הרע, המפואר והטוב – עשרת (+1 בונוס) אלבומי השנה שלי

מה אגיד לכם,  2013 עשתה לי את זה בקטנה. נקודת השיא הייתה פסטיבל פרימוורה, שבהשפעתו הגיעו כמה אלבומים לעשירייה שלי, אך היו הרבה נקודות שפל של אכזבות ואבידות, שאני מעדיפה לא לציין כי אנחנו פה בשביל לחגוג. אז יאללה למלאכה! כתוספת אני מציעה את המקום הלא נודע במצעד, מקום שניתן לאלבום שלא הקשבתי לו מספיק בשביל לתת לו מן הכבוד הראוי, וגם לא בשביל להכניס אותו לעשירייה שעשתה לי את השנה פחות אדישה. זה האלבום שאני בטוחה שבעוד חודש בערך אכעס על עצמי שלא הכנסתי אותו לרשימה, ובגלל שאני מגדת עתידות בין השעות שבע ושמונה בערב, החלטתי לעשות איתי ואיתו חסד.

וכשאני אומרת "איתו" אני מתכוונת ל– "Jonathan Wilson – "Fanfare

2013fanfareישנם תפוחים שלא נופלים רחוק מעץ ששמו דייויד גילמור. ג'ון פרושיאנטה ממש נושק לגזע הקשיח של מי שעשה את "פינק פלויד" כל כך חללית וקסומה, ולידו מושיט אחד בשם ג'ונת'ן ווילסון את ידיו  – אחת לאותו גילמור, והשנייה לקרוסבי, סטילז, נאש ויאנג אחד גדול. עלים של קנביס מתחת לרגליו של ווילסון מובילים אותו לזמני סיקסטיז-סבנטיז של היפים וצבעי אל אס די בשמיים. הכל אהבה ושלום במילותיו של הגיטריסט הכל-יכול, זה שכבש אותי באלבום הבכורה שלו "Gentle Spirit" וחזר על אותו כישוף גם באלבום הזה, ויחד עם קולות הרקע של פאת'ר ג'ון מיסטי (ששלט במצעד שלי שנה שעברה) הקליט את אחד השירים היפים של השנה ("Future Vision"). רוק פסיכדלי של פעם, נוגע ב"פינק פלויד" עם מלא קלידים, יכולות הפקתיות של היום, וגיטרת חלל שמגששת מדי פעם את החום הדרומי של אמריקה. דאמיט, אולי הייתי צריכה להכניס אותו לעשירייה? הו ג'ונת'ן.  הנה הסינגל שיצא:

והנה הם באים, העשרה הגדולים:

10. Phoenix – Bankrupt! – אם זו פשיטת רגל, אני לא יודעת כמה כבר אפשר לעלות בסכומי הפופ הכיפי. פיניקס, החבר'ה מאותו אזור חיוג של דאפט פאנק, עשו 

2013phoenixאלבום פופ הרבה יותר מגוון, הרבה יותר מקפיץ, והרבה יותר מפתיע. לא חשבתי שהם יוכלו להתעלות על Wolfgang Amadeus והפלא ופלא – הם עשו את זה. פופ מתוחכם וחסר כל יומרה – רק עננים ורודים של סימפוניות פופ ואסופה מרשימה של קליפים מושקעים! הייתי רוצה לראות את סטיבן קולבר מזמין את בריאן קרנסטון לרקוד לאחד מהשירים מהאלבום הזה.

09. Mazzy Star – Seasons of Your Day – רק עשיתי דאבל קליק על השיר הראשון והחורף נשב אל תוך סלון הדירה. הופ סנדובל היא 2013mazzyמכשפה, דייויד רובק הוא קוסם, והממלכה הסודית שלהם מרחפת על פני אקורדים נוגים של גיטרות וקלידים. אלבום זה הוא המשך ישיר של כל מה שהם עשו כמעט שני עשורים לפני, ומוכיח שלא הכל הוא תלוי תקופה. הניינטיז שבו אל אוזניי במעטפת של פריטות רכות וקול אחד שאין לו תחליף.

08. Gregory Alan Isakov – Weatherman –  אלבום שהוא התגלמות ימי שבת בצהריים, בין אם חם או קר, עם 2013gregoryמשקה צונן או שוקו חם, איזקוב פרט אותי אל מרפסות פילדלפיה בארצות הברית. בכל שנה מגיע אלבום אחד בתזמון הכי נכון, וזה הזוכה בתואר השנה. קאנטרי-פולק מחמם ומנחם, לו ציפיתי כמעט שנה.

07. Keaton Henson – Birthdays – הגיטרה של קיטון הנסון היא גרגר של חול מתגלגל תחת שמיים אפורים, הוא נסחף לתוך הים, שוחה 2013keatonכנגד הדגים, מתנגש בסירות כאשר המים גועשים, ומוצא בסופו של דבר את דרכו חזרה לחבריו החומים. קולו של קיטון הוא מועקה רועדת, חונקת את הגרון, ומילותיו שבורות ושוברות את כל מה שנשאר ללב לפעום. אלבום הבכורה של מר הנסון ("Dear") רמס אותי, והאלבום העוקב המשיך בעשייה המרירה-מתוקה, עם הגשה צנועה, פגיעה ופוצעת. מה לעשות, לפעמים מזוכיזם עובד.

06. Caveman – Caveman – הסיפתח של 2013. בשבילי השנה התחילה עם טביעת הרגל של רביעיית האלקטרונאים 2013cavemanהאלה. אי שם בפסח האחרון, אחרי סעודת סדר סטנדרטית, דווקא כשחזרתי הביתה, החג שחה אל תוך הנשמה דרך גיטרות גלישה נוגות וקול מתוק אחד של מת'יו איוונוזה. לעיתים מרקידים, לעיתים גורמים לצלול עמוק ולהשתהות בתוך מערבולת של מוזיקת גלישה לשעת לילה. היפסטר-שיק בסלואו מושן.

05.The National – Trouble Will Find Me – בפעם הראשונה שהקשבתי לאלבום הזה עברתי תהליך אבולוציוני הפוך. ממצב עמידה, התיישבתי על המיטה והבטתי אל קיר שהיה מעוטר בפרצופים מעוררי השראה, אך כל מה שראיתי היה לבן מחוק. לאט נח הראש על הכרית, הנשימות הפכו 2013thenationalכבדות יותר והרגליים החלו לגשש אחר השמיכה על המזרון. המשכתי לצפות בקיר הלבן, שמעתי את מאט ברנינג'ר שר על הזדקנות, על חיים סטטיים ומלוחים, על ילדות שנראית היום כה מתוקה, שמעתי אותו שר מה שאני רואה כל יום. הלבן הפך לשחור כאשר עצמתי את עיניי וגופי התכווץ לתנוחת תינוק ברחם, מסרבת לצאת אל אוויר העולם. קול הבריטון של מאט ברנינג'ר שב לחיי והפעם גמר אותי לגמרי, היכה ודיכא אותי, יש לו מזל שיש את האחים דסנר המופלאים שכתבו מוזיקה יפהפייה שטוב לחזור אליה, ובצורה מסויימת הקלה על החוויה.

04. Kurt Vile – Wakin' on a Pretty Daze – הנשיונל לקחו את היום-יום והנוסטלגיה אל הגבול האפור העגמומי, וייל הרכיב אותם על אופנוע אמריקנה, ונסע 2013vileאל עבר הגבול החם של מה שהיה היה. כמה הייתי רוצה לעלות על טרמפ עם וייל אל המקומות הפשוטים, אל מחוזות של טום פטי וניל יאנג, שם נאחזים בגיטרה כדי שתעביר את השגרה המשמימה. האלבום דומה לקודמו המופתי לא פחות "Smoke Ring for my Halo", אך עשיר יותר מבחינת כלים, ומחמם יותר. האלבום הוא ה "fantasy infinity" עליו כתב וייל בשיר "Girl Called Alex", צלילים של נוף אמריקאי בצבעים של חום ירוק, קול קאנטרי מזמין, וגיטרות מקדמות פנים אל תוך מקלט חבוי ופרטי.

הגענו לקטע שהיה לי קשה – שלושה אלבומים שביחד מאפיינים לי את השנה, לא רק מוזיקלית אלא גם חווייתית. שלוש חבילות שירים שביחד עיצבו לי את המציאות כפי שראיתי אותה, ליוו אותי בין שינוי אחד לאחר, מילים שנכתבו במטרה אחת ושירתו אותי במטרה אחרת, ואין לי מושג איך למצב אותם במדרג – נגיד שזה ככה, למרות שאני הכי לא סגורה על זה.

01 (03). Deerhunter – Monomania 

2013deerhunter

ברדפורד קוקס היה לי מראה השנה, הציב בפניי את התחתית של הביטחון העצמי שלי, הביע במילים את מה שאני מפחדת לדבר החוצה, ואולי פעם אחת התפרץ החוצה בטעות על חברה טובה. קוקס הוא ד"ר פרנקנשטיין, ויחד עם חבריו לדירהאנטר הקים לתחייה את היצור החבוי, טאטא את כל האבק, ובמקום לזרוק אותו לזבל, החליט לפזר אותו על פניה של המוזיקה. עם גיטרות חדות כתער דירהאנטר חתכו לי את שרירי האוזן, לדם המתפרץ השיבו עם רוקנרול שלא מפחד להיות מכוער, אגרופיהם היכו בחוזקה כל שריר של רחמים עצמיים, וקוקס העלה בי חיוך בכל פעם שגיחך על מצבו. במדינת עולם ראשונה, בפנים הכל עולם שלישי, מלוכלך, מסריח אך מלא הומור. בגלל אותם מקומות חשוכים אליהם הוביל אותי "Monomania" החלטתי לתת לו "רק" את המקום השלישי בתוך השילוש הקדוש של שנת 2013 שלי.

01 (02) – Arcade Fire – Reflektor 

2013arcade

ההשפעה של "הפרברים" עדיין לא פגה, כמו ספר טוב ארקייד פייר הפריחו במוחי מחשבות על העולם היום מול העולם של פעם, על כיוון מעוף התובנות, והחזירו זוהר לימים שלנו. על עגלה חזקה במיוחד בשביל שישה אנשים ומלא כלי נגינה, המשיכה משפחת באטלר המורחבת לרכב למעלה לכיוון פסגת היצירה, ובדרך נתקלו בכדור דיסקו גדול וג'יימס מרפי אחד. מה שיצא הוא אלבום שהכניס את אותן תובנות ותהיות מ"הפרברים" אל תוך רחבת הריקודים. מי אמר שאי אפשר להתרכז בשאלות הגדולות בלי לפזז קצת מצד לצד?  ארקייד פייר הם התגשמות חלום פרטית, הם כל מה שתמיד רציתי לשמוע ולא ידעתי, הם החושך בתוך האור, הם הגותי בתוך הרוחני, הם המוזר בתוך המוכר, הם המוזיקה שתמיד כמהתי לה, וכל אלבום שלהם מזכיר לי עד כמה. "ריפלקטור" ממשיך במסעה של הלהקה להוציא  את השדים מכולנו, להגיע לגרעין השבטי שנח בתוכנו ולהטיח אותו החוצה על כל אחד אחר שמתפלל שהם לא היו קיימים. אבל הם קיימים, ותודה להם על כך.

01 (01) Travis – Where You Stand

2013travis

לזה לא ציפיתי, חשבתי שזה אלבום שיטהר את השנה שלי, אך לא עד כדי כך. והנה, זה קרה –

האנטי-דירהאנטר, האור הסגול שהשמש מפזרת על השמיים לפני שהיא נפרדת ומשאירה טעם של עוד ליום הבא. פראן הילי, לו אני חבה כל כך הרבה, השיב רוח חיים לימים עכורים, הזכיר לי ילדה שחיה בפנים, ושמחת חיים בין מעשים יומיומיים ומשעממים. יחד עם דאגי פיין, אנדי דאנלופ וניל פרימרוז, שאותם אני מחשיבה כחברי ילדות לאוזן הרגישה שלי, נוצר עוד תינוק בבית שהוא טראוויס. "Where You Stand" קיבע את מעמדה של הלהקה כאחת להקות הפופ החשובות בהיסטוריה של האי הבריטי, שאנשים משום מה מעדיפים להדחיק. 11 השירים בו (פלוס שירי הבונוס) הם התגלמות הרוך, הצניעות, והלחנים המתוקים. אין הפתעות תחת שמי סקוטלנד, וטראוויס לא כתבו השירים הכי חזקים, אך מרפאים הם היו השנה, ובכך ציוו גם את הריגוש. כל האזנה היא חוויה מנחמת ללב ולנשמה. הילי צועק, הילי לוחש, הילי אומר את מה שאמרו כבר הרבה לפניו, אבל להילי יש קול אחד שמתחבר לי ישירות לעורקים, ומגיע למקומות הכי בריאים. דירהאנטר דרדרו אותי, את ארקייד פייר חלמתי, טראוויס תמיד הגשימו, ותראו מה זה, תוך כדי כתיבה גם התגלה שיר השנה שלי:

הלאה אל השנה הבאה!

שתתחיל עם "שרלוק"

תמשיך עם אינטרפול ואלבואו

וכל זה אינו אגדה

אז שתהיה שנה אזרחית מתוקה!

מודעות פרסומת

השיבו אש והחזירו אור – על האלבום החדש של ארקייד פייר

***********************************************************************************

הוסיפו עוד ראשים לעוד מחשבות, חברי להקת ארקייד פייר עם כנרית חסרה

הוסיפו עוד ראשים לעוד מחשבות, חברי להקת ארקייד פייר עם כנרית חסרה

***********************************************************************************

לא כתבתי כבר מלא זמן, מעבר לתל אביב הוא שינוי גדול בפני עצמו שהביא עמו על הדרך  עוד הרבה החלטות משונות שלא חשבתי שאעשה. לא כתבתי כי לוקח זמן להתאקלם במקום חדש, בעולם של גדולים, כשנושפים לאוויר מלא רעל של דאגות והמילה אחריות מתמלאת בכובד של רצינות. לא כתבתי כי לא היה לי על מה. יצאו מלא אלבומים לאחרונה, כמצופה בכל שנה, אך אף אחד מהם לא הביא אותי לכדי התרגשות כזו או אחרת. כהרגלם, חברי ארקייד פייר שבו לחיי ועשו שינוי.

לפני "המעבר הגדול", ארקייד פייר הוציאו סינגל שנושא את שם האלבום שאז עוד היה בגדר הבטחה לעתיד. במהלך ה7 דקות ו31 שניות, עבר האוזן שלי תהליך אבולוציוני אחורה. חוסר ההתלהבות שלי מעולם המוזיקה העכשווית גבר, שרירי השמע שלי נתפסו עקב הביטים שלא שכנעו אותי, וסיפור האהבה שווין באטלר שר עליו היה לי מוכר מהאלבום הקודם. אבל אז רג'ין שסיין פצחה בצרפתית שלה. השרירים המכווצים השתחררו קצת ובזמן "It's Just a Reflektor" השלישי גם הלב החל לפמפם. כשבאטלר החל לצעוק באלימות הכל כך טיפוסית שלו "Just a Reflektion", ידעתי שקיבלתי בחזרה את הלהקה האהובה עליי. דייויד בואי סגר לי מעגל וחזרתי להיות הקוף אחרי שבעה בני אדם שבמשך יותר מעשור כותבים, מנגנים ושרים תשוקה. חזרתי להתרגש ולפמפם ממוזיקה, אפילו כתבתי סיפור קצר בהשראת השיר.

arcade_fire_2013_press-500x291

לפני כשבוע יצא האלבום "Reflektor" להורדה, ומאז הוא מלווה אותי לעבודה וחזרה. בנסיעות בהן מתקתק זמן ביניים שלא סופרים כל כך, שמעתי ארקייד פייר מוכרים, אפלים, שמסתכלים על העולם מהצד ולא מבינים מה לעזאזל קורה פה. מי הנורמלי ומי המוזר? מה נותר אמיתי בעולם שנראה לרוב דרך וילונות שקופים ומעוורים של מסכים? וכמו שהבלאק אייד פיז שאלו פעם: איה את אהבה? כמו כל שאלה גדולה שחברי הלהקה הביאו לתשומת ליבם של מאות אלפי מאזינים, הם לא מצאו תשובה, רק עטפו אותה בכדור דיסקו ענק, עם ביטים אקזוטים של האיטי, וצליל  שונה מכל מה שהם עשו עד עכשיו. את האופל שלהם הם הסוו בתוך קצב שאי אפשר שלא לרקוד לו, ואם יושבים באוטובוס, אז לפחות מניעים קצת את הרגליים מצד לצד, ממש בקטנה כדי שאף אחד לא יבחין. כמה חברים שלי מחאו נגד השינוי ואני מברכת אותו ומתחילה לחשוב שאולי אין דבר שהלהקה הזו תכתוב ואני לא אעריך כל כך.

בתוך מקבץ השירים, שימרו חברי הלהקה את האלימות הבריאה שלהם, את ההתנגדות הבלתי פוסקת לטכנולוגיה המודרנית, ואת השחרור שהם מצווים בכל צעקה של באטלר. כמו בכל אלבום, הקול הבריוני מתאגרף ללא רחם בכל מחשבה ורגש, ובדרמטיות הוא גם מתרכך כשצריך ללטף את הנפש הפצועה. מבחינתי, אין אמצע במוזיקה של ארקייד פייר – יש רק שיאים, ואורך השירים מאפשר להם להתעצם עוד יותר. קול המרשמלו המתוק של שאסן מעטר כל גחמה ומרכך אותה ברצועות כמו "You Already Know" , ונשרף במקומות הנכונים בשביל שיהיה את הטעם הנכון, כמו ברצועה העוקבת "Joan of Arc". בין רסיסי פופ מקפיצים כמו "Here Comes the Night Time", הרוק שלהם עדיין בועט. "האם אתם אוהבים מוזיקת רוקנרול?" שואל באטלר לפני "Normal Person" ומצהיר כי הוא לא יודע אם זה כבר מניע אותו. ובכל זאת יש פה כמה רגעים של גלאם רוק, בעוד החבר'ה מפזרים פצפוצים אפלוליים כמו "Flashbulb Eyes" או הסוף של "Awful Sound". קטעי המעבר עוזרים לאלבום להיות שלם יותר, אין הרבה הפתעות באמצע – הפעם המוזיקה נעה על רחבת ריקודים מישורית, כשהמילים נותנות את מכת הknock-down הסופית.

כתבתי פעם שארקייד פייר הרסו לי את החיים, גרמו לי להסתכל על העולם אחרת ממה שהכרתי, וב"Reflektor" הם המשיכו לעשות את עבודתם נאמנה באוקסימורון של מילים כועסות עם קצב קליל. הכבדות שלהם נשארה במקומה, במשקל כובד המחשבות האישיות שלי, והמוזיקה שלהם פתחה לי את הלב ואת האצבעות המקלידות כדי שאוכל להמליץ גם לכם להקשיב להם, לתת להם צ'אנס גם אם הם לא להקת הלוויות שהם תמיד היו, ולראות את העולם דרך משקפיים אחרות. בראיון לסטיבן קולבר, הסביר ווין באטלר שהאלבום נוצר כדי שאנשים יוכלו לרקוד עם דמעות בעיניים. זה לא משהו שזר לנפשות שעשו את זה גם לצלילי להקות אחרות כמו הסמית'ס או אלבומים ישנים של ארקייד פייר, אבל הפעם מפתה יותר לקום מהספה המהורהרת ולהניע את הטוסיק מצד לצד.

קל יהיה לטעות ולחשוב שארקייד פייר נחים עכשיו על זרי הפרסום שלהם (גראמי על אלבום השנה, הייפ בלתי נדלה בכלי התקשורת,), והחליטו להיכנס יותר לתוך קהל המיינסטרים, אבל לא זה הסיפור לדעתי. הם לא הולכים ללקק פטישים או לפזר קצפת על האיברים המוצנעים שלהם. הם חזרו לפה כדי לעשות מוזיקה, עם הרבה רצון טוב להגיע לקהל שמחפש יותר מהלהיט הבא, כשעל עיניהם איפור שחור בעיניים.

ארקייד פייר נותרו כעינם – הם הרסו לי את החיים, אך החזירו לי מן האוויר שהיה כל כך חסר לי בתקופה האחרונה, את הפמפומים החזקים של הלב כששיר אהוב מושמע ברקע, ואת הדרייב לכתוב עליהם. אם לסיים שנה אזרחית, אז עם "Reflektor".

לסיום אשים את השיר האהוב עליי כרגע מהאלבום,
שיהיה חורף נעים לכולם,
אולי אם אאחל, הוא באמת יבוא,
חן.

גועל ונפש – על החדש של דירהאנטר

למי קראת מגעיל? דירהאנטר גירסת 2013

למי קראת מגעיל? דירהאנטר גירסת 2013

I'm tired of watching attractive people trying to be ugly, struggling for authenticity. Why not be yourself?"
ברדפורד קוקס מתוך ריאיון במגזין "MOJO"

בשבוע שעבר חברה טובה שלי חגגה יום הולדת באחד מהדאנס-ברים הפופולאריים בחיפה. מקום שמאכלס בתוכו בדרך כלל את אוהבי הדייויד גוואטה, אנריקה איגלסיאס וריהאנה, או איך שאני קוראת לזה- האנטי-בית שלי. מכיוון שהיה מדובר באירוע של אדם חשוב לי, ויתרתי על העקרונות האינדיים שלי והלכתי. לפני המסיבה עברתי בביתה של חברה טובה אחרת, מאופרת, מגונדרת ויפה. הרגשתי כמו גוש של לכלוך לידה, כשלבשתי שמלה יומיומית ומגפי בוקרים נמוכות, לא ראיתי סיבה להשקיע יותר מדי. אותה חברה הושיבה אותי והחליטה לגנדר גם אותי – כיסתה את פניי בקרם, מייק-אפ וקצת פודרה – וכשהסתכלתי במראה ראיתי בובה ללא פצעים או פגמים, חלקה כמו בובת ראווה באיזו חנות בגדים נוצצת. את עצמי לא ראיתי שם, אבל אם זו המדיניות כשנכנסים למקומות כאלה, יאללה, נזרום. הכל היה מתוקתק באותו דאנס-בר, התאורה כחולה, מאחוריי מסך גדול עם קליפים של "מיטב" אמני הפופ העכשוויים ב"מיטב" מערומיהם. כולם היו יפים, יפים מדי, השמלות מגיעות לחצי טוסיק והבנים לא יודעים לאן להסתכל כבר. המוזיקה רק חזרה על עצמה, אותו קצב, אותן מניירות ווקאליות, הכל היה צבעוני, ורוד, נקי. רציתי לצרוח, לדחוף את כולם על הקיר, לחפש את מקום המחבוא של כל האבק והטינופת ולפזר אותו על כולם. לא הצלחתי להחזיק שם שעה, לקחתי את התיק ועשיתי את צעדיי לאוטו, שם Porcupine Tree חיכו לי. איתם בפול ווליום נסעתי הביתה, שטפתי את פניי עד שחלקיק המייק אפ האחרון ירד, שפשפתי חזק כדי שאחזור לאותם פצעים מכוערים, לפנים שאני מכירה. אחרי טקס הטיהור ניגשתי לחברי הטוב, הנגן, ושמתי לי את "Revival" של דירהאנטר, עוד תזכורת מופלאה מפרימוורה, ועוד קצת טיהור לאוזניים. הלכתי לישון עם כמיהה עזה לחיספוס, לגיטרות שלא רק ישליכו עליי טינופת, אלא גם ישרטו את האוזניים שלי.

"I'm a blue light, I'm a crippled coward/Shining out in the night/The sky is clearer now that I'm filled with fright"
מתוך השיר "Blue Light"

יום שישי למחרת, ב-06:30 בבוקר, השעון המעורר שלי היה מכוון על האלבום החדש של דירהאנטר, "Monomania", וכמו מלאך שהגיע היישר ממחוזות הגיהנום – הישועה הגיעה. אחרי שסיפקו את כל מה שהאוזן שלי אי פעם ייחלה לו ב"Halcyon Digest", אלבומם מ2010, האיילים חזרו עם מה שלו ריד וג'ון קייל עשו לפני חמישים שנה כמעט. את הדרים-פופ הם החליפו ברעש של מיתרים קרועים-לא-קרועים. המלודיה הקליטה עברה תהליך של דיס-הרמוניזציה, והפכה את חוויית ההאזנה למשהו מיוחד יותר. אחרי זריקת סוכר כמו אותו לילה, הייתי צריכה את העשן של דירהאנטר, את הגיטרות השורטות, ויותר מכל את החיבוק החם שאני קיבלתי מאז ומתמיד (זאת אומרת, מאז שאני מכירה את הלהקה) ממילותיו של ברדפורד קוקס, הסולן של הלהקה. קוקס הוא אחד מהדמויות המסקרנות ביותר לטעמי בעולם האינדי-שמינדי, לא רק בגלל סיפור חייו הקשה שכולל התמודדות עם תסמונת מרפן, אלא גם בגלל האישיות שהוא, מן אאוטסיידר אלטרנטיבי ואולטימטיבי. לא הייתי נמשכת אליו כל כך לולא ההופעה של הלהקה בפרימוורה, שם נכוויתי מהכריזמה, חוש ההומור העצמי והקול שלו. לאחר שעה של הופעה, קוקס מונה על ידי להיות שגריר לעם ה"נכים הפחדנים", שאני מרשה לפעמים למנות אותי ביניהם. את הצרות שלו הוא ניתב דרך מיתרי גיטרה. פעם זה היה יותר קוהרנטי ומעובד,"Monomania" מציג צד הרבה יותר גס ובוסרי.

"I'd been looking for some harmonies/Some words to sing that could really bring/The lonely-hearted some company/All the people that were just like me, yeah"
מתוך השיר "Sleepwalking"

האלבום מתחיל בהפחדה, "Neon Junkyard" יכול להיות המנון לכל הזבלונים שמתרוצצים בינינו, בין אם בחוץ או בפנים. הדם ניתז  החוצה ואיתו כל הלכלוך שסוחבים איתנו ימים מגעילים ותחושות לא נעימות. "Leather Jacket II" , תובע בתוכו כל כך הרבה רעש, גם קולו של קוקס לפעמים לא מובן, הכל טובע בתוך אנדרלמוסיה של גיטרות שמנסות להתעלות אחת על השנייה, ואין קול שיוכל להשתיק אותן. רק קולו של לוקט פאנדט, הסולן המשני בלהקה, מלחשש ומחזיר את האלבום לתקופה יפה של האלבום הקודם עם השיר "The Missing" ומבקש למצוא משמעות. מפה האלבום מתהפך – "Pensacola" הוא מחווה לשירי דרך, עם טוויסט קוקס-סטייל שלוקח את הרעש לכיוון קאנטרי, והגיבור מחפש נחמה בכבישים הפתוחים של ארה"ב. המצב נהיה יותר רגוע עם שלישייה דירהאנטרית-טיפוסית עם "Dream Captain", "Blue Light" ו-"T.H.M". אסקפיזם, אם קוקס התכוון לחלומות, סמים, הזיות או מה שT.H.M לא יהיה, זה לא משנה, הכל תקף מבחינתי. החמישייה הסוגרת היא גולת הכותרת, בה קוקס שופך את הצבעים הכי אישיים שלו, צבעים שנוגעים בי בשלבים האלה של החיים. ביניהם יש את "Back to the Middle" שטוען את מה שהיה לי להגיד על מצב המוזיקה בשנה האחרונה, "Niteride" פורס הפסימיות  ו-"Punk" שנשמע כמו שיר ילדים מעוות, בו קוקס משחק לו במילים כמו בקוביות. קשה להגיע חלק מהתחלה  עד הסוף, הבוסריות לפעמים מטרידה ולא עוברת סינון טוב של שרירי השמיעה, אך התוצאה הסופית מצליחה להרשים.

"Come on god hear my sick prayer/If you can't send me an angel/If you can't send me an angel/Send me something else instead"
מתוך השיר "Monomania"

שום דבר לא נפתר, הוא גם לא בדרך, אבל לפחות הכל יוצא החוצה. זה צריך לקרות בסופו של דבר, אחרת איך מגיעים למקלחת הנקייה? איך מסירים את כל השומן בלי לגלות מידה של אותנטיות? בשביל דירהאנטר השיטה היא לשרוט ולהישרט, והכרסום ברדיו עובד. הם עשו לי את זה, לגמרי. זה לא האלבום הכי טוב שלהם, אבל התזמון עבד לטובתם. ברדפורד קוקס שניחן בתווי פנים מכוערים  וגזרה דקיקה יותר מדי נחשב בשבילי לאחד מהאנשים היפים ביותר. את האלבום הזה הוא כתב אחרי זמן רב של התבודדות, הוא יצא אל העולם מאושר וסירב להיות יפה, לא בסטנדרטים המוכרים לכולם – ובכל זאת הברווזון איננו מכוער, בסטנדרטים מופשטים יותר. הוא מחצין ובכך מתמסר לעצמו, הוא לא מתבייש. אני מקנאה בו, ובו-זמנית מעריצה אותו, כי אין כמו לקחת את מה שאתה, לפרוס על גבי פיסה של אמנות ולגרוס אותה על גבי גיטרות.

ברדפורד קוקס קטע לי את חוט המחשבה.

אובססיה לדבר אחד, אולי שמונה מאות. עטיפת האלבום

אובססיה לדבר אחד, אולי שמונה מאות. עטיפת האלבום

אולי בגלל שאני כל כך מפחדת מכיעור אני עדיין מעדיפה את "Halcyon Digest". ובכל זאת, האלבום החדש החזיר לי את ההרגשה שממלאת אותי כל כך כשאני שומעת מוזיקה – מה שהיה חסר לי כבר הרבה זמן. למועדון מתחילת הפוסט אני כנראה לא אחזור, אלא אם כן יהיה מדובר באירוע חשוב מאוד, ובקבוק המייק-אפ שלי יצטרך לחכות שאתאושש – אם יש משהו שלמדתי זה לחבק גם את הדברים המכוערים, לאמץ אותם כבושות קטנות, השפלות שהן כולן אני. אם רק הייתי יודעת לכוון אותן למקומות אקזוטיים כמו באמנות…

אני משאירה אתכם עם השיר הכי אהוב עליי בינתיים, Blue Light, עם סלסולון מגרונו של קפטן החלומות שלי לתקופה האחרונה

עד לפוסט הבא,
רק אושר,
חן

 

אבק מתחת לגלים – המלצות חדשות-ישנות

לא, עוד לא הקשבתי לסטרוקס החדש, גם לא ליה יה יז, לא לבלק רבל מוטורסייקל קלאב. אליהם אגיע אני מבטיחה, אבל בינתיים קבלו כמה מטעמים שבחרתי כן להקשיב להם. כמעט טבעתי בחודשים האחרונים בתוך גלים גדולים של מוזיקה חדשה ששטפו את הרשת, ובכל זאת מצאתי כמה גרגרים של חול ואבק שהראו את הכיוון למקום יבש ובטוח:

natehall

יום בהיר אחד של חופש, אחרי שיחה מתמשכת שממנה נבעה המסקנה שאת המוזיקה שלי אני מעדיפה לקנות ולא להוריד, שמתי פעמיי לכיוון חנות "התו השמיני" בחיפה. בכניסה בירך אותי מנהל החנות, וחבר יקר מאוד, והזמין אותי להקשיב לכל מה שהעין תתפוס כמעניין. בין דיסקים של אלבואו וגריזלי בר, שכבר היה לי ברור ייכנסו לשקית שחרחרה בסופו של הביקור, לקחתי לעמדת ההשמעה גם כמה אמנים זרים לי. על הדיסק של נייט הול הודבקה המלצה מודפסת שהבטיחה עולמות של פולק וניל יאנג, והניצוץ נדלק. שלושה אלבומים, שהיו בתור להיכנס למערכת, חצצו ביני לבין "A Great River". כשהגעתי להקשיב לו, השלושה הקודמים נשכחו, את שמם כבר מחקתי מרשימת הקניות – מולי כבר לא ראיתי מדפים של סרטי דיוידי ובלו ריי, אלא יער חום ואפל שכלל בתוכו את הפסולת הרעילה שחיה בתוכי. פטי סמית' אמרה פעם: "לעולם אל תוותר\י על העצב הלוהט שנקרא תשוקה", נייט הול שרף את העצב שלו, הרתיח אותה בתור גיטרות שורטות, ויצאה ממנו תשוקה עזה למישהו שימשה אותו מתוך אותו יער עבות.

"How I been left in the sun
Longer I lust for the cold
How long I crept on my knees
Cut my hand to the bone
One cell divide, live three times and cut for the heart of the sun
Bad luck cutting its bones on solid grounds"

(מתוך השיר הפותח "The Earth in One Cell")

ההשוואה לניל יאנג לא מוגזמת, הקאובוי הקנדי שרט לא פעם עם הגיטרה שלו, בלי עזרה מאף כלי אחר, ומר הול עשה עבודה מצויינת באותה מחלקה של צניעות מוזיקלית. הגיטרות שלו ממלאות את החלל עם מלנכוליה שלא יודעת גבולות, והמילים שלו מערבבות בתוכן את הטבע הכל יכול והפרט הקטן, שאינו יודע היכן למקם עצמו בתוך כל הכוח. התאהבתי באלבום הזה כל כך, והוא הזכיר לי כמה מוזיקה יכולה להיות גם היא כוח כל-יכול. מהחנות יצאתי עם גריזלי בר הראשון, הביסיידים של אלבואו, וחבר חדש בשם נייט הול.

בכדי לקבל את מלוא האפקט, אני ממליצה לשים את השיר עם האוזניות עמוק בתוך האוזן.

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

benoit

בפרוייקט הקולנוע של סיגורוס, הם הזמינו אמני וידאו, שרואים מעבר למה שהעיניים יכולות לספוג, והציגו בפני הקהל הרחב את המסע אותו המוח שלהם עובר דרך הקשבה למוזיקה של הלהקה האיסלנדית. באחד הקליפים, הוצגה דמות מכוסה חומר ורוד ודביק, שמנסה להתנתק ממנו אך בלי הצלחה – גם כאשר הנוזל הורוד יורד קצת – הוא מתמלא רק עוד ועוד ואין דרך חזרה. כמה חזק שהדמות תנסה, החומר לא יעזוב אותו. כאשר ראיתי את התמונה למעלה, העטיפה של האלבום של בנואה פולארד, רק על זה חשבתי. בעודו מנסה לקלף את העצב והאובדן, הרגשות נערמים לכדי עוד ועוד כלים מוזיקליים. ביליתי עם האלבום הזה שעות רבות של קריאה בתוך עולמות ריאליסטים של סיפורים על גבי סיפורים ("ליל האוב" של פול אוסטר), אירועים ברוטליים החושפים את טבעו החייתי של האדם ("המחברת הגדולה" של אגתה קריסטוף) ותיאורים רומנטיים של נופים ופילוסופיה ("התעלומה של אודולפו" של אן רדקליף). המוזיקה של פולארד עזרה לי להיכנס אל תוך הספרים ולהתרכז בתוך מילים של אחרים. היה קשה להתקלף חזרה לחיים, עם כל החורף שמסרב לעזוב את מחוזותינו, והמשיכה לעושר הצלילים של האלבום הזה.

בתוך ים של אמנים חדשים ולא חדשים שהוציאו חומרים חדשים, מצאתי מישהו להיאחז בו, אמריקאי ממישיגן שבחר לביים לו שם צרפתי – כמו יצור שמגיע בתוך חלום ולוקח אותך למחוזות שלא הכרת, ככה גם המוזיקה שלו.

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

woodkid

ביום חמישי האחרון הגעתי לחנות בה אני עובדת, וכרגיל חיכתה לי ערימה מכובדת של דיסקים חדשים בכדי שאסדר אותם. הסקרנות שיש לי תמיד ובדרך כלל מקבלת סטירה בפרצוף, סוף סוף קיבלה את הליטוף שמגיע לה כאשר הבחנתי בחברים כמו דבדנדרה בנהארט, יה יה יז, ו-וילג'רז בין טיילור סוויפט אחד למשנהו. חבר נוסף שהגיע היה וודקיד, עלם חמד צרפתי, אמן וידאו מוכשר שעזב את המצלמה בצד ובמקום הביא איתו תזמורת שלמה שתלווה אותו באלבום חדש שהוציא.

האביר האפרורי על העטיפה הגיע מהעבר הגותי של ימי הביניים ובא להילחם עם האוזן שלכם בעזרתם של כינורות, כלי נשיפה מגוונים, ואפוקליפסה מוזיקלית שכל אחד ירצה ברקע כשהוא יוצא למסע הרג (באופן המטפורי של הביטוי, כן?). "The Golden Age" מביא רעשי מלחמה, תופים מתלהמים, וצבעים עזים של חייתיות אנושית אשר נהפכו בעניין של כמה שירים להרפתקאה דרמטית, פסקול צרפתי עתיר אפקטים – ללא אלימות, רק סערת כלים שגרמה לי לרצות להקשיב עוד ועוד.

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

2013, את משתפרת. המשיכי כך!
המשך סופ"ש נעים,
חן.

לשבור את הגלים – 2013 מתחילה מעכשיו

caveman_redwall

לא כתבתי כבר הרבה זמן בבלוג מהסיבה הפשוטה ששום דבר לא עשה לי את זה. אלבומים חצי מסקרנים עשו את דרכם לתוך האוזן שלי ולא הזיזו לשבלולים. הצלילים של טובים כמו דבנדרה בנהארט וג'ון גרנט הנעימו את הזמן שלי אך בכל זאת היה חסר משהו. ורק עכשיו הבנתי את זה, לאחר שלהקת Caveman העלו את אלבומם החדש (הנושא את שם הלהקה) ברדיו NPR להשמעה מלאה.
לאלבום הבכורה שלהם "Coco Beware" אני חוזרת מדי פעם, לצלילי הקלידים שממלאים את החלל במים וכל מה שאפשר הוא לשחות, ואם יש את האווירה המתאימה, אפשר אפילו לצלול פנימה בקצב האיטי של השירים, עמוק יותר לצלילים יפהפיים שאליהם נצמדים המילים כמו כלי עזר נוסף. הכל כל כך יפה במימד המצולות של הCaveman, והם ממשיכים באותו קו גם באלבום הזה. הם רק מתפתחים, משניה לשניה, חותרים ליופי מתעצם ומתהדק, אחד שיוצר תחושת ריחוף. החבר'ה מברוקלין, אז יש מצב שהם אפילו כשרים לפסח! או שלא.

ממליצה בחום להקשיב – אל תשכחו את השנורקל, לחצו פה

האזנה נעימה,

חן

%d בלוגרים אהבו את זה: