטלי מרינג, האישה מאחורי שם הבמה, היא כולה מחווה לנשים של פעם. יש בה את הפגיעות של ניקו, הגשה אינטילגנטית כמו של ג'וני מיטשל ואת המסתוריות שאפפה גדולות כמו קייט בוש. באלבום העמום הזה אפשר לקחת את השירים לכל מיני כיוונים, תוך כדי שהולכים לאיבוד בתוך הקורים שהיא טווה במנגינות שלה. "Can't Go Home" הוא אחד משירי השנה שלי, לא אשתף למה, כי לא את הכל צריך לפתוח בבלוג :).

04. Damien Jurado – Visions of Us on the Land

a3038873136_7לא עקבתי אחרי הקריירה של ג'וראדו. פניתי אליו ברגעים שבהם הייתי צריכה פולק לשים ברקע ומדי פעם הייתי מגבירה אם הגיטרה שלו הייתה מסמנת לי שהיא יותר מאחורי קלעים של מחשבה. השינוי קרה בהופעה החיה שלו כאן בארץ, במופע ישיבה אליו הגעתי בלי ציפיות מי יודע מה, ובלי מספיק טישו שיחזיק את מה שלא ידעתי עתיד לבוא. מספר הסיפורים כבש אותי באותו ערב בבארבי מקצה כף הרגל עד לקצה הקודקוד הסגול ממכות קיר, הן בהגשתו הצנועה, בחוש ההומור הקליל שלו ובמיוחד במוזיקה שלו. שתי גיטרות וזמרת רקע, זהו, ככה עושים את זה הכי אותנטי שאפשר, הכי קרוב לאדמה.
יום למחרת כבר שקעתי עוד יותר אל החומרים שלו ושמחתי שיש לי עוד מספר סיפורים להשחיל אל תוך המצעד שלי. הנווד, דמות קרואקית/סטיינבקית אהובה, נצבע בין מקומות, צבר אנשים להיזכר ולהיפרד מהם וגרם לאחת להתאהב בכל אחד ואחד מהשירים באלבום הזה. להקשיב מהתחלה ועד הסוף, בלי לדלג על אף שיר, כי ספר טוב לא שוברים באמצע.

03.  Marlon Williams – Marlon Williams

doc112הקול של הפלא הניו-זילנדי (שאינו טאיקה וואיטיטי/הוביטון) הוא חלומה הרטוב של כל דיווה. הוא ידהר במעלה סולם האוקטבות ויסלסל את דרכו למטה, רק בשביל לטפס למעלה ולפלרטט עם האוזן תוך כדי שהוא מטפח גלי קול שלא יודעים גאות או שפל.
מירב השירים באלבום הקצר הזה הינם קאברים, הומאז' לאמנים שלקחו אותו, כמו שהוא לקח אותי, לז'אנרים ידידותיים יותר למשתמש הרגיש. את הפולק, הקאנטרי וה"הויסה! הויסה!" הפך וויליאמס והטמיע בהם את ההערכה והיכולות הווקאליות המדהימות שלו, כשבין לבין הוא טיפטף גם חומרים מקוריים מוצלחים. דווקא השיר שהוא כן כתב יחד עם חבר מקהלה שלו, "Dark Child", הוא השיר הכי חזק באלבום לטעמי. השיר המספר על אב שאיבד את בנו בטרם עת, וסופו המתמשך רומז על האבל שלא נגמר, על מוות שלא עוזב אותך, סם מורבידי שאסניף ממנו מכל מי שרק יעיז להגיש על מצע של כישרון כמו של וויליאמס.
ההתחלה שלו מטעה, "Hello Miss Lonesome" הקצבי הוא היחיד שאיכשהו נוגע בקרקע ורוקע בשמחה ובששון, השאר הם כבר שברון לב, אישה שמתה מסרטן וגיטרת סטיל שבחיים, אבל בחיים, לא תפסיק להרחיב את שרירי החזה שלי.

02. Dylan Leblanc – Cautionary Tale

dylan-leblanc-cautionary-tale-150x150מאחר ואת הסיכום של שנה שעברה הוצאתי בדצמבר, אני מרשה לעצמי לרמות טיפה ולהשחיל את האלבום הזה, שיצא בדצמבר שנה שעברה, למצעד שלי. לא הייתי מורדת אילולא הייתה לי סיבה טובה לכך, והיה לי חשוב לשים את דילן לבלנק במקום גבוה. את האלבום שמעתי הרבה כשעבדתי בסטודיו למשחק, וספרתי 3 שחקנים בהתהוות שנכנסו למשרד המזכירות והמוזיקה הסבה את תשומת לבם החיובית. הפולק, כמו הקאנטרי, כמו הפולק, כבר אינו יכול להפתיע, אין מלודיה שלא נשמעה, אין גיטרה שנפרטה מתו כזה לאחר ולא עשתה הדים במצעדים/ברים/מרפסות-אמריקאיות, והלב נשבר כבר מאות פעמים, אבל יופי כנראה לא נספר אצלי בגיוון, אלא בכוונה של המשורר. לבלנק הוציא אלבום רומנטי ומפלרטט עד כמה שג'נטלמן של פולק יכול להיות. "Cautionary Tale" הוא אלבום על הסודות שאנחנו שומרים, על הבושה שאנחנו מסתירים  ועל הרצון שיהיה איתנו לפחות מישהו אחד בגן עדן. זו יצירה כל כך פשוטה, כל כך צנועה, שאני מתעקשת להאמין שהיא גם באה ממקום אמיתי, ואמת משום מה נעשתה כלי חשוב מאוד במדף העקרונות החלשים שלי. בנוסף, כמובן, איך אפשר שלא לשבח את היכולת של לבלנק להבריח אותי עם גיטרה אחת אל מחוזות שהייתי רוצה לבלות בהם זמן ביום מן הימים, ארה"ב הרחוקה מרעש הטראמפ וכותרות הקניה ווסט המגוחכות, יושבת בצניעותה על המרפסת ומביטה לעבר חלום.

ומה מחכה לנו במקום הראשון?? האם זו איינג'ל אולסן? האם מסעותיו הסולואיסטיים של המילטון לייטהאוזר? או שזו בכלל ליידי גאגא??? אז זהו ש…. לא:

*
*
*
*

01. Sky Country – Ghost of Jim

a0442652513_7אפילו ארז סובל מ"אנטנות השמימה" לא צפה את זה (או שאולי ברלין לימדה אותו דבר או שניים על תכסיסנות?). זה לא קורה הרבה שמישהו קולע עד כדי כך בול למטרה, ומר סובל עשה זאת ואני מודה לו על כך כל כך. דרך תיוג נדיב זכיתי לגלות לא רק אלבום, אלא עולם שלם שבנו חברי הלהקה מסביב לאת'ר הטכנולוגי. זה התחיל עם "Whisperer of Things" שלקח אותי לטיול בכמה וכמה יקומים מקבילים; אחד השיר בנה לי מבפנים, אחד מבחוץ, ואחד דווקא אני לקחתי איתי לספר שנקרא כרגע "נוודים", אבל כמו כל דבר בחיי – זה עוד לא סגור. הקול המובלע, המפוחית, האקורדים שדוהרים באיטיות עקב החושך המסתורי, כולם ביחד פתחו לי עוד חלון לעולם הקאנטרי-פולק שממנו שאבתי כל כך הרבה השראה השנה.
אבל הסיפור לא נגמר עם שיר אחד, כמובן, הרי מדובר פה באלבום השנה שלי! ולמה הוא קיבל את הטייטל? כי "Whisperer of Things" הוא רצועה חמישית מתוך שלוש-עשרה הדוהרות מהתחלה ועד הסוף, מספרות על אנשים שנעלמו וחזרו כרוחות, עוברות דרך כבישיה היפים של קליפורניה וחוזרות הביתה אל איזה "את/ה" חמים ונעים, גג ואביר על ג'ף ניקולס (שם שהאובססיה שלי מחייבת אותי להזכיר לפחות פעם אחת, גם כשאין בכלל קשר) לבן שבונים אותו כרעיון בכל פעם שמספיקות המסעות והתלאות. ניקו ג'ריס לוחש מעט, מסביבו גיטרות, פסנתרים מדגדגים את הקצה מלמעלה ומלמטה כלי נשיפה שמפציעים כשמקשיבים באמת. לפעמים המילים הן מנטרה היפית, לפעמים סיפור שאפשר להרחיב, להקדים או לשחק עם החורים באמצע שלו.  
פרק בספר, סיפור קצר והרבה חמצן לריאות הביא האלבום הנ"ל. שעות על גבי שעות של נסיעות והליכות ביליתי עם האלבום הזה באוזניי והוא היה שם בכל פעם שלאו דווקא רציתי לנסוע או ללכת, אלא רציתי רק לנדוד, לעקוב אחר רביעיית הסוסים אל עבר אופק שמבטיחים בכל סוף טוב. הוא יגיע, נכון?

עד לפוסט הבא, להית!

חן

 

 

בשורה אסקפיסטית מנוסחת ע"י עוד 3 אלבומים

זה לא נעים להתבכיין, לי זה מרגיש כאילו אני נותנת לרחמים עצמיים להשתלט עליי במקום להסתכל קדימה ולחשוב על פתרון. אבל המחלה האגואיסטית הזו השתלטה עליי יותר מכל לאחרונה, וגררה אחריה עוד ועוד בריחות אל עולמות אחרים בעזרתם של סרטים, מוזיקה וספר אחד של הנרי דייויד ת'ורו, "וולדן", שדרכו אני בונה יחד עם הסופר בית במקום מבודד ונהנית מזמן איכות הרחק מתל אביב וכל שחקיה עמוסי הבניינים המכוערים. במסגרת מס' 1,000,231 של בריחותיי, נתקלתי בסרט בשם "Mud", עם גיבור פרטי שלי בשם ריי מקינון וגם מת'יו מקונוהיי שלמדתי לחבב אחרי שראיתי אותו בדמות; סרט שכולו מושתת על אווירה דרומית אהובה וסיפור די פשוט עם אנשים פשוטים, גם מסוג אלה שאני אוהבת. בסיומו של הסרט, אחרי מספר לא מועט של דמעות התרגשות והזדהות, ישבתי וכתבתי עוד חצי פרק לספר שלי ועדיין בוער בי הרצון לכתוב אז הנה שלושה אלבומים שעזרו לי גם לברוח, כשבאחד מהם ישנה גם פסקה מהספר שנכתבה בהשראת אחד מהאלבומים.

Weyes Blood – The Innocents

a2577323713_7נטלי מרינג היא אישה כלבבי מסיבה מיוחדת במינה: חלק מהכתיבה שלה נובעת מסופרים ומשוררים אמריקאים קלאסים. גם שם הבמה שלה נובע ממשחק מילים עם שם של נובלה פרי ידה של פלאנרי אוקונור (שעוד לא קראתי, בושה וכלימה). וויז בלוד היא אמנית כלבבי מסיבות רבות: הקול העמוק שלה, אותה היא מטביעה בתוך מחשב מדי פעם ובכל זאת משרה עליו רוחניות של כנסיות בהן הדת היא כאב וניצחון עליו. הגיטרות בשיר הראשון, "Land of Broken Dreams", כבר מכתיבות את הלך הרוח של האלבום, ובקולה היא מספרת על אמריקה שהחופשיות עליה מושתתת על העובדה שאפשר לכתוב עליה כל מה שרוצים. שמעתי את האלבום הרבה בזמן שקראתי על מסעותיו של ג'ון סטיינבק בארה"ב, והיא הוסיפה עוד שכבה אישית יותר לספר שבו העדיף סטיינבק להימנע מלכתוב על יותר מדי קשיים רגשיים. בעוד פרס סטיינבק אמריקה מגוונת בשפתו העשירה, סיפרה לי מרינג על אישה אחת מלאה באמפתיה כלפי חברים בצרה והרבה כאב שהיא מעדיפה לגלות רק לכלים כמו גיטרה אחת כמו ב-"Summer" או פסנתר כמו ב-"Some Winters". במדריגל חצי-רובוטי בשם "Requiem for Forgiveness", וויז בלוד שבתה אותי במיוחד, ו-"Bad Magic" הפשוט הכאיב עד מאוד, כאילו אני חלק מהטרגדיה הקטנה שלה. האלבום מ-2014 הגיע לאוזניי רק בשנה האחרונה, ואני מאמינה שימשיך ללוות אותי גם בספרים הבאים ובתקווה גם בדרכים ארוכות יותר ממסלול חיפה-תל אביב-חיפה על כביש החוף היפהפה גם הוא.

The Pines – Above the Prairie

alm97284מספרי הסיפורים ממינסוטה כתבו אלבום שכולו דרכים פתוחות אשר נפרטות על גיטרה עדינה בתוספת של מחווה למשורר אינדיאני שלא הכרתי – ג'ון טרודל. את אמני הקאנטרי אני אוהבת במיוחד כשהם מחוברים לאדמה ממנה הם באים, כשאפשר להרגיש את זה מהמילים והנגינה הפשוטה, וכמובן לחנים שגורמים ללב לרשרש ולהזרים למוח השראה. בזכות האלבום הזה כתובים הרבה פסקאות מהספר שלי, ואני עדיין מקפידה לחזור אליו בכל פעם שאני נתקעת או צריכה להרגיש עוד קצת מהעולם שאני בורחת אליו דרך המילים שלי. להלן אחת הדוגמאות, מומלץ לקרוא עם "Aerial Ocean" או "Sleepy Hollow" ברקע.

"הנסיעה לגרוטסטד לקחה כמה שעות. מגע ידיה של גרייס על צידי הגב שלי כבר היה מוכר ויכולתי לחזור וליהנות מהדרך בין נופים אשר כללו בעיקר שדות חקלאיים. מימין ראינו חממות של צמחים שונים ומשמאל שדה שלם של עצי בננות. לפעמים השטחים השתנו ותפוזים קישטו בכתום כמה ענפים וכך גם הצהוב של הלימונים. שלטים הזמינו אותנו להתארח בעיירות בדרך, אבל לא התפתינו לעצור באף אחת מהן, שנינו רצינו להגיע כבר אל העיר ולמצוא  מקום ללון בו ולתת לחוסר הסבלנות של שנינו לנוח. כשגרייס הייתה כרוכה מסביבי, והרוח עטפה בחמימותה את גופותינו הנוסעות, הרגשתי איך אנחנו יחד עם האופנוע הופכים ליישות אחת. כמו עם ג'רמי על הספה בביתו, יצרנו מוטציה מיוחדת במינה, המרחפת במימדים מקבילים של זמן וגיאוגרפיה; סוד קטן, שגם אם היינו רוצים, לא היינו יכולים לתאר במילים לאחרים. בידיה כיוונה גרייס את ההרמוניה, כשלחצה על הבטן התכבדתי בביטחון שאיפשר לי לנהוג בזהירות, וכשסמכה יותר על הדרך, ההקלה פלשה לכיוון הרגליים שלי ואפשרה לי להעביר את הראש למצב אוטומטי ולתת לכבישים להוביל אותנו אל היעד. "

     

William Tyler – Modern Country                                                 

william_tyler_moderncountry_review_under_the_radar_thumbאמריקה האקזוטית והיפה יכולה להודות לוויליאם טיילר על שהחזיר עטרה ליושנה. טיילר הוא נגן גיטרה שתרם מכישרונו לאמנים כמו בוני פרינס בילי ולאמבצ'ופ. התאהבתי בו בעקבות אלבומו "Impossible Truth" מ-2013 כשנתקלתי בו בעקבות טעות משמחת ביוטיוב. השנה הוא הוציא את "Modern Country", שכשמו לוקח את הקאנטרי ומשפר אותו דרך הפקה מהודקת של שכבות על גבי שכבות של גיטרות הצוברות תאוצה תוך כדי נגינה ומכסות את העיניים בבדים שכולם נופים פתוחים של כל מקום שרק תרצו. חוץ משמות השירים, לא תמצאו פה מילים אלא רק שירה של גיטרה שתספר לכם על כבישים רחבים, אפשרויות נראות לעיניים עצומות וחולמות. אחרי שראיתי את "Mud" אני מפנטזת על שיתוף פעולה בינו לבין ג'ף ניקולס, מי שכתב וביים את הסרט, אולי על איזה פרויקט עתידי שגם הוא יכבד בסינמטוגרפיה שלו את היופי של דרום ארה"ב.

יש לי בעיה עם לחזור על עצמי, אבל אין מנוס – אני תקועה על ארצות הברית הקלאסית. זה כמו שירי ארץ ישראל היפה והטובה: אי אפשר לדעת אם היא באמת הייתה קיימת, יש בה מן התמימות שאילו הייתה חלק מהטבע האנושי העולם היה יכול להיות טוב לשם שינוי, ולכן אני מעדיפה לחשוב עליה ולא על מציאות שנחשפת אל מול עיניי כיותר ויותר קשוחה וטמאה.

לחיי התגברות על משברים והמוזיקה שעוזרת להגיע לאופק בהיר יותר.

חן

ממתוק יצא נועז – על שלושה אלבומים חדשים

זה אמנם מוקדם, אבל הייתי מאוד קרובה לוותר על השנה הזו, לקרוא לה 2013 פרק ב' ולסגור את הדלת על המוזיקה החדשה. רדיוהד הפציעו והזיזו לי כמה קצוצים, טראוויס חזרו לחיי ונדנדו אותי בין אהבה לאכזבה וקייבמן גרמו לי לתהות אם זו סופה של תקופה, אם הגיע הזמן להשקיע יותר זמן בדיסקוגרפיות של גדולים כמו טום פטי במקום להמשיך ולחפש מנגינות ומילים שיעשו לי שליכטות בלב. לא פלא שאני עובדת בסטודיו לדרמה עם כל השטויות במיץ הכתובות לעיל, כי ברור שתמיד יש משהו חדש לגלות, ויש גם כאלה שחוזרים ויכולים לפוצץ את האוזן מכיוונים אחרים לגמרי. אז הנה שלושה אלבומים שעשו לי טעים באוזניים, שלושה מיני כמה וכמה שאני מקווה לכתוב עליהם בהמשך.

Fruit Bats – Absolute Loser
1461759530685-150x150חמש שנים אחרי ששבה את ליבי עם אלבום פופ מקסים בשם "Tripper", חזר אריק ד. ג'ונסון באדרת שבלי כוונה ממש התאימה לחילופי מצבי הרוח המוזיקליים שלי. הטריפים החלליים מהאלבום הקודם נחתו על הקרקע הפולקית המוכרת יותר מאלבומים קודמים שלו, בתוספת של אנרגיות רעננות ואופטימיות. השובבות המלודית של ג'ונסון נשארה, ומעל השכבות המחממות של הקלידים, הוא הוסיף גיטרות פולק, בנג'ו, פדאל סטיל וכל מה שעושה חם על הלב. בזמנים בהם נמאס מהסיזיפיות המשרדית בה אני חיה בכל בוקר יום חול, ג'ונסון הפיק מוזיקה שעושה את הנסיעות נסבלות, רחוקות ממחשבות על הרשמות/יומנים/בוסים מעצבנים, ונוטות לחזור אל הזמנים היותר חשובים, בין המשימות המשעממות, עם האנשים שמבינים ועושים את הזמן הזה שווה משהו. "Absolute Loser" הוא אלבום שאני בטוחה שיישאר איתי יותר זמן מהקודמים שלו, אחד שאקח איתי גם במהלך השינויים שמתוכננים לי בהמשך, עוד לוזרית בדרך למשהו גדול יותר.

Andy Shauf – The Party
a0278585314_7
אנדי שוף הוא זמר-יוצר שהגיע מהעיירה הקטנה רגינה בססקצ'ואן, קנדה. הוא התאהב במוסיקה מגיל צעיר ולימד את עצמו לנגן על קלידים, פסנתר, תופים וכל מה שבא ליד (חוץ מגיטרה משום מה), והוא מנגן בהם גם באלבומים שלו. באלבום השני שלו, המסיבה של  שוף מלאה בדמויות מוזרות ומוכרות כאחד; קוסם שרק רוצה להיעלם מטווח הראייה של כל מי שנמצא בחדר, בחורה שרוקדת במרכז החדר סתם ככה וגוררת את כולם להסתכל רק עליה, אנשים שעושים עיניים ומפלרטטים עם אנשים אחרים בתזמון הכי גרוע, מכור לסיגריות שמת אחרי שנשבע שזו הקופסה האחרונה שלו או המתבודדים שמביטים מהצד. בעזרת אותם יצורים, הפיק שוף אלבום שנשמע כמו סרט אינדי שעדיין לא יצא, סצינות על גבי סצינות בקצב איטי המאפשר להבחין בכל כוונה, איש וצרה. המבטא הקנדי מוסיף עוד מתיקות וסוג של תמימות אל תוך סצינות שמתרחקות לאט מהסוכר הניגר מהקלידים, הפסנתר מקפץ מסצינה אחת לאחרת ומוסיף מלודיות לכל האליוט סמית'יות שהולכת שם. מרגיש לי כאילו אם אוסיף לדבר עוד על האלבום הזה רק אעשה ספויילרים, אני לא אופתע אם השירים שלו יופיעו בכמה סרטים השנה.

Brass Bed – In the Yellow Leaf
alm98370עוד מקרה נוסף בקטגוריית: "באתי לפה בגלל העטיפה" והאלבום שמילא לי את המחסור בדירהאנטר חדש השנה. זה אלבומה הרביעי של השלישייה מלואיזיאנה ארה"ב, ורק גיליתי אותם עכשיו. האלבום נע בין קטעים של גאראג' רוק, גיטרות ריברב גלשניות והרבה מלודיות שמזכירות ימים לא רחוקים של בראדפורד קוקס שר על תובנות שלו מהחיים, אולי בצורה פחות מחוכמת ושובבה. האלבום מתחיל עם גיטרות בהילוך דחוס ומהיר, אך לאט מתפתח לפרח שגבעוליו נוגים והגיטרות נמשכות ונמשחות לנצח. יש משהו מיוחד באלבום הזה, הפקה מדוקדקת, חיבור בין מילים המספרות על סצינות לפעמים פסיכדליות ולפעמים קשורות לסיטואציה ושכבות על גבי שכבות מחושבות של מוזיקה נעימה לשמיעה. אני תוהה איך הלהקה לא זוכה להצלחה אפילו אחרי אלבום מהודק כזה, שווה שמיעה לגמרי. נסו לפחות את "Yellow Bursts", בשבילי ובשבילכם.

ואם אפשר מילה או שתיים על קווין מורבי, הרב-אמן מלהקת "Woods" ו-"The Babies" שהוציא אלבום סולו בינוני-מתוק השנה, ומתוכו אני שולפת בשבילכם את השיר הכי חזק ששמעתי השנה, הלוואי וכל האלבום היה כזה. גם הקליפ מעולה. אם במקרה מישהו רואה אותי  הולכת ברחוב מהר מהרגיל, זה בגלל שאני שומעת את השיר הזה בריפיט.

לחיי ההרים, המישורים, החיים ומה שביניהם.

חן

קאנטרי שמיימי – על אלבום יפה במיוחד של "סקיי קאנטרי"

Sky-Country

בתחילת מרץ של 1975 נסע אחד בשם ג'ים סאליבן מלוס אנג'לס לנאשוויל. סאליבן היה זמר פולק-קאנטרי שלא זכה להצלחה גדולה עם שני האלבומים שהוציא ולכן הטביע את יגונו בטיפה המרה, מה שגרם  לפירוק הנישואים שלו. ההתדרדרות במצב הובילה אותו להיכנס לתוך החיפושית פולקסווגן שלו, ולתור את הדרכים הרחבות של ארה"ב מעיר המלאכים לבירת הקאנטרי, שם גרה גיסתו, מוזיקאית גם היא, קאת'י דוראן. הוא נפגש בדרך בכמה שוטרים ששמו לב לרסן שהותר בהתנהגותו בגלל בקבוק הוודקה הצמוד לו, וביקשו ממנו לבלות את הלילה במוטל קרוב כדי לא לסכן את חייהם של שאר הנהגים על הכבישים. סאליבן פעל לפי מה שצווה עליו, שכר חדר במוטל בניו מקסיקו, אך לא נשאר שם להרבה זמן.הוא קפץ לאחד הסופרים בסביבה, רכש לו בקבוק נוסף של משקה חריף ונסע לחווה קרובה ומבודדת באיזור מיוער. מאז עקבותיו של סאליבן נעלמו ועד היום לא יודעים מה קרה לו באותו יער; האם נרצח? האם הלך לאיבוד? האם קבר את עצמו בתוך בריכה של אלכוהול? אחת הסברות היא שהזמר נחטף ע"י חייזרים, זאת מכיוון שהוא בחר לקרוא לאלבום הראשון שלו UFO (עב"מ). הו, אמריקאים.

נעבור לסביבות ההווה, 41 שנים לאחר מכן במרץ שנת 2016, לתקופה בה אחד בשם ניקו ג'ריס הקשיב לחומרים של סאליבן, האמן הנשכח. הוא התאהב בפריטות הגיטרה המתגלגלות ובשילוב הטיפוסי של אותה תקופה בין שירי קאנטר-פולקי לכלי נשיפה ומיתר, בול כמו המוזיקה של אמן נשכח אחר בשם רודריגז. ג'ריס, סולן להקת "סקיי קאנטרי", החליט להשתמש באותם אמצעים בשביל לכתוב יחד עם חבריו ללהקה אלבום דומה באווירה, בתור מחווה קטנה לאמן שגילה ואהב, וקרא לו "Ghost of Jim".

עכשיו נעבור להווה קרוב עוד יותר בו אני יושבת במרפסת הדירה המשמשת אותי גם כחדר עבודה. יש לי כמה דקות להעביר עד שאני צריכה להעיר את אליס ולקרוא לאילת לצאת לדרך לכיוון בית הקולנוע לצפייה שנייה ב"קפטן אמריקה" החדש.  אני נכנסת לפייסבוק ורואה שמר ארז סובל האדיב מהבלוג "אנטנות השמיימה" תייג אותי בפוסט שהוא כתב על הלהקה המדוברת. אני לוחצת על הלינק ושומעת את "Whisperer of Things" הלקוח מאותו אלבום, ומתאהבת תוך כמה שניות. אור הצהריים מתחזק על גבי, החום שלו מזכיר לי שמארבל הם לא היחידים שבנו לי עולם לברוח אליו. הקצב האיטי מאפשר לעיניים המייחלות להוקאיי לחזור ולראות עוד מהאקזוטיקה המערבונית של ארה"ב, עוד מהעולם הדמיוני אליו נכנסתי דרך ספר אותו אני מנסה לסיים והמוח עובר למצב "נעול" למשך חמש דקות. אני מחזירה את השיר להתחלה כדי להקשיב למילים המתארות אישה שתמיד רציתי להיות, נזכרת בקטע מאותו הספר ומופתעת כמה הוא מתאים לו, כמה ההשפעה שלו יכולה להפוך אותו לחזק אף יותר. השיר אמנם נגמר גם בפעם השלישית שאני שמה אותו, וצריך לצאת כדי לא לפספס את הטריילר של "אקסמן", אבל בתוכי אני רק מייחלת לשמוע את כל שאר האלבום. שבוע עבר מאז ואני עדיין לא מצליחה להרפות ובכוח אני מנסה למצוא משהו אחר לשמוע כדי שחס וחלילה לא יימאס לי.

a0442652513_10

רוח הסבנטיז של סאליבן אופפת על המאזין כבר מהשיר הראשון עם אקורדים שזורמים כמו גלגלי רכב הנוסע למקום לא ידוע בשעה בה החושך מתחיל את הכיבוש המיוחל שלו על היום. הדובר נוהג במדבר רחב ידיים וקורא לו לשחרר אותו ממחשבות על כסף, הרס, זבל גשמי ולהוביל אותו חזרה אל "ארץ החופש", אל המקום שאמריקאים עדיין מחפשים בתוך מחוזותיהם. הגיטרות האקוסטיות מושכות קדימה, התיפוף הרך מכתיב את הקצב האחיד וגיטרת הסטיל לוחשת על עבר שיש לברוח ממנו ועתיד שאין לדעת לאן יוביל. את אותה אמריקה חיפש גם סאליבן, ואולי שם גם הלך לאיבוד ובסופו של דבר איבד את חייו.

השירים העוקבים ממשיכים לכבד את מורשתו של סאליבן, כשהם משלבים גם את המקומות שמהם הגיעו חברי "סקיי קאנטרי". ג'ריס,  מייקי סלביקי, אדם זרבי ו-וויליאם קונדון הגיעו כולם מאיזורים שונים בקליפורניה אשר דומים במהותם ההיפית; מקומות בהם הטבע מדבר יותר חזק מאשר בניינים של מלט ותאורה מזוייפת. "Up Looking Down" פורט אל תוך האוזן תהייה המטפסת לשמיים וחוזרת לאדמה שם מחכות המסקנות המאירות; "Mono Shores" הפשוט ממשיך על קו הקאנטרי, ואקורדים חמימים מתארים את הבית שאפשר למצוא גם בבדידות הגדולה ביותר בעזרת מוזיקה וטבע. "Western Lights" הוא שיר שנשמע מוכר כי כבר עשו הרבה כמוהו, אבל התיאורים של הדובר הופכות אותו למיוחד במינו, והפסנתר חובר כדי להאיר את הדרך. "The Watchman" מספר על מי שעובד לאחר שהחושך סיים את ההשתלטות האכזרית שלו, המנגינה מנדנדת את הדמות הבודדת ותוך כדי המילים "Maybe everything will be fine" מצליחות להוריד את מינון השפעתה של האפלה המדכאת השטה מול עיני השומר היושב על קברים חסרי שם. קטעי המעבר "Blue"ו-"Maya" עוזרים להשלים את האלבום עם קטעים אינסטרומנטליים שהופכים את האלבום לאפי יותר. ככה ממשיך כל האלבום, כמאזינה הרגשתי כאילו אני שטה לבד על סירה צרה, כשרק שלד העובד בשביל הבוס של הלילה חותר ומנסה להרחיק אותי מהחוף אך השיר האחרון מזכיר שעדיף לחזור לאדמה, לאור השמש, לקורת גג נחמדת שם מחכים אנשים יקרים ותומכים.

כבר זמן מה שאני מחפשת אלבום שלם של חומרים מקוריים עם שירים חזקים מהתחלה ועד הסוף. לא מצאתי אותו עם אמנים מוכרים שהוציאו אלבומים השנה, ולשמחתי מר סובל הביא לאוזניי את חתיכת הפאזל שהייתה חסרה לחיי ואני מקווה גם תניב סיפורים חדשים עליהם המוח מתריע בכל פעם שאני מקשיבה לאלבום הזה. "Ghost of Jim" הוא אלבומם השני של "סקיי קאנטרי", כשהראשון שונה מאוד בסגנונו, והחבר'ה הבטיחו עוד אלבום חדש בהמשך השנה, ואני תוהה אם הם ימשיכו באותו קטע סאליבני או שימשיכו לשוט לעבר סגנונות אחרים. מה שלא יהיה, "Ghost of Jim" הוא האלבום הכי שלם ששמעתי בתקופה האחרונה, ואם למישהו יוצא לפגוש את סאליבן או יכול להעביר פתק לעולם הבא, צריך להגיד לו שההזדמנות שלו להצליח הגיעה בתוך אלבום מחווה יפהפה. "מוזיקה גורמת לעולם כולו להרגיש כמו בית," כתב סאליבן בשיר "Lonesome Picker" מאלבום שנקרא על שמו, " אולי כשאמות, איזה זמר בודד ימצא תרופה בשיר הזה". ארבעה נגנים מתבודדים מצאו את הבית בשיריו של סאליבן ובהשפעתם כתבו תרופה לפחות למאזינה אחת.

תהיה צפייה שלישית במעלליו של גיבור-העל-כחול-לבן-אדום;זה או הסרט או התדרדרות סאליבנית חריפה; אצפה בסטיב רוג'רס, שגם מאס באמיתות המאכזבות של החיים, מנסה להציל את העולם תוך כדי שהוא משמר את הערך החשוב לו ביותר – החברות ואבכה יחד איתו את החלום האמריקני שהיה ועודנו פנטזיה. אבל טוב לדעת שגם אחרי שיגיע הזמן לצאת מאולם הקולנוע ולחזור אל השגרה המשמימה, "סקיי קאנטרי" ישאירו פירורי השראה בשבילי לקראת הסיפור הבא שאכתוב, וימלאו את הלב עם תחושה של, אין מילה אחרת שעולה כרגע לראש, מלאות.

הנה עוד כמה פנינים:

סוף שבוע נפלא,

חן

%d בלוגרים אהבו את זה: