על חן ושלושת האינטרפולים – הגירסה הישראלית

קצת מוזר לכתוב ביקורת על הופעה של להקה כמו אינטרפול כי באיזהשהו מובן לכל איש יש את האינטרפול האישי שלו, המטען האישי שהוא סוחב יחד עם החומרים של הלהקה הזו, וקשה לכתוב מה היה טוב או לא טוב בהופעה שהיא במובן כלשהו גם שלך. אז מהסיבה הזו, קבלו פוסט אישי במיוחד, על החוויה האישית שלי בהופעה המרגשת ביותר של חיי. כן, יותר מפול מקרטני.

קריאה נעימה!
חן.

תמונה להעלאת החשק. צולמה במקצועיות ע"י אריאל עפרון

~*~*~*~*~*~

תמיד הייתה לי בעיה עם מטאבוליזם – מינון האלטרוקסין שלי רק גדל וגדל בין פגישה אחת עם רופא המשפחה לאחרת, והמצב משתפר באיטיות רבה. לעיתים אני חושבת לעצמי שאולי הבעיה הזו היא לא רק במערכת העיכול הפיזית, אלא גם במחשבתית, מאחר ולוקח לי יותר זמן מלאחרים לעכל דברים ולהבין מה הולך מול עיניי. ובכן, חילוף החומרים האיטי הזה היכה בי בשבוע האחרון – שבוע מיוחד במינו. ב25 באוגוסט נכנסתי, יחד עם עוד עשרות אלפי בריטים, ליקום אחר בשם רדינג. ביקום הזה צפו לי מפגשים עם פאלפ, אינטרפול, אלבואו, סטרוקס ועוד ירקות מיוחדים. מי שהשמות הרשומים פה עשו לו עקצוץ בלב יכול להבין שהציפייה שלי הייתה בשיאה. אבל לא ארחיב על החוויה הזו (שהייתה כך לטוב ולרע) אלא על מה שהיווה גראנד פינאלה לכל המסע הזה – ההופעה של אינטרפול בישראל. אחרי שנשבעתי לעצמי אמונים, והבטחתי שההופעה במדריד של שלושת המוסקסקיים לא תהיה האחרונה שאראה בחיי, קפצתי על ההזדמנות לראותם ברדינג. לא ידעתי שהניו-יורקרים מכינים לי קינוח מתוק במיוחד פה בארץ.

אחרי שלושה ימים עמוסים בהופעות טובות ופחות טובות (ג'ארד ליטו על הבמה היה ותמיד יהיה שחקן) בפסטיבל רדינג הבריטי, השיא הגיע דווקא בחזרה לארץ. מה שחשבתי יהיה מסע מורט עצבים מנתב"ג לביתן 1 בתל אביב היה ההיפך הגמור. כאילו הגורל נכנס ושם מחסום לכל מעצור שיעכב את פנינה ואותי מההופעה. אחרי תסבוכת דרכונים שנפתרה בעניין של דקה-שתיים ותור שומם לדיוטי פרי, מצאנו את המוצ'ילות שלנו כבר לנגד עינינו. אחרי שויתרנו על מונית ב130 ש"ח, תוך 4 דקות הגיעה רכבת ואחריה נהג מונית לארג' שלקחו אותנו לדירתה של אדווה האדיבה במיוחד, שהסכימה לעשות בייביסיטר למטענים שלנו בערב כה מיוחד. אם לא אמרתי לה מספיק תודה, אז הנה עוד אחת גדולה (יש עוד אחת בסוף)!

תוך 10 דקות ברגל הגענו למתחם – מרוב התרגשות שיגעתי את פנינה בהליכה מהירה מדי וגם עקפתי כמה אנשים בכניסה, קנינו שתייה ושמנו פעמינו לכיוון הבמה. כמה שמחתי כשהאדם הראשון שראיתי באולם היה איילת – אותה שותפה אהובה מההופעה ההיא במדריד. מה גם שיצא שעמדנו בערך שורה שלישית ממש מול פול, דניאל וסאם.

יסלח לי ערן צור וכרמלה גרוס ואגנר – אבל לא בשבילם התכנסתי ורצתי מנתב"ג. רק אגיד שלבחור הזה יש כריזמה מיוחדת משלו, במובן הטוב ביותר של המילה. לא לקח הרבה זמן עד שמסמרי הערב עלו על הבמה – ואינטרפול התחילו את הופעתם. בישראל. עדיין קשה לי להאמין. ההופעה התחילה באותה מתכונת כמו ברדינג: "סקסס", אחריו "סיי הלו טו דה איינג'לס" שתמיד מעלה את סף האדרנלין לשיאו ו"נארק" הכל כך אהוב מאלבומם השני. נראה היה כי אין חדש תחת האפלה הניו יורקית, עד שהשוק והדמעות הגיעו ב"הנדס אוויי". ברדינג הביצוע של השיר הזה היה מרגש, אך הקהל הבריטי היה מרגש כמו ביצה סרוחה. בישראל, זה היה כבר אחרת, הספיקה לי איילת אחת כדי לעלות את השיר הזה ברמה מרגשת אחת יותר. "בריקייד" החזיר את האדרנלין למקומו, אבל הוא עמד לקבל מכה קשה עם קלפים חזקים כמו "ליף אריקסון" ו"דה ניו" שבאו מיד אחר כך והזכירו לי ימי צבא קרים בהם הייתי שוכבת על שק השינה וחולמת על ניו יורק בחורף.

את המיקרופון מחזיק, ובדרך עוד כמה נשמות. התמונה צולמה ע"י אריאל עפרון

הקשר של הלהקה עם הקהל היה רגיל – כמה תודות מדי פעם מפיו של פול והצגה של שירים שזה עתה סיימו לנגן מולנו. קסלר הסתפק בפיזור חיוכים לכל עבר וכמובן שצ'יפר עם הנפת האצבע שכבר כל כך מזוהה איתו בקרב מעריצי הלהקה – ההבעה הקסלרית האולטימטיבית. רק פעם אחת פול דיבר (די) באריכות לקהל כאשר סיפר שזו הפעם הראשונה של הלהקה בארץ וכמה שהיא יפה. איך אני זוכרת את כל זה כל כך טוב?כי מיד אחרי זה הגיע הרגע הקתרטי ביותר בחיי – דניאל ופול ניגנו את אותם אקורדים פשוטים בזה אחר זה, ו"NYC" יצא לדרך. בהתחלה התייפחתי עם ראשי בין הידיים, עד שפנינה אמרה לי "במקום לבכות, תסתכלי עליהם מנגנים את השיר שלך". איילת החזיקה אותי מליפול, באיזהשהו שלב לא הרגשתי את הרגליים ופנינה שחיבקה אותי מאחור החזירה אותי לסוג של מציאות. (ואולי עכשיו זה הזמן להתנצל על מחיצת היד, סורי פנינושקה 🙂 ) כשהיא הזמן לשורת המחץ, שכחתי מכל סטרפסילס אליו זעק הגרון עוד מרגע הנחיתה בארץ וצעקתי

It's up to me now, turn on the bright lights

הגרון שלי גסס רק אחרי שצעקתי "THANK YOU" צורב, בהוראת פנינה. אבל שזה יגרע מכל החוויה? את המשך ההופעה ביליתי בפנטומימה של מילות השירים, אבל הקסם לא פג. היה את "לנגת' אוף לאב" הכל כך אהוב, "אנטייטלד" האופטימי והסיום היה אנרגטי במיוחד עם "נוט איבן ג'ייל" ואיך אפשר בלי "אובסטיקל 1". כאילו עברה רק חצי שעה, נפרדו חברי הלהקה מהקהל – פול הציג את כולם, וסאם לא חיכה דקה וכבר רץ למיקרופון להציג גם את פול ואותנו.

איפהשהו בין אור לאפלה. התמונה צולמה ע"י אריאל עפרון

איך שהאורות הבהירים נדלקו רצנו לכיוון עמיחי, מדריך ההחתמות הראשי לישראל. כשהגענו אל אחורי האולם – היינו חבורה של כמה וכמה אנשים – המאבטחים כבר חישבו אסטרטגיה לבניית חוצץ בין הלהקה שעומדת לצאת למעריציה. כששלושת הבחורים יצאו כבר לא הייתי אני – חוויה חוץ גופית היא קלישאה והיא גם אמת. הכרחתי את עצמי להכיר בכך שפול בנקס – גיבור מוזיקלי במלוא הדרו – נמצא מולי.  בזמן שהוא חתם לי על "Turn on the Bright Lights" עשיתי עיבוד נתונים מהיר במיוחד שבסופו כל מה שידעתי להגיד לו היה תודה על הערב הכי נפלא בחיי. בחצי נימוס חצי שוק הוא הביט בי ואמר "Oh, that is so sweet". להסתכל ישירות אליו לא יכולתי (ומי שהשכיל לראות את עיניו יודע בדיוק למה). לאחר מכן הייתי חסרת מילים וכל מה שנשאר זה לצעוק לדניאל בפאניקה שיבוא לחתום ו"תודה" קטנה לסאם, שהבטיח שאף פיסת  נייר לא תישאר לא חתומה בסוף הערב. פול נפרד מכולנו עם "ביי" פשוט.

לא הביישנית מצטלמת עם פול בנקס. ותודה לעטר רפפורט שדווקא כן צילמה את הרגעים האלה.

התיישבתי. ניסיתי לעכל. והנשמה שבילתה מחוץ לגוף שבה אליי ובפעם המי יודע כמה בערב- התייפחתי. חלום גדול התגשם ורציתי רק עוד – עוד הופעה, עוד NYC עוד מפגש בו אהיה יותר רהוטה. מה שהתחיל בתור יום רגיל בחזרה הביתה הפך לחוויה סוריאליסטית ובלתי אפשרית מטאבוליסטית. גם כשאני כותבת מילים אלה, אני לא חושבת שאני מבינה את גודל האירוע. מה שכן, זיכרון הערב הזה ישרת אותי לעוד הרבה זמן, במיוחד ברגעים קשים, ויזכיר לי תמיד מאיזה מילים האדם שאני נולד.

לפני סיום, אני רק רוצה להודות לכמה אנשים, אחרי הכל, זכיתי בערב הזה בסוג של אוסקר ייחודי.

  • לפנינה ואיילת – שותפות לאהבתי המוזיקלית, אילו שיבינו או ינסו להבין את המישיגנע שאני בעסקים בידוריים שכאלה. בלעדיהן הופעת מוזיקה היא לא הופעת מוזיקה.
  • לעמיחי – הלורד המחתים, שאני מקווה ישתף את כולנו במסעותיו בשבוע האחרון, ביקש את NYC מהחבר'ה כשפגש אותם ומי שדאג להכיר לי את הבחורה באה.
  • לאדווה – לא מכירה אותי, לא יודעת מי אני, אבל נותנת בשמחה להשאיר את המוצ'ילות הכבדות אצלה בדירה. זה לא עניין של מה בכך!
  • ותודה לכם שקראתם, כמובן. במיוחד אם החזקתם מעמד עד פה.
מודעות פרסומת

איך זה מרגיש בהופעה של אינטרפול?

[קטע (ארוך) זה נכתב שבוע לאחר שראיתי את אינטרפול בהופעה במדריד, ב13 לנובמבר]

בשנות הצבא שלי, המשבר הכי גדול שלי סבב סביב השאלה של: "מה אני רוצה מעצמי ומהחיים שלי" (טוב נו, מי לא שאל\שואל את עצמו את זה). באחת השיחות שלי עם נטלי, חברתי היקרה מאוד, אמרתי לה שאין לי מושג מה אני רוצה מהחיים שלי, אבל אני יודעת מה אני רוצה לעשות בחיים – אז זו הייתה להקת מיוז שרציתי לראות בחו"ל, אבל לאט סדר העדיפויות שלי השתנה (והוא עדיין משתנה). הבטחתי לעצמי שאם מוזיקה זו האהבה הגדולה שלי, אז אני אגשים אותה כמה שאוכל.

הגשמתי את החלום לראשונה כאשר נטלי ואני ראינו את מארק נופלר מופיע ברויאל אלברט הול בלונדון, לאחר מכן בא היום המאושר בחיי בו זכיתי לצרוח יחד עם חנוש לצלילי שירי הביטלס בהופעה של פול מקרטני (וגם זכינו לצלם כפילים שלו ברחבי תל אביב), חוויתי לבד את אווירת אייר בזאפה ונהניתי מכל דקה, הכרתי את פנינה ועמיחי ומאז ההופעות זרמו להן. כל הופעה שראיתי הייתה חוויה לטוב ולרע, אבל אף פעם לא יצא לי לראות להקה שממש אהבתי לפני ההופעה עצמה, להקה שאת המוזיקה שלה, את המילים והתווים שלה שאפתי ונשפתי במשך תקופה ארוכה. עד היום בו ראיתי את אינטרפול.

אני לא חושבת שיש צורך להסביר עד כמה אני אוהבת את פול בנקס והחבר'ה, כתבתי מספיק על המוזיקה, הגיטרות ובעיקר על המילים. מדובר בלהקה שבחמש שנים האחרונות ניהלתי איתה רומן מתמשך, עם עליות וירידות, שהיה חייב לעלות שלב. לאחר צאת האלבום האחרון, ואחרי שקרלוס הבסיסט בישר על עזיבתו, החלטנו אני וידידי היקר, דורי, שהגיע הזמן לראות את הלהקה בהופעה חיה. תכננו ותכננו עוד, נוספו עוד אנשים למסע, ביניהם איילת שהפכה להיות השותפה הכי טובה שלי לחוויית האינטרפול. תוך כמה זמן זה היה סגור: אנחנו הולכים לראות את אינטרפול במדריד ב13 בנובמבר.

זה מה שחיכה לי. דניאל קסלר מראה מה הוא יכול לעשות בהופעה במדריד

האסימון נפל לי רק כשהגענו לאולם עצמו במדריד וזה היה נשמע כאילו אינטרפול עושים חזרה לשיר "ממות'". איילת ואני קיפצנו מרוב אושר ולרגע עצרתי את עצמי מלהתרגש יותר מדי, נשמתי עמוק והמשכנו לתור הארוך של מעריצי אינטרפול. כשנכנסנו ראינו לפנינו אולם לא קטן, שהיום גיליתי יכול לאכלס 11000 אנשים. רצתי מהר לתפוס מקום בצד השמאלי של הרחבה, כמה שיותר קרוב בכדי שאוכל לראות את דניאל, פול וסם. יצא שעמדנו בערך שורה שלישית לפני הבמה, ולא היה כמעט שום דבר שיכול היה להסתיר לנו (חוץ מבחורים גבוהים למדי או קרה מוגבה של מעריצה נלהבת). אחרי שהתמקמנו קניתי לי מרצ'נדייז: סיכות, תיק ו-ויניל של האלבום האחרון. אני לא אספנית של תקליטים, אבל לראות את הדיסק בגדול תמיד עושה חשק.

חיכינו בערך שעה בקהל, ואז "סרפר בלאד" עלו להופעת חימום חמדמדה. אני מצאתי את עצמי ברת מזל שבחרתי לעמוד בצד השמאלי של הקהל, מפני שיצא שנעמדתי בדיוק מול הבסיסט של הלהקה שהתגלה כבחור חמוד מאוד. עוד יותר מבדר היה הרגע בו הבחנתי בסם פוגרינו יושב לו בפוזת "מד מן" שלו בצד הבמה.הוא החזיק מצלמה ונראה שהוא צילם את הקהל. ניצלתי את הרגע ועשיתי לו בוק שיצא די מטושטש, אבל לפחות ניסיתי. בזכות סם הופעת החימום עברה בקלילות ובמהרה, האורות ירדו עליהם ועכשיו רק נותרה הציפייה לאירוע הגדול, המטרה העיקרית ואולי היחידה לנסיעה הזו: אינטרפול בהופעה חיה. התיישבתי, קמתי, סידרתי את התיק כך שיהיה לי נוח, את הויניל תליתי יחד עם התיק החדש על הכתף, כך גם את המצלמה כמובן. ואז חשך כל האולם וכולם התחילו לצרוח, אני ואיילת יחד איתם. מהר מיששתי את הכיס של הוסט שלי, לבדוק שהעט והדף מוכנים לכתיבת הסטליסט והמסע התחיל.

מבין העלטה אפשר להבחין בסם משחק עם המצלמה שלו בצידי הבמה

ההופעה התחילה כצפוי עם השיר הראשון של האלבום האחרון של אינטרפול, "סקסס", מה שגרם לאדרנלין לעלות ולתת לנשמה לצאת קצת מהגוף. כשהבטתי בפול ודניאל היה קשה לא להבחין בחיוך הגדול שהיה מרוח על פניהם, הם ממש נהנו מקבלת הפנים החמה. לא הייתה לנו דקה לנשום ופול וחבריו נתנו עוד פוש של רוק עם "סיי הלו טו דה איינג'לז". אחד מהרגעים שהכי ציפיתי לראות היה קטע התופים של סם בשיר הזה, והוא לא איכזב לרגע. דניאל קסלר הצליח להלהיב את הקהל עם הריקודים וההשתובבויות שלו על הבמה, מה שהפך אותו לכוכב של הערב. כאשר הוא נצמד לקצה הבמה ונתן את הסולואים הקסלריים שלו, לא האמנתי כמה קרוב ראיתי את הבחור. בנקס הוכיח את עצמו כבחור כריזמטי, בעל ספרדית שוטפת, וקול שלא מאבד מהקסם שלו גם בהופעה חיה. אין מה לעשות, הבחור נראה כמו נסיך גם בחיים האמיתיים, התאהבתי בו קשות עוד יותר באותו היום. ההופעה המשיכה עם כמה הפתעות כמו "לנגת' אוף לאב" שאני כל כך אוהבת מהאלבום השני שלהם, "רסט מיי כמיסטרי" מהשלישי, ו"בריקייד" מהאלבום האחרון שהוציא ממני כל סוג של אנרגיה.

ואז הגיע PDA. במהלך ההופעה היו לי מלא רגעים בהם הכרחתי את עצמי להתמקד בבמה, לא לרקוד יותר מדי ולהתלהב אל הריצפה ולהבין איפה אני לעזאזל ומה אני רואה לפניי. ניסיתי לעכל את החוויה ולנסות להגשים את החלום שלי ברמה הכי מציאותית שיש. הייתי באופוריה, ואז השיר הזה הגיע. מצאתי את עצמי צורחת יחד עם דניאל בעוד הספרדים מסביבי לא ממש הבינו ממה כל ההתלהבות, קפצתי, חייכתי ולא ראיתי אף אחד ממטר. אחר כך הגיע "ממורי סרבס" והוא הרגיע אותי קצת (דגש על קצת), שמחתי ששיר שאני כל כך אוהבת מהאלבום האחרון מקבל את הזמן שמגיע לו על הבמה.

פול בנקס בייבי!

אחרי "נוט איבן ג'ייל" הגיע ההדרן. וכאן היה השיא של הערב. אנשים צעקו להם בספרדית "אונטרדה!" (כנראה הדרן בספרדית) וקסלר עלה על הבמה, חיוך קטן בפניו ומן השקט והציפייה יצא קולה של הגיטרה. הריף של "דה לייטהאוס" התחיל, והקהל שאג. אחר כך עלה פול, ללא גיטרה, וכאילו מקריא שירה, הוא שר את המילים הכל כך נוגעות של השיר. יש לי את התמונה של איילת עם דמעות בעיניים שמחכות לצאת, לא מאמינה למראה עיניה. גם אני לא האמנתי. הפעם הרשיתי לעצמי לעצום קצת עיניים ולתת לגיטרה ולקול של פול לסחוף אותי לים ולמגדלור עליו הם שרים. בסוף כל הלהקה הצטרפה לסיום הסיגורוסי של השיר.

ב"איוול" ו"היינריך מנובר" שסיימו את ההופעה כבר באמת לא ראיתי אף אחד, התעצבנתי מהפוגו שהתנהל מאחורינו, אבל בסופו של דבר שיתפתי פעולה בדרכיי היצירתיות. קפצתי, השתחררתי מכל עכבה אפשרית, ושכחתי מהעולם בחוץ. בתוך תוכי התאכזבתי שככה נגמרה לה ההופעה בלי השיר הכי אהוב עליי "אן וויי סי", אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה שזו רק סיבה עוד יותר טובה לראות את הלהקה עוד פעם

בכיתי כשההופעה נגמרה, הייתי מאושרת מדי, אחד מהחלומות הכי גדולים שלי התגשם והוא חלף כאילו נמשך רק חמש דקות. 18 שירים הרגישו לי כמו 3, ורציתי רק עוד מהשלישייה הניו-יורקית. במשך שעה וחצי ניהלתי דו-שיח עם פול, שרתי את המילים שניחמו, העשירו והאכילו אותי בחמש שנים האחרונות, וכך חוויתי את כל מה שעברתי באותה תקופה. זה יישמע הכי פלצני וקיטשי אבל באמת עברתי סוג של חוויית טיהור שהשאירה אותי בעיקר עם טעם של עוד. העובדה שראיתי את השירים מבוצעים בהופעה חיה, נתנה להם ערך מוסף, וזה היה חשוב לי.

מראה שקשה לא להתגעגע אליו. כל החבר'ה ביחד.

החזרה לארץ אחרי ההופעה הייתה שונה מפעמים קודמות בהן חזרתי מחו"ל. הייתי באקסטזה, ובכוח ניסיתי להקשיב לדברים אחרים שהם לא פרי היוצר של אינטרפול. הייתי לפעמים בוכה מהתרגשות תוך כדי עשייה כלשהי, סתם משום מקום, רק בגלל שהייתי מאושרת מהידיעה שהגשמתי חלום כל כך גדול. היום מסמן את חזרתי לשפיות והמציאות של החיים, אני רק מקווה שההשפעה החיובית של ההופעה הזו על החיים שלי לא תתפוגג לה מהר. אני מאחלת כזו הרגשה טובה של הגשמה עצמית לכל האנשים היקרים לי (ואני מקווה שהם יודעים שאליהם אני מתכוונת.)

יאללה, חפרתי מספיק.

חן.

~*~בפרק הבא: 11 סיבות לאהוב את אינטרפול~*~

איזה שירים יהיו בהופעה של אינטרפול?

אולי הפוסט הכי פרקטי שכתבתי בחיי.

אני מציגה בפניכם את הפלייליסט האולטימטיבי (בע"מ) להופעה של אינטרפול הקיץ.
תודה לעמיחי שיזם את הרעיון, ושסידר את הכל כפי שה-יקית שבי ביקשה (וביקשתי יפה)

לפלייליסט לחצו כאן

להסבר קיראו כאן:

  • השירים ש100% יהיו בהופעה הם שלושת השירים הראשונים ברשימה – שלושתם מהאלבום האחרון. ללהקה יש הרגל להתחיל כל הופעה על השיר הפותח את האלבום אותו הם מנסים לקדם ובמקרה זה, זהו "Success". השירים "Barricade" ו"Lights" יצאו בתור סינגלים, ולכן בטוח שתשמעו אותם בביתן 1.
  • השירים עם סיכוי של 95% להופיע הם שירים 4-12 ברשימה – מאחר ושני האלבומים הראשונים הם יותר מתאימים להופעות רוק, הם נוטים לתת להם את הטון העיקרי. "Heinrich Maneuver" גם מקבל מקום של כבוד.
  • שירים שאינטרפול אוהבים לשיר אבל לא בכל הופעה הם שירים 13-20 כאשר ארבעצ האחרונים מייצגים את השירים השקטים ביותר שלהם, אותם הם מעדיפים לנגן באמצע ההופעה ובתחילת הדרן. סביר להניח ששניים מתוך הארבעה יהיו בהופעה, אלא אם כן יבוא להם לפנק אותנו יותר באווירה אינטימית יותר, לא בטוח. בזמן האחרון הם אוהבים מאוד לנגן את "Specialist"
  • באם הלהקה תופיע עם שיר מס' 20, אני מתנצלת מראש בפני כל מי שיעמוד מסביבי, זו הולכת להיות חוויה…
וככה זה יהיה אמור להיראות:
(התמונה נלקחה מהאתר: http://rock.about.com/od/photos/ig/Coachella-2011-Photos/Coachella5.htm)

~*~בפרק הבא: איך זה הרגיש בהופעה במדריד?~*~

הלאה אינטרפולה

סיקור האלבומים האולטימטיבי – פרק שני ואחרון הגיע כפי שהובטח
והפעם שני אלבומים שלא כולם מסכימים על גדולתם, אבל אני תמיד נשארת אני:

האלבום השלישי: Our Love to Admire (או: רכבת ההפתעות של אינטרפול)
לשים שיר מפוצץ זה תרגיל של כל להקה בת ימינו – נותנים את הטוב ביותר ומכניסים להתחלה של האלבום כדי שהדבר הראשון שאנשים ישמעו ממנו יעורר מספיק חשק בשביל להקשיב לשאר. אינטרפול פה התעלו על הקונספט, והתחילו עם ריף גיטרה שלא מותירה אדם אדיש. "Pioneer the the Falls" הכיר צד אחר בלהקה, בהפקה הצלילים היו יותר מלאים, והקלידים שהצטרפו לכל החוויה. בכתיבת המילים פול בנקס התעלה על עצמו עוד פעם וכתב את השורות המרגשות ביותר שלו (לעניות דעתי כמובן).

So much for me believe I'm not sold/So for dreams we see I'm not prepared to know/Your heart makes me feel your heart makes me moan/For always and ever I'll never let go/Always concealed safe and inside/Alive

הגיטרות עדיין בועטות בשירים כמו "The Heinrich Maneuver" ובמיוחד ב"Mammoth" ו"All Fired Up", בוכות מדי פעם כמו ב"The Scale" ו"Wrecking Ball" אבל שום דבר, באמת שום דבר לא יכול להכין ולהכיל את הרצועה האחרונה. מישהו פעם אמר לי ש"The Lighthouse" הוא בכלל לא שיר, אלא אפוס. הגיטרה שמובילה את הלהקה אל עבר המגדלור, הקול של בנקס כאילו משקיט את הסערה שעומדת לבוא, הסיום הסיגור רוסי התזמורתי, כל אלה הם רק חלק ממה שעוזר לעכל את השיר הזה. שיר אחד ויחיד הצליח להוכיח את מה שאני כבר ידעתי: אינטרפול היא לא להקת גיטרות ורוק וריקודי פוגו אלא שילוב מוחות של אנשים שיודעים מה הם עושים, ורוצים לעשות יותר. אני מקשיבה לשיר הזה עכשיו, והלב פועם, תאמינו לי, הוא פועם. אבל לא רק בגלל השיר עצמו, אלא בגלל חוויה אחרת שעליה ארחיב בפרק אחר.

לא יודעת למה ליפנים מגיע יותר, אבל בגירסה שהופצה בארץ השמש העולה התחבא לו ביסייד. השמועות אומרות שמי שמדבר במשיבון הוא סוחר הסמים של פול בנקס, נגיד ש.

האלבום הרביעי: Interpol (או: ביי ביי קרלוס)
העטיפה המתכתית של האלבום היא רמז לא קטן למה שמצפה לאוזן. הרקע השחור שמעטר את החוברת מתאים לאווירה האפלה שאופפת תוך כדי הקשבה.
חוץ מ'Barricade' שמזכיר את ימי 'Antics', לא תמצאו פה עוד רצועה קצבית במיוחד. הקול של פול בנקס נשמע מתכתי יותר, אך בכל זאת אפשר להבחין ברגש שיוצא ממנו. בראייה לאחור, האלבום הזה נשמע כמו המשך ישיר של 'The Lighthouse' מהאלבום האחרון, כש'The Undoing' (בו בנקס מפתיע עם שורות בספרדית) מסיים את הסיפור, והשיר מייחל לפרידה סופית ולשחרור. המילים נשארו חידה שכל אחד יכול לפתור איך שמתאים לו עם ביטויים שרק פול בנקס יודע לכתוב ('Please Police Me' בשיר 'Lights' הוא דוגמא מרשימה).
בשמיעה ראשונה קשה שלא לחשוב ש'Interpol' לא מתעלה על האלבומים הראשונים או מתיימר לעשות זאת. נראה כי הלהקה לקחה צעד אחד קדימה לאפלולי, והתרחקו מאופטימיות כלשהי. הכל יותר איטי, מה שהופך את השירים ליותר ארוכים ולוקח יותר זמן להבין למה אנחנו מקשיבים. הקול המתכתי נשמע לפעמים מונוטוני, ורק מה שיש ברקע מחפה על כך.
בכל זאת, לאחר כמה הקשבות (ומעריצים יודעים שאינטרפול היא לא להקה של הקשבה אחת) מבינים שמדובר באלבום אינטרפולי טיפוסי, שכל מעריץ יוכל ליהנות ממנו ואולי להזיל כמה דמעות (כמוני) תוך כדי הקשבה.
אין אחד שהשמעתי לו שיר מהאלבום הזה ולא הודה שמדובר באוצר יפה ומעניין. 'Interpol' אמנם לא משתווה לאלבומים קודמים, אך הוא מציע לא מעט רגעים של סיפוק: שירים כמו 'Memory Serves' ו'Safe Without' (שבריף הראשון הזכיר לי את גראהם קוקסון) לא ישאירו אתכם אדישים וכשתגיעו לחיבור בין 'Try it on' ו'All of the ways', תדעו שאתם אולי לא שומעים משהו נדיר, אבל משהו שמפתה לעוד כמה וכמה האזנות.
בעוד אני עברתי עם אינטרפול דרך, גם הם עברו סוג של תהליך, משהו שכולנו עוברים אותו: התבגרות. שומעים את זה לאורך כל האלבום. בעוד רוב הלהקות היום מתעקשות להישאר באותו מקום מוסיקלית, פול וחבריו מתעקשים להמשיך הלאה, הפעם צריך כמה הקשבות בשביל להבין את זה.
אני מודה שזה לא האלבום הכי טוב שלהם אבל אם אלבום כזה נחשב לאכזבה, אז הלהקה במצב מצויין. האלבום סימל את סיום חברותו של קרלוס דנגלר בלהקה.

לקינוח אשאיר לכם מנגינה ישנה של הלהקה הידועה לחלק מהמעריצים בשמות "Mascara" או "Cubed" שהוקלטה, איך לא, לגירסה היפנית של האלבום האחרון  והפעם קראו לה "Gavilan".


שבוע אינטרפול ממשיך מכאן

אחרי שייבשנו את הביצות, ועברנו את מבחן ההיסטוריה באינטרפוליזציה, הגיע הזמן להציג בפניכם את הדבר החשוב באמת: תמונה של פול בנקס… סתם.

אני מציגה בפניכם את סיקור האלבומים האולטימטיבי – חלק 1:
**חלק ממה שנכתב נלקח מדברים קודמים שכתבתי על האלבומים לאתר מוסיקה נטו, מקווה שתסלחו לי על חזרה עצמית

אלבום הבכורה: Turn on the Bright Lights (או: האלבום שגדל על מיטב אנשי העולם)


"הפתעה לפעמים תבוא", ככה מתחיל אלבום העשור הקודם שלי, ואין ספק שהפתעה באמת הגיעה, באריזה שחורה אדומה של דיסק עם כיתוב לבן של "אינטרפול". העשור הזה מאופיין בהרבה דברים: הפריצה של הרוק הבריטי חזרה למיינסטרים עם קולדפליי, הפיכתו של הפופ להיפ הופ נטו, אבל המאפיין הכי גדול של העשור הזה, מבחינתי, הוא האינדי והאימפריה שהוא הפך להיות. זה התחיל עם הסטרוקס, שקימבקו את הפאנק, עם השינז שהכניסו קצת פופ לאינדי, פרנץ פרדיננד, הסטרוקס הסקוטים ועוד רבים וטובים. אבל אף אחד לא עשה את זה יותר יפה, יותר מרגש, ויותר בועט מאינטרפול.

פול בנקס (סולן וגיטרה), דניאל קסלר (גיטרה), קרלוס דנגלר (באס) וסם פוגרינו (תופים, ועוד איזה תופים!) כתבו ביחד שירים על יחסים שבינו לבינה, בינו לבין העיר, ובינו לבין עצמו. שילוב הכוחות בין כולם יצר אלבום מאתגר בכל כך הרבה תחומים: אם זה במוזיקה, המבנה הלא אחיד של השירים ("Stella was a Diver.."), הגיטרות שצורמות מצד אחד ("Obstacle 1") ומנחמות מצד שני ("Hands Away"), ואם זה מבחינת המילים. השפה של אינטרפול היא די גבוהה, אבל ברגע שמבינים את המילים (מומלץ בחום, עזר לי לקבל פטור באנגלית בפסיכומטרי), המשפטים פתוחים לכל פרשנות שהיא, וככה כל מאזין יכול למצוא את החיבור למילים שיוצאות מפיו של בנקס.
חמש שנים האלבום נמצא באוסף שלי, וחמש שנים הוא לא עוזב אותי, ואני בטוחה שהוא לא יעזוב בעשור הנוכחי.
באתר של Allmusic מסכמים את האלבום כ"תחכום שהולך להמם אתכם", לא יכולתי לומר את זה יותר טוב. ניו יורק מעולם לא נשמעה כל כך יפה ואפלה בו זמנית.


האלבום השני:
 Antic
s (או: צעד אחד לאדם, צעד נוסף של אינטרפול לעבר אםטיוי 2)

אחרי אלבום בכורה שהסתפק רק בביקורות משבחות ומעריצים שביקשו עוד ועוד, חזרו אינטרפול עם אלבום מתקדם אפילו יותר. העיר ניו יורק עדיין במרכז תשומת הלב של החבר'ה, עדיין יפה ואפלה,  ואחרי נסיעה בקצב איטי אל תוך העיר ברצועה הפותחת "Next Exit" – הביטים רק נהיים חזקים יותר והקצב מהיר. "Evil", השיר השני המספר את עלילותיהם האמיתיים שני רוצחים סדרתיים, ומוכר בעיקר בתור "הקליפ עם הבובה" הוא אולי השיר הכי מוכר של הלהקה. בEP שהוציאה הלהקה לסינגל, ישנו אוצר חבוי בשם "Song Seven", ומכיוון שאין לי מילים לתאר אותו, פינקתי בלינק.

אחרי "Evil" הכל נהיה מסובך יותר, והשירים נהיים מפותלים ואי אפשר לדעת באמת מה יהיה הדבר הבא שנשמע.
"Public Pervert" התחיל את הקריירה שלו אצלי בתור השיר הכי חלש, וזה בגלל שלא הקשבתי לו עד הסוף, היום הוא השני הכי אהוב עליי מהאלבום. ההתחלה הרכה לא יכולה להכין אף אחד לסיום הגרנזיוזי שלו. השיר האהוב עליי ביותר מהאלבום הוא כמובן "A Time to be Small" – הרצועה המסיימת – שיר באותה תבנית כמו הקודם, אך עם אפקט יותר חזק.
יש שיאמרו שזהו האלבום הכי מקצועי ומלוטש, אני אומרת שזה היה פשוט עוד צעד לשירים יותר גדולים ומרגשים.

מחר – החצי השני של הקריירה של אינטרפול
עד אז,
לילה טוב

שבוע אינטרפול מתחיל עכשיו

כבר כמה שבועות שהעם זועם וזועק צדק חברתי, ועם כל הזעם נעלמה כל השראה לכתוב משהו. מה גם שהרגיש כאילו אין ממש על מה לדבר, ואף הביך אותי לכתוב משהו שלא קשור לאירועים האחרונים במדינתנו הקטנה.
אבל כל המחסום הזה נגמר ועבר, כי כבר מרגישים את הניחוח האפלולי באוויר – בעוד 23 ימים מגיעה לארץ אחת מהלהקות הטובות ביותר בעולם הרוק, הרכב שנמצא ב"טופ 5" הפרטי שלי ואני בטוחה בשל לא מעט מעריצי אינדי-שמינדי אחרים: אינטרפול.
אז בלי מילה נוספת (כן, בטח) אני מציגה בפניכם אירוע הכנה מיוחד במינו:

*~*~שבוע אינטרפול~*~*

השבוע בו תקבלו את כל המידע שנחוץ (ובמקרים גם לא) לקראת אחת ההופעות החשובות ביותר של הקיץ!

מכיוון שלח ולא כל כך מגניב בחוץ, הנה כמה פרטים יבשים:

נתחיל בשיעור היסטוריה קצר: כמו כל דבר מוזיקלי טוב שמתחיל בעולם, הסיפור של אינטרפול מתחיל בגיטרה – גיטריסט יותר נכון. דניאל קסלר (שני מימין בתמונה), יהודי מבית טוב וניו-יורקי, רצה להקים להקה. בקורס לפילוסופיה שלקח באוניברסיטת ניו יורק, הכיר קסלר את קרלוס דנגלר (המתבודד משמאל) – מי שהפך להיות הבסיסט של הלהקה. לא לקח הרבה זמן עד שפגש את פול בנקס (מתהדר בבלונד), הקול והמילים, ונוסד לו הרכב. גרג דרודי, שהיה המתופף הרשמי של הלהקה עזב ועשה טובה לכולנו כשפתח את הדלת לסאם פוגרינו (המעשן מימין), שנכנס ללהקה וגם בראש של כולנו עם התיפוף שלו. אחרי שהתינוק של ארבעת הנפלאים קיבל את השם המשטרתי ונולדו שני EPים, יצא אלבום הבכורה של הלהקה בשנת 2002 בשם "Turn on the Bright Lights".

  • 4 שנים אחר כך ישבתי עם ידיד יקר על הדשא בבסיס צבאי, ובהיתי במסך הנגן שלו כשהוא הראה לי הופעה של להקה מעולה שהוא המליץ עליה בשם אינטרפול.
  • 2-3 ימים אחר כך שמעתי לראשונה את השיר "NYC"
  • 4 דקות ו20 שניות אחר כך, כבר לא הייתה דרך חזרה. גם אני נשביתי בקסמם של האינטרפוליסטים, וגרופית נולדה.
  • 5 שנים אחר כך, עם ציפיות בשמיים ופרפרים בבטן, אני מחכה בקוצר רוח ל30 באוגוסט, לראות את ביתן 1 מתמלא באנשים יפים שמחכים לשמוע את מה שיש לפול בנקס לשיר להם.

היו עוד כמה עצירות בדרך, עליהם ארחיב בהמשך.
לבינתיים אשאיר אתכם עם טעם של עוד, זאת אומרת, אם לעוד יש טעם של אלכוהול.
הנה קטע מאחת ההופעות הראשונות של הלהקה, כשהם עוד היו בחיתולים, ורק הוויסקי ריכך את הכאב שיש בכל התחלה.
אזהרה: אכן תמונות קשות לעיכול

%d בלוגרים אהבו את זה: