כל הסדקים הנכונים – אלבומי השנה שלי לשנת 2017

albums

זו הייתה שנה עמוסה במיוחד – בהפתעות טובות, באכזבות, באמנים חדשים שפרצו ובאמנים אהובים שהמשיכו בעשייה יפה ונעימה לאוזן (והיו הרבה מהם השנה! יאי!). אני מכתירה בזאת את שנת 2017 לשנה חזקה והרבה יותר מגוונת, למרות שאני לא יודעת כמה יראו את זה ברשימה שלי. השנה ניסיתי להקשיב לכמה שיותר ז'אנרים בעולם המערבי, ביקשתי הכוונה מכמה חברים, הסתכלתי קצת מעבר לאמנים המוכרים, אפילו התחלתי להיכנס קצת להיפ הופ שאינו גורילאז(!) וזו התוצאה הסופית שעכשיו כשאני קוראת אותה מסודרת ואדוקה, נראה שהיא דורשת ממני הקשבה יותר סקרנית בשנת 2018.

הייתה לי רשימה של 42 אלבומים שצמצמתי ל-30 כי ידעתי שבשלב מסוים אאבד את הסבלנות לכתוב על כל אלבום ואלבום, משימה שדווקא התלהבתי ממנה כי זה היה ממש מאתגר, אז הנה הם – 30 האלבומים הטובים ביותר שהפכו את השנה הזו לנסבלת –

מקום 30 – Black Lips – Satan’s Graffiti or God’s Art?

blacklipsגאראג'-בלוז-פסיכדלי לפנים. לפעמים זה כל מה שצריך… מסתבר. כל שיר באלבום הזה שונה מקודמו, וביחד יצרו הבלאק ליפס צליל שכולו כאוס מתוק שגורם לג'וקרית הפנימית לחייך. 

מקום 29 – Shannon Lay – Living Water

shannonlayאלבום שאני מכירה בזכות יכולות היח"צ של קווין מורבי, שלקח את ליי תחת חסותו בלייבל החדש שהוא הקים בשם Mare (לייבל-בת של חברת ההקלטות Woodsist ששייכת ללהקת האם שלו Woods). אוהבי הפולק האקוסטי, ניקו ו-ושתי בניאן יוכלו למצוא נחמה נהדרת בקולה של שאנון ליי, שכל שיר באלבום שלה טומן בתוכו יופי מלודי ומילולי מיוחד. אחד האלבומים שלא נתתי להם מספיק הקשבות השנה, אבל בכל הקשבה הותיר בי רושם עמוק במיוחד שזו התחלה של עוד סיפור אהבה.

מקום 28 – Charlie Parr- Dog

charlieparr_dog_150ישנו בלוז שעדיין זורם בנהר המיסיסיפי, מתנחל על היבשת האמריקאית דרך סיפורי נוודים ונשמר דרך פריטות מתמשכות ומכשפות של גיטרות. צ'רלי פר תיכף מגיע לארץ, ושווה לנסות ולגלות את עולמו העשיר כדי לא לפספס הזדמנות לשמוע בלוז לבן ומסקרן בלייב.

 

מקום 27 – Doug Tuttle – Peace Potato

dougtuttleאלבום שהוקלט באולפן ההקלטות הממוקם בחדר השינה של דאג טאטל ויוצא עם המוזיקה שלו הרבה מעבר לתקרות והקירות הסוגרים מסביבו. באלבומו השלישי טאטל ממשיך לחזור כמה עשורים אחורה אל וודסטוק, אל גיטרות זורמות טום-פטי-סטייל, בשירים שאורכם הקצר שומר על היופי שיהיה קצוב ועל כן יותר מוערך.

מקום 26 – Lea Porcelain – Hymns to the night

Lea-Porcelain-150x150אלבום הבכורה של הצמד הגרמני שמפגיש את האופל של שנות ה-80 עם איכויות ההקלטה של שנות ה-2000. לא קשה לשמוע את ההשפעות של הקיור, ג'וי דיוויז'ן וניו אורדר, תוך כדי ששומעים התנסויות שלהם עם לחנים די דומים על כלים די שונים ובמקצבים שמחמיאים לכל מצב רוח. אחד האלבומים שסיפק לי רעש נעים כשהייתי צריכה אותו, עם מילים נוגות שקל מאוד להבין ולהתחבר. אם מישהו מכאן אי פעם התחבר ל-VAST בצעירותו, זה האלבום בשבילכם.

מקום 25 – The Secret Sisters – You don’t own me anymore

secretsistersקשה להאמין שזה אלבום שיצא ב-2017, האחיות לורה ולידיה רוג'רס נשמעות כאילו נלקחו מתקליטים שהתגלו באולפן ישן ומאובק מאמצע המאה שעברה. ביחד עם ההרמוניה הווקאלית המקסימה שלהן הן משלבות שירי אהבה, סיפורים אפלים ושובל של פירורי קסם של פעם. הקאבר שלהם ל-Kathy's Song של סיימון וגרפונקל הוא אחד משובי הלב, וקשה להתעלות על ההרמוניה הווקאלית של טום וג'רי.

מקום 24 – The War on Drugs – A Deeper Understanding

the-war-on-drugsפעם ראשונה שאני מתחברת לאלבום של הלהקה, ואין לי מושג למה כי החומרים שלהם נשמעים לי די אותו הדבר, אבל הסאונד הפעם תפס אותי לגמרי – מלא יותר, עם מעטפת רב-שכבתית שמשדרת הרבה תזוזה. אין על מוזיקה שנשמעת כאילו אילו לא ידיים אלא ארבע גלגלים שמניעים אותה על דרכים רחבות, והיא לא מפסיקה לנוע קדימה, כאילו יש איזה אופק לשאוף אליו, יש לאן להסתכל.

מקום 23 – Cigarettes after Sex – Cigarettes after Sex

cigarettesaftersexלא חשבתי לתת לאלבום הזה תשומי, עד שאילת המליצה עליו ובצדק; קשה לא להישבות ביופי של גרג גונזלס והמסעות האינטימיים שלו בין מאהבים לחברים. זה הרבה יותר מנחם כשהגיטרה מלטפת את הלילה.

מקום 22 – The Orwells – Terrible Human Beings

the-orwells-terrible-human-beings-1-150x150לפעמים כל מה שצריך זה מוזיקה רועשת מספיק בשביל למחוק את כל המחשבות, לתת לשיער להתנפנף במהירות קדימה ואחורה, ליהנות מגיטרות מחרישות ומילים מרדניות שרק צעירים יודעים לכתוב – סקס, סמים ושיער ארוך (כמה חבל שדווקא עכשיו מריו קומו, סולן הלהקה, הסתפר). לא שאני זקנה, כן? אבל נחמד להרגיש צעירה יותר למשך אלבום שכולו כיף פאנקיסטי ובועט.

מקום 21 – Blonde Tongues – Safe like Silk in Polyester Sheets

blondetonguesהאלבום שהוציא ממני את המשפט: "משי יכול להיות נעים גם בפעם האלף שמעבירים את ידינו עליו", ואני עדיין חושבת שזה המשפט המדוייק ביותר על האלבום הזה של הלהקה האוסטרלית. להקות כמו סלואודייב וביץ' האוס כבר הפכו את זה לאמנות, אבל אין שום רע בלנסות להשתמש באותן נוסחאות כדי להפיק דבש פופי שכולו חלומות נעימים בתוך תערובות קלידים, מפוחיות וגיטרות על מים שקטים.

מקום 20 – Actual Wolf – Faded Days

actualwolfיש פה את כל מה שאלבום אמריקנה-פולק צריך בשביל להצליח: מלודיות פשוטות מוגשות חמות על מצע של פריטות גיטרה, סלסולים שמזכירים ימים של קרוסבי, סטילס ונאש, שירים על אירועים ואהבות קטנות, אבל חסר רק דבר אחד: מילים עם טיפה יותר תחכום, אבל אני לא רוצה להכביר על חסרונות, כי בכל זאת זה מדובר באחד האלבומים הנשמעים ביותר שהנעימו את זמני בהליכות בפארק הירקון.

מקום 19 – Jesse Woods – Autoflower

jessewoodsלהתחיל אלבום עם צלילי פדאל סטיל זו הדרך הקלה ביותר היישר אל הלב שלי, וזה מה שג'סי וודס עשה (בלי להתכוון לכך, כמובן), ומצליל ראשון זכה באינספור הקשבות שהביאו אותו עד לפה. פולק עם פסיכדליה-חולמנית-לייט שמאפשר למוח להיכנס למצב ניוטרל ולחלומות לעלות הילוך על מרפסת אי שם באמריקה הכפרית. 

מקום 18 – Sky Country – Warm Storm

skycountryהחבר'ה מסקיי קאנטרי לא מפסיקים לעבוד, ופחות משנה אחרי "Ghost of Jim" המופתי שהוכתר שנה שעברה לאלבום השנה שלי, הוציאה הלהקה הקליפורנית אלבום שמושתת על טהרת הגלישה, הכיף והשמש. אלבום מושלם לעוד איזה חודש כשה"חורף" ייגמר (טוב, לא חודש), ויהיה אפשר להוציא את הניידים בשביל לצלם אנשים אחרים גולשים. דרך אגב, עד אז יש מצב שייצא אפילו עוד אלבום של החברים, ואני סקרנית איזו עונה הם ישלפו הפעם מהשרוול המגוון שלהם.

מקום 17 – Bedouine – Bedouine

bedouineאזניב קורקג'יאן (עדיין לא בטוחה שככה כותבים את שמה) פינקה את השנה הזו באחד האלבומים הנעימים ביותר של השנה. קאנטרי-פולק עם הפקה של פעם, אלבום שאפשר לקחת לדרכים ולשקוע בתוך המחשבות הקטנות אותה מגישה בדואין בקול צנוע ומתוק, אפילו עכשיו כשאני מקשיבה לה יש בי תחושה של רוגע מדהים.

מקום 16 – Cohenbeats – Daily Affirmations

cohenbeatsתודה לדורי הידיד היקר שהכיר לי את אחת היצירות הכי כיפיות ששמעתי השנה. מיכאל כהן מצמד ההיפ הופ הישראלי, כהן@מושון, הוציא אסופה של קטעים, סימפולים, כינורות של סרטי בורקס ו-וייב של היפ הופ ואר-אנד-בי משנות הניינטיז, כל מה שיכול להקפיץ בעברית, באנגלית, בכל שפה שרק תרצו, עם ערך מוסף שנוגע בפילוסופי. האם זו תחילתה של מערכת יחסים עם ז'אנר חדש? לא יודעת, אבל עד שאגיע לתשובה אפשר לפזז קצת לצלילים המקפיצים של האלבום.

מקום 15 – Sharon Van Etten- (it was) because I was in love

sharonvanettenלשרון ואן אטן יש קול כל כך אמיתי, שהכאב שנובע ממנו לפעמים מרגיש כאילו הוא יוצא אל המאזינים והמאזינות ממסך של סרט אימה באיימקס, כאילו המילים לא מספיקות בשביל האפקט המלא. השנה החליטה ואן אטן להוציא מחדש את האלבום הראשון בגירסה מעודכנת, ויכול להיות שלולא עשתה זאת, לא הייתי מכירה את השירים הנפלאים פה. האלבום הנוגה של השנה, למרות שהוא בכלל לא שייך אליה.

מקום 14 – Charlotte Gainsbourg – Rest

charlottegainsbourgשרלוט גינזבורג, היפה בנשים, לקחה את השבריריות שכולם מכירים מהתאטרליות הרכה שלה בסרטים ובאלבומים קודמים, אספה את כל האופל שהיא תמיד רחשה לו את הכבוד הגדול ביותר, שיתפה פעולה עם כל האנשים הנכונים (גיא-מנואל מדאפט פאנק והמפיק הסרבי SebastiAn), ויצא לה האלבום שלם כל כך, אפילו פול מקרטני תרם לה שיר פה.
אחרי מה שהתברר כהתאבדות של אחותה, הצלמת קייט בארי, לקחה גינזבורג הפסקה של שנה מפריז וחיה בניו יורק כדי להתגבר ולהתאחות באמצעות המוזיקה, באמצעות כתיבה שרובה שלה (כתיבה שעודד קונאן מוקסין) ובזכותה הצליחה במה שאלבומים קודמים שלה נכשלו. שרלוט גינזבורג בדרך כלל הייתה כלי ביד היוצרים שלה ועכשיו כשהיא קיבלה מספיק ביטחון ליצור בעצמה יצא האלבום הטוב ביותר שלה.

מקום 13 – Slowdive – Slowdive

slowdiveהאלבום שבלע את כל הלחות התל אביבית והפך כל מסע לחוויה של הליכה על עננים. הפופ החולמני היפהפה של סלואודייב תפס אותי מאוד מאז שראיתי אותם בהופעה בפסטיבל פרימוורה ב-2014, אבל רק האלבום הזה תפס אותי בשלמותו.

מקום 12 – Gorillaz – Humanz

gorillazהאלבום שלא נגמר; אמנם אחד מהכוכבים הגדולים של הבלוג הזה, דיימון אולברן, הוציאו אותו אי אז בתחילת השנה, אבל הכותב הכל-יכול ממשיך להוציא סינגלים מתוך סשן ההקלטות של "Humanz", פנינות היפ הופ ודאנס כמו "Garage Palace" ו-"Sleeping Powder", ונראה שהמסיבה לא עומדת להסתיים איתם. אולברן הוא אמנם קקה, אבל הוא חתיכת קקה מוכשר שממשיך לגעת בכל ז'אנר מוזיקלי ולהפוך אותו לממתק עשיר לאוזניים, מקווה רק שהמסר על הנבילה הבלתי נמנעת האנושות לא התמסמס בין ביט אחד לאחר.

מקום 11 – Colter Wall – Colter Wall

colterwallאלבום קאנטרי של מספר סיפורים צעיר מדי עם קול של מישהו מבוגר מדי לימים האלה, אני עדיין בשוק שהחספוס הזה יוצא מגרון כל כך לבן ובלונדיני. זוהי התגלמות החלום המוזיקלי הרטוב שלי כבר שנים על גבי שנים והיא התגשמה השנה בדמותו (טוב, בעיקר קולו וכובעו) של קולטר וול. קאובויים קיימים גם היום, הם משוחחים עם עורבים, רוצחים, מנצלים נשים ולאחר מכן מורידים  בפניהן את הכובע, סוררים ושבים לסורם, נעים ונדים על רכבות לשומקום, חוטאים ואף פעם לא משיגים את המחילה שלא מגיעה להם, והם חיים ונושמים במוזיקה מכשפת בפשטותה.

ועכשיו לעשירייה!

מקום 10 – Beck – Colors

beckcolorsאנשים שלא מאמינים שאלבומים יכולים להציל חיים, מוזמנים לעבור לאלבום הבא ברשימה. האלבום הצבעוני של בק הגיע למקום כל כך גבוה בעיקר בזכות התזמון שלו. חבילת הכיף והאופטימיות של בק יצאה בדיוק בזמן שנתתי לכמה נשים רעות לרדות בי ולנהוג בי בבריונות מחליאה שהורידה אותי לתהומות של ביטחון ירוד בכל תחום, אפילו בכתיבה, ובכל פעם שלחצתי פליי ושחיתי בתוך ים הסליים הפופי של אחד האמנים המגוונים ביותר בתעשייה, הרגשתי את הכוח לקום בכל בוקר ולתת עוד הזדמנות ליום חדש. היום אני מובטלת בגלל שלא יכולתי לסבול יותר, והאלבום הזה עשה את העולם הרבה יותר נסבל. אם לא הייתי עוברת את מה שעברתי השנה, יכול להיות שהאלבום הזה לא היה מגיע למקום כל כך גבוה, יכול להיות ששירים כמו "WOW" לא היו לי גורמים לבכות דמעות של אופטימיות, ולא הייתי נאחזת כל כך חזק ב-"Dear Life" שלי.

הו בק, כמה טוב שיש אותך בכל צבע, גם באלבום פופ כל כך עשיר וכיפי.

מקום 9 – Kevin Morby – City Music

kevinmorbyקווין מורבי הנחש הוציא את "Come to me Now" בתור סינגל ראשון (מקום שלישי במצעד שירי השנה שלי), ולא רק זה, זהו השיר החולמני והסופר-פואטי שפותח אלבום שאינו קשור ולא בשום צורה לאווירה המקסימה של השיר הזה, ובכל זאת הוא עשה את העבודה והצליח להחזיק אותי עד הסוף.
הוא הצליח להחזיק אותי עם מילים פשוטות על חיים בין בניינים גבוהים וכבישים סואנים שכאילו כתבו את העולם מנקודת מבטי, עם ההבדל היחיד שאיני מעריצה כל כך של חיים אורבנים. מורבי שמתגבש מאלבום לאלבום חובק את כל הצדדים שלו, את המתבודד ב"Crybaby", החברמן ב-"Aboard my Train" והתמהוני ב-"Downtown's Lights". עם הקול האדיש והרוקנרול, קל להבין שמורבי שמע הרבה בוב דילן במהלך חייו והוא ממשיך להיות מושפע ממנו, ואין השפעה טובה יותר, רק שיתבל קצת עם פטי סמית' והכל יהיה מושלם.

מקום 8 – Nadia Reid – Preservation

nadiareidמעתיקה ממה שכתבתי עליה לפני כמה חודשים: בקול הנעים והמתוק שלה, מספרת נדיה ריד הניו-זילנדית (ארץ ההוביטים וטאיקה וואיטיטי) על מעלליה עם המין הזכרי, על הבלבול שנובע מהרצון שלה להיות עם מישהו והידיעה שיש גברים שאינם כל כך בריאים לה. היא צדה, מלקטת, מרימה את עצמה אבל אף פעם לא שוכחת שגם אם יש הכל, עדיין יש געגוע ליד גברית מחבקת. בעוד היא מתנדנדת בין העצמאות שלוקחת אותה קדימה לאותה ערגה שמשאירה אותה במקום עם חלומות ומחשבות על מישהו אחר, אני בתור מאזינה התענגתי על מלודיות יפהפיות, לפעמים מסעירות ולפעמים פשוטות ואיטיות, ובמילותיה היא חסכה לי במה שאני רוצה כל פעם להביע בפני עצמי אך לא מוצאת את המקום ממנו תצא אותה אמת. הבלבול עדיין ישנו, אבל לפחות אני לא לבד בתוכו.

 

מקום 7 – Grizzly Bear- Painted Ruins

grizzlybearהלהקה שהוציאה את הסדרה המרשימה ביותר של סינגלים השנה. מ-"Three Rings" העשיר בשכבות צלילים, ל-"Four Cypresses" שהזכיר איזה אוצר הוא הקול של דניאל רוזן ("זה כאוס, אבל זה עובד"? איפה אני חותמת בלשכת המעריצים?) ו-"Neighbors" הגאוני, שיר שמשתנה בכל רגע במקצב ובצלילים, ועדיין שומר על קוהרנטיות מעוותת ויפה כל כך (מקום שני במצעד שירי השנה שלי, אחד הקליפים המדהימים גם).
אחרי האלבום Veckatimest, שהיה קשה לעיכול ועם זאת שבה לבבות רבים מסביב לעולם, דובי הגריזלי עושים הכל בשביל להישאר מופשטים ומסתוריים גם כשהם נהיים יותר ויותר נגישים. עדיין נשמר הסיבוך היפהפה, הרגעים שבהם המוזיקה נשמעת כאילו הגיעה מגובה שאדם עדיין לא דרך מעליו, לחנים שמתחילים מובנים מאליהם ואז עושים סיבוב בלתי מוגדר הנותן טוויסט והופך את השיר למיוחד אף יותר.

מקום 6 – Shadow Band – Wilderness of Love

shadownbandארז סובל מ"אנטנות השמיימה" הוא אלוף המוזיקה שלי. שנה שעברה הוא הכיר לי באדיבותו את סקיי קאנטרי, שאלבומם התעלה על כל אלבום אחר בשנה שעברה. השנה הוא חשב לנכון להכיר לי את להקת הצל, במחשבה שזה מעשה אדיב, והוא לא ידע עד כמה מחווה זו הייתה באמת אדיבה.
האלבום "Wilderness of Love" עוזר לי כבר זמן מה לכתוב סצינה אחת שמאוד חשוב לי שתהיה מדויקת עד כמה שאפשר, סצינה שיכולה לפתוח תסריט חדש, או שתהפוך לפרק ראשון בספר. הפסיכדליות האפלה, הקול המתוק של הסולן, הפולק שמכשף והופך את המילים יותר אגדתיות ממה שהן, כולם ביחד יוצרים את אחד מהאלבומים הנעימים ביותר ששמעתי השנה, והכי חשוב – שהציתו בי מחדש את להבת הדימיון, בתקופה שבה חשבתי שהיא נכבתה לגמרי.

מקום 5 – Elbow – Little Fictions

elbowישנה רגישות ממוצעת, ישנה רגישות שכיחה מזוייפת, ישנה רגישות מוגזמת ויש את הרגישות המאוזנת ביותר והיא תמיד הייתה וכנראה תמיד תהיה של אלבואו. גיא גארווי ושות' כתבו והפיקו אלבום שממשיך את הקו העדין שלהם – אותו תזמור, עדיין אותו לחן מתוק, אותן מילות משורר שמשום מה מצליחות להיזהר מהקיטש עם אותנטיות רגשית הנעטפת בקול הקטיפה של גארווי.
מהתו הראשון ועד האחרון, האלבום הזה צובע את החיים בגוונים אופטימיים אשר נובעים בעיקר מהנישואים הטריים של גארווי לשחקנית רייצ'ל סטרלינג. גם אם לפעמים מאבדים את הדרך בעקבות פוליטיקות ומלחמות חסרות פשר, עדיין יש את היופי הבלתי נתפס של החיים הקטנים שכל כך קל לזהות כשיש שותף לכל אילו. הרומנטיקה של גיא גארווי לעולם לא תפסיק לתפוס אותי, וכנראה שאלבואו היא אחת מהלהקות שאף פעם לא תרד מהעשירייה העליונה שלי ברשימות סיכום השנה שלי.

מקום 4 – Julie Byrne – Not Even Happiness

juliebyrneאני מאמינה שישנו יופי, שאם אצליח לפצח אפילו חצי מסיבת המשיכה שלי אליו, יוכל הוא לצאת גם ממני. אבל עד שאצליח לעמוד על הנוסחאות המופשטות ולנתח אותן באינדוקציה, דדוקציה או התפרצות לכל הכיוונים, יש את האמנים שמוסיפים עוד סימני שאלה ועם זאת מושכים יותר ויותר להתחפר בתוך החור השחור של חוסר ההבנה. כבר מהאלבום הקודם, ג'ולי ביירן שבתה אותי בצורה שלא הכרתי, והאלבום שהיא הוציאה השנה הצליח להחדיר אפילו יותר יופי אל תוך האוזן.
בקול רך המשיכה ביירן להגיש מילים של משוררת אמיתית, של נוודית שידעה בדידות ואהבה ותמיד נשארה כמהה לחיים. הפריטות העדינות מהאלבום הקודם נשארו גם כן, אך הפעם זכתה ביירן להפקה יותר שלמה, וליותר כלים שילוו את המנגינות היפהפיות שלה. יש אפקט רוחני להקשבה לאלבום זה, במיוחד עם סיומת כמו "I live now as a Singer" הקסום, יש לביירן את היכולת לתפוס את האוזן ולשלוח אותות למוח התועה שיש מוצא, גם אם לא ממש רואים אותו.

מקום 3 – Father John Misty – Pure Comedy

joshoosh

טרפת טילמן חזרה השנה בכוח מחודש, שמצד אחד הרעיד את עדת המעריצים המתחזקת של הדמות, מצד שני הרגיז את כל מי שראה את טילמן בתור הוד טרוליותו, מי שמתנשא מעל כולם עם מילים גבוהות ומתיימר לשיר בזמן עתיד. אני התרגזתי בהתחלה, אבל מהר מאוד השתנה הצבע, והגיעה מחרוזת שירה שהושפעה רבות מעמדתו הנחרצת של פאת'ר ג'ון מיסטי: נוצרנו מאפר של חוסר-משמעות ובורות, ולשם נחזור, והדבר היחיד שנחוץ להישרדות האנושית היא למצוא את הסמוצ'י שלנו ולהבין שאנחנו באמת זה כל מה שנשאר.
אחרי שני אלבומים אישיים ביותר בתור פאת'ר ג'ון מיסטי, החליט טילמן להוציא מניפסט באורך של שעה ורבע על ארה"ב בראי עיניו, ובעצם הכותב פיצח את הלכות העולם המערבי בכלל, והפך בלית ברירה לדובר של דור. זה יכול להיות מעייף מדי פעם, במיוחד עם "Leaving LA" המונוטוני, אבל את הגדולה האמיתית של האלבום השאיר טילמן למילים, כי להן המשמעות העיקרית והמוזיקה פה נותרה משנית ובכל זאת מושכת.
איזה כיף היה לגלות בלייב שטילמן הוא לא רק גיבור מרחוק, אלא פרפורמר שופע כריזמה, ושיש ביטחון איתן שעומד מאחורי אלבום כל כך קשה. אמרתי גיבור? התכוונתי כמובן לגיבור-על.

מקום 2 – Ryan Adams – Prisoner + B-Sides

ריאן אדמס תרם השנה אבן חן לשרשרת אלבומי הפרידה, מסורת נחמדת שהפכה את הייסורים של האמן ליצירה מוזיקלית ממכרת. כמה אני אוהבת אותם שבורים, ככה אני מקשיבה להם נונסטופ, אין לי את זה ביותר אגואיסטי. זה יכול היה בקלות להיחשב לאלבום מחווה לאלבום הפרידה הפנינתי של ברוס ספרינגסטין, "Tunnel of Love", יש כמה שירים שאפשר להתבלבל ולחשוב שזה הבוס שמתארח בין הלחנים הפשוטים של אדמס, אבל לא, זה הכל הקול הפצוע של אדמס שהוציא אלבום רוק פנינתי משלו. אל האלבום "Prisoner" התלווה אלבום ביסיידים נהדר, מחוספס יותר, עם רצועות ממכרות כמו "Juli", "Holding on to Hope" ו-"It will never be the same".
המילים של אדמס באלבום הזה מאולתרים כמעט לגמרי; בכל פעם שהוא עבד על שיר הייתה לו כבר המלודיה והוא פשוט שר את מה שהיה לו בראש באותו הזמן. בגלל זה המילים הן פשוטות, קלות להבנה והרבה יותר חדירות. את הכובד הוא הביע בעיקר עם הקול, עם כמה ריפים רועשים, ועם הרבה הגשה שמרגישה כנה יותר בכל האזנה. אף פעם לא הייתי מאוהבת, כשנשבר לי הלב בגלל בן אדם אחר, הייתי מחלימה מזה תוך יומיים-שלושה, ובכל זאת יש אלבומים שגם אם לא מזדהים עם הנושא, יכולים לשקוע הרבה בתוך הקישקע ולהותיר רושם שמחזיר אותי להקשיב עוד ועוד. זהו האלבום הנשמע ביותר באפל מיוזיק שלי, ומשום מה הוא סיפק לי הרבה רגעי נחמה בשנה הזו.

*~*ובמרחק שנות אור מכל הרשימה*~* 

מקום ראשון –
Fleet Foxes – Crack Up

fleetfoxes

זה מקום ראשון שעומד בכמה רמות מעל כל שאר האלבומים ברשימה הזו. זהו אלבום המורכב מאחת עשרה יצירות מאתגרות שכיף כל כך לפרק ולחבר, מילים ששברו והדביקו אותי מחדש עם כמה סדקים באמצע, מלודיות מוצפנות בתוך זרימה בלתי נפסקת של גיטרות; פליט פוקסז הוציאו קלאסיקה מתוחכמת המשלבת בתוכה מסע הנע בין זמן עבר לזמן שבין השניות, בין היופי הנשמע לאוזן לזה החבוי בין המשמעויות, בין פליט פוקסז של פעם לשלב הבא באבולוציה של אחת הלהקות הטובות ביותר שהתברכנו לחיות בזמנן.
ההרמוניות הווקאליות עדיין שם, ההרים של האלבום הראשון הוחלפו במים גועשים, התהיות הקיומיות מהאלבום השני התרחבו והפכו לסיפור אודיסאה של מתבודד שהגיע למסקנה הבסיסית ביותר: "לא טוב היות האדם לבדו". הדובר נע בין החדר הקטן שלו, עובר דרך רגעים אקטואליים, לבבות שנשברו, הצלחות והכשלים שנוצרו כתוצאה מהן, מרחקים שהוא צבר מהאנשים שהוא אוהב עד פנטזיות אשר מושפעות מהמיתולוגיות, הספרים והאמנות שעטפו את רובין פקנולד בימי חייו היפים (אני מאוהבת בו קשות).
השועלים מאז ומתמיד הוציאו אלבומים רומנטיים, לא במובן החוליו איגלסיאס של המילה, אלא במובן הספרותי המדגיש את ההשראה, את היחיד ואת החושים השונים שגורמים לו להתייחד עם הטבע. השועלים מאז ומתמיד הוציאו חומרים הרמוניים; בלעדי חילופי העונות בניגוני הכלים, בלי השקט-רועש-שקט, בלי המקצבים המשתנים, המילים לא היו יכולות באמת להישמע. השועלים תמיד הוציאו אלבומים טרגיים, והאלבום השלישי הוא כולו שיר הלל למתבודדים ולפנטזיות שלהם. רובין פקנולד תמיד היה משורר כלבבי (ציינתי את התאהבותי הקשה?), ובאלבום הזה הוא קלע כל כך לנשמה הסוררת שעדיין לא מצאה את הדרך החוצה, ולפחות מצאה שלווה ב-13 בנובמבר בברלין כשזכתה לצפות בשועלים מנגנים את רוב האלבום בהופעה חיה.

אמנם השיר הכי חזק באלבום הוא שיר הנושא הסוגר את האלבום, אבל את תואר שיר השנה החלטתי לתת דווקא ל-"Fool's Errand" ששון פקנולד, אחיו הגדול של רובין, השקיע בבימוי קליפ שרק הוסיף ליופי המוזיקלי שלו. כמו הרקדנית בקליפ, (האמנית המדהימה ג'ייד-לורנה סאליבן) הדובר בשיר מחכה לסימן, להתגלות שאינה דווקא מוחשית, מאמין תוך כדי שנתלה במישהו אחר, וכל זה בתוך לחן בארוקי שעושה חשק לבקר בקתדרלה הקרובה לבית (יש כזו?) ולהתפלל לכל אלה או אלילה שעוד שירים כאלה ייצאו באלבום הבא של השועלים.

זהו – אני משאירה אתכם עם שיר ואלבום השנה שלי ומקווה שגם השנה הבאה תביא כזה מטען רגשי לעכל ולהתנחם בו.

חן

מודעות פרסומת

התחלה – מצעד אלבומי השנה 2014

"מה אגיד לכם,  2013 עשתה לי את זה בקטנה." – ככה התחיל מצעד האלבומים השנתי שלי בשנה הקודמת, ואם תרשו לי להתרכז קצת בעצמי (לעומת כל הפעמים האחרות שאני כותבת "רק" על אחרים), 2014 עשתה לי את זה בגדול אך לאו דווקא במוזיקה. 2014 הייתה בשבילי שנה של שינוי – שנה שבה המוזיקה הפכה מגורם עליון בחיי, לאמנות שמסתכלת עליי בגובה העיניים. לא עוד מחנכת, ולא מלמדת, אלא מדריכה ומזמינה להיכנס אליה. המילה הכתובה תמיד משכה אותי, והיא החליפה את מקום המוזיקה – והיא לא רק הפכה לגורם עליון, אלא למשהו לשאוף אליו. אחרי 27 שנים של משחקי מחבואים עם עצמי, החלטתי לקחת את הכתיבה שלי צעד אחד קדימה, ואני מקווה להציג ניצנים של זה בשנה-שנתיים הקרובות. (אם זה מעניין מישהו, הזרעים כבר נשתלו באדמה – ואפשר לקרוא חלק מהעבודות שלי בבלוג הזה).

ועם ההבנה הזו בא גם העצב – כי רשימת אלבומים כבר הייתה לי אך לא הייתה לי ההשראה לכתוב את עשרת הגדולים שלי, אבל אני מתעקשת כי זו מסורת, וכי בסופו של דבר – מי שגידל ורומם אותי זו המוזיקה, וגם אם יש לי אימא רוחנית חדשה, המוזיקה עדיין לי אחות. את הרשימה היה לי קשה לצמצם, הגעתי ל-17 אלבומים שממש אהבתי השנה, אך בסופו של דבר צמצמתי לרשימה שאני חושבת שמייצגת את המיטב מבחינתי. אז נתחיל:

10. The Coral – The Curse of Love

21891-the-curse-of-loveהאלבום הוקלט לפני שנים, נקבר עמוק בתוך הספריה הפרטית של הקורל, וביום בהיר אחד שבו הדם חזר לזרום להם למוח, הם החליטו שהגיע הזמן להוציא אותו לאור. וכמה שאני מודה להם על כך – זהו אלבום שאם היה יוצא לפני 40 שנה היה נחשב לקלאסיקה, אך היום אין מקום לקלאסיקות אלא רק להייפים קצרי מועד, ולכן לדעתי לא מקבל את הכבוד שמגיע לו. איזה יופי של אלבום, כל שיר מתחבר לקודם ולבא, פסיכדליה מתוקה עם גיטרות עדינות של ביל ריידר-ג'ונס שכבר אינו חלק מהלהקה, קולו של ג'יימס סקאלי ענוג, והמסע לאהבה וקללה פשוט מושלם על גבי מושלם.

09. Perfume Genius – Too Bright

Too_Bright_Perfume_Geniusהשיר הראשון, "I Decline" הוא התמצית הרגילה של Perfume Genius, מייק הדראס, אקורדים עגמומיים של פסנתר והקול הפגיע. אך מכאן, כשם השיר, הדראס החליט לסרב לדרך הרגילה והמשך האלבום הוא תמצית חדשה של ריחות אפלים, יותר כלים, מלודיות נגישות יותר אך אם זאת מרחיקות עם יותר עיוותי קול. במילים שלו הכניס אותי הדראס אל תוך הגוף שהוא חש שאינו מתאים לו, העביר את הכאב של חוסר ההתאמה בין הרגש הפנימי לפיזי, וכשהפיזי לא מתאים, כולם רואים, אבל לא מנסים כל כך להבין. בתור אישה, קל להרגיש לא נוח עם הגוף שלך, קל להרגיש ששופטים אותך, קל לך לרצות להפיל את הכל על אביר שיושיע, אך אין סופו של דבר פה – זו רק תהום שנהיית עמוקה יותר ויותר. Perfume Genius אמר בראיון שמוזיקה בשבילו היא כלי כדי להוציא את כל הרע שמצטבר לו כדי שיוכל להמשיך הלאה, ועם כל הרפש שנמצא במילים של האלבום הזה, אני מקווה שהוא הצליח להתנקות.

08. Interpol – El Pintor

interpol_elpintorזו להקת הדגל, פול בנקס הוא השגריר המילולי שלי, הגיטרה של דניאל קסלר היא ים והתופים של סם פוגרינו הם הקצב של הלב שלי. זו תמיד אותה נוסחא, והם ממשיכים לגרום לה לעבוד. הם מתנגנים לי בחלומות, וממשיכים להתנגן בראש תוך כדי היום בלי שאבין שהתת-מודע משדר לי תשובות מתוך המילים והלחנים של השלישייה הניו-יורקית. הם נהיו חלק ממני, במצבים של רגשות סוערים במיוחד הם הכתובת הראשונה אליה אני פונה, והאלבום הזה הוא תוספת נכבדת לאסופת התמיכה שהם כתבו.

07. Damon Albarn – Everyday Robots

Damon-albarn-everyday-robotsמאז "13" של בלר, דיימון אלברן החליט שעדיף להשאיר את עצמו מאחורי מסיכות של אנימציה ושירי מחאה פופיים. הוא לא נתן לאף אחד להיכנס, במיוחד לא לתקשורת, לה הוא העדיף לתרום הצהרות בקשר ללהקת האם שלו שרובן לא התממשו, כי הוא פשוט סיפק לעושי הכותרות את מה שהם רצו. אבל אז הגיעה 2014, והזמן היה נכון לאלברן להראות שבכל גאונות טמונים סיפורים ורגשות, וכשאתה אחד מהאנשים המוכשרים והאמיצים ביותר בבריטניה, אז הכי מתאים להוציא את זה במוזיקה. הוא עדיין מבכה את הזמנים שעוברים מהר מדי ומשתנים יחד עם הטכנולוגיה, הוא בורח מההווה ומצייר לנו עבר בריטי, אבל הוא עשה את זה הפעם ממקום עמוק יותר, בוגר יותר, נוגה יותר. נעים להכיר אותך, דיימון אלברן.

06. David Gray – Mutineers

david-gray-mutineersאני מופתעת בדיוק כמוכם שהבחור הזה נמצא במצעד שלי, אבל זה מה שקורה כאשר מלך הקיטש הפרטי מתעלה על עצמו ועוד אחרי הקשקוש שהוא האלבום שהוא הוציא לפני כן, Foundling. הוא עשה בשכל כשבחר לעבוד עם אנדי בארלו (Lamb), וזאת אני יודעת דרך הראיונות שבהם תיאר גריי את העבודה עם המפיק, איך הוא הוציא ממנו הרבה יותר עם צלילים חוזרים, ובלי העצמה קיטשית שלפעמים לא נחוצה בתוך השיר. גריי נשאר רומנטי, מאמין גדול באלוהים ובאהבה, במילים הפשוטות, הדימויים, המטאפורות, הוא יודע מה עובד על ההמון ובתוך זה הוא גם קובר שבב אותנטיות שמתקשר רק אליו – מקוריות שניגרת מהקול שלו ומהאופן שבה הוא מאמין במה שהוא כותב, בצורה שבה הוא מביע את הכאב ואת האהבה שלו למה שהוא כותב. פופ מלודי יכול להיות נוגע, אם מוציאים לשנייה את הציניות ומתחברים לרגש הפשוט. גריי לקח חלק לא מודע בתהליך היצירה שלי השנה, ואני מודה לו על כך.

05.Angel Olsen – Burn your Fire for no Witness

jag246.11183אני חושבת שזה היה מצעד חצי שנתי של בלוג AV CLUB שגילה לי את האלבום הזה בדיוק בתקופה שבה מאסתי בחיזוריי אחרי קולות גבריים רגישים וחיפשתי קול נשי שאוכל להתחבר אליו. Along Came Angel… מלאכית שהמציאה את הבדידות מחדש וקראה לה טובה, ציירה את ההפך ממה שמלמדים אותנו כל סוכני החיברות הנכבדים שלנו. באלבום הזה היא מקיימת דיאלוג בלתי פוסק עם המאזין, והוא לא חייב לענות לה כי היא כבר עושה את זה בשבילו. באמבטיה של פולק-רוק המזכיר ימים של פעם, מעמידה אולסן את מילותיה כמו ברווזים בשיירה השטים לעבר ההבנה שכולנו צללים אשר צריכים לפתוח את החלון מדי פעם ולתת לאור להיכנס, ואין רע בלעשות את זה לבד, אפילו עדיף, ואחרים גם יצטרפו, ויהיו גם אחרים שיצטרפו לכל אחד לבד.

04. Elbow – The Take off and Landing of Everything

elbow-thetakeoffandlandingofeverything_1394985450הקפטנים העצובים שלי, חמישייה של אנשים צנועים שעושים את מה שהשמיים עדיין לא יודעים איך לשאוף אליו. הם חג מולד מהלך למבוגרים שרוצים שקט ושלווה, הם תרים את מחוזותיה השטוחים של אנגליה ומייפים אותה עם קול של סנטה גארווי וכלי ארבעת המלאכים שאינם רק מלווים, הם חלק פעיל מכל מילה ומילה. המנגינה הכחולה מרכינה את ראשה בנימוס ועל גליה גולשות המילים בקצב ובמשחקי מילים שאנשים שקראו שירה בחייהם יכולים להעריך. האוניה של אלבואו הפליגה גם השנה אל הלב שלי, היא לא יכולה שלא עם קול כמו של גיא גארווי, ועם החברות שאותה הם כל כך מוקירים, עולם אפלטוני שמתעלה על כל אהבה, בסיס לטבע אנושי בריא ומאוזן. כמה מהרגעים היפים ביותר שלי השנה היו מלווים עם המוזיקה הזו, ולא בטעות, הם הראשונים שהתאימו אליהם.

03. Sharon Van Etten – Are We There

album-coverאפילו לפני ש-"Your Love is Killing Me" נכנס לחיי, שתי הרצועות הקודמות לו באלבום השאירו עליי רושם כל כך עמוק. אבל השיר הזה, האהבה שהרגה אותה, מעכה, לעסה, צחקה ושיבשה אותה, העוצמה של הקול שלה כשהיא מגיע לשורה הנושאת את שם השיר, האוקטבות הנמוכות אליהן היא מגיעה תוך כדי ונשארת שם כשזה כל כך כואב, העובדה שהיא חיה בשביל לכתוב את זה ולהעביר את המאזין את אותה מערבולת שאפשר לצאת ממנה בסופו של דבר וליצור ממנה שיר כל כך מיוחד במינו. כל שאר האלבום הוא חלון אל תוך החדר האינטימי של גברת ואן-אטן, אותו היא מגישה בקולה הכיפה, בנשיות רכה כל כך שלא הכרתי כמותה והיום אני שמחה לגלות אותה ברטרוספקטיבה. הכוח שלה משיק לכוח המאהבים שלה, היא חומר בידי הבעיות שבאות יחד עם זה, ומהם היא יצרה את אחד האלבומים הכי חזקים של השנה.

02. The Twilight Sad – Nobody Wants To Be Here And Nobody Wants To Leave

The_Twilight_Sad_-_Nobody_Wants_to_Be_Here_and_Nobody_Wants_to_Leaveאחרי ההופעה ההיא בפרימוורה שהובילה אותי גם לכתוב עליה שיר, נהייתי חתול סקרן לגבי הטוויילייט סד. יכול להיות שבלי ההופעה הזו לאלבום הזה לא הייתה השפעה כל כך עצומה עליי, אבל היא קרתה, ואני נשביתי בקסמיהם של ג'יימס גראהם וחבריו המלנכוליים. הקור של סקוטלנד יוצא מתוך השירים, לא רק בתוך המבטא הכבד של גראהם הסולן שלא מוותר ולו לרגע על דרך הדיבור האמיתית שלו, אלא בתוך הקלידים, האבק הכחול והקר שעף אל תוך העיניים ומטשטש לנו את הראייה, צלילים ותווים שמזכירים ימי אייטיז מאופרים בשחור, אך נוגעים לכל מה שהוא עכשיו. הקולות הבאים מן המילים הם זעקות שמגיעות מעמקי שומקום הרחוקים והדובר מדבר אל צד שני שיכול להיות קיים ויכול להיות גם רוח רפאים מדומיינת בתוך המנגינות החולמניות. האלבומים שבדרך כלל תופסים אותי משמיעה ראשונה הם אלה שמלאים בסאונד, שאין בהם רגע אחד שקט וצלילים נדחסים לכל חלל ריק שיכול להיווצר, וזה בדיוק האלבום הזה – האמן חנוק בתוך היגון שלו ובתמורה חונק אותו תחת הצלילים הבלתי נפסקים שלו. התמכרתי אליו מהקשבה ראשונה, והוא עדיין לא הרפה ממני.

…..

*****

——

~*~*~*~*~*ה-אלבום שלי לשנת 2014:  Beck – Morning Phase*~*~*~*~*~

beck-morning-phase1

ובסופו של דבר, זהו האור שמנצח על החושך ולא ההיפך, הוא הדבר ההכרחי להישרדות שלנו בתור בני אדם ולמרות שכיף לפעמים לצלול למעמקי הכאב והרחמים העצמיים, יש משיח בלונדיני בקצה המנהרה או בקצה הצוק. הוא כמו מגדלור – מאיר את הדרך חזרה אל החוף. למשיח הבלונדיני קוראים בק, ולו אני חבה את היצירה שלי השנה, לו ול"Wave" שלו. לו אני חבה תודה על נסיעה מושלמת לעיר הבירה הצרפתית, שם נהניתי מזמן איכותי במיוחד עם חברה יקרה וגם מחברתו הבימתית של בק הלהטוטן שלא מפסיק להפתיע, ובאותו ערב לא הפסיק לזוז ואני לו להריע (חרוז!!). הרבה טעו ומיהרו לקרוא לאלבום הזה עצוב, והצטערתי על כך מכיוון שאנשים אלה לא באמת הקשיבו לו, כי אם באמת מאזינים יודעים שזה אלבום שמאזן את הכל – את הטוב עם הרע, את הרועש עם השקט, את העצוב עם השמח. זה אלבום מדיטטיבי אשר מחבר בין הלמעלה ללמטה וזורם גלים גלים אל עבר ההבנה שהדרך היחידה היא אל האור שמעיר ומתחיל כל יום שלנו. כן כן, אם לא הבנתם עדיין – בתוך הצינית ישנה רוחנית. הדמיון ל-"Sea Change" האלמותי נשמע, ההשוואה אליו היא בלתי נמנעת, אך אם כבר משווים אז אפשר להגיד ש"Morning Phase" הוא אלבום ההתפכחות מן הכאב, מן חוכמה כזו שיכולה להצטבר דרך גיל וניסיון. אחרי שש שנים של ציפייה לאלבום חדש, בק, העגל המוזהב, החווה כבוד לקודמיו הפולקיים מהסיקסטיז ועשה בהם אותות ומופתים. אין אלבום ששמעתי יותר מאלבום זה השנה, ואין שיר השנה שהעיר והאיר אותי השנה כמו זה, ואיזה כיף שגם זכיתי לראות אותו בלייב באותה הופעה בפריז.

עוד שנה עברה חלפה לה, מי יודע אילו מילים היא תוליד שנה הבאה.

תודה שקראתם,

חן.

ולקינוח – כי זה דצמבר 2014 וזה חודש ההוביט ואני מתלהבת:

The-Hobbit-Battle-of-the-Five-Armies-poster-9-691x1024

מופע הפלאים של ד"ר בק – על ההופעה של בק בזנית' בפריס

************************************************************************

התמונות המקצועיות מההופעה עצמה של בק צולמו על ידי הצלמת המוכשרת Marion Ruszniewski
עוד תצלומים שלה מהופעות שונות תוכלו למצוא באתר: http://www.marion-photographie.com/

התמונות החוראניות בין לבין צולמו ע"י יורז טרולי

************************************************************************

100

לפני שש שנים, אחרי כריסמס של עגלות בסקוטלנד ולפני החזרה ארצה, עשינו ידיד מאז ואני עצירה בלונדון. באחד הימים החלטנו לעשות הליכה בהייד פארק המפורסם, וניהלנו דיון על האהבה הרבה שלי למוזיקה. הוא סיפר לי שיש אמן אחד שהוא מעריך במיוחד וזה בק. סיפרתי לו שיש לי את (איך לא) "Sea Change" ושאף פעם לא חשבתי להתעמק בדיסקוגרפיה שלו. הוא המליץ בגלל הגיוון של האמן, אני הייתי בחורה סקרנית וממושמעת ,ובביקור הראשון שלי בתו השמיני בחיפה רכשתי את "Modern Guilt", האלבום שיצא באותה שנה. ההתאהבות הייתה מהירה וטוטאלית, "Gamma Ray" ו-"Youthless" הכניסו אותי לעולם של קצבים מגוונים, חזרתי ל-"Sea Change", התרגשתי אף יותר ונדהמתי לגלות כמה אני מכירה מהאמן בלי לדעת שזה באמת הוא.

שש שנים. תקופה שלמה של הפסקה שלקח האמן-יוצר-זמר-רקדן לאחר פציעה בגב, והשקיע אותן בהפקת אמנים אחרים (שרלוט גינזנבורג, ת'רסטון מור), תרומות לפסי קול (סקוט פילגרים, דמדומים) ושיתופי פעולה עם אמנים שונים (ג'ק ווייט, באט פור לאשס). הוא הוציא פה ושם סינגלים או דואטים, אבל לא משהו רשמי, לא משהו שהוא יצא איתו לסיבוב הופעות מסודר. ואז הגיע "Morning Phase", הגירסה האופטימית של "Sea Change", שתרמה הרבה לשנה האחרונה שלי – המוזיקלית והאישית. ייחלתי לכך שאראה את השם של בק ברשימת הליין-אפ של פסטיבל פרימוורה האחרון, היו אפילו שמועות שדיברו על כך שהוא יגיע השנה, אבל התאכזבתי מעט לגלות שלא. אחרי הפסטיבל המדובר, אחרי דיכאון החזרה לארץ ואחרי שסיכמתי עם חברתי הטובה, עדי, שאני כלבה על כך שלא באתי עדיין לבקר אותה בפריז, החלטתי לנסוע לעיר האורות וסינכרנתי את המסע עם הופעה של בק, האחד והיחיד.

75

יוני עבר, יולי הלך חלף לו ויחד עם אוגוסט הפך לחוויה בלתי נסבלת של מלחמה ובריחה שהסתכמו בשלושה ביטולי הופעות כואבים במיוחד: ניל יאנג, בקסטריט בויז וקורט וייל. רק בק נשאר ברשימת הציפיות שלי, והוא (תודה לכל אל שלא יהיה) לא ביטל. ארזתי את הגרביונים, המגפיים והצעיפים ונופפתי לשלום לחום הישראלי על מטוס של אל-על והתכוננתי לסופ"ש ארוך של פריז הסתווית עם בת-אדם יקרה לי מאוד. את יום הנחיתה בילינו בשיט על הסיין ובטיפוס ארבע קומות של מדרגות עד לדירתה המקסימה של עדי. למחרת, יום הבק הלאומי (11.9.14 – תרשמו ביומנים כן?) פתחתי עם כוס קפה של סטארבאקס (כי הקפה הצרפתי מגעיל) (וכי זה סטארבאקס), הזדהיתי בשם "בק", אמרתי שלום לשער הניצחון ועשיתי מסע קצר בחנויות של שאנז אליזה. חיפוש לא קצר של תחנת המטרו באיזור הקונקורד עשה אותי מיוזעת לקראת עליית ארבעת הקומות בשנית לדירתה של עדי. התארגנתי להופעה בהתלהבות עם "Big Black Delta" ברקע (עוד עליו בפוסט קרב ובא), אותו רכשתי בFNAC בשאנז אליזה, ועשיתי את דרכי לכיוון הזנית' – האולם בו עתיד היה בק להופיע.

הגעתי לאולם ב-14:30,  שעה וחצי לפני שהגיעה המטורללת הבאה שרצתה לתפוס מקום ראשון בתור לאולם, שלוש וחצי שעות לפני שהגיע כל אחד אחר למתחם, ארבע שעות לפני פתיחת השערים. בק, כך מסתבר, מושך אליו קהל רגוע יותר מבחינת צפייה מקרוב. הראשונה שהצטרפה אליי הייתה בחורה פיליפינית המתגוררת בלונדון, אשר אימה ליוותה אותה, התיידדנו והתדיינו קצת על הכשרון של בק. בשלב מאוחר יותר תהיתי מדוע אין משוגעים נוספים המצטרפים אלינו לציפייה והחלטתי לסייר מסביב למתחם, לבדוק אם אין כניסה נוספת ונסתרת. יצא שעברתי ליד החניון האחורי, לשם נכנס רכב ולהפתעתי יצא ממנה לא אחר מאשר הבן אדם שבאתי לראות באותו יום. בק יצא עם לבוש קז'ואלי למהדרין, דיבר עם המאבטח ולא הבחין בשוקיסטית העומדת מולו ושכחה איפה הידיים שלה בשביל לצלם את המאורע. רק אז נפל האסימון האמיתי, רק אז הבנתי שאני באמת קרובה מאוד לעוד הגשמת חלום גדול במיוחד. חזרתי עם עיניים בורקות ומוח ריק מתוך הלם אל הפיליפינית שעכשיו התחברה לאחת נוספת שהגיעה עם אחותה. ניסחתי להן איכשהו את מה שקרה בחצי ג'יבריש וחצי אנגלית והתיישבתי כדי לעכל. בק. בהופעה. לא ייאמן.

79

בסביבות 18:00 נעמדתי ליד השערים המגודרים של הזנית', ואז קרה לי הדבר השני הכי טוב ביום הזה. בחיוך קטן התקרבה אליי דינה, מכרה של עמיחי (הבלוגר הנעלם), ומי שהפכה להיות השותפה האולטימטיבית להופעה הזו. היא סיפרה לי קצת על ההופעה שלו שהיא הייתה בה יומיים לפני באמסטרדם, דיסקסנו בעניינים של בלונד ולו-פיי ובקליק אחד ונוצץ התחברנו. בסביבות השעה 19:00, באיחור שלא הכרתי אצל האירופאים היקים, פתחו את השערים. השארתי לשומר את בקבוק המים שלי באהבה גדולה, קניתי תיק בק וסיכות, דינה דאגה שלמרות כרטיס הישיבה שלי אעמוד יחד איתה בשורה הראשונה (הסוד לשכנוע מאבטחים צרפתים: תגידו משפט פעם אחת, הוא לא יסכים איתכם, תגידו לו את אותו משפט בפעם השנייה, הוא יסכים איתכם), נעמדנו היכן שבק וג'סטין, נגן הבס המטורלל שלו, היו מיועדים לעמוד וגילינו עוד ישראלית שהגיעה לבד, נועה שמה. כל זה קרה כשברקע היו שירים של דירהאנטר, הקיור, המאנקיז (לא ארקטיק) והקלאש.

חיכינו בסבלנות עד שבסביבות 20:00 עלה שון לנון והלהקה החדשה שלו GOASTT. לנון הקים לעצמו להקה של דופלגנגרים ובסיסטית מוכשרת. מה שנשמע כמו רוק פרוגרסיבי עם נגיעות ג'ון לנון הנעים לנו את הזמן (אין מנוס מהעץ, שון התפוחון), אך באיזשהו שלב כבר ייחלתי שהוא ירד מהבמה כדי שיכינו אותה לכוכב הערב. חצי שעה הפרידה בין שתי ההופעות, אותה ביליתי בישיבה שעונה על הגדר ובצפייה במערכת יחסים מתהווה בין שני מעריצי בק. התרוממתי בסופו של דבר לראות את אנשי הבמה מכוונים את גיטרות האינסוף של האמן והסבלנות אזלה לי איפהשהו בתהייה איך יהיה. בסביבות 21:15 זה קרה: הבמה החשיכה וצלליותיהם של חברי הלהקה עלו על הבמה, בק עלה אחרון עם הכובע המפורסם שלו בידו והניח אותו מאחוריו, שיהיה מוכן אליו בכל רגע.

מה אני אגיד לכם? חודש שלם ניסיתי לדמות לי את הסצינה שבה אני ניצבת בשורה הראשונה והאדון עם הבלורית הבלונדינית עולה לבמה, לפעמים בכיתי מרוב התרגשות מהמחשבה שלו עומד מולי, לפעמים לא האמנתי שזה באמת יקרה ולפעמים קיוויתי שהוא יעלה עם גיטרה אקוסטית וינגן את כל האלבום האחרון שלו. אבל כמו שהיא עושה לכל דמיון – המציאות קימטה לו את הקצוות והחייתה אותו. איך שהתחיל "Devil's Haircut" שכחתי מכל ייחול להופעה שקטה כשהבנתי איזו להקה עלתה לבמה, הנחתי לדקה את הלב ונתתי לטוסיק להגיב. בק לא הפסיק להראות את יכולות ה-moonwalking שלו, אם זה לצד או אחורה, הוא נדד לו מצד לצד, והראה הרבה אהבה לקהל. "Black Tambourine" המשיך את חגיגת הקצב, ג'סטין הבסיסט המטורלל לא הפסיק לזוז, וגם סמוקי וג'ייסון שעמדו משמאלו של בק לא הפסיקו להשתולל – הם נשענו אחד על השני תוך כדי ריצה, התנגחו ודחפו בלי בושה ולרגע לא איבדו מהמומנטום של השירים. ב-"Loser" ג'ייסון וג'סטין אפילו המחיזו חלק מהראפ שיצא מפיו של בק, וכיאה ללהיטים, כל הקהל שר יחד איתו את הפזמון. הייתה מנוחה קלה מהמסיבה עם "Blue Moon", שקיבל ביצוע יפהפה עם פספוס של הקלידן בקצב בסוף, אבל סלחתי לו.

10418336_10152677762888446_249063177183504854_n

"Hell Yes" קיבל קצב חדש כשרק בסופו הזכיר בק איך הוא הקליט אותו באולפן, "Think I'm in Love" קיבל סיומת מעניינת עם "I feel Love" של דונה סאמר, שלקצבו ענטזתי כאילו מעולם לא הורדתי את הסקטים שאף פעם לא היו לי. הוא הפתיע כאשר כולם ירדו מן הבמה חוץ ממנו ומסמוקי, ואמר שיש מישהי שביקשה את השיר במיוחד וביצע את "Tropicalia" הרגוע. "Get Real Paid" היה שיא הכיף לאותו זמן, לא הפסקתי לצחוק מהמילים ומהעובדה שרוב האנשים מסביבי ידעו וצעקו אותן ביחד איתי. ההפתעות הגדולות ביותר היו כאשר הזמר ביצע את "Lost Cause" ו-"Paper Tiger" מהאלבום הנודע ביותר שלו והיה סוף סוף אפשר ליהנות גם מעוצמת הקול שיש לבן אדם הזה.

ואז הגיע "Wave". הבמה החשיכה, בק יצא לכמה שניות, השאיר את הכינורות (של הקלידים) לנשוב על גבי הבמה ולהעיף אותי ברכות אל אותו ים שכתבתי בזכות השיר הזה. נשענתי על הגדר, הסתכלתי על בק מתקדם אל המיקרופון והתאורה הפכה אותו לצל סגול, גרונו כמו מגדלור של מילים מעטות אשר עוטות עליהן אלפי משמעויות וסיפורים, אותיות שמדריכות איזה כיוון הוא הבית. הלב שלי נדקר עם כל הברה שיצאה מגרונו של בק, והדמעות מיהרו להגיב, גלשו על גלי האוקטבות שעלו וירדו, והחוויה הומתקה בסוכר של ריגוש. במספר מועט של דקות חזרתי לשולחן הכתיבה שלי, לים הסוער של הדמות והרגשתי סיפוק גדול לא רק מהרגע, אלא גם מהחשק שאותו שיר הבעיר בי. "Waking Light" שבא אחר כך עשה את אותה עבודה כמו בכל הקשבה שלי לשיר הזה וניחם את הלב האובד. כשחשבתי שזה לא יכול להיות כיף יותר, הלהקה חזרה לגזרת הפופ עם "Girl", "Time Bomb" ו-"E-Pro" כשבסופו הקפטן של ספינת משיגינע סימן בסרט צהוב את קדמת הבמה בתור זירת פשע, הדביק אותו בקצה אחד של הבמה הגיע איתו עד לצד השני ובאמצע גם קשר את כל חבריו אשר היו שרועים על הריצפה בערימת ילדים עם הסרט מסביבם.

אל דאגה, כולם הצליחו להשתחרר מהסרט, אך הוא נשאר לחצוץ בין הקהל לבמה, שנותרה אחר כך ריקה לקול שאגות האנשים שרצו רק עוד מהחוויה המטורללת שלהם. והם חזרו, נטולי בק הם תפסו עמדה וג'סטין האפרו-מן חימם את הקהל עם מונולוג ה-Sexx Laws שלו, כשבסופו הוא שאל אם יש סוג מסוים של חוקים שנרצה לשבור. מעולם לא צרחתי את שתי המילים האלה כל כך חזק, ועוד עם קהל צרפתי חצי עבש. אכן נשברו חוקים באותו ערב ובשיר הזה במיוחד – בק שבר את חוקי הגרביטציה כשלא הפסיק לקפץ באוויר יחד עם כל הלהקה. ב-"Debra" ה-"רומנטי" לא הפסקנו לצחוק, ג'סטין וג'ייסון המחיזו את הבית הראשון, בק שר על יונדאי ואז החליט שבפריז עדיף לדבר על רכב פג'ו וג'סטין שזיהה שעשינו לו קולות של זאבים\תנים\רחם מיוחם הביט בנו וכשקרצנו לו בצחוק, הוא השיב בחזרה מכל הלב והפרצוף, מה שהוביל לעוד צחקוקים.

"Where it's at" היה הסיום הכי ארוך להופעה שאי פעם ראיתי, כי מה לעשות שהיה יותר מדי כיף גם על הבמה וגם בגזרת הקהל אז לא הייתה להם ברירה אלא להאריך את השהות שלהם לעוד כמה דקות טובות. דינה ואני דאגנו שבק יזכור שאחרי כל שני "Turntables" יש "Microphone", ושיר שהתחיל בצורה נורמלית לגמרי הפך למחרוזת שירים כשבק הציג כל אחד מחבריו ללהקה לקהל. לכל אחד היה זמן לנגן קטע סולו ולרקוד כמו מטורף בעוד בק ניסה להכניס קצת ראפ בין התווים ושלף את המילים שלו בכישרון רב שהיה גורם אפילו לבוב דילן למחוא כפיים ביראת כבוד. באמצע השיר המוכר זכינו לשמוע קצת מהגיטרה של "Miss You" של הרולינג סטונז, מקולות הקלידים של "Axel F" וגם שרנו עם בק את "Billie Jean" של מייקל ג'קסון, עד שהוא נזכר שהוא עדיין לא סיים את השיר איתו התחילה כל החגיגה. הוא הכיר לנו את רובוט המחמד שלו ואז הזמין את ג'סטין, ג'ייסון וסמוקי להצטרף אליו בשורה והם עשו ריקוד קטן לפני שהם סיימו את השיר, ונפרדו מכולם בהשתחוות מלאת תודה על הערב הנפלא.

ג'ייסון זרק את המפרט שלו אל הקהל אך לא כיוון טוב, פיסת הפלסטיק עפה לה באלכסון ונחתה על הרצפה לפניי ובעזרת צעקות מטורללות שכנעתי את המאבטח לבוא ולהרים לי אותה. לצערי הרב, בערב האחרון שלי בפריז הספקתי לאבד את המפרט בבית הקולנוע, אבל לפחות נשארתי עם זיכרון. דינה הייתה חרוצה מספיק בשביל לדרוש את הסטליסט שמגיע לה, ועובד הבמה הגיש לה במיוחד את הדף שהיה חסר בו את "One Foot in the Grave" אבל יאללה נו, נבליג. מהאולם יצאנו כשאנחנו מזמרות את "Get Real Paid" ובין לבין הבלחנו "וואווים" בהלם מכך שאת השעתיים האחרונות בילינו עם המוזיקה שליוותה אותנו כל כך הרבה זמן, "בילינו" זה בלשון המעטה עם כל הטירוף שהלך שם, אותו קשה לי לתאר במילים. ביציאה חיכו לנו חבר'ה נחמדים שמכרו פוסטרים של האירוע, ורכשתי לי אחד כזה למזכרת, חיכיתי קצת עם דינה ללהקה שאולי תצא מהיציאה של החניון אך המטרו הלפני-אחרון קרא לי להגיע הביתה לדירה של עדי (שחיכתה לי עם דייויד גריי החדש ברקע). ברכבת התחתית יצא שישבתי מול גבר אדום-עיניים עם שפורפרת נחמדת בין אצבעותיו של מה שגרם לעיניו להאדים כל כך, וייחלתי לרגע בו אוכל סוף סוף להטעין את הפלאפון ולהסתכל על מה שיצא ממעט התמונות שצילמתי במהלך ההופעה.

10600413_10152677762883446_8694749676079925918_n

מה שהלך באותו לילה בזנית' היה אקסטזה, קרקס של שבעה אנשים שהשאירו את הרצינות שלהם בבית ובאו להראות איך באמת נהנים בלי להתחשב בנוכחות של אחרים. הם שיחקו אחד עם השני על הבמה, אך לא שכחו שיש גם קהל מלמטה והפריחו חיוכים לכל הכיוונים, מי שאפילו העיז להצביע ולהשתולל קיבל מהם מנת תשומי מכובדת, ואני חזרתי עם מנה מכובדת במיוחד של זיכרון מתוק של צחוקים בלי הפסקה ואיזה ריגוש קטן באמצע, כמו מרק עוף ללב החולה. בערב ה-11 בספטמבר עיר האורות התעוררה למאור הגדול ביותר של שמש בשם בק, עיניי בורכו בכחול של עיני הילד שלא רוצה להתבגר ואחרי שש שנים של טעימות אינסופיות מגלידריית הז'אנרים והמילים שלו, קיבלתי בהופעה אחת את מה שבק יודע לעשות הכי טוב במוזיקה (מבחינתי*) – הכל. עוד חלום שהתגשם, ובתקווה זו גם לא הפעם האחרונה שאחיה אותו. את הימים שאחר כך ביליתי עם רגליים כואבות וחיוך גדול על הפרצוף, פריז נשארה אחת הערים המדהימות ביותר, מגדל אייפל הוא המואר ביותר ועדי היקרה הפכה לאדם שאני הכי מתגעגעת אליו עכשיו.

הלוואי ולא היה צורך להשקיע כל כך הרבה משאבים בשביל לראות אמנים אהובים, אבל ישראל זו ישראל זו ישראל.

לחיי עוד רכבות הרים קרקעיות כאלה!

חן.

שלב הזריחה – ביקורת-לא-ביקורת על החדש של בק

יש ללחוץ על הפליי,
במקרה שהאלבום נמצא לכם כבר בתוך תיקייה נחמדת במחשב או בכל נגן אחר, עדיף להשמיע את השיר במלואו.

בלילה השחור אני עומדת מול הים, רוח קרירה מדגדגת את אצבעותיי ומנסה להוביל אותן פנימה אל תוך המים. חולצת הטריקו הארוכה אינה עוזרת לי להתחמם, גם לא מכנסי הפיג'מה האפורים, בטח ובטח גם לא רגליי היחפות. אני מביטה אל הגלים הגבוהים, הקצף יוצא מהם כמו בא מבין שיניו מאיימות של כלב זועם וחולה, מתריע מפני סכנה שתישקף במקרה ואצעד כמה פעימות פנימה ואכסה את ראשי במלח של הים התיכון. ולמרות התזוזה של הטבע, אני נותרת איתנה כשרק המחשבות שלי מתנדנדות בין לבטים. האם אקח את אותם צעדים, אחוש איך אני מאבדת את נגיעות כפות רגליי הקפואות באדמה ואתחיל לשחות אל עבר קו האופק שלא נגמר? האם אשאיר את הזמן, הזכרונות והאנשים מאחוריי ואחכה לבוקר כשאני צפה על פני גלים שיקחו אותי לאן שירצו? קול צופרי מכוניות נשמע מאחור ומעיר אותי מנדידותיי, ואני שבה להסתכל על הים מבחוץ. הרוח ממשיכה לפרוט מנגינה אקוסטית על אצבעותיי, מרימה אותן אט אט למעלה, כאילו זה עתה מרחפות על פני האוויר המקפיא והגלים משיבים לי בצלילי כינורות. אני מרימה את ידי השמאלית ומדמה לעצמי כאילו אני זו ששולטת באותם גורדי שחקים מימיים, כאילו אני זו שמזמנת אותם להתקרב, אך לא יותר מדי, בעוצמה שתגרום להם להיסחף לחוף ולחזור בבושה אל ביתם. באותו רגע יש בי את הכוח להפעיל את הים, לשחק ברגשותיו, להראות סימנים של זרימה ובסופו של דבר לוותר על התענוג שיביא עמו את שלוות החופש, ואת בואו של הסוף שמגיע לכל מי שמוצא עצמו טובע בלב ים. אני לבד מול המים, יכולה הכל עליו והוא יותר עליי, הקור מקפיא אותי ועם זאת אני ממשיכה לכשף את הים עם ידיי הרועדות. רק לבד זה קורה, רק לבד זה מגיע, התבודדות. לכמה שעות הסוף נראה פיתרון, המחשבות מרטיבות את העיניים, ומאמץ הקרב מול הגלים מאיים לקרב את נקודת השבירה. הדמעות מתרסקות על החולצה החומה, אך הגוף מסרב לוותר ללב החלוש שרוצה לצלול עמוק, ומגרש בעזרת הדמיון כל מה שיאיים להטביע אותי. ולמרות הנוקשות, שום דבר לא נשאר כמות שהוא, והטבע מתקיים במחזורו, השמיים כבר לא שחורים. הבוקר מעיר את השמש להראות סימנים של תכלת על השמיים ולאפשר ללב להאמין שיש אחרי הכל תקווה. היד הקפוצה מתרככת מול הגלים המתחלשים, הגוף מתקפל אט אט ולבסוף נשכב על החול הרטוב. קולות הצופרים מתרחקים ממני ומשאירים מאחוריהם הד של קול מוכר, ובעוד אני צופה בתכול המעודד, אני מבינה שמה שמתקרב אליי הוא קולו של בק הנסן, ומה שגרר אותי להרגיש ולכתוב את כל זה הוא האלבום החדש שלו, "Morning  Phase". אני קמה מהמיטה, בידי הסמארטפון שמנגן לי את האלבום, האוזניות מפרידות ביני ובין הרעש של דיזנגוף בשעות הערב, ברקע חושך מוקדם של חורף ואני רוצה לחזור לאותה פנטזיה. אז אני שמה את ראשי על השמיכה, מתקפלת בתוכי, לוחצת על הנגן שיתחיל הכל מהתחלה ועוצמת את עיניי.

140117-beck-morning-phase-cover-art

בבוקר מתחיל האלבום החדש של הסינגר-סונגרייטר המגוון ביותר שיש, בשעות בהן אנחנו נמצאים בעיקר במצב מאוזן ומעדיפים לדחות את קיצה של שינה טובה-לא-טובה. דווקא מתי שמתחיל הכל מחדש, בק מסתכל על הרגע וכבר מתגעגע אליו. במילותיו הוא מצייר תמונות של כבישים ללא סוף, דרכים שמאפשרות לברוח אל השקט, אל כפר הקאנטרי הקרוב שימלא את הלב בצלילים של בנג'ו, פדאל סטיל וכמובן גיטרות אקוסטיות. אי אפשר שלא להשוות את האלבום ל"Sea Change" המשובח מהעשור הקודם: ההתחלה היא אותה התחלה, ושני האלבומים נוגעים בים ובתנודותיו, ברגעי קיצון של גאות ושפל, ומשתמשים בכינורות כדי להעביר את הלב עוד מסע מרגש. שיר כמו "Heart is a Drum" מזכיר את קרוסבי, סטילז ונאש, "Turn Away" את סיימון וגרפונקל ו-"Country Down" מחזיר לימים של ניל יאנג ורוח ערבה חמימה. קולות הרקע כאילו מגיעים מן המצולות, כאשר בק מגיע לתהומות של נפש פצועה הוא צועק, כשהוא נסחף לחוף הוא רגוע, קולו לפעמים כמו מגדלור שמסמן להתעורר מתוך אותם חלומות שהם המגינות של האלבום הזה. למרות הדמיון לחומרים הקודמים ולאמנים אחרים, בק שומר על שוני בין שיר לשיר, ומצדיק ציפייה של שש שנים מאז אלבומו האחרון לחומר רשמי חדש. תמיד הערצתי את הורסטיליות, ועכשיו אני מלאה בהודיה שהוא גרר אותי מהמלחמות הקטנות שלי עם הראש אל כיוון המחשב, כדי שאקליד לכם את ההמלצה הזו.

2014, אני אוהבת אותך. עכשיו אפשר קצת חורף?

הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: