פוסט על טקס האוסקר שיהיה כנראה המשעמם ביותר שאצפה בו

אילו הבחירות שלי אילו אני הייתי חברה באקדמיה שבוחרת למי לתת פסלון מוזהב ומלא חשיבות שקייט ווינסלט בחרה לשים אותו בשירותים שלה.  אני לא אוהבת להביע את סלידתי מכל אמנות כלשהי כי זה תמיד מוביל לדיון שלא מוביל לכלום, אבל בגלל שהשנה אני התאכזבתי ברמה יוצאת דופן מהסרטים שיצאו בעונת הפרסים שלה, לא יכולתי לשמור על שתיקה.
אזהרה: זהו לא פוסט לבעלי לב שאוהב את הסרט "כוכב נולד" או בערך כל סרט אחר שיצא השנה.
בואו נתחיל – 

שיר פסקול וזה:

downloadרוצה: תום יורק, "סספיריום" – זה באמת לא עיוורון רדיוהד שאני לוקה בו כשאני כותבת את המילים הללו. זה גם לא האנטי-כוכב-נולד שהתפתח בתוכי תוך כדי צפייה בסרט, זה פשוט אחד השירים הכי טובים ששמעתי שהצליח להעביר תחושה של נשיות דרך קול של גבר-לא-גבר בשם תום יורק. בשיר אחד הוא המחיש פרנויה, תזוזה ופנטזיה; בתוך שיר אחד הוא יצר סקרנות שלמה לסרט שאני בחיים לא אראה כי אני ואימה לא ממש חברים; בתוך שיר אחד הוא שם מנגינה אחת מכשפת של פסנתר והפך אותה לתולעת האוזן הכי טובה שהיתה לי בשנת 2018.

הימור: ליידי גאגא ושות', "רדוד" – שם השיר מסכם את הביקורת שלי על הסרט ועל-כן גם על השיר. הביצוע שלו, לעומת זאת, מדהים ואני מודה שיש לי חולשה לפעמים למלודרמטיות הווקאלית של גברת גאגא.

סרט אנימציה:

MV5BMjMwNDkxMTgzOF5BMl5BanBnXkFtZTgwNTkwNTQ3NjM@._V1_SX150_CR0,0,150,150_רוצה והימור: ספיידרמן – אני לא הראשונה להגיד את זה, אבל באמת מדובר בסרט הספיידרמן הכי טוב שיצא, והוא לא יכול היה להיות כזה בלי האנימציה המדהימה שעזרה למגוון העולמות המקבילים להתנגש אחד בשני בצבעים חיים ויפים. מעבר לאנימציה הכתיבה בסרט הזה היא מתוחכמת – נעה בין הומור עצמי בריא לבין נגיעה באוכלוסיות שונות שלא ראיתי עדיין בסרט קומיקס, כן, יותר מב"הפנתר השחור" האוברייטד. יש פה ייצוג בלי דחיפה מיותרת לגרון שלי שכבר מאס בכל דבר שהוא פוליטי בעולמו הסופר-מאוס של הוליווד.

צילום:

רוצה: רק לא "כוכב נולד" – ציינתי את האנטי שלי לסרט הזה מהשורה הראשונה.

הימור: רומא – חייבת להחמיא לדרך שבה קוארון השתמש במצלמה כדי לגרום לי בתור צופה להיצמד למסך ולעקוב אחר מעשיה של גיבורת הסרט בסצינה הפותחת של הסרט. רק בגלל זה שווה לתת את הפרס לסרט הזה, וחבל רק שהתסריט והמשחק לא עמדו באותה רמה כמו של מלאכת הצילום בו.

תסריט מעובד:

רוצה:  רק לא "כוכב נולד"

הימור: בלקנסמן – כי ספייק לי ושות' הצליחו ליצור תסריט שהוא לפחות חצי-כוח כמו מי שהייתי רוצה שיזכה בפרס התסריט המקורי.

תסריט מקורי:

DIRECTOR-BOOTS-RILEY-150x150מאוד רוצה:  הוא לא מועמד אבל אני לא שואלת אף אחד – Sorry to Bother You– בוטס ריילי יצר (בסרט הראשון אותו כתב וביים, חובה לציין) תסריט הזוי לגמרי עם קצב מסחרר; הוא כתב ספר סינמטי שאני הייתי ממש שמחה לקרוא; הוא הניע את הדיאלוגים בין קומדיה, מדע-בדיוני ופנטזיה מוחלטת; הוא יצר עולם מקביל שנראה בדיוק כמו שלנו, אבל נתן לו טונים מוגזמים מדי כדי שאנשים לא ייקחו אותו יותר מדי ברצינות. כמה נחרדתי מהסרט זה, ככה הוא היה כתוב מצוין. כמה צחקתי מהסרט, ככה הוא היה המיוחד במינו של השנה.

הימור: רומא, למרות שאין בו באמת תסריט כל כך מיוחד.

בימוי:

רוצה והימור: אלפונסו קוארון – רק על עבודת הצילום המרהיבה של הסרט הזה, חוץ מזה אין לי יותר מדי מה להגיד עליו.

alfonso_cuaron_x29095053x_crop1542629787098.jpg_1970638775-150x150

שחקנית בתפקיד משנה:

the-favourite-trailer-yogos-lanthimos-rachel-weiszרוצה: רייצ'ל וייז – יש בשחקנית הזו עוצמות מטורפות שהיא לא מדברת; היא לא מאלה שתעשה יציאות מלודרמטיות בשביל להוכיח את זה, היא גם לא תבחר לעצמה תפקידים יותר מדי גדולים, היא משחקת כל דמות בכזו עדינות כאילו מדובר באותן דמויות ובכל זאת לכל דמות היא נותנת (בכוונה או לא בכוונה) רגישות משלה. לוייז היו את השורות הכי טובות ב"המועדפת" וגם אם כשהיא העבירה אותן מאחורי הקיר, בלי שיראו אותה בכלל, לא יכולתי שלא להקשיב לה ולפחות לנסות להזדהות עם הדמות של הגברת צ'רצ'יל. מה גם שמעבר לרגישות, וייז הביאה למסך בכשרון מוחלט את אחת הדמויות הנשיות הכי חזקות שראה המסך הגדול.

הימור: רג'ינה קינג – היא מדהימה ב"אם רחוב ביל היה יכול לדבר", אבל לא מדובר באחד התפקידים הכי מרשימים שלה.

שחקן בתפקיד משני:

michael-shannon-long-way-back-home-jeff-nichols-300x150רוצה: מייקל שאנון (כי באמת לא איכפת לי מי יזכה פה) – הוא השחקן הכי טוב שיש בעולם הזה, ואף אחד לא יוכל לשכנע אותי אחרת. מצידי שיביאו לו פסלון של כבוד או משהו על כל העבודה שהוא עשה בשנה האחרונה – אם זה על "What they Had" בו הוא שיחק את האח הרגיש של הילארי סוואנק (הנהדרת גם היא), או התפקיד שהוא שיחק בקליפ של לוצרו בבימויו של האחד והיחיד והמיוחד והתסיים-לכתוב-כבר-סרט ג'ף ניקולס, או שהיו נותנים לו על הקליפ שהופיע בו לשיר של הלהקה Local H. לא היה שחקן משנה שהרשים אותי השנה פשוט, אז ברירת המחדל תמיד תהיה שאנון כי מגיע לו מבחינתי את כל הפרסים על משחק בעולם שאינם "ראזי".

הימור: מהארשלה עלי – הוא שחקן מצוין, התסריט שניתן לו איפשר לו להראות את זה בחצי-כוח (שלא כמו ב"אור ירח"), אבל זה יהיה כיף לראות אותו שוב עומד שם, נושא נאום עם הכריזמה המחרמנת שלו ולצפות עוד קצת בחזות הטעימה שלו. קיצר, הוא חתיך.

שחקנית בתפקיד ראשי:

TheFavourite-150x150רוצה: אוליביה קולמן – דבר ראשון והכי פחות חשוב: אם קולמן תזכה היא תיתן את הנאום הכי מצחיק בכל הטקס ותרים אותו בכמה שלבי איכות. דבר שני ויותר חשוב:  קולמן היא לא השחקנית הראשית בסרט "המועדפת", זה בעצם משחק משולש שלה, של אמה סטון ורייצ'ל וייז, אבל בחרו להכריז עליה כשחקנית ראשית אז יאללה, והיא באמת הייתה הכי בולטת בסרט הזה. דבר שלישי והכי חשוב: כמו בכל תפקיד שהיא עושה, קולמן היא כוח שמסוגל לשלב באותה שנייה קומדיה, דרמה והרבה הזדהות. הדמויות של אמה סטון ורייצ'ל וייז מתחרות על תשומת ליבה של המלכה אן, והיא בעצם הדמות המוכתמת מכולן – היא ילדותית, די טיפשה, חסרת גבולות ושתלטנית, אבל בידיה של קולמן היא גם הייתה חתיכה של אנושות פגומה משוחקת להפליא.

הימור:  גלן קלוז – גם לה מגיע, אבל פחות מקולמן.

שחקן בתפקיד ראשי:

EternitysGate-150x150רוצה: ווילם דפו – דפו הביא למסך וינסנט ואן-גוך פחות מוכר, הוא הגיש אותו אלים, חסר יכולות חברתיות, טוטאלי בתלותיות שלו וחסר פשרות לגבי האמנות שלו עד כדי פגיעה בזרה בדרך שלו לצייר עוד נוף צרפתי צהבהב. דפו לא חס על הדמות של ואן-גוך ושיחק אותה בדרכו הדפואית – עם מנה של אותנטיות שהיא כולה הוא. הדבר היחיד שהרס את הדמות היו הדיאלוגים האובר-פלצניים, ומגיע לדפו פרס רק על המאמץ להגיד את המילים הללו מבלי לצחוק יותר מדי על האובר-חשיבות שנתנו להן בסרט. ואן גוך היא דמות ששוחקה לא מעט, הסרט מאפשר לראות אותו באור אחר, ו-ווילם דפו נתן שת"פ מרשים מאוד שהצליח מדי פעם להסיח את דעתי מכמה שהסרט מעצבן.

הימור: רמי מאלק – הוא היה נהדר בתור פרדי מרקורי. לא סבלתי את השחקן הזה לפני הסרט, ואחרי "רפסודיה בוהמית" לגמרי נשביתי בקסמו. אולי עם תסריט יותר בוגר הוא גם היה נותן תפקיד של אוסקר, אבל זה עדיין לא הזמן שלו. האקדמיה כמובן לא תסכים איתי, וזה בסדר, כי זה מאלק וכמו שאמרתי – הוא קסם.

הסרט הכי טוב:

636669051643414730-Tessa-Thompson-Lakeith-Stanfield-in-Sorry-to-Bother-Youמי שאני רוצה שיזכה: אף אחד מהמועמדים – SORRY TO BOTHER YOU – זה הסרט היחיד שמשרת יותר את המציאות מאשר את הפוליטיות הצבועה של הוליווד. זה סרט ששם את העידן שלנו תחת ביקורת חריפה ומשליך את הסחוג הקולנועי הזה לתוך העיניים כך שלא יהיה מנוס אלא להודות ברדידות המחרידה והאלימה אותה אנחנו צורכים. זה סרט שמדבר על גזענות בלי צדקנות מזוייפת או התנצלות לבנה; זה סרט שמביא את העובדים לקדמת הבמה ומעצים את חשיבותם בכמה כוחות-סוס (הבנתם מה עשיתי פה? הבנתם?). זה הסרט הכי טוב כי הוא משלב קומדיה מטורפת, אלמנטים של מדע-בדיוני אפל והרבה שאלות חברתיות ששמות גם את המוסד של הוליווד על המוקד. אבל אף מכשפה לא תישרף בליל האוסקר, כי הם עסוקים בלהיות פוליטיקלי קורקט, כי האקדמיה היא חבורה של אנשים שחיים בסרט על כך שכל יצירה שעוסקת בנושא חשוב חייבת להיות גם טובה ("הפנתר השחור" – כבר ציינתי שהוא אוברייטד אבל אציין זאת שוב), זו חבורה של אנשים שבטוחים שהם כל כך מתקדמים שהם מעמידים לקטיגוריה סרטים מתנצלים מדי ("אם רחוב ביל היה יכול לדבר"), צפויים ומאוסים מדי ("כוכב נולד") או כאלה שנותנים תמונה מעודנת מדי על מציאות במדינה שהם חשים אשמה לגביה ("רומא"). SORRY TO BOTHER YOU אינו מתנצל, הוא אלים כלפי הצופה כמו שהחיים אלימים כלפינו, הוא מצחיק ומחריד בו-זמנית, הוא משוחק לעילא והפסקול שלו הטוב של השנה. צריכים עוד סופרלטיבים? נראה לי שעדיף שאעצור פה.

הימור: רומא – סעמק

 

לסיום: תמונה של מייקל שאנון וג'ף ניקולס.

לחיי שנת 2019 שתהיה שווה ברמתה לפחות ל2017

STILL-02

חפירות אוסקר לשנת 2017

untitled-1

החודש אצפה בטקס האוסקר עם לב חצי שבור: "לאבינג", הסרט השני הטוב ביותר שראיתי השנה (על הסרט הראשון אפשר לקרוא פה), קיבל מועמדות אחת ויחידה בקטגורית השחקנית. יכול להיות שזו פוליטיקה, יכול להיות שג'ף ניקולס לא ממש שש להשתתף במשחקי החברה של האליטה ההוליוודית, אבל ההתעלמות הגורפת לא יכולה להיות קשורה לאיכות הסרט, שמבחינתי גובלת בקלאסיקה. בשנה שבה האקדמיה רוצה שירדו מהגב שלה בענייני גזע, החברים בה העדיפו לשים מאחור דווקא את אחד הסיפורים החשובים ביותר בתחום ודחקו אותו לפנתיאון הסרטים הנשכחים. לא שאוסקר כל כך עוזר לזכור או לצפות, אני קצת מגזימה, אבל דרמה היא שם המשחק בפוסט ספציפי כזה, לא?

מה שנותר זה להתמודד עם מה שחברי האקדמיה החליטו, ולהתנחם בכך שהשאירו לי שביבים של התלהבות בקטגוריות מסוימות וככה גרמו לי לכתוב את הפוסט הבא, פעם שלישית כבר. השנה הייתה עמוסה בסרטים מצוינים, ולכן בהרבה מהחפירות פה תראו אותי חלוקה בין כמה אופציות. אז הנה הזוכים שלי של השנה:

הערה: כדי לחסוך במילים (שקר, לא חסכתי בכלום), הוספתי שתי כוכביות בסוף כל קטגוריה שבה אני חושבת שהגיע לג'ף ניקולס להיות מועמד וגם לזכות.

סרט האנימציה של השנה:

על מלאכת החצייה של דעתי אחראיים הרעיונות של שני סרטים בקטיגוריה: "זוטרופוליס" הוא סרט חשוב מכיוון שהוא מדבר על הצלחה שיכולה להתעלות על שונות, ואילו ב"קובו" הרעיון הוא יותר אינדיבידואליסטי, יותר נוטה לכיוון המשפחתיות. האחד הוא סרט עם אנימציה ממוחשבת טיפוסית, השני סטופ-מושן מרהיב. האחד משעשע והשני משעשע לא פחות.
מי אני רוצה שיזכה: קובו
מי אני חושבת שיזכה: זוטרופוליס, ומגיע לו.

תסריט מעובד:

הדו-קרב שלי הוא בין "אור ירח" ל-"המפגש". שני תסריטים שהעבירו את הטקסטים מהעולם הקריא לעולם הויזואלי באופן הכי מושך לעין. זו עבודה של הבמאי להפוך את הטקסט למחזה מיוחד, אבל זה קודם כל התסריט שעושה את המעבר, ויש דברים שעובדים יותר כשרואים אותם ופחות כשקוראים. בשני הסרטים הללו זה עבד כל כך יפה.
רוצה שיזכה: הכרחתי את עצמי לבחור אז – "אור ירח"
חושבת שיזכה:  או "אור ירח" או "Fences", אין לי בעיה עם אף אחת מהזכיות הללו.

תסריט מקורי:

פה יש כמה תסריטים מצוינים המורכבים מדיאלוגים כל כך מהודקים ומדויקים וים הסוף שבתוכי נקרע בין "Hell or High Water" ו-"Manchester by the Sea". לא שאני מזלזלת בכוחו ההזוי של "The Lobster", אבל לשניים הנ"ל יש את היתרון הכי גדול אצלי – הסיפורים פשוטים וההזדהות עם הדמויות חוגגת.**
רוצה שיזכה: ג'ף… סעמק. פיתחתי קראש תסריטאי לאחרונה על טיילור שרידן אז "Hell or High Water"
חושבת שיזכה: "La La Land", סעמק.

בימוי:

היו יכולים לעשות את ההחלטה מאוד קלה אם היה כלול מישהו מאוד מסוים ברשימה הזו, אבל עכשיו אני חושבת על קני לונרגן, דני וילנב ובארי ג'נקינס. אחד יצר תסריט סוער ועשה מזה סרט שכולו רעמים וברקים נהדרים, השני מומחה בכל מה שויזואלי והשלישי הפך סיפור פשוט לסימפוניה של צבעים וצלילים. אז אני אלך לפי השם הראשון שיעלה לי בעוד 3… 2… 1…**
רוצה שיזכה: ג'ף… שיט, הבטחתי. קני לונרגן – הוא שילב באדיקות בין עבר להווה, בין מזג האוויר של מנצ'סטר להלך הרוחות של הדמויות ליד הים, בין מוזיקה מטלטלת לעלילה מטלטלת אף יותר והכי חשוב – בין הומור לטרגדיה. לונרגן כתב וביים סרט שבו גם באירועים העצובים ביותר, יכול להיות הבזק קטן של קומדיה אנושית, וזה בסדר גמור, זה חלק מהחיים – המתוק והחמוץ.
חושבת שיזכה: דמיאן שאזל על הסרט הלא נכון שלו.

שחקנית משנה:

אין שאלה אפילו, אני כל כך בטוחה ושמחה שכל שאר מקבלי ההחלטות בינתיים מסכימים איתי – ויולה דייויס. לאישה יש כריזמה שאין לאף אחת אחרת, היא מרשימה אותי בכל מבט, בכל חיוך, בכל רגע שמח ובכל רגע עצוב. ישנה ברשימה גם נעמי האריס שנתנה חתיכת תפקיד כאימא מכורה לקראק, ניקול קידמן שהתמוטטה כל כך יפה ב"סארו", מישל וויליאמס שהיא כוח, אבל ויולה דייויס מעל כולן, ללא ספק.
רוצה שתזכה: ויולה דייויס על "Fences"
חושבת שתזכה: ויולה דייויס על "Fences"

שחקן משנה:

אני חייבת להסביר את עצמי פה, למרות שזה כבר ברור למי שעקב אחרי האובססיות שלי השנה. לוקאס הדג'ס היה הטינאייג'ר הדוש המקסים, דב פאטל היה עדין ורגיש, ג'ף ברידג'ס קיבל מועמדות על משחק ג'ף ברידג'סי טיפוסי ושכיח, ויש את השניים המובילים: מאהרשאללה עלי ו.. נו… מייקל שאנון. הראשון שילב בין קשיחות של רחוב לרגישות שיכולה להיות לכל גבר בין אם הוא הטרו, הומו או טרנס. השני הוא השחקן האהוב עליי, מאסטר של גניבת סצינות מכל אחד שמעז להצטלם מולו, מבט אחד שלו ב"יצורים ליליים" ובובי אנדס בהיר ומסתורי בו זמנית. הייתה לו שנה עם מגוון כל כך גדול של תפקידים ודמויות; מגיע לו פרס רק על זה שהצליח להעיף את המסך כשהוא שיחק את אלוויס, גבר קנאי מדי או גבר רגיל מדי. אין, אני לא יכולה להיות אובייקטיבית פה.
רוצה שיזכה: אני מכינה את הפונפונים – מייקל שאנון
חושבת שיזכה: מאהרשאללה עלי, ואני אנפנף את הפונפונים גם בשבילו.

שחקנית ראשית:

על הקטיגוריה הזו אני כותבת בלי שצפיתי ב"מריל סטריפ פלורנס משהו", כי לא באמת צריך לראות סרטים איתה בשביל להבין את הערך של סטריפ. עם זאת, אני חושבת שהגיע הזמן שהאקדמיה תפסיק להתחנף לגברת, ותתחיל לתת לשחקניות אחרות מוכשרות מקום ברשימת המועמדות. אם איימי אדאמס הייתה מועמדת פה על "המפגש", הייתי אומרת שגם לה מגיע הפסלון.
הפייבוריטית לפרס לפי טקסי פרסים שהיו עד עכשיו היא אמה סטון: קסם מתוק, אבל לא מספיק בשביל להרשים אותי השנה. בין שאר המועמדות אפשר למצוא את איזבל הופר שנתנה עוד מפגן של כוח תאטרלי קר ב"היא" ואת נטלי פורטמן שעשתה טרנספורמציה מדהימה בשביל לשחק את ג'קי, ולמרות הסרט המשעמם הצליחה במשחקה לרומם את הלב שלי לכדי הזדהות. אבל מי שלוקחת את הפרס מבחינתי היא רות' נגה כי היא למדה היטב לרקוד עם פניה לצלילי השקט של ג'ף ניקולס, כי היא נתנה מפגן כוח תאטרלי שלא ידעתי שהיא מסוגלת לו, בגלל שהיא עשתה טרנספורמציה בכל גופה לדמות אמיתית (מילדרד לאבינג) ובגלל שהיא צברה לעצמה ערך גדול אחרי התפקיד הזה.
מי אני רוצה שתזכה: רות' נגה על "לאבינג"
מי אני חושבת שתזכה: אמה סטון 

שחקן ראשי:

חסר פה מישהו מאוד חשוב – ג'ואל אדג'רטון ששיחק את ריצ'ארד לאבינג ב(נחשו איזה סרט) "לאבינג". השחקן היה נאמן לדמות בכל איבר בגוף, התמחה בגבורה בשקט הג'ף הניקולסי והצטמק תוך כדי הסרט כשהדמות אותה שיחק ניסתה לשמור על חיים פרטיים ופשוטים בתוך הסיפור הגדול שלו ושל אישתו – מילדרד. אני נוטה תמיד לדמויות השקטות יותר, אבל ועדת האוסקר השאירה אותי עם ברירה אחת קולנית במיוחד – דנזל וושינגטון. קייסי אפלק נתן הופעה מדהימה ושקטה, אבל מכיוון שנחשפו כמה וכמה סיפורים על הטרדות מיניות שלו על סטים במהלך השנים, אני נוטה לכיוון וושינגטון. טרוי של וושינגטון לא הפסיק לספר סיפורים, חלקים אמינים חלקם לא, אבל תמיד נשאר חביב בעיניי. גם אם הוא דיבר יותר מדי, הפנים של וושינגטון גילו הרבה יותר, השחקן אדיר ומגיע לו אוסקר שלישי.
רוצה שיזכה: דנזל וושינגטון (פרס ניחומים ע"ש אראגורן לויגו מורטנסן)
חושבת שיזכה: קייסי אפלק, מגיע לו על המשחק, לא מגיע לו בגלל היחס שלו לנשים

סרט השנה:

אחת הרשימות המרשימות בהיסטוריה לפרס הסרט הטוב ביותר. כל כך מגוונת מבחינת ז'אנרים, בין עלילות של האדם הקטן לבין סיפורים היסטוריים שעזרו להפוך את החברה לסובלנית טיפה יותר. נהניתי מכל הסרטים ברשימה, מחלקם יותר מחלקם פחות, אבל בסופו של דבר צריך סרט אחד שיזכה. ההתלבטות שלי היא בין "Fences", "אור ירח" ו-"מנצ'סטר ליד הים". האחד מבוסס על מחזה שלמרות הטקסטים המרובים משאיר מלא לדמיון הצופה, השני מגולל סיפור פשוט בצורה עדינה וצבעונית במיוחד והשלישי משלב בין טרגדיה להומור שחור, בין צרות אוניברסליות לציניות משפחתית. בכולם המשחק מעל ומעבר, לפי סף הדמעות "מנצ'סטר" הוא הזוכה, לפי התסריט אני חצויה, לפי קסם זה לגמרי "Fences". אז מה? מה שעולה לראש בעוד 3… 2… 1…**
מי אני רוצה שיזכה: "אור ירח" או "Fences" או "מנצ'סטר ליד הים" (ו"לאבינג").
מי אני חוששת שיזכה: "לה לה לנד".
מעריצי "לה לה לנד", נראה לי שהבנתם מה עמדתי לגבי הסרט לכן אתם לא חייבים לקרוא את הפסקה הבאה אבל מחובתי לליבי (שעל-פי כתבה אחת מסתבר שהוא קר מכיוון שלא התאהבתי בסרט מעל ומעבר) לפרוק:
כן, זה מחזמר, הבנתי. כן, יש פה שני שחקנים מקסימים. כן, יש פה אחלה שירים וקטעי ריקוד. כן, אבל לא: סיפור נדוש, דמות נשית נחמדת ודמות גברית שטוחה, סיפור הוליוודי ידוע מראש וחסר מקוריות שאני שמחה שאחריו נכתב תסריט כמו "וויפלאש" שיכפר עליו. זה סרט חמוד, כמו "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר", כמו הרבה סיפורי אהבה שנכתבו לפניו, אבל הוא לא סרט ברמה יצירתית כמו של "אור ירח", לא כתוב מדויק וישר ללב כמו "מנצ'סטר ליד הים" ובטח שבטח לא מגיע לרמות משחק כמו ב-"Fences". אני לא אנטי הסרט בכללי, אני רק לא חושבת שמגיעות לו האובר-תשואות. אבל בסופו של דבר, כמו בכל הפוליטיקות שלה, הוליווד תמיד תנצח בהוליווד.

זהו, אמרתי את דברי, עכשיו הנה תמונה של שניים שעשויים מאיכות של אוסקר, ואפילו יותר מזה:

l_04622_r_crop1477675236

%d בלוגרים אהבו את זה: