אהבה לטווח הרחב – על חברת הקלטות אמריקנית קטנה

widerange

ב-2016 החל סיפור אהבה ביני לבין להקה בשם סקיי קאנטרי. עדיין מפליא אותי לחשוב שהכל התחיל מתיוג אדיב של ארז סובל מ"אנטנות השמימה" בפייסבוק. מאז נוצרה סוג של חברות ביני לבין חברי הלהקה, התכתבתי איתם מעט אחרי שהציעו חברות ועקבו באינסטגרם, הם אפילו שלחו לי במתנה עותק ויניל של האלבום שאותו כיניתי אלבום השנה שלי, ומאז הם דואגים לעדכן אותי בחומרים חדשים שלהם. הקשר שנוצר קירב אותי יותר לחומרים של הלהקה, ומאז אותו אלבום מופת בשם "Ghost of Jim", אני עוקבת באדיקות אחר החשבון בנדקאמפ שלהם, ויצא שגיליתי עולם מעבר ללהקה, מרחב מוזיקלי שהיה לי חשוב לכבד אותו בפוסט משלי.

לחבר'ה מסקיי קאנטרי יש אולפן הקלטות בשם "WideRange Records", שם הם מקליטים את כל החומרים שלהם, מפיקים לאחרים אלבומים וגם משתפים פעולה עם חברים מאיזור קליפורניה. הז'אנרים באולפן מקיפים את כל העולם: אפשר למצוא בהם רשמים מוזיקליים של ניקו ג'וריס, סולן סקיי קאנטרי, מהעיר פריז; ניסויים בסינתסייזרים ובצלילים מהמעמקים וכמובן פולק-קאנטרי-גלשני שחוגג את כל מה שהוא שמש, גלים וטבע. ישנם כמה וכמה אלבומים אשר הופקו באולפן, אבל בחרתי כמה בודדים כדי להעלות את רף החשק שלכם.

Nico Georis – Songs Fron Nowhere II

nicoGeorisניקו ג'וריס הוא הכוכב הגדול של אולפן ההקלטות, רוב החומרים המופצים בבנדקאמפ הם שלו או שקשורים אליו באיזו דרך הפקתית כזו או אחרת. הוא לא מפסיק להתנסות, יש לו אלבום שלם שנוצר מרושם קוסמי על פריז והוקלט בכנסיית פורט רויאל, אלבום נוסף אמביינטי ואינסטרומנטלי שאם הייתה לי סבלנות הייתי נותנת לו יותר תשומי, אבל עדיין החומרים החזקים ביותר שלו לטעמי הם כשהוא נוגע ברוק-קאנטרי-טריפי עם מילים יפהפיות על חופש, חברות ואהבה. באלבום הזה, השני בסדרה של הקלטות ביתיות שלו, נראה שג'ריס נמצא באיזו הרמוניה עם העולם כשהוא כותב מוזיקה, ושהוא מבקש את אותו קשר חם גם בעולם מחוצה לו. הוא משלב בין פריטות עדינות של גיטרה חשמלית, צלילי קלידים המזכירים את "הדלתות", לפעמים פדאל סטיל שתשדר ארציות והכל על טהרת מלודיות מתקתקות. במילותיו הוא כתב על סיפורים שבשבילם חיים, על חזרה לבית, על חברות מקסימה בין דייג לתצפיתן והשמיים שבשבילו אין גבול להשראה שהם יכולים לתת. אפשר לשמוע באלבום הזה ניצנים של מה שיוקלט עם חבריו ללהקה וייקרא "Ghost of Jim".

 

Ventana Son – Ventana Son

ventanaבספרדית Ventana משמעו "חלון", ולפי האלבום המדובר, כנראה שהחלון הוא אחד מאילו הסובבים את הנוסעים על הדרכים, שהנופים הנצפים מהם מגוונים ומשתנים על פי קצב הרכב. אדם זרבי, הגיטריסט של להקת סקיי קאנטרי, לקח את האמריקנה, הבלוז והקאנטרי, שם אותם על גלגלים והסיע אותם על אוטובוס קסמים כלשהו משנות ה-60 אל עבר אופק לא מוגדר. יחד עם פסיכדליה בשירים כמו "Sleep with the Moon" ונגיעות רוקנרול כמו ב-"Right Here", יצר זרבי אלבום מגוון המשמיע מהטעמים הרבים שהעשירו עשורים רבים עם צלילים שונים של גיטרות אקוסטיות וחשמליות וקלידים של טריפים טובים.

והנה סינגל חדש שהוא הקליט בזמן שיצר את האלבום האחרון שיצא לסקיי קאנטרי, תענוג לאוזניים:

 

Larry Hosford – Momentarily Yours

hosfordלארי הוספורד הוא זמר/גיריסט יליד סלינאס, קליפורניה, המקום שבו גדל אחד בשם ג'ון סטיינבק, שהיטיב עם המקום כאשר העשיר את ספרו "הרחק מגן עדן" עם תיאורים מעוררי חשק של המקום. אבל סטיינבק לא קשור, סתם המלצתי לקרוא את כתביו, מה שחשוב הוא הוספורד שביחד עם זרבי וג'וריס הוציא אלבום שכולו על טהרת חוכמת הקאנטרי, סגנון סיפורי "אתה חייב להיות בודד בעצמך", וצניעות הקאנטרי כשמתחיל שיר כמו "When it Rains" בהקדמה על מתי הוא כתב את השיר ועם מי ניגן אותו לראשונה. הוספורד נפטר בנובמבר 2016 מתוך שינה, זהו האלבום האחרון שהוא הקליט, לאחר שהתעקש שתמיד יש כוח להקליט עוד ועוד. הוספורד לא מוכר כי הוא אף פעם לא ביקש תהילה, הוא רק רצה לכתוב ולהופיע עם שיריו, ואין גישה יותר מושכת למוזיקה.

 

Sky Country – Warm Storm

skyCountryהחבר'ה לא בזבזו זמן, והשנה סקיי קאנטרי הוציאו אלבום חדש קליל בהרבה מ-"Ghost of Jim" (שאפשר לקרוא על רשמיי עליו כאן). כמו העטיפה שלו, הוא כולו רוכב על גלים של קיץ, בין אם הוא משתכשך בין המים השקטים של הבלוז, מתפרץ על גלים שקטים יותר של פריטות פשוטות בקצב מהיר או שמחכה לגל הגבוה ביותר עליו יוכלו למשוך מנגינות שמזכירות בחורות ובחורים בבגדי ים מנענעים את עצמם בתוך אולפן לתכנית טלוויזיה שחור לבן באמריקה של פעם. החופים של קליפורניה רחוקים, ישנם לא מעט חופים לאורך הארץ, אבל לפעמים טוב לדעת שאפשר להתגלגל על גבי החול החם בעזרת צלילים חמים, עם פסקול המחזיק בגיטרת גלשנים ביד אחת ומשהו טוב לעשן בין האצבעות של היד השנייה.

צפצוף מתמשך כחלק מהדממה – על 3 אלבומים מביני בדידות

בחודשים האחרונים התגלו כמה פאקים בייצור האינטראקציות שלי עם אנשים אחרים. פגעתי, נפגעתי, אכזבתי, נפתחתי, נענשתי, נחסמתי, חסמתי, לא הצלחתי להשתלב באף קונסטלציה חברתית, אפילו בתוך כאלו אשר הייתי חלק פעיל בהן, ולבסוף בחרתי להתרחק. אולי זה התרגיל של הגיל, אולי זו העובדה שלא חוויתי מספיק בשביל לשתף עם אחרים, אבל בזמן האחרון הרגשת העוף המוזר התעצמה בתוכי ואיתה גם השעמום והבדידות, ובמקום הזה מצאתי את המילים שלי בתוך אמנים אחרים, במנגינות שנעמו לאוזניים והפכו את הכאב לנגיש ובהיר יותר, ועכשיו אני רק מחכה להרגשת הנחמה, להארה שתראה לי מה הצעד בחיים שאף פעם לא היו חגיגה. בינתיים ביכולתי רק לשתף את חלק מהאמנים שהעשירו את זמני בתקופה המוזרה הזו והנה הם:

Kevin Morby –  City Music

citymusic_kevinmorbyמייבל נפרדה מהעיירה הקטנה בה היא חיה ועברה לעיר הגדולה. קווין מורבי, שהפך ליקיר הבלוג בשנה שעברה, לא כתב מה משך אותה אל הבניינים הגבוהים; אולי היו אלה חלומות שאת צליליהם אפשר לשמוע כבר בשיר הראשון של "City Music", ואולי היא חשבה שזה יהווה צעד קדימה בחיים. בכל מקרה נראה שהבחורה הדמיונית לא ציפתה ללמוד על עצמה כל כך הרבה תוך כדי שסקרה את הרחובות עמוסי האנשים והרעש. במקום לכתוב מנקודת מבטו על הערים הרבות בו ביקר, בחר קווין מורבי לכתוב דרך עיניה של מייבל, נערה אשר גרה בקומה גבוהה בדירה מזופתת המשקיפה אל עבר ההמונים ברחוב, ולמרות האנשים הרבים העוברים מולה, היא נותרת מנוכרת ובודדה כשרק שאלות מבדרות את מוחה בעודה מביטה על העוברים ושבים. בין סימן שאלה אחד לאחר, קישט מורבי את האלבום עם מחוות רבות לצלילים מוכרים מהערים המחוספסות של לו ריד ("Downtown’s Lights"), הרמונז ("1234") ופלאנרי או'קונור ("Flannery", קטע שמקריאה מג ביירד הנפלאה). ישנו קסם בין הפקקים וההומלסים, ישנה השראה בין הניכור והבדידות, וישנה גם מג ביירד שנידבה את קולה לקאבר ללהקת Germs, "Caught in my eye" שאם תהיו אדישים לו, אני לא יודעת אם יש בכם רגשות. מורבי נשאר פשוט, ובעזרת אותה פשטות צינית נראה שלרוקנרול יש עוד סיכוי בין עומס האינדי שיש היום.

Colter Wall – Colter Wall

colter wallבעוד מייבל וקווין מורבי נשארים במקום ומתצפתים מהצד, יש זמר שחושב שכל העניין בחיים הוא לא להישאר במקום אחד, אלא לעבור ולחוות; המוות סורר ומאתר קורבנות במקומות קבע והחיים נושמים רק את הדרכים. לקולטר וול יש קול של קאובוי שראה יותר מדי חורפים ושאף יותר מדי עשן לריאות, ורק אתמול הסתבר לי שמדובר בזמר קאנטרי בן 22, אחד שהתגלה רק לאחרונה (ע"י, בין היתר, לוסינדה וויליאמס והמפיק ריק רובין) והוציא את אלבום הבכורה שלו השנה. הצעיר כתב שירי נוודים על אהבה, פשע, נקמה, עסקי קאובוי רגילים. בלחנים פשוטים, וכיאה למסורת הקאנטרי, הוא שר על תזוזה, על רכיבה, על שיטוט בין עיירות, נשים שונות ממקומות בהם עבר, ותמיד הוא ממשיך הלאה עם הכובע המכסה מפני השמש המובילה אל האופק. "אל תחפשו אותי בתהילה/אל תחפשו אותי מתחת לאדמה/מכיוון שאני ארכב על רכבי המשא/איפה שנשמות הנוודים הולכות", בתוך החוויות של וול אין חיפוש אחר פרסום, אלא רק גיטרה, סיגריה ומילים המפריחות חיים בדמויות, והורגות אותן ברגע שצריך להמשיך הלאה.

Bedouine – Bedouine

bedouineאך אדם הוא לבדו בכל מקום, וגם המעברים, חווייתיים ככל שיהיו, הם סם המרחיק אותנו מהקסם שיש בתוכנו. הקאנטרי לוקח אותנו אל זמנים שהיו פעם, אל מקומות שעדיין מסניפים נוסטלגיה שכולה פאבים, ריקודי שורות ומאבקים מאצ'ואיסטים. מולו עומד הפולק המפרק את הפאסון ומנגן בצניעות מול הטבע שכולנו קטנים מולו. בדואין היא אזניב קורקג'יאן (מקווה שלא עושה טעות עם השם), אמנית פולק מתחילה שנולדה בסוריה למשפחה ארמנית ולאחר שזכו בהגרלת גרין קארד, עברה עם משפחתה לארה"ב, שם מצאה את ההזדמנויות שלה בתוך פריטות גיטרה אותם קישטה במילים על טבע ומאבקים פנימיים. הנוסטלגיה הקטיפתית של הפולק מצויה בתוך קולה העדין של קורקג'יאן, בתזמורים עדינים שמזכירים ימים של ושתי בניאן, אבל היות האישה לבדה אינו מצער כל כך, גם עצמאות היא דרך, היא יודעת להיות יפה כשמטפחים אותה במוזיקה כמו זו של בדואין.

מעגליות כמעט-מושלמת: ניתוח האלבום החדש של הפליט פוקסז

Fleet-Foxes-Crack-Up

בקצרה: הלהקה שבישלה כריסמס חם בלבבות רבים בחורף של 2008 והפליאה את מעריציה עם המשך עשיר של הרמוניות קוליות ומלודיות שאי אפשר להישאר אדישים אליהן ב-"Helplessness Blues", חוזרת עם אלבום חדש ומתקדם. "Crack Up" ממשיך בדיוק מאותו אקורד איתו סיימו החבר'ה את "Grown Ocean", השיר החותם את האלבום מ-2011, ומשם המוזיקה לוקחת כיוון אחר: האקפלה תופסת את התפקיד העיקרי בבניית המלודיה של השיר, והכלים עוברים להיות חלק מיצירת האווירה, הם עוזרים לה להתעצם יחד עם המילים, איתן מנסים חברי הלהקה לתאר את חילופי מצבי הצבירה של הדוברים בשירים. זהו אלבום שפחות קל להתחבר אליו מבחינה מוזיקלית שטחית, ישנן כמה הבלחות טיפוסיות של פליט פוקסזיות עם החלק הראשון של "Third of May" והמדריגלים היפהפיים של "Fool's Errand", אבל בין לבין השירים נעים בין מונוטוניות לבלאגן, בין שקט לרעש, בין פליט פוקסז של פעם לרצון שלהם לחקור ולראות מה עוד הם מסוגלים להפיק בתוך הז'אנר שלהם. לפי התוצאה הסופית נראה שיש עוד הרבה לגלות בעולם העשיר של הלהקה הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינת מילות המשורר העונה לשם רובין פקנולד, בהן בחרתי להתעמק בפוסט זה.

ועכשיו לחפירה:

"אפשר לאמוד אינטליגנציה מדרגה ראשונה עפ"י היכולת להמשיך לתפקד בעוד המוח בוחן שני רעיונות מנוגדים בו-זמנית. דוגמא לכך יכולה להיות אדם אשר לא רואה תקווה בחייו ובכל זאת מתעקש למלא אותם בה." -פ. סקוט פיצג'רלד מתוך המאמר "Crack Up" (תרגום חופשי: ח.ה.)

האלבום השלישי במספר של הפליט פוקסז עומד לצאת אחרי הפסקה של כמעט חמש שנים, בהן רובין פקנולד (השועל הראשי) סיים לימודי ספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה ושאר חברי הלהקה יצאו למסעות מוזיקליים צדדיים. פקנולד, שעבר מצד אחד של היבשת האמריקאית בסיאטל לצד השני בניו יורק, הפך את המעבר הזה לסיפור אודיסאה פרטי משלו ופרס אותו בקו לינארי לכאורה של התחלה, אמצע וסוף על פני האלבום החדש. זה לא ברור מהתחלה, אך לקראת סיום האלבום כבר אפשר להשוות את הדובר בשירים לאודיסאוס, הגיבור אשר אחרי עשר שנים של הרפתקאות חזר סוף סוף אל הבית והחזיר לעצמו את השלטון עליו.

הבית של פקנולד או הדובר בשירים, איך שתרצו לקרוא לו, הינו סמלי. כיאה לכתביו מאלבומים קודמים, הוא מחפש משמעות במחשבות, בזיכרונות, והאלבום הזה נוגע בעיקר בעניין של תפיסה, של כלים היכולים להפוך את הדובר לגיבור ולהחזיר אותו אל הבית הנוח והבטוח שלו. "אני כל מה שאני צריך" הוא המשפט איתו מתחיל השיר הראשון באלבום. העולם הפרטי סובב סביב הדובר בעוד העולם מבחוץ משתנה. בהמשך השיר הוא נע בין הווה לעבר לעבר רחוק יותר; הזיכרונות מבדילים אותו ממה שהוא היה פעם למה שהוא עכשיו והמאזין מתחיל את המסע בנקודת פתיחה מוכרת ובטוחה – לבד, רחוק מכולם.

הקו הכמעט לינארי שצויין למעלה הוא קו אשר חוזר על עצמו במהלך האלבום. בעולם מסודר הקו הוא ישר, מחבר בין שתי נקודות של התחלה וסוף ובאמצע הכל עובד כמתוכנן, הכל עובד כשורה. אבל בעולם האמיתי והכאוטי, עד כמה שננסה לעשות ממנו ממד קוהרנטי ובהיר, אין קו אחד, יש כמה מקבילים ומתנגשים, מסתלסלים בין התחלות מגוונות עד שמגיעים לאיזה סוף, טוב או רע. המשמעות, כמו הקו, נעה במספר כיוונים, וכך גם פקנולד כתב את האלבום: השיר השני נקרא "Cassius", תוכנו כולל רפרנס ישיר לקסיוס קליי, הלוא הוא היה מוחמד עלי, אבל הוא יכול גם למשוך אחורה להיסטוריה הרחוקה שבה גאיוס קאסיוס לונגינוס הוביל את המרידה נגד יוליוס קיסר. "האם גם אנחנו מאולפים?" שואל הדובר בשיר, האם מול הפוליטי והאלים נהיינו מאולפים וצייתנים? הזרמים האישיים של השיר הראשון מתפרצים ומתרחבים בשיר העוקב לעולם המאקרו המשפיע עלינו גם כן.

כמו כל גל אשר מתפרץ ברגע, הוא נרגע לאחר מכן וחוזר אל תוך הים. כך מתנהלים העניינים בשירים הבאים בהם הדובר שר על מערכות יחסים שונות שהיו לו. הוא מסתכל על אהבות נכזבות בשיר השלישי, ובשיר הרביעי הוא מסתכל על ממד ספציפי יותר: על אישה בה הוא פגע ומקווה להשלים איתה. "Month of May", הסינגל הראשון שיצא מתוך האלבום, הוא שיר מסע של פקנולד עם חברו ללהקה, סקיי, בו הוא מתאר את קצב מערכת היחסים ביניהם: מההתחלה שבה המוזיקה החזיקה אותם, האמצע שסבל מקטיעות עקב ההפסקה של הלהקה וההמשך שבו המוזיקה נותרת כעוגן לשניהם. מערכת היחסים לא מתוארת בשיר אחד אלא ממשיכה ל"If you need to, Keep Time on me" בו פקנולד מבקש לתמוך בחבריו וגם להוביל אותם לקצב הנכון.

עד נקודה זו, המתבודד נתלה בזכרונות שלו, ועכשיו מתחילה נקודת השבירה, ה-Crack-Up. השיר "Mearcstapa" מציג את החיה המתבודדת בתוך הדובר, הוא רואה איך הזיכרונות לוקחים אותו לממדים שונים בחייו, "שני קווים באוויר", והוא תוהה מי ייקח בסופו של דבר – החיה בתוכו או האדם. "On Another Ocean" נכנס עוד יותר פנימה אל תוך המרחק והניכור של הדובר, ושאלותיו, אשר ליוו את השירים הקודמים, הופכות גדולות ומכבידות יותר. ב-"Fool's Errand" הוא סוף סוף מבין כי הקווים אינם נעים בכיוון אחד של עבר, הווה, עתיד, הלוך וחזור, אלא מדובר בקווים מעגליים. החיים חוזרים על עצמם, הם מטא-נרטיב אשר אנחנו מריצים עם כוח הלמידה והוא מריץ אותנו בתוך התקווה לגורל, לסימן, מזל טוב שאנחנו יודעים שסביר להניח שלא יבואו. האהבה היא עיוורת, כמו ההארה, ובכל זאת אנחנו נרדוף אחרי אותה רוח לאחר שההשפעה הטובה שלהן תפוג. הדובר בשיר נובר בתוך המעגליות הזו עד שהוא מבין שיש לה סיבה ובתוכה, בסופו של דבר, טמונה התוצאה.

ב-"I should see Memphis", הדובר רוצה לחזור אל דרכיו, לראות את הכבישים המהירים ואת המקומות שהוא אוהב. המשמעות הרב-גונית חוזרת עם קאסיוס מרומא וקאסיוס קליי אשר התאגרף נגד ג'ורג' פורמן ב-1974 בקינשאסה, עיר הבירה של קונגו. אותה דו-משמעות מגיעה גם עם השם "ממפיס" אשר יכול להשתמע בתור העיר האמריקאית הידועה או הבירה המצרית העתיקה. בכל משמעות שהיא, בין אם הדובר מדבר על מאבקים ומרידות, בין אם הוא מתכוון לעיר ממשית או לעיר עתיקה אליה הובילה אותו הספרות, הוא סוף סוף מסכים לחיות בתוך המעגליות הזו ולחזור לדרכיו הישנות, בשביל להתחיל מעגל חדש. אוסיריס, אל המוות והשאול המצרי, מוזכר כאן כדי להגדיר את המיתה כהתחלה חדשה; הדובר אשר עשה את דרכו המעגלית והגיעה אל סופה מתחיל את החיים שאחריה עם מעגל חדש.

השיר המסכם, "Crack Up", מסכם את המסע: הדובר הוא עדיין בודד, אבל יש בו את ההבנה הבסיסית שכל הדברים משתנים, הכל מתמוסס יחד עם הזיכרונות והחוויות שלנו והתפיסה היא מה שנשאר. אם בשיר "Month of May" מודה הדובר שהוא מודע לכך שהתנכרות היא כמו המוות, הוא מתחיל מעגל חדש של מערכות יחסים עם תפיסה חדשה של העולם, עם פשרה והסכמה על הקו שבו כולנו נוסעים עד לסוף הידוע מראש. לכאן חתר פיצג'רלד בציטוט שהובא בתחילת הפוסט – החוכמה הגדולה היא להמשיך לתפקד למרות הכוחות המנוגדים והתפיסות השונות אשר האדם מייסד וחוקר בתוך עצמו.

photo by Shawn Brackbill

הלהקה במצב "פחחחחח…". התמונה של Shawn Brackbill

"חליתי מכאב ובושה, לחשתי "ילהאלי" כמה פעמים, בקול צרוד, והשלכתי את ראשי לאחור. האם זה לא היה אני, לא יאוחר מאתמול, אשר החליט להתעלם ממנה אם יפגוש אותה, להתייחס אליה באדישות הגדולה ביותר? במקום זאת, רק עוררתי את חמלתה ושדלתי אותה לתת לי נדבות" מתוך "רעב" של קנוט האמסון (תרגום חופשי מאנגלית: ח.ה.)

לפני שקראו לאלבום "Crack Up", חברי הלהקה הוציאו הודעה כי לאלבום החדש יקראו בכלל "Ylajali" (את ה-J הוגים כמו ה'). השם המקורי של האלבום נגזר משמה של דמות בספרו של קנוט האמסון הנורבגי, "רעב". הדובר חסר השם בספר עובר הרפתקאות ותלאות הנגרמות בעיקר מהרעב שהוא סובל ממנו עקב העוני בו הוא חי. היצירה מחולקת לארבעה חלקים שהם בעצם ארבעה מעגלים בהם הוא רק רוצה להתפרנס מהכתיבה בה הוא אוהב לעסוק, והרעב מוביל אותו להתקיים בין מציאות להזייה.

אחת ההזיות היא ילאהאלי, אישה אשר הדובר המציא את שמה והוא מחזר אחריה, שוכח ממנה, חוזר אליה, מתאהב בה, מפנטז עליה ובסופו של דבר מאבד אותה. הדמות של האישה משמשת כבבואה לדובר – הוא משתיל בה את הסיפורים שהוא רוצה שיהיו לה, בונה אותה על פי האומדנים החשובים לו, אך מפסיד אותה עקב הפחדים שלו. כאשר הדובר חסר השם מצליח סוף סוף להגיע לביתה של האישה הם מחבקים אחד בשני, הוא בטוח שזו התחלה של אהבה מתוקה, אך ברגע שהוא נזכר במצבו הכלכלי והפיזי, הוא מתחיל לחשוש פן האישה תזרוק אותו כשהיא תבין מי הוא באמת. בדיוק באותו רגע של חשש, מתרחקת ילאהאלי ממנו ובהבעת גועל מבקשת ממנו לצאת מהבית שלה, והפחד כובש את הרצון.

האמסון, זוכה פרס נובל לספרות בשנת 1920 מרד ברוח הספרותית של אותה תקופה בנורבגיה, ורצה ליישם רוח חדשה, יחידנית יותר, אחת המסתכלת על העולם מנקודת מבט אחת שאינה מושפעת מנושאים כמו אי-צדק חברתי או פוליטיקה. ב"רעב" לא ברור מה אמיתי ומה פנטזיה בעינו של הדובר הגווע, והקורא נשאר בתוך מעגליות של אירועים שמוצאים את סופם בהתחלה של מעגל חדש (לא רוצה לספיילר אז לא כותבת מהו). כמו שכבר ציינתי, האלבום "Crack Up" נוגע במעגליות הזו ומתאר את הדרך לקבל אותה ולפעול בתוכה. השם Ylajali הוא הקו השני אשר מציף את התוכן באלבום. במקביל למעגליות המציאותית ישנה גם המעגליות של הפנטזיה.

מוטיב חוזר באלבום הוא מוטיב המים: הגלים סוחפים את החול חזרה אל הים והופכים הכל לזמני, האוקיינוסים המסמלים את המרחק של הדובר מכל קרוביו, הים בו הוא צופה על מנת לקבל השראה, כולם כלים המשמשים אותו בסופו של דבר להגיע להארה. בנוסף, יש עוד פנים למוטיב החוזר והוא הפנטזיה. האלבום מתחיל עם זיכרון של אהובה מזמן אחר, מים ששצפו וקצפו מסביב למיתוס שהדובר בנה וניסה להשוות אותה אליו. המים ממשיכים לזרום בשיר השלישי באלבום: "- Naiads, Cassadie" אשר נראה כי מדבר על סופן הכואב של מערכות יחסים והדרך שלהן להוריד מהביטחון העצמי שלנו. ה-Naiads במיתולוגיה היוונית הן נשמות נשיות, נימפות, אשר דרות ליד מאגרי כלשהם: נהרות, נחלים, בארות וכו'. מכיוון שמים הם מצרך בסיסי לחיים ולחלק מהנשמות הללו היה את הכוח לרפא אחרים, האנשים סגדו להן. לעומת זאת, היו גם כמה נימפות אשר היו מסוכנות ונקמניות. כאלו הן הפנטזיות שלנו – התגלמות הטוב והרע בתוכנו, והפרידות שוברות ומפרקות את אותה פנטזיה לשאלות הרסניות.

אותן Naiads גם מוזכרות בשיר "I should see Memphis", שם הדובר מביע את כמיהתו החולמנית להגיע לעיר המצרית הקדומה הקרויה על שם אחת אותן נימפות. בשיר "Kept Woman" הדובר מספר על אחת בשם אנה, שמשם השיר נרמז כי היא אישה אשר הייתה נותנת מקלט ומזון לגברים אשר היו קורים בדרכה בתמורה לסקס. הוא מדבר על איך פגע בה, והיא עקב הכאב, התאבנה ונבלה, הוא מייחל להתפייס עמה ומתנצל. האהבות שלו מתרחבות ומתרחקות בשיר "On Another Ocean" ובסופו של דבר, בשיר המסכם, הן מסתכמות במילה אחת – Ylajali, אשר בקולו פקנולד מפרק, לוחש ואולי מביע את כמיהתו לאחת כזו: מי שתרכז בתוכה את כל מאוויו, רגשותיו ותקבל אותו למרות פחדיו. אותן נימפות, אהבות ומפגשים ישנים הם חלק מה-Ylajali אותה יצר הדובר באלבום; אכזבות הן מטבען רעות לנו, אך הן מובילות לתקווה חדשה המתחילה מפנטזיה.

המים יכולים להוות לאדם בבואה להשתקף בתוכה; כאשר הם גועשים, הגלים מדמים את רגשות הכעס והרעם בתוכנו; כאשר הם מדגדגים את כפות רגלינו וחוזרים לים הם מסמלים את הזמניות של כל אירוע בחיינו. בדרכים הללו מתנהלת גם הפנטזיה והיא חלק מהמציאות בה אנחנו חיים – התפיסה שלנו את האנשים כפי שאנחנו חושבים שהם תופסים אותנו, הרצון שלנו לראות את הטוב שבנו בעיני האחר. "הגיהנום הוא אנשים אחרים", כתב פעם ז'אן-פול סארטר במלוא חוכמתו, אבל אפשר גם להשריש בו גן עדן אשר מתנגן בשיר עם קולו של פקנולד הקורא לאור והשקר שהוא Ylajali הפרטית שלו.

לסיכום, הפליט פוקסז עשו את ההיפך הגמור מלאכזב באלבום החדש. הם ממשיכים למלא ביופי מלודי ו-ווקאלי את האוזניים, ונראה שבכל אלבום החקירה המתבקשת של הצלילים והמשמעויות מצריכה יותר זמן וחשיבה. לאנשים אשר מבקשים צלילים נעימים להעביר איתם את הזמן, האלבום יכול להתאים מאוד לאחר כמה האזנות מעמיקות. לאילו אשר מחפשים תכנים לצלול אליהם כדי להעמיק תוך כדי בריחה מ- ושחייה חזרה לחיים עצמם, זה האלבום הכמעט-מושלם, זו המעגליות הכמעט-מושלמת.

אותנטיות, היא אמרה: סולחה עם הדמות של ג'וש טילמן

promoted-media-optimized_5699a288b32c7

"אותנטיות אמיתית היא פשוט אמפתיה. מכיוון שכולם משתמשים בניסיון חיים שלהם בכדי לאמוד מהי האותנטיות האמיתית, אם אתה יכול לכתוב משהו שמשקף את הניסיון חיים שלהם, אז זכית ביוהרה שלהם, וכך אתה משיג אותנטיות בעצמך." -ג'וש טילמן.
מתוך ראיון over/underated של פיצ'פורק איתו ועם אמה אליזבת טילמן.

(זה היה ברור לי – לאחר שכעסתי והתאכזבתי, התאהבתי לחלוטין בחדש של המצוטט והמדובר.)

ניסיון החיים שלי, אשר חגג אתמול 30 שנה, לימד אותי כי יש מימד מאוד חשוב בתקשורת עם אנשים אחרים והוא עשוי מאותנטיות. ניסיון חיים מאוד אחרון לימד אותי עד כמה היא הכרחית בשבילי בכל מערכת יחסים – זו היוהרה שלי, אני מניחה. אני לא סובלת שקרים, לא סובלת שמשקרים לי ובטח ובטח מתעבת את הרגע שבו אני מגלה ששיקרו לי והייתי עיוורת מדי להבחין בכך. בחיי נשבעתי שאהיה אמיתית כמה שיותר, כי זה מה שיש בסופו של דבר. אותו ניסיון אחרון, בשילוב של הקשבות חוזרות ונשנות לאלבום החדש של פאת'ר ג'ון מיסטי, "Pure Comedy", עליו כבר חפרתי (ולאחר מכן גם התחרטתי), גרם לי להתנחם במסקנה התמימה שיצירתו של טילמן היא אותנטית ועל כן יש לי מוזיקה בטוחה וחמה להתכסות בתוכה בזמן שאחרים מתכסים בתוך חשקים ואובססיות משלהם.

אבל מהי בכלל אותנטיות?

במאמרו על אותנטיות באמנות (Authenticity in Art) דניס דוטון (Denis Dutton) המנוח, פרופסור לפילוסופיה של האמנות באוניברסיטת קנטרבורי בניו זילנד, הבדיל בין שני סוגים של אותנטיות: הראשונה נקראת "אותנטיות נומינלית", והיא קשורה ביחסים בין היצירה ליוצר שלה, לדוגמא: מקור יצירה – אותנטיות נומינלית בודקת מיהו היוצר המקורי של ציור מסוים (במידה ומישהו העתיק, יצירת האמנות הופכת להיות של המזייף). הסוג השני של אותנטיות נקראת ע"י דוטון "אותנטיות אקספרסיבית", שהוויקיפדיה היטיב להגדיר בתור אותנטיות כללית וזה הולך ככה: "מתייחס[ת] לנטייה או למצב סובייקטיבי בו הפרט חש כי הוא מתנהג ופועל באופן נאמן למחשבותיו ורגשותיו הפנימיים חרף השפעות חיצוניות."

הוגים כמו היידגר וקירקגור (זה לא קירקגאארד?) טענו שהאדם האותנטי הוא המאושר מכולם מאחר והוא פועל אך ורק על-פי צו ליבו, בלי שום קשר לאתיקה, המוסריות והנורמות של החברה מסביבו. אדם מאושר, אך לא מושלם. קירקגור אמר שקיום אותנטי הוא לאו דווקא מושלם, כי הוא עדיין נתון לסבל ולתלותיות של קיום ממשי (לדוגמא: חולי, מוות, אלבום חדש של פאת'ר ג'ון מיסטי), אבל הוא יכול למצוא באמונה את התמיכה הפסיכולוגית והקיומית שתעזור לו להתמודד עם אותן בעיות, ובנוסף לממש דרכה את ההזדמנות לבטא את האני האמיתי שלו (מתוך המאמר:" Kierkegaard, the Self, Authenticity and the Teleological Suspension of the Ethical" מאת Gavin Rae). אמונה באלוהים אין לי (אלא אם כן מדובר באליל בשם בוב דילן), אבל ביכולת האנושית לעלות ולפתור בעיות בעזרת מילים כן, וכאן התחיל סיפור האהבה שלי עם ג'וש טילמן, הוא התגבר והתגבר עם גילוי האותנטיות של האמן.

rs-father-john-misty-02-6e5a4909-2a0a-4da3-88ad-4a16763fb16b

בריאיון בפודקאסט של סאבפופ, דיבר טילמן על המיזוגניות שלו בשירים כמו "Strange Encounter" ו-"The Day Josh Tillman Came to our Apartment", שני שירים הלקוחים מאלבומו השני, I love you Honeybear. הוא לא מצא סיבה להתנצל על הנימה השנויה במחלוקת של מילותיו כי בשירים הללו הוא תיאר מצבים מדויקים מאוד: רגעים ספציפיים שבהם, יותר מאשר ששנא את עצמו, הוא שנא נשים בפרט ואת כל העולם בכלל. אבל אילו רק רגעים, גחמות שהביאו אותו לקחת את העט ולכתוב שיר, פעולות שבאו לבחון את המחשבות הללו ולהפוך אותן לסיפורים מגוחכים. הלב שלו שנא באותו רגע, והוא לא נתן לקונבנציות או איסורים למנוע ממנו מלהוציא אותן לאור. האובר-היפסטרית מ-"The Day Josh…" היא טיפוס מעצבן, והדובר בשיר לא מתקמצן על דרכים לתאר את סלידתו ממנה, אך הוא עושה זאת גם על חשבונו, הרי הוא מי שממשיך לחזור אליה. טילמן הוסיף ואמר שמאז שהוא הבחין בכוח של המיזוגניות בשירים, הוא נמנע מלבצע את אותם בהופעות חיות מכיוון שהוא לא מסוגל לחשוב על החיוכים המיזוגניים שיכולים להתנוסס על פניהם של מאזינים/ות במהלך ההופעה, כי אז הוא יהיה אחראי ישיר לפרשנות ההרסנית של כל אחד ואחד מהקהל. בשביל טילמן, השיר אינו דובק אך ורק במיזוגניה, אבל מכיוון שהקהל הפך אותה לנושא עיקרי בשיר, הוא לא מעוניין להנציח אותו, יש לו עדיין את המגבלות המוסריות שלו.

זו רק דוגמא קטנה לאותנטיות שטילמן מבטא, הן באמנות שלו והן בדיבור הנרקסיסטי שלו על עצמו ועל תהליך היצירה שלו. הוא מודע לכך ש-"The Ideal Husband" הוא מסמך אישי מביך, אבל הוא יעשה ממנו שיר כי זה מי שהוא היה ברגע מסויים — זה מצב ספציפי שבו הוא הרגיש שהוא מאוהב מעל הראש והוא יכול פשוט לדפוק על דלתה של אשתו לעתיד ולצעוק לה: "אני סוף סוף נכנע, נמאס לי לברוח, בואי נעשה ילד (או נכניס אותו לתנור, אם בא לכם הומור שחור)." בתוך ההפכפכות שלו הוא מבטא את הכניעות האנושית לרגש, את ההתלהבות והייאוש שמביאים אחד להביע את עצמו בצורה שנראית לעין כמוגזמת, אבל מבפנים יודעים שזו תגובה אמיתית כי היא באה מבפנים. הוא יודה במגרעות שלו מבלי להתנצל, הוא לא יפחד לבטא את הסלידה שלו מבידור והוא תמיד ירכך את הכל בבדיחה פחדנית, הוא לא מושלם. זה היין והיאנג – המניה והדיפרסיה.

fjm-pure-comedy_445_445_c1

ועכשיו ל-"Pure Comedy" ה-"הכניסו כאן כל סופרלטיב מהלל". זהו אלבום שנכתב ע"י ג'וש טילמן שחשב עצמו חייזר והביט על האנושות מבחוץ. אחרי אלבום הטרנספורמציה שלו לפאת'ר ג'ון מיסטי, "Fear Fun", ולאחר שמצא לעצמו אישה ומקום להתגעגע אליהם ב-"I love you, Honeybear", טילמן החליט להפסיק עם האלכוהול, הסמים והסיגריות ולהישאר צלול כדי שיוכל לראות ברור את מצב העניינים מסביבו, ויצא האלבום הקוהרנטי ביותר שלו עד היום. האלבום "Pure Comedy" מתחיל מבחוץ, ממשיך לעתיד, נקטע מבפנים ואז ממשיך עד לקו הסיום שבו הוא מודה שבעזרת מוזיקה ואהבה באמת אין ממה לפחד, ופאת'ר ג'ון מיסטי התנדף לגמרי מהתמונה – עכשיו זה רק טילמן עומד עירום.

טראמפ הגיח לזירה הפוליטית, טכנולוגיה ממשיכה להביא חידושים אל עולם המאקרו והמיקרו, האינטרנט נותן לנו מספיק סיבות להתמכר אליו וטילמן רואה את כל זה כסיבה לדאגה. מבחינתו כל אלה הם סימפטומים ותוצאות של מגיפה בשם בידור, אותה כבר אי אפשר למגר, והיא בסופו של דבר תביא לנו את הסוף; אם לא סוף העולם, לפחות הסוף של האנושיות שלנו. בעידן שבו כוכב ריאליטי זוכה להיות נשיא של מעצמה, מתכנתים בונים קוד שאמור לעצב עתיד נגיש יותר ואחרים מנצלים אותו ליצירת פורנוגרפיה נגישה יותר, בעידן שבו אנחנו לא מפסיקים ללחוץ על כפתור ה-F5 כדי לדעת איזו כותרת חדשה עלתה, איבדנו את הדרך, שכחנו למה אנחנו בעצם חיים – בשביל לשרוד, בשביל להתמשך, בשביל לא למות. בידור הפך לתרופה משככת המטשטשת את הפחד האנושי מהמוות, או את חוסר המשמעות המדשדש במחשבותינו בין הפסקת פייסבוק אחת לאחרת. התרופה עובדת אולי יותר מדי טוב עפ"י טילמן, וכאן בדיוק הוא החייזר, כאן בדיוק הוא מי שכותב את שעל ליבו מבלי להתחשב בהלך הרוח החברתי, ומראה דרך אחרת.

בספר הכי טוב שנכתב אי פעם (אני מלאה בסופרלטיבים בפוסט הזה), "תמונתו של דוריאן גריי", דמותו של הצייר באזיל הייוורד אומרת "כל דיוקן שצויר ברגש הוא דיוקן של האמן, לא של הדוגמן. הדוגמן הוא רק מקרה, הזדמנות. לא אותו חושף הצייר. הצייר הוא הנחשף על הבד המצויר." ג'וש טילמן הוא הצייר ופאת'ר ג'ון מיסטי הוא הדוגמן, המסיכה בה טילמן משתמש כדי להוציא את האמת שלו. זו אמת כואבת, היא צריכה לכאוב לעוד אנשים, אבל היא לא תצליח לעולם לחדור דרך קיר הבידור הגדול.

כמו האותנטי הלא-מושלם של קירקגור, טילמן הוא שחקן בטורניר המדיה הגדול: הוא מתחזק פרופיל טוויטר ודף בפייסבוק, אך הוא עושה זאת בתנאים שלו, מקדם את האמנות שלו באמצעים המוכרים, אך עושה זאת מתוך משימה שהוא נתן לעצמו. היום הוא פירסם בטוויטר לינק לדף מוצר של מכשיר אשר מאונן בשביל הגבר, כאשר מוצעים מוצרים נלווים כמו משקפי VR או קלטות פורנו כלשהן. אנחנו רק צעד אחד לפני שבן או בת הזוג ילכו כל אחד לחדרו בשביל לקיים יחסי מין עם אשת/גבר חלומותיהם, וטיילור סוויפט היא כבר לא רק חרוז משלים של Oculus Rift, היא מציאות אנטי-אנושית.

האלבום הזה, בתוספת של חשבון הטוויטר של טילמן, דיברו אל היוהרה שלי וכך יצא שהתחברתי ל-"Pure Comedy" כמו מכורה. הקהל הרחב אינו מעוניין באמן מתוחכם, הוא אינו רוצה להתמודד עם מילים גבוהות ושירים עם מלודיה איטית שחוזרת על עצמה, אבל טילמן מתעקש להישאר מתוחכם ולבנות את השירים שירגישו כמו נצח, כי זה פשוט הוא והרצון שלו. ההמון לא ביקש נביא שקר, הוא לא רוצה אדם שיבוא ויגיד שאנחנו סך הכל מכורים והוא בטח ובטח לא יקשיב אל דמות של נוח עד שלא תישאר תיבה שתציל אותו. טילמן לא צריך קהל כי הוא כבר יודע מה הוא רוצה להגיד, וכל מה שהוא עושה מזה זה סך הכל אמנות. "הישרדות אמנותית," הוא אמר בפודקאסט שצוין פה לפני כן; לזה הוא שואף, ונראה שאת זה הוא מצליח לשמר לעצמו תחת החוקים (פחות או יותר) שלו. הוא לא צריך הצלחה, הוא רק צריך לשרוד, ופה האותנטיות האמנותית האמיתית.

טילמן הוא לא היחיד, אבל הוא מבין המעטים שמסתכלים מהצד ולא מפחדים לכתוב את שעל ליבם, בשפה שלהם, עם החוקים שלהם, עם הכלים בהם הם יכולים להשתמש כדי להעביר את המילה הלאה. מאז שהוא עטה על עצמו את דמותו פאת'ר ג'ון מיסטי, נראה שהוא השתחרר לגמרי, ודווקא המסיכה גרמה לו להיחשף לגמרי; גם אם לפעמים הוא מעדן אותה עם הומור, וכמה שהוא מבקר את הדימוי שלו בעיני העיתונות והקהל, נראה שהוא לגמרי מרגיש נוח עם עצמו, ואולי לשם אני חותרת, אולי בגלל זה האותנטיות כל כך חשובה ומושכת לי – כי גם אני רוצה לפרוץ ולהרגיש נוח עם עצמי, בין אנשים שמרגישים מספיק נוח כדי להודות בחסרונותיהם ויתרונותיהם מבלי לתת לפוליטיקות להוציא אותם זכאים על כלום.

שיהיה לכולם סופ"ש נפלא,

חן

מחשבות רנדומליות על "Pure Comedy" של פאת'ר ג'ון מיסטי

אחרי שקראתי מספר פעמים את המילים ושמעתי פעמיים את האלבום, פניתי אל המחברת שלי וכתבתי מחשבות – ומכיוון שמדובר באלבום שכולו כאוס, לא ראיתי סיבה להפוך את המחשבות הנ"ל לביקורת קוהרנטית, אז הנה:

"האלבום הוא כלא האמונות שלי" -ג'וש טילמן

למרות ששם האלבום האחרון של פאת'ר ג'ון מיסטי מתאר אותה ככה, הקומדיה של האמן אינה טהורה כלל. כאשר הוא מספר בדיחה, חצי אחד של המאזינים נאנח מעומס הפלצנות והחצי השני, כמו בשיר ההוא של הביג'יז (נו, ושל פיית' נו מור), מתחיל לבכות. ההומור השחור של ג'וש טילמן הפך כבד באלבומו החדש והוא מתחיל מהמום המולד של כולנו. חצי מאיתנו מגיחים אל העולם הזה מחוסרי תוכן, מה שהוא בוחר לקרוא לו ברזל, ורובנו לא יודעים מה מחכה לנו מעבר לקשת, ואין מדריך שייתן כמה תשובות, החינוך של רובנו מושתת על תשובה אחת.

1200

טילמן מעולם לא היה שמח, הוא מאוד מצחיק, אבל תמיד יש נימה של סרקסטיות, ציניות, פסימיות. אפילו באלבומו הראשון בו הוא נשא את הטייטל פאת'ר ג'ון מיסטי, הוא סיפר על דמויות שונות שחושבות על עצמן, הוזות כל הזמן או נידונו לסתם, כשבאמצע הוא מילא את החורים בפסיכדליה וקאנטרי שעידנו את הפינות החדות.

הפעם העצב והחרדה ברורים מדי לעין והמסקנות הפשוטות שכולנו כבר יודעים נמצאות בסופי שירים, אבל הכל עדיין אבוד. בכלא האמונות של ג'וש טילמן הכל חנוק גם כשהוא מביע רגש בשירים כמו "Smoochie" או "In Twenty Years or so", זה נשמע כאילו גם הוא נאחז באיזה ענף שברירי כדי להתמודד עם התודעה המייסרת שלו ולהשתחרר ממנה.

טילמן הוא אמן אבוד, הוא תלש את עצמו מילדות נוקשה ומאז מתנדנד בין חרדה אינסופית מפני סערות העלולות לבוא לבין הנחמה שהיא אישתו ומשפחתו המוזיקלית. האלבום הראשון שלו בתור פאת'ר ג'ון מיסטי היה סיפור של מסע ושינוי, השני ניזון בעיקר מפריחת האהבה ושאריות ניצנים של ביקורת פוליטית-תרבותית, והפעם הוציא טילמן אלבום של אדם שנמצא במקום, אדם שחווה מספיק בחייו כדי לשבת ולטעום מהחמיצות המתוקה של פרי הידע.

הכאוס שולט במילותיו, תוך כדי האזנה ממש ראיתי לפני עיניי את דמותה של רובין רייט (המדהימה) מהלכת כמו קבצנית בסיומו של "כנס העתידנים" (לא קראתי את הספר) ומסתכלת סביבה על המכורים כמוה, אנשים המנסים לקבץ עוד מהסם שיעוור אותם מן האמת.

485011b6c7964ceeae8c1ef5060b30c9.1000x1000x1

לרוב השירים אין פזמון חוזר, רובם בנויים מבתים על גבי בתים של נבואות פסימיות ותובנות פילוסופיות על הווה שנהיה קרוב יותר לאפוקליפסה. הכאוס תמיד שלט על רוחו של האמן; השאלות האינסופיות של התמודדות עם האחר, עם השליט ועם הסביבה כולה המותירות אחד כגרגר חול הרוצה להיסחף אל התשובה האולטימטיבית. אך אין "42" במציאות , רק בספרים ובמסקנות האישיות. גם ז'יז'ק, פרויד וקאמי ממשיכים להותיר אחריהם סימני שאלה ושם הכאוס האמיתי, ועוד יגיע היום בו אנשים ירימו ראשם ממסך האייפד, יורידו את משקפי ה-VR ויהלכו כקבצנים כמו הג'וש טילמנים אשר ראו וממשיכים להביט מהצד.

אבל האם זה כאוס ששווה לכתוב אלבום שלם עליו? האם טילמן הוציא יצירת אמנות או שמא הוא שיחרר חלק מעצמו מעול המחשבה והעביר אותה למוחות אחרים דרך צלילים מלודיים המולחנים בחצי-קפידה?

טילמן כועס, האמונה שהביאה אותו לעולם, ובתור כזה הוא לא רצה להיות חלק ממנו. הוא קילף את העבר מעצמו אבל הוא עדיין רותח בכל פעם שמדברים על רוח אשר נעים להסתתר תחת כנפיה המופשטות, מבלי לדעת אם היא קיימת או לא. הוא כועס על תעשיית הכלום התרבותי, מאות ערוצים המשדרים את אותו תוכן והופכים אותנו שבויים בתוך פנטזיה שאנחנו לומדים יותר, מרגישים יותר וכל זה בעצם תסביך התמכרותי חסר משמעות.

האם זו המוזיקה להקשיב לה? חד משמעי כן.

האם זו מוזיקה שארצה לחזור אליה? אולי במינון נמוך.

האם זה אלבום שייזכר גם בשנים לאחר מכן? טוב, ברור שלא, אלבומים הם כבר לא בשביל הקולקטיב אלא בשביל קהל יחידני יותר. היום זה פאת'ר ג'ון מיסטי, מחר פליט פוקסז יוציאו אלבום ומחרתיים, מי יודע איזה אמן קאנטרי יקריץ גיטרת פדאל סטיל וירטיט עוד קצת דם בתוך השחור שזורם בפנים. ובכל זאת שווה לציין אלבומים שהיו שחורים ובכל זאת הקפידו להכניס חיים אל תוך המיקס: "Automatic for the People" של REM למשל, בוב(י) דילן עם "Time out of Mind", "13" של בלר, בכל אחד מהאלבומים האלה היה אור, רגש, הרי זה הלב שפועם אותנו, לא המוח.

תשעת מדורי גיהנום עובר בן אדם, כופר הוא בנשמתו ואין מי שיכפר או יסלח מלבד עצמו. אבל "הקומדיה האלוהית" של דנטה לא עברה רק אש ושטן, היו גם מדורי גן עדן וביאטריס אחת. היצירה מסתיימת עם התגלותו של אלוהים בפני הגיבור אבל הבדיחה היא עליו – הבדיחה היא על חשבונם של כל אלה שלא מבינים כי להם האבן המתגלגלת, כל אחד וחוסר המשמעות, כל אחד וגודו שלא יגיע.

מי שמך, מר טילמן? מי שמך? להיות נביא מבחירה, פחדן מחוסר ברירה. הקמת שריפה מחרידה על הקרקע, הרעדת את זו מתחתיך וקראת להפסיק עם כל המשחקים הללו אבל מי יקשיב? מי יטמיע? האם הוא ראה טעם בלהוציא את כל הנבואות הנ"ל? האם גורלו להיבלע ע"י לוויתן?

האיזון הוא הלהבה יוצאת הדופן והיא נמצאת בין החלומות של הרומנטי לפוליטיקת הציניקן, בין האמונה באל אחד לאלילים אחרים המלמדים דרך אפליקציות מהי האופנה העכשווית. בין תומאס מאן, אוסקר וויילד וסטיבן פריי לאנשים שכותבים את אותו הדבר ופשוט נותנים שם אחר לכל דמות, בין סילביה פלאת', פטי סמית' ואמילי דיקינסון לבין אלפי מפיקים וכותבים אשר משלמים להם מלא כדי לעבוד על אלבום אחד. טילמן היה בשבילי איזון, ועכשיו איקרוס קורא לו להצטרף אליו בין קרני השמש.

אבל כמו כל חטא, זה היופי שמרכך, אותה גיטרת סטיל אינה מוקרצת באמת, כל צליל שלה הוא ברכה. הפסנתר מייצב את הקולות המנסים להשליט דיסוננס, המסקנה מהשיר הראשון מתחברת עם השורה האחרונה ואחד פלוס אחד באמת שווים שניים, והכל זה בעצם אני ועוד מישהו הנמצא אי שם מעבר לקשת. אי אפשר לסיים שחור בלי אור, בלי תזמורת כינורות מנחמות המזכירות שאותו יופי מסמם הוא הישרדותי ואם יום אחד אטעם את מתיקותו האמיתית אז אולי הכל באמת היה שווה את זה.

סעמק איתך, ג'וש טילמן. אם העולם ברובו עשוי מים והאדמה רק מטעה אותנו וגוררת לגרגרנות, אז המחסור באופטימיות שלך הפכה אותי למרדנית עם תקווה על דלג חצי שרוף.

אמרתי פעם שכל מה שאני רוצה זה אלבום שלם של "Holy Shit" מאלבומו השני, ועכשיו כשקיבלתי את זה איני יודעת למה. אפשר לתת לי חור שחור על כפית שכולה זהב, אבל מה היא שווה ללא הפעימות, ההתאהבות העיוורת והזכות להיות שותפה של מישהו.

והנה, עדיין לא גירדתי את קצה המחשבה של הליצן העצוב, אבל לפחות הוצאתי את זה. קל להסתכל על העולם מלמעלה ולהצביע על האשמים, אבל הפתרון הוא מלמטה, וגם אם שמעתי רמזים שלו מבצבצים פעם או פעמיים באלבום "Pure Comedy", הם לא הצליחו לנחם.

"האלבום הוא כלא האמונות שלי", הוא אמר, אז למה לקחת אותנו שבויים ככה? סעמק, למי לי הרגישות עכשיו?

חן.

רעש ומשי – על אלבומים חדשים

רגע לפני שאני שוקעת לתוך אמנים מוכרים, הנה מנה קטנה של יוצרים פחות מוכרים שהנעימו את זמני בתקופה האחרונה:

The Orwells – Terrible Human Beings

MI0004168863זה לא קורה הרבה שהאוזניים מבקשות פינוק שעשוי רובו מרעש מחשמל של גיטרות, גחמה קורט קוביינית לבכות את מר גורלי ולמחות עליו בדרכים שאני מכירה. כשזה קורה, והווליום רוצה להחריש, אני בדרך כלל פונה אל הנתיבים הידועים של הפו פייטרז ונירוונה (לפעמים אפילו דפטונז), אבל The Orwells הוציאו אלבום חדש בדיוק בזמן הנכון. חמשת הצעירים משיקגו לא היו צריכים לעבוד קשה בשביל לייצב לעצמם דימוי של ילדים רעים, ונראה שהם דבקים במיתוג הזה גם כשהם מתבגרים, והרעש שלהם, יחד איתם, ממשיך להפיק מלודיות שכיף להקשיב להן, מעבר למשחקי תפקידים ומילים שמדברות על סקס, סמים ופיקסיז. אחרי "Disgraceland" המצוין משנת 2014, ממשיכים חמשת הזרוקים ללכלך כפי שפאנק, גאראג' ורוקנרון הבטיחו לעשות כמה עשורים לפני כן עם אלבום בועט וחסר התנצלויות. בזכות רצועות שדורסות את האוזניים עם טרקטורים מלאים ברעש מחריש מעורבב עם שקט מהתל (אמרתי כבר פיקסיז, כן?), הצלחתי גם להחריש קולות לא בריאים ומרדתי בתחושות דרמטיות מדי שפלשו גם לשעות אור של שעון הקיץ. מומלץ בחום להקשיב לרצועה הפותחת והכיפית, "They put a body in the bayoo", ל-"Buddy" השובב והקצר ול-"Heavy Head" המפוצץ.

Blonde Tongues – Safe like Silk in Polyester Sheets

a0644797012_10אין כבר מה לחדש, כל כך הרבה שנים ואנחנו מנסים לשנות ולהשתנות ובסוף הכל נשאר אותו הדבר, לומדים תשוקה ומסבים כאב. זו לא אני שכתבתי את המילים הללו – אילו "Blonde Tongues" שבחרו להתחיל כך את האלבום שלהם.
ככה זה מרגיש עם האינדי-פופ החולמני – הגיטרות האיטיות, קול שמזכיר גלי ים רגועים, ואווירה של פסיכדליה קלילה ונגישה שקשה להימנע ממנה כי היא כל כך מוכרת ונדיבה בחיוביות שלה. הלהקה האוסטרלית נשארת במקום הנוח של הז'אנר, הצלילים שלהם עטופים במצעי משי, ותמיד תמיד נעים להכיר מחדש את הזכור יותר מדי טוב, כמו הגיטרות המדהימות בשיר "Paula E. Sheppard".  זהו אלבום יפהפה וזורם, היו הקשבות בהם הרגשתי שאני שומעת שיר אחד ומתמשך מהאורגנים הנעימים של "Jane Walks the Universe" דרך הקצב האיטי של "In an airport called Heaven" ו-"Goodbye to My Darlings" שנשמע כמו כל השירים שציינתי עד כה, אבל משי הוא נעים גם בפעם האלף שמרגישים אותו. אחד המאפיינים היפים ביותר בדרום-פופ הוא היכולת של הז'אנר להתאים לכל עונה. אם את "Stephanie" הכרתי ביום סגרירי, כשבחוץ הכל גשום, הוא עדיין מתאים גם כשאני מקשיבה לו עם שרוול קצר ומחשבות אביביות. קל לפסוח על מוזיקה כזו, אבל לפעמים שווה להשקיע ולשחות גם במים הרדודים.

Nadia Reid – Preservation

MI0004179616בסופו של דבר, הפולק הוא זה שנוגע הכי עמוק ונדיה ריד הניו-זילנדית סיפקה את הצורך במילים שיבינו את המבולבלת שהייתי בתקופה האחרונה. ריד הוציאה השנה את "Preservation" שרובו מושתת על אהבה שהייתה חייבת להסתיים או נגמרה בטרם עת.
ארוכות הקשבתי לכמיהה גברית, אילו עדיין המילים מהן אני מפיקה את מירב ההשראה שלי, אבל אין מבינה יותר מערגה הנובעת מנשים כמו קייט בוש, ג'ולי ביירן, ג'ואן באאז, פיג'יי הארווי ועכשיו גם נדיה ריד. בקול הנעים והמתוק שלה, מספרת היא על מעלליה עם המין הגברי, על הבלבול שנובע מהרצון שלה להיות עם מישהו והידיעה שיש גברים שאינם כל כך בריאים לה. היא צדה, מלקטת, מרימה את עצמה אבל אף פעם לא שוכחת שגם אם יש הכל, עדיין יש געגוע ליד גברית מחבקת. בעוד היא מתנדנדת בין העצמאות שלוקחת אותה קדימה לאותה ערגה שמשאירה אותה במקום עם חלומות ומחשבות על מישהו אחר, אני בתור מאזינה התענגתי על מלודיות יפהפיות, לפעמים מסעירות ולפעמים פשוטות ואיטיות, ובמילותיה היא חסכה לי במה שאני רוצה כל פעם להביע בפני עצמי אך לא מוצאת את המקום ממנו תצא אותה אמת. עכשיו כשאני חושבת על זה, יש משהו יפה בכך שגברים ונשים מביעים ערגה בצורה די דומה, שיש עמק שווה בין שני מינים שבמימדים אחרים הם שונים ברמות של של שמיים וארץ. הבלבול עדיין ישנו, אבל לפחות אני לא לבד בתוכו.

זהו, ה-7 באפריל המיוחל הגיע והביא אלבומים מיוחלים וחדשים של פאת'ר ג'ון מיסטי וטימבר טימבר. כולי תקווה שהם ייתנו השראה לעוד פוסט.

תודה שקראתם, מקווה שתהנו מהמוזיקה,
חן

מלא הרוח – על אלבום הבכורה היפהפה של נעמה הכהן

במקום שבו המילים של האמנית יותר אוטוביוגרפיות, כמות הרווחים הקטנים בהם יכולה המאזינה לאסוף כרית ושמיכה ולהנחיל את עצמה נהיים קטנים, וזה יכול להיות מאוד מרחיק למי שמסבה את אוזניה להקשיב למוזיקה בה היא משתמשת כדי להרכיב עצמה על רכבת ההרים הפרטית שלה. אבל באותו מקום שבו המילים של האמנית אישיות יותר, ולמאזינה אין מקום לסיפור שלה, יש את ההזדמנות לשים את עצמה בנעליה של האמנית ולהבין יותר, לגלות עולמות שהיא לא הכירה, לכאוב בדרך שהיא לא ידעה ולהבין נקודות מבט אחרות.

נעמה הכהן צמצמה את הרווחים הקטנים המדוברים, ובמקום פתחה חלון אל תוך עולמה הפרטי: בין קודש לחול, בין אישה לגבר, בין אישה לאישה, בין גיבורי הילדות לחלומות על בגרות אחרת, פחות כנה. בתור מאזינה הרגשתי איך היא מזמינה אותי להתארח מסביב לשולחן חגיגי ולשמוע את סיפוריה הקצרים על השינויים הרבים שעברו בחייה: החזרה בשאלה, המעבר מהמוסדיות של הדת אל אמונה יותר חופשיה, אהבתה כלפי נשים, ומערכת היחסים שלה עם הקונבנציות המיושנות שעדיין משום מה רודות בכולנו, קירי בטון שרק סוגרים וצוברים גובה עם הזמן שעובר.

a2289730076_16

הכהן מהתלת בקולה הקטן, משחקת את המילים מדי פעם, לפעמים מדקלמת, אפילו נאנחת ב"כשפיו היה מול פי"; היא משרתת את המשמעות כשהיא נעה בין מתיקות לקשיחות, בלי קישוטים מיוחדים, הרי בשביל עדויות אמתיות לא צריך סלסולים מיותרים, בשביל לשיר את לאה גולדברג ב"אלמלא הרוח" צריך בעיקר את המילים. מה שמשלים את הכנות של הכהן היא המוזיקה, היא ההפקה של בן אסתרליס הלוא הוא מורפלקסיס. הלהקה של הכהן מלפפת מסביב למילותיה עוד תחושות: הביטים מכתיבים את קצב המילים ב"רמת עמידר", ב"שקט" פריטות גיטרה פשוטות מלוות את המחשבות הפשוטות, ב"הקירות עדיין עומדים" מצטרפות גם הכינורות שיחד עם הדוברת נחנקות ונשברות, ובאמצע מחווה קטנה אל הפופ הישראלי של שנות ה-80 בשיר הלל למי שעזר להוציא מרחוק את הכהן מהארון – זלמן שושי.

בדיוק כמו עטיפת האלבום האפלולי, המוזיקה של הכהן מציבה תמונה מטושטשת מעט של היוצרת, מקרינה את עצמה על קיר סוגר כשמתחת גם הענפים סוגרים עליה, אבל הסוף אינו רע – מכאן בעצם נבעה היצירה היפה, מכאן המטרה של כל אחד כשהוא כותב, מלחין או מצייר – זה השחרור החף מיומרות, שאינו מבקש את תשומת הלב, אלא מזמין את ההבנה.

הופעות קרובות:

4.1 – בקפה ביאליק
31.1 – לבונטין 7
1.3 – הודנא בר

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: