האביב הספרדי – סיקור פסטיבל פרימוורה 2013

Prima3

המטרה העיקרית לקיץ 2013 הייתה לראות את בלר, ואם כבר בפסטיבל, אז למה לא לתבל עם איזו פנטזיה על הופעות נוספות של פאת'ר ג'ון מיסטי, פטריק ווטסון, סופיאן סטיבנס וגריזלי בר? הפסטיבל היחיד שהתקרב להגזמה הזו היה קואצ'לה, אבל המסע אליו היה מוגזם בפני עצמו מאחר והוא מתרחש כל שנה בחוף המערבי של ארה"ב. אז איילת ואני "התפשרנו" – הפעם ניסע לפסטיבל פרימוורה בברצלונה, וכערך מוסף למטושטשים קיבלנו מכל הפנטזיה גם את גריזלי בר. אחרי שמספר חברים חזרו משם עם חוויות חיוביות בעיקר, הגיע הזמן לגלות בעצמנו את החגיגה הספרדית של האינדי. ב-22 במאי הגענו לנתב"ג ארוזות בציפיות, עם מלא תוכניות באמתחתנו, ובסופו של המסע שמחנו לגלות גם כמה הפתעות.

ביום הראשון הגענו למתחם הפסטיבל די מוקדם בשביל לסקור את האזור. בין בניינים גבוהים אשר עוצבו בשיא המודרניות, אחרי עלייה מתונה ברגל, הוצב בפנינו שלט כניסה כמו ללונה פארק. קיבלנו את הצמיד הכחול של יום חמישי וכשנכנסנו גילינו מולנו הרבה כחול של ים. במת הפרימוורה נמצאה בצמוד לבמת ה"ריי-באן" – מן אמפיתיאטרון עם משטח עמידה רחב במיוחד. ישבנו שם בכדי לנהל את הלו"ז שלנו, ולראות כיצד נעבור בין במה לבמה. גילינו שזה לא הולך להיות קל, אבל הפסטה במתחם דוכני האוכל הבהירה לנו שטעים דווקא כן. בחורה ספרדייה שאלה אם נסכים להשתתף בסקר – כששאלה מי הם שלושת הלהקות העיקריות אותן באנו לראות בפסטיבל ענינו לה: בלר, גריזלי בר, ודירהאנטר. הפסטיבל התחיל ככה וגם הסתיים, אל דאגה – הסוף טוב!

בשעה שבע, בבמת Vice, כשרוח חזקה התבדרה לה בשערנו וחשפה את תחתונינו לעיני כל, עלתה להקת "Woods". את החבר'ה הכרתי דרך ארז סובל, שמאוד התלהב מהם בשנה שעברה. ארבעה חבר'ה בלבוש ג'ינסי ופשוט עלו לבמה, שתי גיטרות, בס, תופים וקול אחד מתוק של הסולן ג'רמי ארל. לא היה הרבה הבדל בין האלבום עצמו להופעה, אך היה נחמד לראות את האנשים מאחורי אחד האלבומים הטובים של שנה שעברה. לאחר 45 דקות ירדו חברי הלהקה מן הבמה וגילינו כמה צריך לצעוד במהלך הפסטיבל. עשינו פעמינו לכיוון הבמה הראשית "הייניקן", שם חיכו לנו גבוהים מסתירים, אמריקני מתלהב ו-Tame Impala. את החומרים שלהם רק חצי הכרתי מכיוון שלא השקעתי באלבום השני שלהם הרבה זמן, ואת הראשון הסתבר שהספקתי לשכוח. ולמרות זאת, נתנו החבר'ה המסטולים הופעה לתפארת אוסטרליה, הציגו את הבסיסט החדש של הלהקה, והודו בכך שזו פעם ראשונה שהם מופיעים מול גלגל ענק וירח מלא. מאחורי הלהקה הוצגו על גבי המסך אפקטים אשר נוצרו על ידי נגינת הגיטרה של הסולן, קווין פארקר, ממש כמו שומר המסך של וונדאוז מפעם, רק עם ריח של חשיש באוויר. הגבוהים הסתירו, האמריקני טען שזו הלהקה הכי אהובה עליו ובכל זאת לא ידע אף מילה וקרא לקלידים גיטרה, אבל שזה יפריע? אולי רק הלחץ להגיע לגריזלי בר לשורה הראשונה.

Tame Impala, אין כמו זום.

Tame Impala, אין כמו זום.

מבמת "הייניקן" הגיע הזמן לחנוך את במת "פרימוורה" – שם הופיעו Dinosaur Jr. היה שם חנוק, פוגואים מדי פעם ומלא שיכורים, אסכם בכך. הגריזלים היו אמורים להופיע אחריהם, והדרך לשורה הראשונה נראתה מפרכת במיוחד. וכאן נח הקסם של הפסטיבל הזה – אף לא איש אחד נותר בשורה הראשונה לאחר שג'יי מאסקיס וחבריו ירדו מהבמה וכך יצא שאיילת ואני זכינו לראות את גריזלי בר מהאמצע-צד, כיאה לנו.
כאשר נשענו על גדר הבמה, הבנתי שכדי לשמור על המקום אצטרך לוותר על ההופעה של דירהאנטר שהתרחשה במה ליד ב"ריי באן". ביקשתי מחברתי שנתכחש לקיומה של הלהקה בליין-אפ, אך זה היה קשה כשקולו של ברדפורד קוקס עיטר את האוויר הנקי של הים וגלש לאוזניי כשישבתי לא רחוק משם. "Cover Me" התנגן ולא הצלחתי לעצור את עצמי מלקום, לרוץ ולראות במה מדובר. מרחוק הבחנתי בקוקס עם שמלה ואטיטיוד של רוקר, צילמתי תמונה שתיים ושבתי למקום הבטוח שלי מול גריזלי. לקח זמן לפני שהם עלו, ופגשנו שם זוג ישראלי חמוד, חלקנו עניין בספרות ובצילום, ואפילו קיבלנו קורס מקוצר על איזו, תריסים וצמצם. כשהגיע הזמן לעמוד, גילינו מאחורינו זוג של שיכורים שאיים להרוס את החוויה – אבל אז אד דרוסטי, דניאל רוזן, כריס טיילור וכריסטופר בר עלו. והזוג התחפף בשלב מסויים. אז מה?

גריזלי בר, הו גריזלי בר. כמה זמן לקח לי להבין מה עובר לי באוזניים כשהקשבתי ל"Veckatimest", כמה התאהבתי במפגן הקולות של הארבעה, והנה הם באו מולי – מהאוזן הגיעה המוזיקה המופשטת של הלהקה אל העיניים, עם תפאורה מהפנטת של מנורות סיניות, שכאילו ריחפו להן מאחורי הלהקה. דרוסטי, רוזן, טיילור ובר נתנו את כל כולם, כל אחד ברצינותו יחיה, ובהרמוניה הווקאלית שלהם העיפו אותי אל השמיים. לא הצלחתי לבחור לי מישהו להתמקד עליו כל ההופעה, כל אחד היה צבע מוזר, וביחד עם התערבבו והתיזו צלילים על הקהל כמו ג'קסון פולוק. ב-"Knife" הכוכב היה כריס טיילור, בסיסט הלהקה וגם המפיק, שלא הצליח לעמוד בשקט כששר את קולות הליווי לדרוסטי. זה נראה כאילו הקול לא יוצא לו רק מכיוון המיתרים, אלא מכל וריד אפשרי. "While you Wait for the Others" היה יותר עוצמתי מבאלבום. הלוואי והייתי יכולה לתאר לכם את מה שניגר שם מגרונם של הארבעה. השיא בשבילי היה "Half Gate" שפתח שער לכמה דמעות והרוח שלא הפסיקה להעיף אותנו נכנסה בשביל לעשות את אותה עבודה גם על הלב. "Sun in your Eyes", שסוגר את אלבומם האחרון "Shields", סגר גם את ההופעה. ולריה וגלעד, הזוג החמוד, שאלו אם נבוא לראות את פיניקס אחר כך, אני הייתי צריכה כמה דקות להירגע. הבמה בינתיים התרוקנה ואני ניסיתי לעכל שדציבלים ואוקטבות ווקאליות עטפו אותי למשך שעה, ולא ידעתי איך אפשר להמשיך מכל כך הרבה יופי הלאה. על הבמה התרוצץ איש צוות שקימט בברוטליות את הסטליסטים וזרק אותם אל הריצפה. צעקתי אל המאבטח הקרוב שיביא לי את גוש הניירות וקטפתי מההופעה הזו מזכרת לעולמים.

כריס טיילור מגריזלי בר. בסיסט, מנגן גם בקלרינט וסקסופון, מפיק, דוגמן.

כריס טיילור מגריזלי בר. בסיסט, מנגן גם בקלרינט וסקסופון, מפיק, דוגמן.

לקח זמן להגיע חזרה לבמת "הייניקן" שם חיכו לנו פיניקס המתוקים. פספסנו קצת בגלל השוק הווקאלי שלי, אבל הספקנו להגיע בדיוק ב"Girlfriend", שלדעתי הוא השיר הכיפי ביותר של הלהקה עד כה. הלהקה הצרפתית, בראשותו של תומאס מארס, שפיתחתי סוג של קראש על השיער שלו, שילבה בין שירים ישנים יותר לחדשים דנדשים. מארס ירד אל הקהל, הסתובב שם, לחץ לכמה מעריצות ידיים והצליח לרגש כמה שם למרות תווי פניו האדישים. "1901" גם היה שם בשביל להקפיץ אותנו, ג'יי מאסקיס עלה לעשות כמה ריפים יחד איתם, והנה היום הראשון נגמר. לפחות בשביל איילת ובשבילי שכבר לא הרגשנו את הרגליים. המיטה חיכתה לנו מסודרת ומגונדרת במלון, והיינו מוכנות להיזרק עליה בהרבה חששות לקראת היום הבא.

התעוררנו לצלילי "One Love" של מרטין פרימן, מן תזכורת כזו שיש עדיין עונה שלישית של "שרלוק" לצפות לה. עשינו גיחה לסטארבאקס, שיחקנו אותה מטיילות, ועלינו יחסית מוקדם על הרכבת התחתית לכיוון מתחם "פרימוורה" כדי להתחיל את היום השני, היום הגדול, היום של בלר. על ההופעה שלהם כתבתי בדמעות ותוכלו לקרוא פה, אך היו להם כמה וכמה מחממים ששווה להזכיר. היום היה יום שישי, השעה שש לפנות ערב, ומה יכול להיות יותר מתאים מאיזה פולק, משהו קאנטרי רוק, אולי איזה קורט וייל ולהקתו The Violators. השמש עדיין בצבצה לה, מתחתיה חול אפור וחצץ, אך וייל פרס בפנינו שדות רחבים של ירוק כפרי עם שירים כמו "Jesus Fever", "Waking on a Pretty Day" והשיר האהוב עליי מהאחרון שלו "Girl Called Alex". את וייל הכרתי כשהוציא אלבום "Smoke Ring for my Halo" לפני שנתיים, והתאהבתי בו אחרי ששמעתי את "Peeping Tomboy". בהופעה בפרימוורה, לאחר שנפרד בעליצות מהלהקה שלו, הוא הגיש עם גיטרה אקוסטית ותו לא את השיר הזה, ואיך לא, ריגש אותי עד דמעות. עם הקול האדיש שלו, שהוא חלק גדול מהקסם שלו מבחינתי, השיער שלא הפסיק להסתיר פרצוף עייפייף ולהקת פולק-רוק מצויינת באמתחתו, הגיש קורט וייל מה שתמיד ייחלתי לו – הופעת פולק לסופ"ש קסום. אחרי ההופעה התחיל להחשיך, ועם העלטה הגיע גם גל קור מטורף שאיים להרוס את חוויית הבלר שחיכתה לנו מספר שעות אחר כך. רעדנו, שפשפשנו חזק את הרגליים והידיים, אפילו קפצצנו, שום דבר לא עזר. ואז "Django Django" עלו. בחליפות ספק עתידניות ספק קרפטוורק, עלתה הרביעייה הבריטית לעשות הרבה שמח לגוף ולנשמה. איילת ואני התחממנו תוך כדי ריקודים לקצב השירים, ובלי שציפינו קיבלנו מרענן רשמי לפסטיבל. ג'יזס ומרי צ'יין עלו אחר כך. אני… לא… אהבתי… מצטערת פנינה. אחר כך עלו אלה, נו, שכחתי את שמם.
אחרי יום שלם בבמת "הייניקן", בתנועת ריחוף קלילה, וכאבי טוסיק וכתפיים, הגענו חזרה ל"פרימוורה" שם חיכו לנו "The Knife" בהופעה שכללה להקה מקצועית של רקדנים מודרנים והרבה אלקטרוניקה אפלה ברקע, דברים שעשו חשק להישאר שם, ובכל זאת הגוף שלנו היה כבר שבור מהחוויה של… נו, ההם. סיימנו את היום עם מנת "בלר" של המבורגר טבעוני עשוי מחומוס, ובין חלקיקיו, התעופפו להם פרפרים קטנים בבטן.

מי שמביט מי מלפנים לא יודע מי אני. קורט וייל

מי שמביט מי מלפנים לא יודע מי אני. קורט וייל

לאחר חלום הזוי על דואט של אדל עם ג'ניפר לורנס, התעוררתי במטרה להבין אילו ברגים השתחררו לי בתת-מודע, לא הגעתי למסקנה נחרצת מאחר והמחשבות סטו היישר אל הרביעייה המטושטשת שעשתה לי את החיים זוהרים יותר, ואת ברצלונה מושכת אפילו יותר ממה שהייתה. "One Love" סימן שהגיע הזמן לקום, הסתכלתי על הפלאפון וראיתי הודעה על כך שגם "בנד אוף הורסס" לקו במחלת הביטולים (שלצערי הדביקה גם את רודריגז שהיה אמור להופיע באותו יום). כשראיתי את המשך המשפט דפקתי את אחת הצרחות הקולניות בחיי, ואיילת מיהרה להרגיע אותי. דירהאנטר נועדו להופיע במקום הסוסים, וכל כך שמחתי על כך, לא עוד אצטרך להתכחש לעובדה שהם היו שם, והקנייה של הדיסק החדש שלהם בFNAC הספרדי לא הייתה לשווא. היה למה לצפות מיום שחשבנו שיהיה מלהיב מינוס. כוס הסטארבאקס היומית לוותה בדמעות של אושר מטושטש, עשינו הליכה דרך סמטאות העיר, עברנו בין כיכרות ורובעים יפהפיים אל שער הניצחון. שם הגיע הזמן לעשות עוד דרך אחרונה לקראת הצמיד הצהוב של היום השלישי. בהליכה נונשלנטית אספנו את הצמיד, נכנסנו אל המתחם, ודידנו אל במת "הייניקן". בדרך סיפרתי לאיילת על אדם גרין, וכל מה שידעתי עליו, שזה בערך כלום, קנינו לשתות (כאות מחווה לגראהם קוקסון שתיתי קוקה קולה) ותפסנו את מקומנו קרוב לבמה, בגדר האחורית. בינקי שפירו, בלונדינית יפהפהיה עם לוק צנוע ואדם גרין, במראה הילבילי מניו יורק עלו לבמה. ביחד הם הזכירו לי נוסטלגיה של ננסי סינטרה ולי הייזלווד, רק שדבר אחד היה שונה – אדם גרין בזכותו ובעצמו. מצטערת ג'וליאן קזבלנקס, אבל יש מלך חדש בממלכת הסטלה – גרין לא הפסיק למלמל מילים בספרדית בלי הכרה, רקד כמו השטויות שהוא דיבר, עשה קראוד סרפינג על הבטן עם מבט אווילי בפרצוף, והשאיר לאיילת ולי מספיק חומר לצחוק עליו עד ליום הזה. השירים היו מתוקים, בינקי שפירו הייתה מלאת כריזמה, אבל השואו של אדם גרין האפיל על הכל, בקטע הכי טוב שאפשר. אני חושבת שאפילו השמש צחקקה קצת מבין העננים שעוד נותרו.

החיים יפים בין פטריות ומחששים. אדם גרין

החיים יפים בין פטריות ומחששים. אדם גרין

כמו העננים גם הקהל התנדף לו, והגיע הזמן לתפוס מקום בשורה הראשונה ללהקה השלישית ברשימת הציפיות של איילת ושלי. נכון, ל"בנד אוף הורסס" מגיע כבוד, אחרי הכל יש להם שירים כמו "The Funeral" ו-"On my way back Home", אבל דירהאנטר. אלה דירהאנטר למען השם! לא הצלחתי להוציא את הקול הצורח וצורם של ברדפורד קוקס מאז ששמעתי אותו מבמת "פרימוורה". רק קיוויתי שהוא לא יצרח את "Revival" כמו ביום הראשון של הפסטיבל. כששמעתי את קוקס עושה בדיקות סאונד לא יכולתי שלא להציץ מבין החורים הקטנים של הגדר הקדמית ולראות אותו מקרוב לפני הכל, מאז שאני מכירה את הלהקה, הדמות שלו סקרנה אותי.
עברה בערך חצי שעה, הלהקה עלתה וקוקס בראשה נתן את אחד החיוכים הכי רחבים שראיתי בחיי, שאותי זה ניחם במידה מסויימת בהתחשב בסיפור החיים הלא קל שלו. תסמונת מרפן בה לקה מלידה, שתרמה לדמות שהוא מכף רגל דקיקה ועד ראש דקיק עוד יותר, וכל המילים המלנכוליות, לא הצליחו להסתיר כריזמה בימתית סוחפת כמו של ברדפורד קוקס. הוא הציג את הלהקה בתור "Band of Horses 2 – The Reckoning", הצליח להתחמק מבדיחה גרועה, ובקיצור היה הכוכב של הערב. בהופעה הזו גיליתי שמאחורי הגלגלים המלודיים של דירהאנטר יושבים לא אחד אך שני מוחות, כשהשני הוא האנטי-קוקס. לוקט פאנדט, כן זהו שמו, הוא בחור יפהפה אך ביישן שנחבא מאחורי הכלים הכריזמטיים של חברו השלדי. ביחד הלהקה ניגנה בעיקר חומרים מהאלבום החדש "Monomania", ופינקו עם שלושה מהאלבום הקודם והמופתי שלהם "Halcyon Digest". כשקראתי את שפתיו של קוקס באומרו "Revival" לשאר חברי הלהקה, צעקתי בהתלהבות ושמחתי כל כך שהפעם קוקס לא צרח, אלא הגיש את המילים שאני צועקת לעצמי מדי פעם בכמעט רוך, והלהקה מסביב עשתה אותו קצבי במיוחד. הם התעלמו לגמרי מ"Microcastle", מה שגרם לי לצאת מההופעה הזו עם הרבה טעם של עוד. רעשן החורק של הגיטרות נתן לי ריח של בית, ודירהאנטר נתנו הופעה לא מתוכננת ברמה הכי מתוכננת שיש. הייתי מוכנה לסיים את הפסטיבל עוד אז, אבל נותרו עוד כמה תחנות.

ויתרו על האטיטיוד, השאירו את הלכלוך. דירהאנטר

ויתרו על האטיטיוד, השאירו את הלכלוך. דירהאנטר

ניק קייב והזרעים הרעים, אני לא יודעת אם יש צורך להרחיב. הופעה כזו חבל להחמיץ- קייב לא נח אפילו לשנייה, ירד לבמה, מישש וליטף כמה מעריצות כבדות איפור, ועשה את "Jubilee Street" שאני כל כך אוהבת מהאלבום החדש. המילה הכי מדוייקת לתאר את הפרפורמר הזה היא "מהפנט". הלהקה מאחוריו נשמעה מצוין, והכימיה ביניהם הייתה מדליקה, אפילו כשקייב צעק לאחד מהם "Suck my Dick" והשני הפנה אליו את הטוסיק. לאחר ההופעה נפלה על איילת ועליי דילמה קשה ביותר – מיי בלאדי ולנטיין או טירות הקריסטל? החלטנו לתת צ'אנס לקריסטלים, ואולי אחר כך לקפוץ לראות מה שלום המדממים. אחרי כמה צרחות של סולנית הקריסטל, אני הבנתי שעם הפסטיבל הזה סיימתי, ולמזלי גם איילת הרגישה ככה, מיי בלאדי ולנטיין היו מבינים אם הם היו מרגישים את הכאבים בכל הגוף שהיו לנו עוד מהיום הראשון וכאב האוזניים שנגרמו לנו מההופעה האחרונה שציינתי.

את היום האחרון בברצלונה סגרנו עם "Segrada Familia", הכנסייה הידועה ביותר בעיר אשר עוצבה על ידי גאודי. בפארק ליד התיישבנו איילת ואני ונזכרנו בכל מה שקרה בשלושה הימים האחרונים, דירגנו את הלהקות שהופיעו (1. בלר 2. גריזלי בר 3.דירהאנטר 4.קורט וייל 5.ג'אנגו 6.אדם גרין 7. ניק קייב 8. טיים אימפאלה 9. פיניקס 10. וודס) וסיכמנו הכל עם חיוך רחב, ממש כמו ברדפורד קוקס. הקהל הספרדי\בריטי\אמריקאי היה קהל חם, כיבד ברוב המקרים את המרחב האישי של כל אחד ואחד, ובמקום יחידות בתוך המון הרגשנו חלק מ. הסאונד בכל ההופעות היה משובח, היו זיופים פה ושם, אבל אני לא ספרתי. אם מפסטיבל רדינג יצאתי עם סלידה עזה מאירועים כאלה, פרימוורה הוציאה אותי עם כמיהה לעוד, ומי יודע, אולי גם שנה הבאה אפקוד את העיר ואראה את ניוטרל מילק הוטל שכבר אישרו את הגעתם לפרימוורה שנה הבאה. כפי שטענתי בפוסט על בלר, עדיין לא ממש נחתתי פה בארץ, וחלק מזה בזכות אותה חוויה קסומה של פסטיבל מלא וממלא.

ממליצה בחום לכל חובב מוסיקה באשר הוא, חוץ מהאמנים שאני ראיתי היו גם Wu-Tang Clan, Camera Obscura, Animal Collective ועוד ירקות מכל הסוגים, מספיק בשביל לגרום לכל אחד ליהנות ממוזיקה טובה ומגוונת באווירה טובה ומרעננת.

עכשיו אפשר רק שכולם יגיעו להופיע בישראל?
ואימרו אמן.
רק אושר,
חן.

מודעות פרסומת

לקבל קסם ולאהוב לנצח – על ההופעה של בלר בפסטיבל פרימוורה 2013

Prima

אז הנה הקדמה למי שלא יודע ממה אני עשויה – מצעדים. ואם במצעדים עסקינן אז יש לי חמישייה של אמנים שאותם אני הכי אוהבת ובגלל זה אני הכי רוצה לראות אותם בהופעה חיה: בוב דילן מכווץ יחד עם הביטלס, טראוויס, בלר, אינטרפול וסיגור רוס. ארבעה מתוך החמישייה השישייתית כבר הגשמתי.

אז ביום שבלר הודיעו על סיבוב הופעות בינלאומי, החלטתי שזה הזמן לתפוס את ההזדמנות ולא לראות בטעות את אואזיס (שההופעה שלהם ב2009 הייתה כיפית כן?). חשבתי שנשבעתי לעצמי שלא אחזור לעוד אירוע שכזה אחרי חוויית רדינג, אבל השלמתי עם העובדה שאת הלהקה אראה רק במסגרת פסטיבל. ענייני כסף שיגעו לי את הצורה, אך לא נתתי לזה לעצור אותי – כי את בלר שפספסתי כבר ארבע שנים הגיע הזמן לראות בהופעה חיה. את הציפייה עיטרתי עם מצעד שירים אהובים (שאפרסם ברשומה נפרדת פה), כשכל שיר טמן בתוכו זיכרונות מתוקים מהעבר וחוסר סבלנות כלפי העתיד לבוא. הם היו גולת הכותרת שלי לפסטיבל פרימוורה השנה, וככה הם נשארו גם אחר כך. יצא לי ארוך, ועדיין אני מרגישה שכמה פרטים התפספסו, כנראה שאצטרך ספר שלם בשביל זה.

אז בואו נתחיל עם קצת אפקטים אודיטוריים (נא ללחוץ פליי לפסקה הבאה):

ביום החזרה מברצלונה, לאחר טיסה קצרה אך מעיקה בה גיליתי את הצדדים הגמישים בי, וספרתי שש תנוחות שונות לשינה לא נוחה על גבי כיסא, הגעתי לבית הוריי. לקח לי זמן להתאקלם, מלמלתי לאימא שלי (שכבר הייתה ערנית לקראתי בשעה שבע בבוקר) על קורותיי בברצלונה בימים האחרונים. התחלתי איפהשהו בעיר, הגעתי לפסטיבל, וחזרתי חלילה. פתאום נזכרתי שהורדתי תמונות של ההופעה של בלר לפלאפון והראיתי לה בלי שהיא תבין בכלל על מה מדובר. "אה, ראית אותם?" היא שאלה אותי. עניתי לה שכן, והבנתי שנחתתי בארץ. הגיע הזמן לישון. קול ניסוי הצופרים לא הצליח להעיר אותי משינה מחוקה מחלומות חוץ מאחד. התת-מודע לא שידר לי תמונות אלא צליל אחד ומיוחד של קהל מתלהב וגועש, אשר התחיל חלש והתחזק כל שנייה שהייתי קרובה להתעורר וכשפקחתי את עיניי התקרה המשיכה להדהד לי את ההמולה והרעש. רק כשקמתי והסתכלתי מבעד לחלון אל עבר הרחוב השקט, הקולות השתתקו והשגרה חזרה לשעה, עד שהבטתי בידיי והבחנתי בצמידים של פסטיבל פרימוורה, ומאז הדמעות לא עוזבות אותי. רציתי להתחיל את הסיקור שלי עם רשמים כלליים אך החוויה הזו של בלר בהופעה הייתה כל כך חזקה, שאותה אני בוחרת לכתוב קודם כל על הנייר הוירטואלי שלכם.

יום שישי ה24.05.2013 היה יום של חששות ולחצים, הרגשתי עצמי מכווצת בעודי מהלכת יחד עם חברתי הטובה האהובה (בלשון המעטה) איילת ברחובות ברצלונה בידיעה שהיום הזה יהיה מוקדש כולו לאחת מהלהקות האהובות עליי ביותר. אם שכחתם איך קוראים להם, אז בלר. אחרי יום ולילה מפרכים של פסטיבל, החלטנו ביום שישי להגיע מוקדם למתחם, לא לפני שנשתה את כוס הסטארבקס השגרתית שלנו. עשינו עצמנו מטיילות ומתיירות, כשבפנים כל מה שחשבתי עליו הוא ההופעה. הגענו למתחם ולפנינו התיישבו טור מצפים כמונו, מכל מיני ארצות, לבושים בדגלי אנגליה בתור גלימות, צעיפים או סתם בתור טלאים על הז'קט. הפסימיות פרחה לי בלב באותו היום, במיוחד עם כל המכשולים בדרך, כל סרט אדום שחסם את הדרך כיווץ אותי עוד יותר אל הקרקע. כשהגיע הזמן לרוץ, הכובד עצר ממני להתקדם. ובכל זאת מפעם לפעם צעקתי "אמא'לה" בדרך דוברת הספרדית אל עבר במת "הייניקן" שם בלר היו מיועדים להופיע באחד וחצי בבוקר שלמחרת. בארבע נפתחו שערי המתחם, בארבע וחצי נפתחה הדרך לבמה, ורק בעשרה לשש, לאחר מרד מעריצים צעירים אשר קרעו את הסרטים – פתחתי בריצה יחד עם המורדים לכיוון הבמה. אולי זה הספר הכבד שסחבתי איתי למקרים של שעמום, ואולי זו הייתה אותה פסימיות, אך צעדיי הכבדים לא אפשרו לי להתקדם הרבה. זו הייתה איילת שפתחה בריצה המרשימה שראיתי בחיי ותפסה לנו מקום בשורה הראשונה, צד ימין, איפה שעתיד יהיה לעמוד אלכס ג'יימס, בסיסט הלהקה, במלוא הדר שלא ידעתי עוד את ערכו.

קורט וייל ריגש, ג'אנגו ג'אנגו חיממו אותנו בתוך הכפור של ברצלונה, ג'יזס ומרי צ'יין גם היו שם, והאסימון נח לו אי שם באיזורים העליוניים של התודעה שלי. האירוע התקרב, וניסיתי להסביר לעצמי מה עומד לקרות עם מחשבות על גורילה מצויירת, פילים ורודים ו-13 שירי נשמה, אך זה לא נקלט. האנשים מסביבנו השתנו מדי פעם, אך השורה הראשונה נשארה איתנה ומגובשת. אפילו פגשתי חברת פייסבוק איתה חלקתי את האהבה הזו במשך חמש שנים. כולם באו במטרה אחת – לראות, ליהנות ולאצור את הרגע הזה עד כמה שיותר עמוק בלב. פיתחנו חברות רגעית עם הזוג לידינו שבתמורה לאמינמים שלנו, כיבדו אותנו בדובוני גומי. לאחר שג'יזס ומרי צ'יין ירדו, נותרה רק שעה וחצי לחלום הגדול לעלות על הבמה ולהעיף אותי. אם בהופעות קודמות היה מקום לשבת ולהישען קצת לפני כל השיגעון, הפעם הלחץ האדיר לא איפשר לנו אפילו להתכופף לתיקים שלנו. זהו, היה אפשר לנשום, ולספור את הזמן בלי להסתכל על השעון.

באחד ורבע עלתה להקה בשם "The Wedding Present" עם שירים מקוריים שלה שניחנו בקסם הראשוני של בלר, ואפשרו לגוף לנוע קצת מצד לצד ולהרגיע את העצבים שאיימו להשתלט. באחד וחצי בדיוק הזמן עצר מלכת. היקום הפך מקביל, והקהל היה לקולקטיב מגובש של חיות שצועקות לדיימון, גראהם, אלכס ודייב לעלות לבמה כש"Theme From Retro" התנגן ברקע. וזה קרה – הארבעה שלא הפסקתי לשבח, להלל, לפאר ולקלס עלו – אלכס מולי השתחווה, לקח שאכטה צפויה מהסיגריה וכמו בובת שעווה חלקה ויפה התייצב עם גיטרת הבס שלו. באותו עולם מקביל של "Girls and Boys", "Popscene", ו-"There's No Other Way" איבדתי את דעתי, שכחתי מה ומי מאחוריי, כל מה שזכרתי הם הרגליים הקופצות והמילים שצרחתי בקולי קולות. דיימון אלברן, הגיבור המוזיקלי שחי אצלי במילים ופוסטים, הופיע מולי – ניסיתי להזכיר לעצמי את זה מדי פעם. אבל מרוב אדרנלין כל מה שיכולתי לעשות זה ליהנות מהמחזה שכלל השפרצות מים מצד אלברן וגלגולים לאחורה תוך כדי קריעות וקריאות גיטרה מהצד של קוקסון, ואני באתי ממקום שאינו אני – עד שהגיע "Trimm Trabb".

דיימון אלברן נולד לבמה, למוזיקה ובשיר הזה הוא נולד להוציא ממני שדים שהציקו לי. כמו ציפור חופשייה, הוא פיזז לו על הבמה מצד לצד לפי הקצב, לפעמים רק עם התופים, לפעמים זה היה הוא בקולו שעשה את הקצב ואני הייתי מהופנטת. ככל שהשיר התחזק, ידעתי שטקס הוצאת הדיבוק עומד להגיע, שינסתי מותניים, וכשדיימון כבר היה ב"I sleep alone" השלישי לא ויתרתי לעצמי – כשהגיעה הצעקה, צעקתי יחד איתו. הרמתי את גופי קצת מעל הגדר, התכופפתי ונתתי את כל כולי – זעקתי חזק לכמה שניות, השוק יצא החוצה ומה שנותרה בפנים היא רק הנשמה. ומה קורה כשהנשמה נותרת לבדה ומגיע שיר כמו "Caramel"? הלב נהיה כבד, ולמרות כוח המשיכה הוא מנסה להגיע למעלה, הגרון מחזיק אותו במקום ובדרך עקיפה הלב מרגיש דרך הדמעות. ככה ראיתי את כל שאר ההופעה – דיימון וגראהם שחו להם בתוך דמעות שלא הפסיקו לצאת וקיבלו ממני את החיוכים הכי רחבים שלי. איילת הייתה צריכה להתמודד עם היד המוחצת שלי שסירבה להתנתק מהחוויה.

השיר התחיל עם הגיטרה של קוקסון, כמה תווים שחזרו על עצמם בלופ, איילת ניסתה להעיר את תשומת ליבי למתרחש ואז ירד לי האסימון לגמרי. זה גראהם קוקסון מולי, והנה שם, במרכז הבמה, על קלידים קטנים, מר דיימון אלברן. השבתי לאיילת עם מחיצת יד, שחס וחלילה לא אאבד אחיזתי במציאות שמתרחשת מולי. "חייב למצוא קסם" אלברן שר, כשניצוצות של כישוף אפפו את הבמה באותו רגע. ידעתי שלמרות כל ההפסקות שלי עם בלר, מעכשיו האהבה היא לנצח. כשהגיע הזמן ל"Coffee and TV", קידם קוקסון את פני הקהל עם "היי" חטוף ומתוק, דיימון לא הפסיק לעשות פרצופים לחבריו ולפלרטט קצת עם הזמר הממושקף. "Tender" היה שם בשביל שהקהל יוכל לשחזר את אותו רגע שריגש את דיימון בגלסטונברי ב-2009 והביא אותו להישבר עד כדי התייפחות. ב"Country House" אלברן ירד לקהל, שר לכל הצדדים וחילק חיוכים. המעריצות דאגו שהחריץ שלו יבצבץ מאזור המכנסיים וזכינו ליהנות מיותר אלברן ממה שחשבנו. "Parklife" היה מצחיק, עם דיימון שמרוב חוסר נשימה לא היה יכול לסיים את הבית הראשון ופשוט נשכב על הרצפה, טען עצמו וקם עוד פעם כדי לרוץ מקצה אחד של הבמה לשני. החוויה הזו של לדקלם עם עוד אנשים את המונולוגים של השיר הייתה מדהימה. "End of a Century" הרגיע את העניינים מספיק בשביל ש"This is a Low" יקפיץ את המופע לשיא רגשי חדש. דיימון נעמד, שיחק את המילים, וכשהגיע הזמן לפזמון הוציא הכל ישר מהלב החוצה, הרגשתי את את זה. אוח… הדמעות לא מפסיקות גם עכשיו כשאני כותבת את המילים האלה.

עוצמה רכה. דיימון אלברן דרך העדשה של איילת

עוצמה רכה. דיימון אלברן דרך העדשה של איילת

זהו, הלהקה ירדה פעם ראשונה מהבמה והייתה אולי איזה שנייה לנשום לפני שכל הקהל שר ללהקה את "Oh my baby" של "Tender" כדי שיחזרו מהר. ולמה שלא ישובו עם כל האהבה שהציתה את כל המתחם? דיימון תפס את מקומו בשנית על הקלידים, הפעם לצידי דייב ראונטרי המתופף והבנתי סוף סוף את התפאורה. מתחת לתמונה של הWestway הלהקה ניגנה את (כמה מתאים) "Under the Westway", עם הלחן האלברני הטיפוסי, עם תופים שהשמיעו קולם עד למרחקים. ב-"For Tomorrow" נראה לי שדיימון הבחין בי ובממטרה שלא הצלחתי לסגור מהעיניים וחייך אליי, מי יודע, אולי זה נכון. השיר התנגן בביצוע איטי יותר מהגירסה הרגילה, מה שאיפשר לדיימון לבצע אותו ברגוע יותר ולהפגין את היכולת הקולית שעם השנים רק משתבחת אצלו. הכינורות שהתחילו את "The Universal" עשו ממני נוזל, כך שב"Song 2" שסגר את ההופעה השתוללתי עם הקהל, וה-"וו-הו!" שלי היה יבבני במיוחד. ידעתי שזה יהיה השיר האחרון ונתתי את כולי לחוויה. כשהגיע הזמן שלהם להיפרד, ולנופף לשלום (ובמקרה של קוקסון "ביי" חטוף ושימת משקפיים), הייתי בהיי מוחלט. הממטרה עדיין השפריצה מדי פעם, ולא הפסקתי למלמל לאיילת כמה אני מאושרת. החלום הגדול התגשם והוא היה הכי מתוק שאפשר. העיניים נהיו כבדות, המוח על מצב ניוטרל והלב חזר לאט למקומו הרגיל. ההופעה עברה לי כל כך מהר, אך לא הצטערתי על אף שנייה שעברה – לקחתי הכל פנימה, וגם כשאני מוציאה עכשיו הכל, אני משתדלת לא לשחרר יותר מדי- להשאיר לעצמי עוד מהשמחה הטהורה הזו לה גרמו ארבעת המופלאים.

איילת ואני ריחפנו כל הדרך אל במת הפרימוורה, שם חיכו לנו דה נייף עם הופעה מהפנטת שהייתה יכולה להיות כל כך טובה אם רק היו לנו רגליים כדי לעמוד עליהן. באמצע ההופעה המשכנו לרחף לכיוון אזור דוכני האוכל אחרי יום שלם שכלל דיאטה מצומצמת של אמינמז כחולים וכמה דובוני גומי. באחד הדוכנים הציעו מנה בשם "בלר" – המבורגר טבעוני עשוי מחומוס – והחלטנו שזה זמן טוב לטעום איך זה כשאוכלים את המוזיקה שלהם. היה… טעים. הדרך חזרה מהפסטיבל באותו יום הייתה כרוכה בהרבה סבלנות, תורים ארוכים ועבים של אנשים הציפו את תחנת המטרו אבל לא הרגשתי אף טיפה של עצבים. הייתי, וכנראה שגם עכשיו אני עדיין מרחפת לי בעולם המקביל שיצרו לי בלר באותו לילה- מקום של אושר, אנרגיות וחלומות גדולים שמתגשמים.
לא יכולתי לבקש לי מקום יותר מושלם בשביל החוויה הזו- הקהל, גם כשהוא דחף, היה מדהים. כולנו היינו שם ביחד, בלי הרבה מהומות, צרחנו את המילים, נופפנו לחברי הלהקה ורקדנו. האווירה הייתה האולטימטיבית, השורה הייתה ראשונה, והייתה לי איילת שחלמה יחד איתי כל הזמן הזה ובהופעה תמכה בי. וגם הספיקה לצלם את התמונה הבאה:

גראהם(י) קוקסון גם התרגש דרך העדשה של איילת

גראהם(י) קוקסון גם התרגש דרך העדשה של איילת

במשך חמש שנים פינטזתי, קינאתי, אהבתי ופיזזתי בלר. במשך חמש שנים לא הפסקתי לרצות עוד. לכל אחד יש את הגיבורים שלו, ולי יש שניים – דיימון אלברן וגראהם קוקסון. הם לא צריכים חלוקים מיוחדים בשביל להראות עד כמה נסיוניים הם, אולי ז'קטים אופנתיים. הם לא צריכים את ההמון בשביל להמשיך לאהוב את מה שהם עושים, ובכל זאת הם מושכים אליהם כל כך הרבה אהבה. הם עשו את מה שהם רצו, ועל הבמה בפרימוורה לא היו להם מעצורים. לי בקהל של פרימוורה לא היו הכלים לעכל את מה שהלך שם, זה כנראה ייקח זמן. אנשים אומרים לי שרואים שלא נחתתי עדיין, ואני מסרבת להרפות, למה לי אם זה עושה לי כל כך טוב?

בנימה זו את הפוסט אסיים עם ציטוט מאחד הספרים האהובים עליי ביותר, "מר ורטיגו", של פול אוסטר. לא ניחנתי ביכולות ספרותיות דגולות כאלה, וזה נראה לי מתאר בערך את מה שאני מרגישה כל פעם שיש לי בלר ברקע. אני מבטיחה לתת סיקור כללי של הפסטיבל, כי ראיתי עוד להקות ששווה לציין, אבל אם להתחיל – אז קודם כל עם בלר.

"לא נשארו לי דמעות עוד – רק נשיפות יבשות, שנוקות, מאסף של שיהוקים ונשימות צרובות, חסרות אוויר. לבסוף שקטתי, שכבתי כמעט בלי נוע, ואט-אט התפשטה בי תחושה של שלווה, קרנה מבין שריריי וניגרה אל קצות האצבעות של ידיי ורגליי. לא נותרו עוד לא מחשבות בראשי ולא רגשות בלבי. הייתי נטול משקל בכל גופי, צף על גל רוגע של לא-כלום, מנותק ואדיש לחלוטין לעולם הסובב אותי. ואז עשיתי את זה בפעם הראשונה – בלי אזהרה, בלי ידיעה קלה שבקלות שזה עומד לקרות. לאט חשתי שגופי מתרומם מהרצפה. התנועה הייתה כל כך רכה ומעודנת, שרק אחרי שפקחתי את עיניי הבנתי שידיי ורגליי לא נוגעות אלא באוויר"

עד הפוסט הבא,
רק אושר,
חן

%d בלוגרים אהבו את זה: