פרידה מפרינס/סימני הזמן/רצף זכרונות

Prince HBS

עברו שלושה ימים מאז שפרינס מת. כבר הרבה שנים שהוא אחד האמנים שאני הכי אוהב. הפוסט הזה יהיה רצף תודעה, אוסף זכרונות (שייתכן שלא יהיו לפי הסדר, כי לך תזכור) קטנים של שורה וחצי או גדולים של פיסקה, שינסו להסביר, גם לעצמי, למה. ועל הדרך להסביר אולי קצת איך אני מרגיש אחרי המוות הנוראי הזה. אז כואב לי, וממש קשה לי לכתוב את הכל, אבל אני מקווה שזה גם ישחרר קצת. על הדרך, נראה לי שזה יזכיר לי תחנות רבות בהתפתחות שלי כחובב מוזיקה משוגע. חיכיתי כמה ימים, לא רק כי רציתי שהרגשות ישקעו קצת (טרם שקעו), אלא גם כי פרינס היה אמן ששמעתי המון. לא הייתי צריך שהוא ימות בשביל זה. לכן, כל הדיסקים שיש לי שלו היו ברכב, ורציתי שאכתוב את הטקסט הזה בעת האזנה. דחיתי קצת את השלב של להעלות את הדיסקים הביתה. ועכשיו אני שומע את קופסת הלייב שלו, שתוזכר בהמשך, וכותב. התמונה כאן למעלה היא, אגב, העטיפה של האוסף המשולש שלו, והדיסק הראשון שקניתי שלו. אבל נגיע לזה מאוחר יותר.

זכרון ראשון. גיליתי את מייקל ג'קסון. אני יליד 85. כשהייתי בגיל שאפשר ליפול לרשת מוזיקלית זה כבר ממש לא היה באופנה לאהוב אותו. גיל 14-15 בערך, במצעד השבועי של גלגלצ, שהיינו שומעים גם אם היינו באמצע שיעור, עם האזניות, הייתה פינה בשם "היה היה", נדמה לי. השמיעו שם להיטים שהיו במצעד באותו תאריך מספר שנים קודם לכן. הם השמיעו את Thriller, ואמרו שמדובר בשיר הנושא מתוך האלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים. באותה תקופה צרכתי מוזיקה דרך הנפסטר ודרך קאזזה (זוכרים?). הורדתי הכל. אלבומים, קטעים נדירים, מה שאתם רוצים. וזו הייתה הפעם הראשונה שגיליתי שאפשר לאהוב אמן ברמה כזו. לימים האהבה הזו נרגעה קצת. היום אני אוהב בעיקר את Thriller ואת Off The Wall, אולי בגלל כל החשדות נגדו, שבסוף תמיד היו שם, והאשמה שבלאהוב אותו בעקבותיהם. כך או כך, ידעתי על הסו קולד יריבות שלו עם פרינס, אבל לא ניסיתי להאזין לו בגלל זה. ועדיין, כך שמעתי על השם לראשונה, וזה גם אולי קצת רקע על הדרך שבה הפכתי להיות מי שאני, לפחות לגבי היחס שלי למוזיקה. או שבעצם זה אותו דבר.

זכרון שני. כאמור, באותם ימים צרכנו מוזיקה בנפסטר. לא היה אינטרנט מהיר. כשהורדת שיר וקצב ההורדה היה 3 ק"ב לשניה היית אומר "בוא'נה, זה טס!". ציטוט אמיתי. בכל מקרה, יום אחד אני פותח את הנפסטר. לפי האינטרנט זה היה ב9.3.2001, מה שממקם אותנו בכיתה י'. פרינס שחרר שיר חינם בנפסטר, The Work Pt. 1, שלימים נכנס לאלבום The Rainbow Children.חברות התקליטים, שהיו רחוקים מלהבין את המהפכה שנפסטר חוללה, נלחמו בה בכל אמצעי שעמד לרשותם. והנה, אמן מיינסטרים גדול ראשון משתף איתם פעולה. אמרתי ניתן צ'אנס. אהבתי את השיר, וכך התחילה האהבה שלי לאמן הענק הזה. התחלתי להוריד עוד המון דברים, שירים, אלבומים, ומה שנקרא בשעתו מגה-מיקסים, או בעברית:מחרוזות. נורא נהניתי מאלו. איפשרו לי להכיר הרבה להיטים מבלי להוריד המון קבצים. יש מצב שעוד יש לי כמה במחשב הקודם.

זכרון שלישי. וקצר. לא היה לי כבלים בבית. באיזה שהוא שלב בהתפתחות השכלתי המוזיקלית, וגם בהשפעת מייקל ג'קסון, רציתי להכיר גם את הקליפים הגדולים בכל הזמנים. מצאתי איזו רשימה של 100 הוידאו-קליפים הגדולים בכל הזמנים(אולי הרשימה הראשונה שהתעסקתי איתה, וגרמה לי להיות חובב רשימות). באותם ימים לא היה יו טיוב. לא היו לנו כבלים בבית. קליפים היה קשה מאוד להשיג בקובץ. אבל היו קבוצות בmIRC שאפשרו למשתמשים, בדרך לא דרך, להוריד קליפים. אז הגעתי גם ל 1999, במקום ה-  91 ברשימה. למען האמת, גם היום אני מתקשה לומר מדוע הוא שם בכלל. אבל שיר מופתי. ככל הנראה הפעם הראשונה שראיתי קליפ כלשהוא של פרינס.

פרט טריוויה קטן, רק כי הזכרתי את mIRC. כמה שנים טובות הכינוי שלי שם היה שמם של שלושת האלילים שלי. MICHAELJACKSONPRINCEMADONNA. בדיוק כך. לימים גיליתי את REM והכינוי שלי הפך ל Rapid-Eye-Movement. טרו סטורי.

זכרון רביעי. את כל הדיסקים שלי באותה תקופה רכשתי ב"צליל" בקניון חיפה, עליה השלום. אחרי ששמעתי את הקבצים שהורדתי, הסתובבתי קצת בחנות . בין השאר היה שם את האוסף שהזכרתי קודם. רק שבשעתו אוסף משולש עלה הרבה כסף, ודאי לנער בן 16. בטח משהו כמו 220 שקל, אם אני צריך לנחש. אז יכולתי רק לחלום עליו. עברה תקופה, שמעתי פרינס פה ושם, אבל האוסף הזה היה חייב להיות שלי. 220 שקל לא היו לי. אז יום אחד החלטתי להתקשר לחנות. אני עוד זוכר את המספר (לימים גם עבדתי שם). ענה לי אמיר, לימים כתב ב"ידיעות אחרונות", בין השאר. הצגתי את עצמי כלקוח קבוע, ואמרתי לו שאני ממש רוצה את זה ומה הסיכוי להנחה. אמר לי יאללה בסדר. לא זוכר כמה הוא הוריד מהמחיר, אבל זה היה מספיק, אולי רק בשביל ההרגשה, כדי לרוץ לחנות ולקחת את הדיסק הזה, סוף סוף.

היום אנחנו כבר יודעים, מדובר באחד הדיסקים ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיי. אני זוכר שהכנסתי את הדיסק למערכת, או אולי לדיסקמן. בום. When Doves Cry. מה זה בכלל הסאונד הזה. Pop Life, מי ידע מה זה פסיכדליה בכלל. כל הסאונד הזה פתאום היה ממש מוזר. לקחו הרבה האזנות כדי להתרגל אליו. בכלל, את "כשהיונים בוכות" לא אהבתי הרבה זמן. סאונד מוזר מדי. מצחיק לחשוב על זה היום. בסוף, עף לי המוח. שמעתי את האוסף המון. מה שמצחיק באמת זה לגלות אמן באמצעות אוסף, רק שהוא מגיע עם דיסק שלישי של B Sides. דהיינו מאזין מתחיל מכיר גם לא מעט קטעים נדירים. פרינס המשוגע הזה. בי סיידים כמו Erotic City או How Come U Don't Call Me Anymore כבי סיידס. היו יכולים להיות להיטי ענק.

זכרון חמישי. הרבה זמן כל מה ששמעתי מפרינס היה האוסף לא הכרתי שירים שלא יצאו כסינגלים מהאלבומים. רציתי להמשיך. יום העצמאות. היה קריר. הלכתי לבמות בחיפה עם הפליז שלי. באיזה שהוא שלב בערב הכנסתי יד לכיס הפליז, ומצאתי שם משהו כמו 300-400 שקל. הרבה כסף לנער בגילי. היה ברור שהכסף הולך על Purple Rain בדיסק. יום יומיים אחר כך סיפרתי לאמא שמצאתי כמה מאות שקלים בכיס של הפליז. היא הייתה קצת בשוק, כי מסתבר שהיא השתמשה בו מתי שהוא, וחיפשה את הסכום הזה לא מעט זמן ולא הבינה לאן הוא נעלם. מתוך הבנה שכבר התחלתי לבנות על הסכום המדובר, היא השאירה אצלי כמות כזו או אחרת של כסף, ו "גשם סגול" אכן נוסף לאוסף שלי.

זכרון שישי וקצר. אני ממש זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את The Most Beautiful Girl in The World ברדיו. זו הייתה הפעם הראשונה שגיליתי את המוזיקה שפרינס הוציא אחרי 92. זה עדיין אחד השירים שלו שאני הכי אוהב.

זכרון שביעי. 22.4.2004. ממקם אותנו לקראת סוף כיתה י"ב, קצת יותר משלושה חודשים לגיוס. האלבום Musicology יצא יומיים לפני. זה היה האלבום הראשון של פרינס בלייבל גדול מזה כמה שנים. שובו לחיק המיינסטרים, ואפילו בשעות המיינסטרים בגלגלצ השמיעו את שיר הנושא. בכל מקרה, יומיים אחרי צאתו היה ספיישל פרינס ב"עסק שחור", תכנית המוזיקה השחורה האגדית והמנוחה. בדיעבד אני נוטה לומר שמדובר באחת מתכניות הרדיו הטובות ששמעתי. אולי הטובה שבהן. שלושה רגעים זכורים במיוחד: הסינגל רמיקס של Gett Off פנטסטי. שלושה שירים של פרינס, לבד, על פסנתר. עד היום אחד הדברים שאני הכי אוהב שפרינס עשה. הוא ופסנתר. זה מתוך הקופסא One Nite Alone…Live! שמאוד מאוד כדאי לכם לשמוע. אותי קטעי הפסנתר האלה ריגשו בטירוף.

אני זוכר שלפני השיר האחרון בתכנית קוואמי (אני די משוכנע) התחיל לדבר עליו. ואני זוכר שהאופן שבו הוא דיבר עליו, והמילים שהוא אמר, גרמו לי לבכות עוד לפני שהשיר התחיל. וזה היה שיר שעוד לא הכרתי, והוא הרג אותי כבר בהאזנה הראשונה. לא הרבה זמן לאחר מכן רכשתי גם את האלבום בו מופיע השיר הזה, Parade הנפלא. זה היה Sometimes It Snows in April, שעם מותו של פרינס באפריל, קיבל משמעות חדשה.

כאמור, עד היום אני זוכר את החוויה הזו מאוד חזק, כך שאם למישהו/י שקורא/ת את זה יש הקלטה של הספיישל הזה – זה הזמן לומר זאת.

 זכרון שמיני, שנזכרתי בו כמה ימים אחרי פרסום הפוסט. מוסיף אותו כאן לרגל יום השנה למותו של פרינס. לפני הצבא ניסיתי להתקבל לגלי צה"ל כעורך מוזיקלי. הגעתי לשלב האחרון, ואז אלדד קובלנץ לא קיבל אותי. השאיר צלקת. שירתתי דווקא שירות נהדר בחיל הקשר, ואני זוכר את התקופה הזו כאחת היותר טובות בחיי. יום אחד הגיעה איזו מפיקה של גל"צ לבסיס ועשתה איתנו את קולות החיילים או משהו. הפלוגה בחרה פלייליסט. זכרתי את ספיישל פרינס ב"עסק שחור", וכמה השיר הזה ריגש אותי אז (ועדיין). אז ביקשתי אותו, והיא גם הקליטה אותי מגיש אותו. הוא נורא ארוך אז הוא גמר איזו חצי תכנית. אבל הוא גם נורא יפה אז לא נורא.

זכרון תשיעי. פרינס היה גיבור מוזיקלי די מוקדם שלי. אני מניח שאחרי ששמעתי את המחרוזת פסנתר המוזכרת לעיל, הוא נכנס לרשימת החלומות שלי, לכמה אמנים שאני חייב לראות בלייב. ראיתי את כל מי שרציתי, והוא האחרון שנשאר. היום אנחנו יודעים שזה כבר לא יקרה. אבל הנה משהו שלא סיפרתי להרבה אנשים: היה לי כרטיס להופעה שלו. אפילו שניים, יומיים ברצף, בפסטיבל הג'אז במונטריי שבשווייץ. ב – 15.2.2013 התחילו למכור כרטיסים לפסטיבל הג'אז. פרינס הודיע על שלוש הופעות, שלושה ימים ברצף בפסטיבל. שבת, ראשון ושני. מכיוון שאני דתי, ויתרתי על שבת (למרות שאולי זה היה אפשרי כי היא הייתה יוצאת, אבל היום קשה לי לענות על זה. הייתי במשמרת בסטימצקי ביום שישי, כשהתחילו למכור את הכרטיסים. די הזנחתי את המשמרת הזו, ועשיתי הכל כדי להשיג כרטיסים להופעות. לקראת אמצע המשמרת היו לי כרטיסים. אחד לכל אחת משתי ההופעות. רציתי לכתוב בפייסבוק שאני נרגש בטירוף ושזה לא ייאמן וכו', אבל משום מה לא כתבתי.

במהלך השבת הסתכלתי על לוח השנה. הסתבר שמדובר בתשעה באב. אני לא יכול ללכת להופעות. טוב שלא כתבתי שום דבר בפייסבוק. מכרתי את הכרטיס לאיזה בלגי, שזכה מן ההפקר כי היה לגמרי סולד אאוט, ואני הפסדתי, כנראה, את הופעת חיי. לא חלום שהספקתי להגשים, והשבוע הסתבר שכבר לא אזכה. אם למישהו/י בא להשיג הקלטה של ההופעות האלו, זה ישמח אותי.

כמה מילים אחרונות, מבלי לחלק לעוד זכרונות ופסקאות. את פרינס גיליתי לגמרי במקרה, ולגמרי לבד. לא היו לי עוד חברים שאהבו אותו כשהייתי בתיכון. הוא היה רק שלי. ובמובן מסויים אני מרגיש כך עד היום. הכרתי עוד אנשים שממש אוהבים אותו רק ממש מאוחר, כשהפייסבוק התחיל להתפתח והתחלתי להיכנס עמוק לתוך קהילת ההופעות הישראלית. אבל בסוף, כשאני שומע פרינס, אני נזכר ביום ההוא, שבמקרה פתחתי את הנפסטר ונתתי צ'אנס, ולאחר מכן חיי כבר לא נראו אותו דבר. אני כבר לא יודע אם זה יותר פוסט על פרינס או יותר פוסט עליי, אבל זה לא באמת משנה, ואולי זה בעצם בדיוק אותו הסיפור.

תודה שקראתם עד כאן. בשורות טובות.ופרינס – Thank you for a funky time.

מודעות פרסומת

קייס צ'ויס בבארבי: אהבה שלא תלויה בדבר

לפני שאפרט מה היה בהופעה של קייס צ'ויס, אמש בבארבי, אגיד דבר אחד: לכו להופעה הערב.

הסיבה שבגינה אני חושב שעליכם ללכת הערב לבארבי, היא דווקא להקת החימום. A Fragile Tomorrow, שמם. נדמה לי שאף אחד לא ידע בכלל שתהיה להקת חימום, ועל אחת כמה וכמה להקת חימום מחו"ל. הלהקה האמריקנית הצעירה הזו (המתופף ביקר בארץ במסגרת "תגלית", אגב) נראית כאילו הם יצאו מאיזו מסיבה Cמועדון הפינגווין, כאילו לא חלפו שלושים שנה. לפרקים הם נראו כאילו הם יצאו מקליפ של Weezer. ואכן, הם גם נשמעים כמו להקת אלטרנטיב מתוחכמת מהניינטיז, והם היו פשוט נהדרים. הקהל קיבל אותם בהתאם, ורק בשביל לגלות אותם שווה ללכת הערב לבארבי. בסוף ההופעה הם שאלו את הקהל אם הם יבואו להופעה שלהם אם תהיה להם הופעה שלהם, לבד, בישראל. הקהל הריע ממושכות, ואני לא אופתע אם זה יקרה מתי שהוא. נדיר שלהקת חימום היא גילוי כזה, אז קחו את ההזדמנות. לא מזמן רץ באינטרנט איזה מאמר שטוען שלא מגלים מוזיקה חדשה אחרי גיל 30, לכאורה מחוסר עניין. רוב הקהל אמש היה מבוגר מ 30, ונראה שהוא קיבל אותם בהתלהבות. אז יש הפתעות.

הנה דוגמית:

ואם זו לא סיבה מספיקה עבורכם ללכת להופעה הערב, אז יש גם איזו להקה בשם קייס צ'ויס שמופיעה אחריהם.

ההצלחה האדירה של קייס צ'ויס בארץ היא תופעה יוצאת דופן. והיא באיזה שהוא מקום גם דורשת הסבר. גם אמש הבארבי היה מלא עד אפס מקום, כאילו הם לא ביקרו כאן כמה וכמה פעמים בשנים האחרונות. מה יש בלהקה הזו שגורם לאנשים לבוא שוב ושוב להופעות שלהם?

לא משנה מה היה בסט ליסט, הקהל אהב אותם. קייס צ'ויס הגיעו לכאן במסגרת סיבוב לקידום אלבומם הטרי, A Phantom Cowboy. בהתאם לכך, הלהקה ביצעה בהופעה את כל האלבום. כמו באלבומים אחרים של הלהקה, גם כאן יש איזון בין שירי רוק בועטים לבין בלדות נעימות לאוזן. למרות הכמות הגדולה של השירים החדשים, הקהל קיבל כל שיר באהבה ענקית. מאיפה שאני עמדתי גם הייתה כמות לא מבוטלת שכבר ידעה את כל המילים.

מעבר לכך – יש משהו בכך שלהקה מגיעה לכאן שוב ושוב, כתחנה קבועה בסיבוב שלהם, ובכך שהם באים לקדם אלבום ומבצעים את כולו בהופעה שמעיד על נורמליות בשוק הופעות החו"ל בארץ. מדינה ככל המדינות. וזה משמח.

אחרי שלושה שירים מהאלבום החדש, מגיעה הקלאסיקה Hide, והקהל, שבכל מקרה קיבל את הלהקה בחום, כאמור, יוצא מגדרו. שרה בטנס, הסולנית, מתרגשת מאוד, ואי אפשר לפספס את זה, כמו שאי אפשר לא להתרגש איתה ביחד. לאחר מכן היא מבצעת את שיר הסולו שלה, Daddy's Gun, שמספר על תאונה שמתרחשת לילד שמחליט לשחק באקדח של אבא שלו. היא אומרת שמצער אותה שהשיר עדיין רלוונטי, אולי בנוגע למדיניות הנשק בארצות הברית.

לאחר מכן הלהקה מבצעת את הסינגל החדש והכבד שלהם, Private Revolution. גם אותו הקהל מקבל בחום, וזה לא מובן מאליו. את השיר הבא, Woman, היא מקדישה ללסביות בקהל. נשמעת תגובה מחברות לא מעטות בבארבי אמש. אחרי שיר סולו נוסף של שרה בטנס, הם מבצעים את I Will Carry You מהאלבום הקודם, Echo Mountain, שמבחינת המעריצים כבר הפך לחלק בלתי נפרד מהרפרטואר של הלהקה, והתגובה בהתאם.

ואז, סוף סוף, מגיע עוד שיר מהניינטיז, Believe מתוך Cocoon Crash המצליח. הקהל יודע כל מילה, ושר בקול. שרה בטנס מתרגשת, על סף דמעות, מודה לקהל שהוא שר, ואומרת בעברית "אנחנו אוהבים אתכם". הקהל לא נשאר אדיש.

אחרי עוד כמה שירים מהאלבום החדש, וגם שיר אחד של Woodface, ההרכב של גרט בטנס, מגיע Not an Addict הקלאסי, והקהל שוב יוצא מגידרו ושר את כל המילים. צמרמורת אמיתית. שיר נוסף מהאלבום החדש, I Was Wrong About Everything סוגר את החלק הראשון של ההופעה, לפני ההדרן. אם לשפוט על פי הביצועים בהופעה, זה השיר הכי כיפי באלבום החדש.

בהדרן הם מבצעים את Echo Mountain שכאמור כבר נהפך לחלק בלתי נפרד מהקטלוג שלהם, שיר נוסף מהאלבום החדש, וגם את Cocoon Crash הנהדר, ששוב מלהיב את הקהל.

אחרי עוד ירידה מהבמה, הם חוזרים להדרן אחרון, כמובן עם Everything For Free. גם כאן, הקהל צועק כל מילה, וגם כאן, צמרומורת.


יש משהו בשירים של קייס צ'ויס, בקלאסיקות, שתופס אותך. שאולי מעורר איזה געגוע ישן לתקופה אחרת. לקהל הנאמן בארץ כנראה יש זכרונות טובים מהשירים האלו, שטבועים בו עמוק עמוק, מתחת לעור. תוסיפו את זה לצניעות של הלהקה, שעולה עם להקת החימום שלה, שאומרת לקהל שהיא אסירת תודה. שמתרגשת מכל מחווה קטנה של הקהל. אולי החיבור של כל המרכיבים האלה מסבירים את ההצלחה האדירה הזו.

בעיניי, למרות כמות השירים החדשים ושירי הסולו, לראות קשר כזה של להקה וקהל זה משהו נדיר ומרגש. בשביל זה, וגם כאמור בשביל מופע החימום הנהדר, שווה ללכת היום לבארבי.

Go Your Own Way (to Cologne) – או:פליטווד מק בקלן

נראה לי שאנגלית בכותרת זה תקדים פה בבלוג, אבל לא יכולתי לוותר על הרפרנס המטופש. מתנצל. ובכן, כבר כתבתי בקצרה בפייסבוק על ההופעה המושלמת של פליטווד מק בקלן, שזכיתי לראות בשבוע שעבר. נתבקשתי על ידי הילה להרחיב על ההופעה, ולהילה לא אומרים לא.

אי אז במרץ, פול מקרטני הודיע על טור באירופה. לא התלבטתי יותר מדי (בעיקר כי ספרינגסטין לא מופיע השנה), ורכשתי כרטיס להופעה שלו באמסטרדם. כהרגלי, אם אני כבר נוסע לחו"ל, אני מנסה לתפוס כמה שיותר הופעות במהלך שהותי שם. התחלתי לבדוק קצת מסביב, וגיליתי הופעה של מארון 5 באמסטרדם, ושל פליטווד מק (בהרכב המלא של Rumours!) בקלן. הסתבר שקלן לא רחוקה במיוחד. השגתי כרטיס לא רע ביציע. מספר ימים לאחר שרכשתי את הכרטיס, גיליתי ששוחררו כרטיסים משובחים, שורה רביעית על הרצפה באמצע. ניסיתי להתווכח עם קופת הכרטיסים, ממש התחננתי שיחליפו לי, עד כדי כך שהגעתי לסו קולד נציגה בכירה, שאחרי דיון ארוך היא פשוט ניתקה לי בפנים. גרמנייה. גם כן.

לבסוף החלטתי להשתדרג, ורכשתי את הכרטיס המדובר. נותרתי עם שני כרטיסים.  יום אחרי מארון 5, לקחתי בצהריים רכבת לקלן. הדרך הייתה פשוט מדהימה ביופיה. אני לא איזה חובב טבע גדול, אבל וואלה, יש דברים שאי אפשר להישאר אדישים אליהם. פרדסים ענקיים ממש צמוד למסילה, פתאום מגיח לו איזה בית שעומד באמצע שום מקום, פרה, סוס או כבשה עומדים באמצע מדשאה ענקית. לא ברור בכלל. הרבה קסם.

הגעתי למקום ההופעה, ה Lanxess Arena. מדובר בארנה סטנדרטית באירופה. מלא מלא אנשים, בעיקר בגיל של ההורים שלי. להזכירכם, יש לי כרטיס להיפטר ממנו. הסתבר שההופעה לא במצב של סולד אאוט, ולכן אאלץ להיפטר ממנו בהפסד. רק שקיויתי להפסיד פחות משהפסדתי בפועל. לבסוף נאלצתי לוותר ולשחרר, ולהפסיד קצת. מה לעשות. בדיעבד, אגב, גיליתי הודעה בתיקיית ה other בפייסבוק, של מישהו שרצה לרכוש. ממש מבאס. מילא.

מספיק הקדמות, להופעה עצמה: התיישבתי לי במקום הפנטסטי שלי, ממש ממש קרוב לבמה. כמה שאני אוהב הופעות, ברוב המקרים אני לא מתפוצץ מרגש באופן מיידי. זה לוקח זמן, שיר או שניים. אבל לא במקרה של פליטווד מק. הם עולים לבמה, ודופקים ביצוע אדיר ל The Chain, שהוא אגב השיר היחיד ב Rumours שכל הלהקה כתבה ביחד. Rumours הוא אחד האלבומים הנמכרים ביותר בכל הזמנים, והוא גם הסיבה שאני ורבים אחרים יודעים לאיית את המילה הזו. אבל לענייננו, הוא אחד האלבומים ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיים, ואני מאוד מאוד אוהב אותו. השיר שהם פתחו איתו את ההופעה הוא אחד השיאים שלו. כבר בשיר הראשון מסתבר שהם לא איבדו את הטאץ'. לינדזי באקינגהאם מבריק על הגיטרה, כריסטין מקווי לא איבדה אוקטבה אחת מהקול האלוהי שלה, ג'ון מקווי הוא עדיין עמוד השדרה של הלהקה, מיק פליטווד הוא מתופף ענק, ורק סטיבי ניקס לא מסוגלת להגיע לגבהים שהיא הגיעה אליהם בעבר, אם כי היא לגמרי יוצאת מזה בכבוד. אבל בשורה התחתונה, החבר'ה ביצעו שיר אחד, וכבר התרגשתי בטירוף. פשוט אדיר.

ב Rumours יש אחד עשר שירים. בהופעה בוצעו תשעה. ארבעה מהם פתחו את ההופעה. Crowd pleasers, אבל בלי להתפשר. ב Dreams הסתבר שהקול של סטיבי ניקס כבר לא כתמול שלשום. עם זאת, היא מודעת למגבלותיה, וכשאין צורך לעלות גבוה מדי, היא נשמעת נפלא. ביצוע נורא יפה. ב Second Hand News באקינגהם כבר נוטף זיעה, שוחט לגיטרה שלו את הצורה. קשה לי להבהיר כמה הביצועים פשוט מושלמים. מדובר בלהקה רעבה. הם ממש הזיעו שם, עבדו קשה כדי שהקהל יהיה מרוצה. אחרי ארבעת השירים האלו, הלהיטים לא הפסיקו להגיע. Riahnon בביצוע יפהפה, Everywhere קסום לגמרי. פשוט עוצר נשימה, איזה קטלוג יש להם. אחרי עוד כמה שירים, הלהקה יורדת להפסקה קלה, מלבד לינדזי באקינגהאם, שכאמור כבר נוטף זיעה. הוא מחזיק את הגיטרה האקוסטית שלו, ומבצע לבד את Big Love. עד עכשיו לא ברור לי: א. איך הוא לא התמוטט, וב. איך המיתרים לא נקרעו. נסו לחשוב על רשימה של הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים. תראו שם את קלפטון, הנדריקס וכדומה. אני לא זוכר שרואים את באקינגהאם למעלה. הביצועים ל Second Hand News בתחילת ההופעה, והביצוע ל Never Going Back Again, בקצב איטי-איטי, לבד, מוכיח שהוא פשוט חייב להיכנס לרשימות הללו. האיש לא ייאמן. כמה רגש על הגיטרה, כמה רגש בשירה, במבע. הוא יכול לבצע שיר כל-כך איטי ושקט, אבל להזיע כאילו הוא ביצע את השיר הכי מהיר ותובעני שיש. אי אפשר שלא להאמין לו.

הלהקה חוזרת לעוד מספר שירים. ביניהם Gypsy הנהדר, Little Lies בביצוע עשיר, Gold Dust Woman, השיר שהפך לסמל של סטיבי ניקס עצמה, לכינוי שלה. ואכן, היא עוטה מעין שכמייה מוזהבת, ושרה אותו. כאמור, המנעד שלה אינו אדיר כשהיה, אבל כזמרת שמודעת למגבלות שלה, היא מתאימה את השיר ליכולות הנוכחיות שלה, ובהתחשב בכך, הביצוע נפלא. שני שירים אחר כך – אחד השיאים של ההופעה, ואחד השירים שאני הכי אוהב בקטלוג שלהם, ואולי בכלל – Go Your Own Way. חיכיתי לרגע הזה מתחילת ההופעה. איזה. שיר. אדיר. כמה קפצתי וצרחתי. נפלא נפלא. לינדזי באקינגהאם בשיאו, וכל הלהקה לגמרי תרמה את חלקה בביצוע הזה.

הלהקה יורדת, וחוזרת במהרה לקול תשואות הקהל, שהוא בכלל מדהים. שיר ראשון בהדרן – World Turning. באיזה שהוא שלב בשיר, הלהקה יורדת מהבמה, ומיק פליטווד, שקיבל סט נוסף של תופים באמצע הבמה (בנוסף לסט האחורי), פשוט קרע להם את הצורה. סולו ארוך ארוך. בדיוק כמו שאמרתי על באקינגהאם לגבי הרשימות וכדומה – מדובר במתופף לא ייאמן, בטח בגילו. סולו משוגע. כמובן שהקהל מתחרפן, ואז הלהקה חוזרת. ברור לי שאתם כבר לא מאמינים לי, כי אני אומר על כל שיר שני שהוא שיא, אבל הנה, הגיע גם Don't Stop (בביצוע כריסטין מקווי עם הקול שלא התיישן ברגע). השיר שהפך לסמל של הקמפיין של ביל קלינטון בשעתו (מה לעשות, זו האסוסיאציה הראשונה שלי), וגם אחד השירים הכי טובים ב Rumours. שיר מלהיב לאללה, והוא כמובן עושה את העבודה על הקהל. את ההדרן סוגר Silver Springs, לא שיר מאוד מוכר, סוג של outtake מ Rumours, שנוסף לאלבום באחת המהדורות האחרונות שיצאו. שיר יפהפה, ועוד ביצוע נפלא של סטיבי ניקס.

הלהקה ירדה מהבמה. עכשיו, אני התרגשתי לאללה מהמון רגעים בהופעה, אבל וואלה, אם לא הייתי מקבל את Songbird הייתי מתאכזב. האמת שמיק פליטווד עשה לי קצת טיזינג. כשהוא הציג את חברי הלהקה (הוא היחיד שהיה בכל גלגוליה הרבים), הוא כינה את כריסטין מקווי our songbird. הגדיל ואמר במהלך ההופעה our songbird has returned. (הלהקה הופיע בלעדיה תקופה ארוכה, ולבסוף היא נענתה וחזרה אליהם) השיר הזה הפך להיות הסמל שלה, ובצדק. בדוקומנטרי משובח על Rumours, חברי הלהקה מספרים על הפעם הראשונה שהם שמעו את השיר, וכמובן שהוא שחט אותם לגמרי. אני מניח שכבר הבנתם – אחרי ההדרן, עלתה כריסטין מקווי, לבדה, עם פסנתר, וביצעה את השיר הזה. אני על סף דמעות רק מלכתוב על הרגע הזה. הקול שלה נשאר פשוט צלול ומרגש. התרגשתי כל ההופעה, כאמור, אבל השיר הזה כבר שבר אותי לגמרי. איזה סיום מדהים. לא יכולתי לבקש יותר. יש לי עוד סיפורים קצת משוגעים על קלן, אבל זה לא הזמן או המקום.

שורה תחתונה, מה שאני חושב שאני לוקח מההופעה הזו, היא ההבנה שמדובר בלהקה ענקית באמת, ושלינדזי באקינגהם לא מוערך מספיק כגיטריסט, מיק פליטווד לא מוערך מספיק כמתופף וכריסטין מקווי לא מוערכת מספיק כווקאליסטית. והם, ביחד עם סטיבי ניקס וג'ון מקווי נתנו לי ערב בלתי נשכח. ואני אסיר תודה על כך. עושה רושם שפליטווד מק לא יופיעו עוד הרבה. תפסתי אותם, כנראה, ממש לקראת הסוף, מה שהופך את החוויה הזו גם לזכות גדולה וחד פעמית. הנכדים שלי, בעז"ה, ישמעו עליה.

תודה שקראתם/ן.

בלונד רדהד בבארבי: על כוחה של התמדה

החלק הכי חשוב בהופעה של בלונד רדהד, אמש בבארבי, קרה בעיניי עוד לפני שהיא התחילה. כלומר, עצם העובדה שההופעה הזו נקבעה, והעובדה שקרתה בפועל היא חשובה ביותר. בין אם ההופעה הייתה טובה (וכן, היא הייתה מצויינת), ובין אם לאו, עצם העובדה שהיא התרחשה, מעידה רבות על שוק ההופעות המקומי.

בלונד רדהד חזרו לכאן בפעם השלישית. אין לקחת כמובנת מאליה את העובדה שאמנים רבים חוזרים לכאן שוב ושוב בשנים האחרונות. מדינה קטנה, עם קהל לא גדול, שאמנים כמו בלונד רדהד, דפש מוד, מוריסי, מדונה, קלקסיקו, אפגן וויגס ועוד ועוד, בוחרים לחזור לכאן טור אחרי טור, ומצליחים למכור כרטיסים. חלק מהאמנים אפילו מוכרים את כל הכרטיסים מראש. מדינה בסדר גודל כזה, עם שתיים וחצי מועדוני הופעות ראויים שמגיעה לסטאטוס הזה, היא עניין די נדיר.

אז בלונד רדהד שבו לישראל, אחרי קצת פחות מארבע שנים. כאמור, סימן נוסף לנירמול של שוק ההופעות המקומי אל מול שוק ההופעות האירופאי. כמו בפעם הקודמת, גם אמש הגיעה הלהקה בעקבות אלבום חדש ומצויין, Barragán, שיצא בספטמבר האחרון.

הלהקה ביצעה לא פחות משבעה מתוך עשרת השירים מהאלבום החדש. זו בחירה מסוכנת, שכן הרבה יותר נוח לבצע את השירים הישנים והאהובים, אבל הבחירה הזו השתלמה, הפעם. בעיקר בגלל שהאלבום נהדר. למשל, No More Honey היפה, עם הקול הנפלא והייחודי של קאזו מאקינו. שיר נוסף מהאלבום, Mine to Be Had מרגיש כמו שיר מהאלבומים המוקדמים שלהם, מלודיה בלונדינית-ג'ינג'ית טיפוסית.

הקהל מקבל את כל החומרים, חדשים כישנים, באהבה. הלהקה, המורכבת מצמד התאומים האיטלקים סימונה ואמדאו פאצ'ה, וכאמור מהסולנית היפנית קאזו מאקינו. הם מנגנים ביחד כבר יותר מעשרים שנה, וניתן לראות את זה. משהו ביניהם פשוט עובד. הסאונד מהודק, התקשורת ביניהם כל הזמן נראית לעין, גם אם מתבצעת בעיקר במבטים. עשרים שנה, ועדיין רואים את הרעב של הלהקה הזו לבצע את השירים הכי טוב שהם יכולים, ולתת לקהל שואו ראוי. התקשורת הזו הספיקה כדי שההופעה תהיה מצויינת, גם אם התקשורת עם הקהל הייתה די מינימלית.

למרות שהחליטו לבצע כמעט את כל האלבום החדש, הקהל בהחלט התפנק עם לא מעט קלאסיקות. עבורי השירים מהאלבום Misery is a Butterfly היו השיא של ההופעה. שירים כמו Melody, Falling Man ו Doll is Mine נשמעים מקוריים וטריים כאליו יצאו אתמול, ולא לפני קצת יותר מעשור. הביצועים רעננים ומדוייקים.

הקהל היה נהדר, גם בשירים בתחילת ההופעה, שהיו שקטים יותר, ובוודאי מרגע שבלונד רדהד החליטו להעלות את הקצב לאט לאט, עד שהגיעו לשיר הקצבי שנעל את ההופעה, 23, מתוך אלבום באותו שם. בלונד רדהד הראו את כל הארסנל המרשים שלהם, עם שירים משלל תקופות, בשלל סגנונות, והשכילו לשלב שירים שקטים יותר עם שירים קצביים לקראת הסוף, כדי שנדע בדיוק מה יש להם להציע, ונדע שגם בפעם הבאה שהם ישובו לכאן, יהיה כדאי לנו לא לפספס.

סקאנק אנאנסי בשוני: ערב של חום ואהבה

מטורף, משוגע, חד פעמי, בלתי נשכח. עוד סופרלטיבים? כל סופרלטיב שתזרקו יתאים למה שקרה אמש (שלישי) בשוני. הקהל היה מדהים, הלהקה הייתה מהודקת, מדוייקת והרמונית ומעל הכל – סקין, אחת הסולניות הגדולות של העשורים האחרונים, ואייקון ניינטיז ראשון במעלה, שהייתה לה את היכולת להרים את האמפי באוויר במבט אחד, אבל בחרה לעשות הרבה יותר מזה.

היה חם ולח וצפוף, אבל לא נראה שלמישהו אכפת. כולם צעקו, קפצו, התרגשו – ועם הזיעה נתמודד אחר כך. וזה נכון גם לגבי הלהקה.

כמעט עשרים שנה חלפו מאז שחררו סקאנק אנאנסי את אלבום הבכורה שלהם, Paranoid and Sunburnt, אבל הלהקה שראינו אמש רעבה כאילו הוא יצא אתמול. חבורה של מוזיקאים כל כך מסורים, כל כך מלאי תשוקה.

התשוקה וההתלהבות של הלהקה ושל הקהל באו לידי ביטוי לכל אורך ההופעה. נכון, להיטים כמו Secretly ו Hedonism היוו את השיאים עבור רוב הקהל. אך עדיין – היו שיאים שהמוזיקה הייתה חלק שולי בהם, החלק המהותי היה הקשר בין הלהקה לקהל, ובין סקין לקהל בפרט.

סקין החליטה, כנראה, להלחיץ את האבטחה אמש. שוב ושוב. לא זו בלבד שהיא הרביצה crowd surfing כל שיר שני, אלא שהיא הגדילה לעשות ופשוט ירדה לקהל, הפכה לחלק ממנו. ויותר מכך – כשהמאבטחים רדפו אחריה, נצמדו אליה (ובסה״כ עשו את עבודתם) היא ביקשה מהם שוב ושוב עד שעזבו אותה. היא הרגישה בטוח עם הקהל שלה. היא ביקשה מכל הסובבים אותה לשבת, עד שהגיע הזמן לקפוץ. וברגע הזה היה לי ברור – אין אף אחד בקהל שיצא בלי חיוך ענק על הפנים. איזה רגע מדהים.

אמש בשוני היה ערב ששילב קהל נלהב ונאמן, להקה רעבה ומשובחת, וסולנית מדהימה אחת, סקין, מעל כולם. משולש האהבה בין המרכיבים האלו הוא דו כיווני, והוא מלא תשוקה. המרכיבים האלו יצרו חוויה באמת בלתי נשכחת. הם מופיעים בשוני גם הערב, וגם הערב השני סולד אאוט מזמן. אמש הסתבר שלגמרי בצדק.

טומאהוק בנוקיה: מייק פאטון כל יכול

צריך להודות על האמת: את מה שאכתוב כאן הייתי כותב בכל מקרה בו מייק פאטון עומד על הבמה.

מייק פאטון מבקר פה באופן תדיר. פחות או יותר כל פרוייקט או להקה איתה הוא מופיע מגיעה לפה להופעה. כך, זכינו לקבל אותו בשנים האחרונות עם פיית' נו מור האגדית ועם האלבום האיטלקי הנפלא שלו Mondo Cane. ציוני נלהב, אם כן.

אתמול הוא הגיע עם אחד הפרוייקטים היותר אהובים שלו, טומאהוק. נכון, ההופעה התחילה מעט באיחור ונכון, היא הייתה מאוד מאוד קצרה, וארכה כשעה. אבל מי שהגיע אמש לנוקיה יצא מרוצה.

ופאטון, שכבר מכיר אותנו כל כך טוב, לא איכזב. השתולל על הבמה, צעק, לחש – מה זה משנה בכלל. הוא אחד הפרפורמרים הכי טובים שיש לרוק להציע, ואחד הווקאליסטים הגדולים בתולדות הרוק. הוא באמת עושה מה שהוא רוצה. בכל שיר שהם ביצעו נותרתי פעור פה למראה ומשמע יכולותיו. וכן, זה נכון כשהוא מתפרע, זה נכון כשהוא לוחש, וזה אפילו נכון כשהוא מבצע שיר קאנטרי (!).

כאמור, הקהל אמש הגיע לראות את פאטון, אבל הוא לא יכול להרשות לעצמו להגיע בלי כמה מוזיקאים מוכשרים סביבו. טומאהוק מורכבת גם מדוויין דניסון, הגיטריסט של -The Jesus Lizard, ג'ון סטיימר, המתופף של Helmet וגם מטרוור דאן, הגיטריסט של המלווינס, שגם עבד בעבר עם פאטון ב Mr. Bungle. המילה סופרגרופ לא מוגזמת במקרה הזה. והחבר'ה נתנו עבודה – ועם ווקאליסט כמו פאטון, לא פשוט להתבלט כמוזיקאי ברקע.

טומאהוק הגיעו אלינו עם האלבום החדש והמשובח Oddfellows. כמה משובח? בא נאמר שהקהל לא התלונן ולא חיפש קלאסיקות. כל שיר שבוצע מהאלבום החדש – פנינה. בכלל, הסינגל הראשון מתוכו, Stone Letter היווה את שיא ההופעה. מופרע לגמרי. ואם זה לא מראה לכם להקה רלוונטית מה היא – אינני יודע מה כן.

עוד שיאים כללו את God Hates a Coward הקלאסי, שפתח את ההופעה בבום, את Just One More, חידוש לג'ורג' ג'ונס, אגדת הקאנטרי שמת רק לפני חודשיים. השיר, שמבקש רק עוד כוס של יין, ביקש, בביצוע אמש, עוד כוס של עראק. וברור לכולנו שאין כמו מחוות כאלו כדי להלהיב קצת את הקהל הישראלי.

לפני שהתחיל לבצע את Just One More, פאטון אמר את מילות הפרידה שלו. הוא הכין את הקהל לשיר קאנטרי. אני, וכנראה עוד מספר אנשים בקהל חשבו שהוא צוחק. כשהוא ביצע את השיר, הייתי בטוח שכל רגע זה עומד להתפרץ. אבל לא. פאטון, הווקאליסט המגוון הזה, פשוט ביצע שיר קאנטרי בלי להתבלבל. והוא ביצע אותו באופן יפהפה. אם תרצו, דווקא השיר האחרון, שיר קאנטרי, ששמו Just One More, הותיר את הקהל מבקש (לפחות) עוד שיר אחד.

כאמור, המופע היה קצר, והקהל יצא מנוקיה באחת עשרה. שעה בסה"כ. בוודאי שכולם היו שמחים להישאר שם עוד שעה לפחות, אבל קשה לומר שמישהו יצא באמת לא מרוצה. אין דבר כזה לצאת לא מרוצה מהופעה של מייק פאטון. אז עד הביקור הבא, ניאחז בזכרונות האלו.

הפט שופ בויז בנוקיה: הרימו את ההיכל, בסופו של דבר

מי שהיה בהופעה הקודמת של הלהקה בביתן 1, אי שם ביולי 2009, ציפה לקבל מופע מרהיב ומלא בלהיטים. הוא התבדה חלקית, אבל קשה לי להאמין שבסופו של דבר מישהו יצא לא מרוצה.

בעיניי, היו במופע כולו מספר בעיות, שבסופו של דבר לא הפריעו לו להיות מהנה ביותר: ראשית, נוקיה לא מתאים להופעת פופ, בוודאי אם הפרקט לא מוגדר כאזור עמידה נטול כסאות. זה לא קונצרט, והקהל מצפה לרקוד. שנית, האלבום עליו מתבססת ההופעה טרם שוחרר, ולכן אפילו הקהל הנאמן ביותר עוד לא מכיר את החומר. כמו כן, הקהל ציפה למופע מרשים בהרבה, מבחינה ויזואלית, אחרי ההופעה הקודמת בתל אביב, ומהבחינה הזו ההופעה הנוכחית הייתה מאוד צנועה: שני רקדנים, תפאורה מינימלית ביותר, כאשר הבמה ריקה במשך רוב המופע, ווידאו ארט מרשים למדי על מסך מאחורי הבמה. זהו. להופעה של הפט שופ בויז מדובר ממש בבמת צנע.

חרף העובדה הזו, צמד הרקדנים הצליח לעורר עניין במספר שירים. התלבושות והמסיכות שהרקדנים לבשו היו מקוריות ומפתיעות (כמו ב Axis שפתח את המופע, למשל). מדי פעם נוסף לבמה עוד אביזר כזה או אחר. ב Love Etc., שהתגלה כלהיט ענק חרף גילו הצעיר, הפט שופ בויז נכנסו לתוך מיטות מאונכות, כאשר על השמיכות מוקנות סמויות מרקדות. אולי הקטע המרשים ביותר במופע.

אך ככלל, המופע היה מאוד מינימלי, והסתפק בתאורת ליזרים ברחבי ההיכל שהייתה יפה למראה.
לעניין הישיבה – איזור הישיבה על הפרקט הפך מהר מאוד לאיזור עמידה, כצפוי. לא הייתה כל סיבה לשים שם כיסאות מלכתחילה. העניינים התחילו להתחמם מאוד מהר, כאשר כבר בשיר השלישי הבויז ביצעו את הקלאסיקה שלהם Opportunities (Let's Make Lots of Money), ואנשים כבר החלו לקום מכסאותיהם. בהמשך, Suburbia זכה לביצוע בלתי נשכח, עם מסיכות של שוורים על פניהם של הרקדנים, עניין שאולי גרם להרמת גבה או שתיים, אבל גם הפך את הביצוע למיוחד במינו.

רגע מעניין ונהדר נוסף היה ביצוע לשיר של ברוס ספרינגסטין, Last to Die, אותו הם לקחו לכיוון שלהם, ומאוד רחוק מהביצוע המקורי. זאת ועוד, השיר המקורי לא יצא מעולם כסינגל, והבחירה בו מפתיעה כשלעצמה. אחריו הגיע גם ביצוע יפה ל Somewhere המפורסם מ"סיפור הפרברים". ביחד עם Go West של ה Village People ו Always On My Mind שידוע בעיקר בביצוע של אלוויס פרסלי, ניתן לראות את המנעד הרחב של האמנים שהשפיעו על הצמד. ותמיד, כשהם מבצעים קאבר, הם לוקחים אותו לכיוון אחר, מעניין, ואף פעם לא לוקחים ממנו את הנשמה.

אחרי עוד מספר סיכונים של שירים שרוב הקהל לא מכיר כמו Leaving ו Thursday, הם חזרו לשביל הבטוח, והקהל החזיר להם באהבה רבה. על אחת כמה וכמה כל פעם שניל טננט זרק את צמד המילים "תל אביב". Works every time.

מ Rent והלאה, הגיע שרשרת להיטים שלא תאמן. אין הרבה הרכבים שיכולים לתת רצף כזה: Miracles, It's A Sin, Domino Dancing, Go West, Always on My Mind, West End Girls  וסיום עם Vocal החדש. במהלך הרצף הפשוט מדהים הזה, הם ירדו פעמיים מהבמה, והקהל הריע ממושכות ורק רצה לקבל עוד ועוד להיטים. גם אחרי הסיום, הקהל לא ויתר, והריע כמה דקות, עד שהאורות שוב נדלקו.

כאמור, בהופעה היו כמה בעיות, וקשה לומר שהיא הייתה ברמה של ההופעה הקודמת – אבל אין אף לא אחד שנכח אמש בנוקיה, ולא יצא עם חיוך על פניו. ובסופו של דבר, זה אומר הכל. יש להניח שהם ישובו לכאן בעוד מספר שנים, וסביר שהקהל יחזור, ויהנה שוב מהלהיטים שלא נס ליחם.

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: