עד שהחדש של אינטרפול יוצא – אני מדרגת

interpol

דניאל קסלר, פול בנקס וסם פוגרינו

אני חייבת להודות שבעודי מעריצה שאוהבת לקרוא לאינטרפול "חיים שלי", אני לא מצפה בקוצר רוח הטיפוסי לאלבום החדש וזה מכמה סיבות. האחת והכי חריפה היא שיצאו כבר כמה וכמה אלבומים בשנים האחרונות מאמנים שאני אוהבת כמו פאת'ר ג'ון מיסטי, ארקייד פייר והנשיונל שממש איכזבו אותי; הסיבה השנייה היא שהאלבום החמישי, למרות חלקיו הממש חזקים כמו "My Blue Supreme" ו-"Breaker 1" ועוד, לא היה טוב כמו הארבעה שהקדימו אותו; הסיבה השלישית היא שאני מנסה להיות אובייקטיבית בעולם שבו אני נאחזת במילותיו של פול בנקס (הנסיך), בגיטרה של דניאל קסלר (הנסיך) ובתופים של סם פוגרינו (הנסיך, טוב אני אפסיק עם זה) והם בהצלחה משאירים אותי חצי-שפויה בתוך כל האבסורד הזה.

בין אם הם יאכזבו או לא, אם הם יחזרו עם אלבום חצי-חזק, או שאצליח להיות אובייקטיבית – אילו עדיין אינטר "חיים שלי" פול, וככאלו אני נותנת להם מעט תשומי עם דירוגים שונים ומגוונים, עם תקווה קטנה שהם יפתיעו לטובה עם האלבום החדש, יותר ממה שהם מסוגלים לו.

שיר פותח הכי טוב

  1. All The Rage Back Home // El Pintor

אולי שיר הפתיחה הכי אינטרפולי שיש, ובכך, כמה מוזר זה נשמע, זהו שיר הפתיחה הכי לא אינטרפולי, מאחר והם נוטים להכניס את המאזינה לתוך אלבום עם הבטחה למשהו אחר לגמרי, כשבסופו של דבר כל האלבום הוא אינטרפול לגמרי. זה שיר נהדר, מפוצץ ומפזז, אבל הוא לא משקר כל כך טוב כמו שאר השירים ברשימה.

  1. Next Exit // Antics

רגע, מה זה, קלידים? ממתי קלידים כל כך בולטים בשיר של אינטרפול? אה, הנה השירה של פול בנקס והגיטרה המדברת של דניאל קסלר, אוקיי. "Make this place a heart to be a part of"? וואו, כן, לגמרי מזדהה ורוצה. הכניסה האיטית אל תוך אלבום המושתת ברובו על כסאח רך של גיטרות חורקות עושה חסד עם המסע המוזיקלי שהוא "Antics".

  1. Success // Interpol

הקצב המתעצם של השיר, תודות לסם פוגרינו (הנסיך, שיט, די), מכניס לסוג של אקסטזה, וכאן האינטרפולים שיקרו הכי טוב – כי מדובר באלבום הכי אפל של הלהקה, ובכל זאת הם פתחו אותה בבום שכולו "הצלחה". חוץ מזה, איזו שורה גאונית לפתוח איתה אלבום אם לא "Dreams of long life, what safety can you find?". הו, פול.

  1. Untitled // Turn on The Bright Lights

פעם הגיטרות של אינטרפול ריצדו, הן כיסו את המוח ברעש לבן עם מספר מועט של אקורדים וסאונד מלוכלך שהליטוש היחיד עליו הן המנטרות של פול בנקס. ב"אנטייטלד" ישנן שתי גיטרות סך הכל שלא ברור אם צורחות אחת על השנייה, נלחמות או בעצם מנחמות ומשלימות, והן ממשיכות ככה במהלך האלבום הבכורה הנדיר של הלהקה, אך בשיר הראשון יש עוד שביב של תקווה – "הפתעה לפעמים תגיע…"

  1. Pioneer To The Falls // Our Love To Admire

אלבום שכולו אפוס דורש פתיחה אפית, והשיר הזה מגיש את הסיפור על מצע של הכל מהכל – פריטות גיטרה יפות שחוזרות על עצמן, מילים על בדידות וגעגוע, תזמור שמתעצם תוך כדי שהשיר עובר כמה שינויים מלודיים וכמובן – הסיום המושלם של סם פוגרינו (הנסיך, אמרתי די!) על התופים. חוץ מזה, זה שיר שיש בו את אחת מהשורות היפות ביותר של בנקס "In a passion it broke, I pull the black from the grey".

שיר סוגר הכי טוב

  1. Twice as Hard // El Pintor

אין מה לעשות, האלבום החמישי, טוב ככל שהוא היה, הוא פחות טוב מכל הבחינות האפשריות, וגם פה הוא מקבל את המקום האחרון במדרג השירים הסוגרים של הלהקה. למרות הגיטרה דמוית "The Lighthouse", למרות האיטיות המשחררת, יש הרגשה של חוסר התאמה בין מה שקורה ברקע לקול של בנקס, חוסר סנכרון שבדרך כלל הוא לא חלק מהמנה המוזיקלית שהם מגישים.

  1. Leif Erikson // Turn On The Bright Lights

מהר לפני שאני מתחרטת, המיקום של השיר הזה במקום הרביעי רק מבהיר כמה היה קשה לדרג את השירים הללו, וכמה אינטרפול השקיעו במהלך השנים בשירים שסוגרים את היצירות שלהם. עוד פעם, כמו בכל פעם, זו הכתיבה המיוחדת במינה של פול בנקס, מילים שלפעמים לא חייבות מלודיה ברורה כדי להעביר את המסר, כדי שהמאזינה תוכל לשקוע ולהזדהות עד דמעות. "It's like learning a new language, helps me catch up on my mime" היא רק אחת מהדוגמאות. הו, פול.

  1. The Undoing // Interpol

סימפוניה שמתחילה גיטרה, ממשיכה עם תזמור דרמטי, סולמות עולים ויורדים, תיפוף שפועם לאורך כל הדרך ופול בנקס ששר בספרדית ולפעמים לא צריך לדעת את השפה כדי להבין על מה הוא שר.

  1. The Lighthouse // Our Love To Admire

שיר שדניאל קסלר שילם עליו בדם בפעם הראשונה שניגן אותה, ומאז החבר'ה מנסים לשחזר את הפריטה הגועשת של השיר ולא מצליחים, כי יש רק "The Lighthouse" אחד (טוב "All of the Ways" מהאלבום הרביעי התקרב מאוד לאיכות), אבל היד של קסלר כבר התרגלה, וגם בלייב הסיומת של האפוס הזו היא יותר ממופלאה. אני סאקרית של מטאפורות הקשורות לים, הקול של פול בנקס בשיר הזה נשמע כמו רוחה של סירנה, והצלילים מאחורה הם מחווה בלתי מכוונת לסיגור רוס, שיודעים יותר מכל לנגן טבע. מי ששומע את השיר ולא עוצם עיניים ומקשיב לכל החלקים הקטנים שעושים את השיר הזה לאחד הגדולים ביותר של הלהקה, יש לי רופא אוזניים טוב להמליץ עליו. אם קראתי להתחלה אפית – אז זה סיום שמשדר כמה גלים מעל כל האפוסים הקיימים.

  1. A Time To Be Small // Antics

חפרתי וחפרתי, אפוס שמפוס, המגדלור והשמגדלור – אז למה דווקא השיר הזה הוא ראשון במצעד שלי? כי היופי של "A Time To Be Small" אינו כזה ברור מהתחלה; כי הגיטרה אינה מושלמת ואפילו קצת צורמת; כי הסצינה שבנקס מתאר היא בערך תיאור של החיים שלי, וכיף להרגיש שאני לא לבד בזה; כי יכול להיות שהסצנה מריצה במוחי לאו דווקא תואמת לכוונת המשורר, אבל בנקס כתב את המילים הללו בכוונה כדי שאחרים יזדהו בדרך המיוחדת שלהם; כי When the cadaverous mob saves its doors for the dead men, You cannot leave; כי הסיום של השיר הוא הצורם ביותר בהיסטוריה של הלהקה, ועל כך הוא מושלם.

הביסייד הכי טוב

  1. Interlude

הקדימון המושלם למי שרוצה מהיכן התחיל כל הסאונד של אינטרפול.

  1. Specialist

כל חוסר הביטחון שיש במערכת היחסים וסקס נמצאים פה + יש פה את "Speckled like a leopard", שורה שסיפקה לי שנים על גבי שנים כינויים בכל מיני פורומים בשנות ההתבגרות האחרונות שלי.

  1. Mind Over Time

השיר הנוסף שיצא משום מה רק בגרסאות היפניות של "Our Love to Admire", אבל אתם יודעים מה החכמים אומרים – היפנים נהנים יותר. שיר שדווקא נשמע יותר מתאים להיות חלק מהאלבום שעקב, "Interpol".

  1. Precipitate

אני אוהבת את השיר הזה כל כך כי זה אינטרפול בחיתולים, ובייבי אינטרפול הוא אחד המתוקים והמחוספסים ביותר שיצא לי לשמוע.

  1. Song Seven

יש את הגירסה שבה דניאל קסלר עושה קטע קטן של ראפ רך, ויש את גירסת האולפן שמשום מה חשבו לנכון להימנע מלכלול את הקטע המבורך הזה. עם או בלי הראפ, זה עדיין אחד השירים החזקים ביותר שמוכיחים שגיטרה מונטונית יכולה להיות לפעמים היפה ביותר.

 

שורות פול בנקס שאני אוהבת להסניף

סתם כותרת לדירוג שאני משתמשת בתור תירוץ כדי לשים את השיר שהוא עדיין הכי אהוב עליי בכל היקומים,

לא באמת חשבתם שאדרג אמנות כתיבה כמו של מר בנקס, נכון?

 

 

 

אינטרפול שלי – על ההופעה ב-9.8.2017 בפראג

cof

לאחר שההופעה הסתיימה, כשפול בנקס יצא לקראת המעריצים שחיכו לו מחוץ לאולם הלוצרנה בפראג, ראיתי מעריצה מבקשת ממנו חיבוק והוא זרם איתה עם "Sure" אדיב. הוא זרם גם עם מישהי שביקשה שיחתום לה על הציצים, אבל מזה בחרתי לא לקבל השראה. כשניגשתי אליו לבקש חתימה על מהדורת 10 השנים של אלבום הבכורה של אינטרפול, אותו ניגנו במלואו באותו ערב, הוא הודה בהפתעה שהוא לא מכיר את המארז (הוכחה לכך שהוצאות מיוחדות הן לאו דווקא רעיון נוסטלגי ורומנטי של הלהקה, אלא מחשבה תעשייתית של אנשי כסף). הוא עלעל בו מעט וכל מה שיכולתי לחשוב עליו, בהיותי הצ'נדלרית שאני, היה איך לצאת מהכל עם בדיחה. שאלתי אותו אם הוא רוצה אחד לאוסף שלו והוא צחקק וחתם. שאלתי אותו אם אפשר לקבל חיבוק ובלי שהתכוונתי יצא לי המשפט "בשביל כל הזמן הזה" – "For all this time". הוא כמובן חייך ופתח את זרועותיו והתחבקנו לשנייה שממנה אני זוכרת רק כמה נעימה הייתה ההרגשה של הז'קט שלו, וזהו, נאטמתי לגמרי, נתתי למצב רוח לעלות, אבל הרגש האמיתי נשאר חבוי בתוך ליצנות מביכה. אני בטוחה שאיזו חן חוץ-גופית שריחפה מעליי בכל הזמן הזה דפקה את הראש שלה בכל הקירות האפשריים כי היו לי יותר מדי דברים להגיד למר בנקס, וכל מה שהוצאתי באמת מהלב היה "בשביל כל הזמן הזה".

הלוואי והייתי יכולה להסביר מהו אותו זמן לסולן של אחת הלהקות האהובות עליי, על תקופה של יותר מעשר שנים בהם השקעתי זמן ומחשבה על כל מילה ומילה. הלוואי והייתי יכולה להודות לו על רגעים ספציפיים יותר או פחות, לספר לו איך אני שומרת את “NYC” לעתות של מצוקה אמיתית, כשאף מילה אחרת לא יכולה לנחם. כמה "להדליק את האורות הבהירים" עוזר נגד כל האכזבות, הבושות, השברונות והרחובות העמוסים בהם איני מוצאת דבר אחד ממלא. כמה "A Time to be Small" עדיין מאתגר את המחשבות שלי, איך לשמוע אותו שר "Don’t give up" ב-"Song Seven" משפיע ומחנך, איך קטע גיטרה אחד כמו ב"Public Pervert" מאיר עליי בכל הקשבה, איך גם באלבום חלש כמו "El Pintor" עדיין יש מילים שבונות לי גג להסתתר מתחתיו כשנראה לי בטיפשותי שאף אחד אחר לא יהיה מעוניין להקשיב. על איזה בסיס הוא חדר אליו, מקום פנימי מכוסה ברצונות אמיתיים שיש לי ומשום מה אני לא מצליחה להגשים. הלוואי ויכולתי לחסום דווקא את מנגנון ההומור האסקפיסטי שלי ברגע שבנקס יצא מהאולם, להבין באמת מי עומד מולי, אבל זה אף פעם לא יקרה למי שמפחדת מהתגובות הלפעמים רגישות מדי שלה. האסימון נפל לי רק בוקר למחרת ובכל זאת, כדי לא להביך את אילת ואת עצמי, נמנעתי מלבכות יותר מדי.

cof

ההופעה הייתה נהדרת, מי שראה את אינטרפול בארץ יודע שהם מנגנים את השירים שלהם כפי שהם באלבום, ובכל זאת בלייב יש להם אפקט אחר, ממש כמו ההגדרה שלהם – חיים יותר. לשמוע אלבום שלם בהופעה חיה זו חוויה משחררת באופן מסוים, מכיוון שברור מה יהיה השיר הבא, ולכן גם יש סוג אחר של ציפייה. הפעם, כשהיינו קרובות לבמה (שורה שנייה אחרי מאמצי סבלנות וסיבולת רבים), יכולתי גם להתמקד במי שרציתי ולראות ברור את סם(י) פוגרינו משתגע על התופים ב"Say Hello to the Angels", את דניאל קסלר לוחש "There’s nothing to say, when there’s nothing to do" ב-"PDA", וכמובן לחזות בפול המתכתי צועק "Stella" בעודו מביט למעלה מעל הקהל, לעבר העולם שהוא יצר מהמוח הפואטי שלו. היה מחשמל, הלוואי והכוח הזה היה זורם גם למזגנים שלא עבדו במקום. לאחר שסיימו לנגן את אחד האלבומים הטובים מהעשור הקודם (אחד משני אלבומי העשור שלי, אם אתם שואלים…), עלו החבר'ה פעם שנייה לבמה כדי לנגן כמה שירים מאלבומים אחרים ואנטיקס כיכב עם "Take you on a Cruise" ,"Not Even Jail", "Evil" ו-“Slow Hands”. הם ירדו עוד פעם ולהדרן חגיגי במיוחד ניגנו את "Specialist", שבאותו רגע הזכיר לי כמה מכוננת הייתה הלהקה בהיסטוריה הפרטית שלי.

היסטורית פרטית שלי, זה נשמע כל כך רכושני, אבל באמת שיש את אינטרפול ויש את אינטרפול שלי, אינטרפול הבינונית בעיני מעריצי מוזיקה ואינטרפול העמוקה בעיניי, אינטרפול הסקסית והאסתטית כפי שחברי הלהקה מציגים, והבדים אותם הם תופרים עם גיטרות חותכות ותופים מפמפמים שעוטפים את המוח במחשבות אסתטיות משלי. זה לא בא מתחושה של בעלות על החומרים של הלהקה, אלא מתוך שייכות שלי אליה ושל השלישייה הניו-יורקית אליי, תחושה שאני עדיין מחפשת בעולם הקרוב אליי. בגלל אותה תחושה של שייכות, יש לי לפעמים בעיה עם הופעות חיות. ברגע שאני רואה את האנשים הרבים או המעטים שמחכים מחוץ לאולם אני מבינה שאת האינטימיות המשחררת שיש לי עם השירים אני לא אוכל לקבל, כי הקולקטיב לא נותן מקום לאינדיבידואל, ומה שבהקשבה יחידנית הוא חוויה עמוקה, הופך בלייב למסיבה שבה הרגליים מדברות הרבה יותר מהלב. אבל זה לא שחור ולבן כמובן, החוסר באינטימיות לא דרס לגמרי את החוויה, השייכות עברה מן הלהקה לקהל עצמו, והיה קהל מקסים כל כך, לא יכולתי לבקש טוב יותר. חבורת צעירים גרמנים שהקדימה אותנו והגיעה מהצהריים לאיזור האולם הייתה מורכבת מילדים חמודים עמם פיתחנו שיחה במהלך הציפייה, עוד חבורה של רוסים ביקשו ליידע את כולם שזהו יום ההולדת של פוגרינו ואולי כדאי שבתור מעריצים נעשה משהו בנידון. בהופעה שרתי את השירים יחד עם עוד 2,499 אנשים משולהבים, התבלבלתי במילים וצחקקתי כששמעתי ג'יבריש גם מסביבי. הקהל בהופעה (שאני לא בטוחה שהיה מורכב בהרבה מצ'כים) היה מנומס, לא היו קפיצות גדולות, דחיפות לא הרגשתי ולו לשנייה, היה מרווח ביני לבין כל מי שהיה מסביבי ורק הזיעה הייתה יכולה להאפיל על החוויה, אם היא לא הייתה מהולה בכל כך הרבה שמחה.

cof

לאחר ההופעה, ישבנו אילת ואני להירגע מהחום שהיה בפנים ולעכל את מה שחזינו בו. הרגשתי כמו סחבה של זיעה לאחר המחסור במיזוג בתוך הלוצרנה, שאילולא אגלי הזיעה על העיניים אולי הייתי יכולה להעריך יותר את הארכיטקטורה של האולם. יצא שפספסנו את דניאל, לצערנו, אבל התנחמנו בכך שראינו אותו בבוקר מתהלך בסמטאות עמוסות התיירים של פראג. התנתקתי מעצמי כשפול בנקס יצא, אבל לפחות יצא לי המשפט שאולי נשמע לו תמוה, אבל לי הוא הסביר הרבה יותר איך אינטרפול תמיד הייתה ותהיה חלק מהפעימות שלי, ברגליים המפזזות, בידיים המחקות את פוגרינו, בראש המטלטל, בחיוך או הגיחוך הנלווה לזכרונות שלי מהם ובמיוחד בפעימות הללו שמפעילות את מנגנון הדמעות כשאף אחד לא מסתכל, ומזכירות שלמרות שמציאות מלמדת אדישות, יש עדיין צבעים בגוונים בהירים יותר המאירים על הכל.

אולי בפעם הבאה אזכה להגיד לאחד הגיבורים שלי עד כמה אני מודה לו, אולי בפעם הבאה ארשה לעצמי להרגיש כמו עכשיו כשאני כותבת את המילים הללו.

%d בלוגרים אהבו את זה: