עובד ונמצא – על עומר רביד ותרומתו הצנועה למוזיקה הישראלית

תנו לי את השפות הרומנטיות לדמיין שאני באיזה בית קפה ליד תעלה או סמטה יפה, איסלנדית כשהמוזיקה מפרשת את מזג האוויר בגן העדן של יונסי וביורק, תנו לי אנגלית לרוב כי אין כמו העושר המגוון שלה, אבל עברית? איך? איך זה שהיא לא מתחברת לי באוזן למוזיקה העכשווית? אם ישראל הישנה והיפה גורמת לי לערוג לכובע חלוצים ולשדות הפתוחים שהיום נישאים לגובה מכוער ואפור של בניינים, למה לא ישראל המודרנית והטובענית? הרי היו פה פעם רוק בכייני למהדרין, למה לא להישאב אל תוך שפת האם כשהיא נשמעת כאילו הושפעה ממיטב הלהקות מחו"ל? מלא שאלות, ויש לי רק תשובה צנועה ומצערת אחת: אני פשוט לא מתחברת למוזיקה כשמלוות אותן מילים בעברית, כמובן שיש יוצאי דופן אך הם מעטים.

את עומר רביד אני מכירה דרך אילת, השותפה לדירה והבסטי, איתה הוא עבד בחברת הייטק אי שם בטירת הכרמל. חצי התראינו פעם אחת כשהוא נתן לאילת ולי טרמפ במעלה הר הכרמל ונוצר קשר עין ידידותי דרך המראה (תודה לעומר שהזכיר לי את זה), אבל בפייסבוק קורים קסמים ונפלאות ועקבנו אחד אחרי הטעם המוזיקלי של השני (הוא אחראי לאיכות הטובה של תמונת הקאבר בעמוד של הבלוג!). ההבדל הגדול בינינו הוא שבעוד אני מביטה מן הצד ונהנית מהסיפורים והמילים שמכניסה לי המוזיקה, עומר צלל לאט לתוך התחום, והשנה הוא חוגג יציאת EP חדש, עם תקווה לעוד שייצאו עם הזמן.

צילום: איילת זיק אל

ה-EP, שהופק והוקלט ע"י היוצרת קרן אבראשי, נותן טעימות מהצדדים המוזיקליים השונים כמו גם הצדדים האישיים שלו רביד. "אבידות ומציאות" ו-"דלק" הם מחווה מתוקה לימי הרוק הישראלי המהוללים מהניינטיז, כשבפלייליסטים היו מבצבצים שמו כמו "מופע הארנבות של ד"ר קספר", "קרח 9" ו-"איפה הילד"; "אחרי הסערה" הוא בלדה של ניינטיז אחר שידע ג'ארוויס קוקר מענטז, דיימון אלברן שר על חיים בפארק ורומנטיקה עדינה שעוטפת את הקצב האיטי. "ימיי וימיי" ממשיך את הקו המאוהב בדואט יפהפה עם אבראשי, ואין ספק בכלל מאיפה שואב רביד את ההשראה שלו – מהאהבה שלו.

בכתביו הוא משלב את אוצר המילים הנעים של אותה ישראל יפה וישנה עם הלכלוכים של היום. נשמע שהמוזיקה משמשת את עומר בכדי להוציא את הרומנטיקן בתוכו, ויש הרבה ממנו בחומרים שלו, גם אם הוא לפעמים נשמע נצלן ולוקח כל פירור שהוא יכול בתור דלק לחיים ("דלק"), גם אם חסר ביטחון מול השלמות של מי שעומדת מולו ("אבידות ומציאות") הוא עדיין יודע להגיד את התודה שלו על כך שהאהבה הייתה והיא עוד נשארת – לפני שבוע וחצי הוציא סינגל חדש ויפה (השיר האהוב עליי) בשם "בואי", בו בצניעותו הוא מבקש עוד מנוכחותה של אהובתו. יש עוד חומרים לגלות בעולם היוטיוב כמו "כוכב" התמים והמתוק המבוסס על שיחות של עומר עם ילד או "יותר טוב" הבוסרי והאופטימי.

 

לאט לאט עושה עומר את צעדיו אל קהל רחב יותר, הוא מוציא יותר שירים לחלל הוירטואלי, אבל הוא כרגע לא מתכנן להופיע כי משפחתו המתרחבת נמצאת בראש מעייניו. כשזה יקרה, אני סקרנית לגלות כיצד הרומנטיקה תעבוד כשזו לא אהובה שעומדת מולו, אלא קהל שגם רוצה למצוא את האנשים להפנות אליהם את המילים היפות שעומר כתב.

העברית עדיין קשה לי באוזן משום מה, אבל תמיד כיף שיש מי שמזמין לאתגר את הסלידה ולטשטש אותה.

לאיפי של עומר – https://omerravid.bandcamp.com/

לעמוד שלו בפייסוש – https://www.facebook.com/omer.ravid.music/

מלא הרוח – על אלבום הבכורה היפהפה של נעמה הכהן

במקום שבו המילים של האמנית יותר אוטוביוגרפיות, כמות הרווחים הקטנים בהם יכולה המאזינה לאסוף כרית ושמיכה ולהנחיל את עצמה נהיים קטנים, וזה יכול להיות מאוד מרחיק למי שמסבה את אוזניה להקשיב למוזיקה בה היא משתמשת כדי להרכיב עצמה על רכבת ההרים הפרטית שלה. אבל באותו מקום שבו המילים של האמנית אישיות יותר, ולמאזינה אין מקום לסיפור שלה, יש את ההזדמנות לשים את עצמה בנעליה של האמנית ולהבין יותר, לגלות עולמות שהיא לא הכירה, לכאוב בדרך שהיא לא ידעה ולהבין נקודות מבט אחרות.

נעמה הכהן צמצמה את הרווחים הקטנים המדוברים, ובמקום פתחה חלון אל תוך עולמה הפרטי: בין קודש לחול, בין אישה לגבר, בין אישה לאישה, בין גיבורי הילדות לחלומות על בגרות אחרת, פחות כנה. בתור מאזינה הרגשתי איך היא מזמינה אותי להתארח מסביב לשולחן חגיגי ולשמוע את סיפוריה הקצרים על השינויים הרבים שעברו בחייה: החזרה בשאלה, המעבר מהמוסדיות של הדת אל אמונה יותר חופשיה, אהבתה כלפי נשים, ומערכת היחסים שלה עם הקונבנציות המיושנות שעדיין משום מה רודות בכולנו, קירי בטון שרק סוגרים וצוברים גובה עם הזמן שעובר.

הכהן מהתלת בקולה הקטן, משחקת את המילים מדי פעם, לפעמים מדקלמת, אפילו נאנחת ב"כשפיו היה מול פי"; היא משרתת את המשמעות כשהיא נעה בין מתיקות לקשיחות, בלי קישוטים מיוחדים, הרי בשביל עדויות אמתיות לא צריך סלסולים מיותרים, בשביל לשיר את לאה גולדברג ב"אלמלא הרוח" צריך בעיקר את המילים. מה שמשלים את הכנות של הכהן היא המוזיקה, היא ההפקה של בן אסתרליס הלוא הוא מורפלקסיס. הלהקה של הכהן מלפפת מסביב למילותיה עוד תחושות: הביטים מכתיבים את קצב המילים ב"רמת עמידר", ב"שקט" פריטות גיטרה פשוטות מלוות את המחשבות הפשוטות, ב"הקירות עדיין עומדים" מצטרפות גם הכינורות שיחד עם הדוברת נחנקות ונשברות, ובאמצע מחווה קטנה אל הפופ הישראלי של שנות ה-80 בשיר הלל למי שעזר להוציא מרחוק את הכהן מהארון – זלמן שושי.

בדיוק כמו עטיפת האלבום האפלולי, המוזיקה של הכהן מציבה תמונה מטושטשת מעט של היוצרת, מקרינה את עצמה על קיר סוגר כשמתחת גם הענפים סוגרים עליה, אבל הסוף אינו רע – מכאן בעצם נבעה היצירה היפה, מכאן המטרה של כל אחד כשהוא כותב, מלחין או מצייר – זה השחרור החף מיומרות, שאינו מבקש את תשומת הלב, אלא מזמין את ההבנה.

הופעות קרובות:

4.1 – בקפה ביאליק
31.1 – לבונטין 7
1.3 – הודנא בר