אינטרפול שלי – על ההופעה ב-9.8.2017 בפראג

cof

לאחר שההופעה הסתיימה, כשפול בנקס יצא לקראת המעריצים שחיכו לו מחוץ לאולם הלוצרנה בפראג, ראיתי מעריצה מבקשת ממנו חיבוק והוא זרם איתה עם "Sure" אדיב. הוא זרם גם עם מישהי שביקשה שיחתום לה על הציצים, אבל מזה בחרתי לא לקבל השראה. כשניגשתי אליו לבקש חתימה על מהדורת 10 השנים של אלבום הבכורה של אינטרפול, אותו ניגנו במלואו באותו ערב, הוא הודה בהפתעה שהוא לא מכיר את המארז (הוכחה לכך שהוצאות מיוחדות הן לאו דווקא רעיון נוסטלגי ורומנטי של הלהקה, אלא מחשבה תעשייתית של אנשי כסף). הוא עלעל בו מעט וכל מה שיכולתי לחשוב עליו, בהיותי הצ'נדלרית שאני, היה איך לצאת מהכל עם בדיחה. שאלתי אותו אם הוא רוצה אחד לאוסף שלו והוא צחקק וחתם. שאלתי אותו אם אפשר לקבל חיבוק ובלי שהתכוונתי יצא לי המשפט "בשביל כל הזמן הזה" – "For all this time". הוא כמובן חייך ופתח את זרועותיו והתחבקנו לשנייה שממנה אני זוכרת רק כמה נעימה הייתה ההרגשה של הז'קט שלו, וזהו, נאטמתי לגמרי, נתתי למצב רוח לעלות, אבל הרגש האמיתי נשאר חבוי בתוך ליצנות מביכה. אני בטוחה שאיזו חן חוץ-גופית שריחפה מעליי בכל הזמן הזה דפקה את הראש שלה בכל הקירות האפשריים כי היו לי יותר מדי דברים להגיד למר בנקס, וכל מה שהוצאתי באמת מהלב היה "בשביל כל הזמן הזה".

הלוואי והייתי יכולה להסביר מהו אותו זמן לסולן של אחת הלהקות האהובות עליי, על תקופה של יותר מעשר שנים בהם השקעתי זמן ומחשבה על כל מילה ומילה. הלוואי והייתי יכולה להודות לו על רגעים ספציפיים יותר או פחות, לספר לו איך אני שומרת את “NYC” לעתות של מצוקה אמיתית, כשאף מילה אחרת לא יכולה לנחם. כמה "להדליק את האורות הבהירים" עוזר נגד כל האכזבות, הבושות, השברונות והרחובות העמוסים בהם איני מוצאת דבר אחד ממלא. כמה "A Time to be Small" עדיין מאתגר את המחשבות שלי, איך לשמוע אותו שר "Don’t give up" ב-"Song Seven" משפיע ומחנך, איך קטע גיטרה אחד כמו ב"Public Pervert" מאיר עליי בכל הקשבה, איך גם באלבום חלש כמו "El Pintor" עדיין יש מילים שבונות לי גג להסתתר מתחתיו כשנראה לי בטיפשותי שאף אחד אחר לא יהיה מעוניין להקשיב. על איזה בסיס הוא חדר אליו, מקום פנימי מכוסה ברצונות אמיתיים שיש לי ומשום מה אני לא מצליחה להגשים. הלוואי ויכולתי לחסום דווקא את מנגנון ההומור האסקפיסטי שלי ברגע שבנקס יצא מהאולם, להבין באמת מי עומד מולי, אבל זה אף פעם לא יקרה למי שמפחדת מהתגובות הלפעמים רגישות מדי שלה. האסימון נפל לי רק בוקר למחרת ובכל זאת, כדי לא להביך את אילת ואת עצמי, נמנעתי מלבכות יותר מדי.

cof

ההופעה הייתה נהדרת, מי שראה את אינטרפול בארץ יודע שהם מנגנים את השירים שלהם כפי שהם באלבום, ובכל זאת בלייב יש להם אפקט אחר, ממש כמו ההגדרה שלהם – חיים יותר. לשמוע אלבום שלם בהופעה חיה זו חוויה משחררת באופן מסוים, מכיוון שברור מה יהיה השיר הבא, ולכן גם יש סוג אחר של ציפייה. הפעם, כשהיינו קרובות לבמה (שורה שנייה אחרי מאמצי סבלנות וסיבולת רבים), יכולתי גם להתמקד במי שרציתי ולראות ברור את סם(י) פוגרינו משתגע על התופים ב"Say Hello to the Angels", את דניאל קסלר לוחש "There’s nothing to say, when there’s nothing to do" ב-"PDA", וכמובן לחזות בפול המתכתי צועק "Stella" בעודו מביט למעלה מעל הקהל, לעבר העולם שהוא יצר מהמוח הפואטי שלו. היה מחשמל, הלוואי והכוח הזה היה זורם גם למזגנים שלא עבדו במקום. לאחר שסיימו לנגן את אחד האלבומים הטובים מהעשור הקודם (אחד משני אלבומי העשור שלי, אם אתם שואלים…), עלו החבר'ה פעם שנייה לבמה כדי לנגן כמה שירים מאלבומים אחרים ואנטיקס כיכב עם "Take you on a Cruise" ,"Not Even Jail", "Evil" ו-“Slow Hands”. הם ירדו עוד פעם ולהדרן חגיגי במיוחד ניגנו את "Specialist", שבאותו רגע הזכיר לי כמה מכוננת הייתה הלהקה בהיסטוריה הפרטית שלי.

היסטורית פרטית שלי, זה נשמע כל כך רכושני, אבל באמת שיש את אינטרפול ויש את אינטרפול שלי, אינטרפול הבינונית בעיני מעריצי מוזיקה ואינטרפול העמוקה בעיניי, אינטרפול הסקסית והאסתטית כפי שחברי הלהקה מציגים, והבדים אותם הם תופרים עם גיטרות חותכות ותופים מפמפמים שעוטפים את המוח במחשבות אסתטיות משלי. זה לא בא מתחושה של בעלות על החומרים של הלהקה, אלא מתוך שייכות שלי אליה ושל השלישייה הניו-יורקית אליי, תחושה שאני עדיין מחפשת בעולם הקרוב אליי. בגלל אותה תחושה של שייכות, יש לי לפעמים בעיה עם הופעות חיות. ברגע שאני רואה את האנשים הרבים או המעטים שמחכים מחוץ לאולם אני מבינה שאת האינטימיות המשחררת שיש לי עם השירים אני לא אוכל לקבל, כי הקולקטיב לא נותן מקום לאינדיבידואל, ומה שבהקשבה יחידנית הוא חוויה עמוקה, הופך בלייב למסיבה שבה הרגליים מדברות הרבה יותר מהלב. אבל זה לא שחור ולבן כמובן, החוסר באינטימיות לא דרס לגמרי את החוויה, השייכות עברה מן הלהקה לקהל עצמו, והיה קהל מקסים כל כך, לא יכולתי לבקש טוב יותר. חבורת צעירים גרמנים שהקדימה אותנו והגיעה מהצהריים לאיזור האולם הייתה מורכבת מילדים חמודים עמם פיתחנו שיחה במהלך הציפייה, עוד חבורה של רוסים ביקשו ליידע את כולם שזהו יום ההולדת של פוגרינו ואולי כדאי שבתור מעריצים נעשה משהו בנידון. בהופעה שרתי את השירים יחד עם עוד 2,499 אנשים משולהבים, התבלבלתי במילים וצחקקתי כששמעתי ג'יבריש גם מסביבי. הקהל בהופעה (שאני לא בטוחה שהיה מורכב בהרבה מצ'כים) היה מנומס, לא היו קפיצות גדולות, דחיפות לא הרגשתי ולו לשנייה, היה מרווח ביני לבין כל מי שהיה מסביבי ורק הזיעה הייתה יכולה להאפיל על החוויה, אם היא לא הייתה מהולה בכל כך הרבה שמחה.

cof

לאחר ההופעה, ישבנו אילת ואני להירגע מהחום שהיה בפנים ולעכל את מה שחזינו בו. הרגשתי כמו סחבה של זיעה לאחר המחסור במיזוג בתוך הלוצרנה, שאילולא אגלי הזיעה על העיניים אולי הייתי יכולה להעריך יותר את הארכיטקטורה של האולם. יצא שפספסנו את דניאל, לצערנו, אבל התנחמנו בכך שראינו אותו בבוקר מתהלך בסמטאות עמוסות התיירים של פראג. התנתקתי מעצמי כשפול בנקס יצא, אבל לפחות יצא לי המשפט שאולי נשמע לו תמוה, אבל לי הוא הסביר הרבה יותר איך אינטרפול תמיד הייתה ותהיה חלק מהפעימות שלי, ברגליים המפזזות, בידיים המחקות את פוגרינו, בראש המטלטל, בחיוך או הגיחוך הנלווה לזכרונות שלי מהם ובמיוחד בפעימות הללו שמפעילות את מנגנון הדמעות כשאף אחד לא מסתכל, ומזכירות שלמרות שמציאות מלמדת אדישות, יש עדיין צבעים בגוונים בהירים יותר המאירים על הכל.

אולי בפעם הבאה אזכה להגיד לאחד הגיבורים שלי עד כמה אני מודה לו, אולי בפעם הבאה ארשה לעצמי להרגיש כמו עכשיו כשאני כותבת את המילים הללו.

מודעות פרסומת

להפליג אל תוך הכחול – על "El Pintor" החדש של אינטרפול

tumblr_naz5jcZQct1qgh9t3o1_500

אני זוכרת את זה כאילו זה היה לפני ארבע שנים, ישבתי בבית קפה עם חברתי הטובה ענת והיא ניסתה להבין מה פשר פרצוף תשעה באב שלי. סיפרתי לה שבאותו יום, לפני כמה שעות, הודיעו חברי אינטרפול כי הם הפכו מרביעייה לשלישייה, ושהבסיסט קרלוס דנגלר החליט לפרוש כנפיים ולעוף הרחק מאולפן ההקלטות של הלהקה. הוא עשה זאת רק אחרי שסיימו לכתוב ולהקליט את השירים לאלבום הרביעי ולפני הליך המיקסינג. יותר מהאכזבה שלא אשמע יותר את צלילי הבס האינטרפולים שלו, יותר מהכעס שלי עליו שהוא ככה נוטש, גבר בי הפחד שזהו סופה של הלהקה שכבשה את הלב שלי בשנת 2006 ומאז סירבה לסגת משטחיה. חששתי שאחרי סיבובי ההופעות והיחצ"נות תבוא הודעה כתובה בלבן על גבי שחור באתר הרשמי ותבשר כי דניאל קסלר, פול בנקס וסם פוגרינו החליטו לפרק את הנישואים שלהם.

ארבע שנים אחר-כך אני כאן מולכם (אפשר להגיד), אחרי שהקשבתי לאלבום הראשון נטול דנגלר של אינטרפול ומשהו חסר לי שם. ארבע פעמים הקשבתי לאלבום הזה ומהפעם הראשונה שמעתי מעבר לסאונד של האלבום את צליליה של תזמורת כלי מיתר בלתי נראית שהרגישה לי כמו התוספת המושלמת לשירי האלבום "El Pintor", האלבום החמישי במספר של אחת הלהקות האהובות עליי ביותר. התזמורת ליוותה אותי מאז בכל הקשבה ולא הבנתי מאיפה היא מגיעה לי, האם הפכתי למנצחת הסימפונית האינטרפולית? האם הגיע זמני לוותר על הקריירה המופלאה שלי בלא לעשות כלום ולפנות לתיזמור אלבומי להקות פוסט-פאנק? אז זהו, שלא. מה שהיה חסר לי באלבום הזה היה דנגלר עצמו, זה שהיה אחראי לכך שמעבר לגיטרות נוכל לשמוע צלילים קלאסיים שיוסיפו עוד שכבה לבצל השורף את העין, וליהנות מקולו של פול בנקס הגדוש במשיכות מיתרים נוגות ברקע.

עכשיו כשעברנו את שלב ה"אין" – הגיע הזמן להתפקס על ה"יש" באלבום הזה. את התזמורים מחליפות גיטרות צורמות: הריפים ההתחלתיים של דניאל קסלר, הגיטריסט שאחראי לסאונד האינטרפולי הכולל, הם עדיין פה. כמעט כל שיר מתחיל פה עם הבסיס, הזמן נספר בתקתוקיהן של פריטות גיטרה מונוטוניות המסמנות את זמנו של בנקס להיכנס, לסלסל, לעלות ולרדת בקולו. כל תו חשמלי משתלב עם קולו המטאלי של בנקסי פלרטטני, צנצנת הנמלים האפורות בתוך מילותיו נשמרות טוב תחת מכסה של חשיכת הגיטרה יחידה.  אותן נמלים אינן נעות בנתיב רגיל, כוח מאוד חשוב מטלטל אותן – זה התיפוף של סאם פוגרינו שמפוצץ כל שיר ומוביל אותו לשיא קצבי שמסרב ללכת בכיווניה המונוטוניים של הגיטרה ומשתנה לפי מצב רוח השיר.

Cover

הצלילים כבר מוכרים, התווים ידועים כבר לכל חובבת אינטרפול מצויה, אבל במקום שבו הכל כביכול צפוי ישנה המומחיות של החבר'ה. היא שם בכל פעם שהריפים חוזרים על עצמם, אותם תווים מתנגנים אחד אחרי השני, אבל בכל פעם שומעים סולם אחר. למרות המונוטוניות, השיר נע איכשהו מעלה ומטה, ואינטרפול משחקים עם האוזניים של המאזין תוך כדי שהוא מנסה להבין למה הוא מקשיב. בפעם הראשונה שהקשבתי לאלבום לא הצלחתי לפענח את הרעש, בפעם השנייה הצלחתי לתלוש עם פינצטה מילים ולחנים שתפסו אותי, בשלישית לקחתי אותם לים ובכיתי את דרכי חזרה למשרד, פעם רביעית שמעתי אלבום אחר לגמרי. הלהקה הזו הופכת את המאזין\ה לקולמובוס\ית, כאשר בכל הקשבה מגלים אמריקה שונה – שחורה מחושך, אדומה מדם הכאב, ומתוקה מכל דבש. הפעם החמישית שאני מבלה תוך כדי כתיבה היא חוויה אחרת לגמרי ממה שהייתה לי לפני כמה שעות, וזה קסמה של אינטרפול בשבילי. הייתי מדריכה אתכם, מכוונת אתכם לשים לב במיוחד ל-"Same town, Same Story" ולהינמס תחת הטחת הכחול של "Blue Supreme", אך אני דבקה בכך שאלבומים של אינטרפול יש לשמוע מהתחלה ועד הסוף, בלי לדלג. גם אם "everything is wrong" נשמע בנאלי, עדיין ישנו "Breaker 1" שאי אפשר להיות אדישים אליו.

הצנצנת האינטרפולית מלאה באוויר שהיא הליריקה של פול בנקס. גם אחרי שמונה שנים בנקס מתפקד כמי שבלי להתכוון כותב בדיוק את מה שאני. על גבי מראה קטנה הוא מסדר את האבקה הלבנה, שורות שורות, ותוך כדי שאני קוראת את עצמי מול בבואתי, אני מסניפה את הכשרון הפואטי ונותנת לו להתפזר בכל הגוף. הוא נע בין משפטים בעלי נושא, נשוא ומושא לבין קטעי מילים שביחד עם הדמיון המופעל יכולים לצייר תמונות שמנחמות ומבינות את הנפש העדינה.  הוא שר על זיוף, על סוכני הפחד שאנחנו, על אהבות סוערות ופחות סוערות, יופי שנמחק עם הזמן וחוש הרפתקני שהולך לאיבוד בתוך החיים.

אחרי תקופה ארוכה של בריחה, מאסר שנכפה על השכל וכבל אותו בשלשלאות של אקטואליה ושנאה, טוב ללכת בדרך הלבנים הצהובות יחד עם פול בנקס, דניאל קסלר וסם פוגרינו למחוזות המוכרים של הנפש. המלחין ארוו פארט אמר פעם: "אחד ועוד אחד זה אחד", ואם הייתי צריכה להגדיר את זה דרך מוזיקת רוק הייתי נותנת את האלבום הזה בתור דוגמא: יש פה שלושה חלקים נפרדים – גיטרה, קול ותופים, אך כולם פועלים בסנכרון מושלם שלהפריד ביניהם יהפכו את השירים ליישות אחרת לגמרי, משהו שאינו אינטרפול כלל וכלל. החלק הרביעי של קרלוס דנגלר יכול ללכת לחפש, אפשר גם בלעדיו, מתוזמר או לא.

כמה אני שמחה שהם חזרו, כמה התגעגעתי, כמה אני מצפה להקשבה השישית, להפלגה בתוך הכחול היפה והזורם של אחת הלהקות הטובות ביותר שיש לנו.

 אשאיר אתכם עם טעימה קטנה, מקווה שעשיתי חשק לתת צ'אנס.

חן

אלבומי השנה מהדורת 2012

הקדמה קצרה: פאק, זה היה קשה, אבל התעקשתי להישאר בסטנדרט של רשימת עשרת הגדולים ולא יותר מזה. השאר יקבלו מקום של כבוד ברשומה אחרת. מבטיחה. בעיקר לעצמי.

אז הנה, העונה האהובה עליי מתחילה כך:

מקום עשירי: Paul Banks – Banks

למילים של הבן אדם הזה אני חייבת את חיי, ממש ככה, על הדרמה של "I paid for that" אני מחזירה עם דרמה אישית שלי. למשחקים שלו עם המחשב אני חייבת תודה על נסיעות שנהפכו שגרתיות עם הזמן, אבל איתו ברקע היו התגלות. פול בנקס לא עזב את הגיטרה שלו לנוח, הוא הכיר לה חבר נחמד בשם מחשב ויצר איתה אלבום בינוני פלוס במוזיקה, אבל גורו יישאר גורו יישאר בתוקף בלב לעוד הרבה שנים.

מקום תשיעי: Grizzly Bear – Shields

מי יכול היה לדמיין כזה קובץ של אמנים בתוך להקה אחת. שני קולות כמו של אד דרוסטי ודניאל רוזן, ומאחוריהם הגיבוי של כריס טיילור וכריסטופר בר. מי יכול היה להאמין שאחרי אלבום כל כך מיוחד כמו "Veckatimest" דובי הגריזלי יעיזו לחזור עם אלבום שכמעט מגיע לרמה שלו. את היצר המפורק והמופשט שלהם הם החלישו, אבל סף הרגישות עלה בכמה שלבים. מספיק להקשיב ל"Yet Again"" כדי להתעורר בבוקר עם חיוך, לקחת כל דבר בזמן שהוקצב לו ולדבר את מה שאנחנו מרגישים. אם האלבום הקודם סגר אותי בחדר, זה האלבום שפתח אותי למה שיש בחוץ. אז מה אם לקח לו חודשיים לעשות את זה.

מקום שמיני: Andrew Bird – Break it Yourself

הכנר הוא על הגג, ממש נוגע בשמיים בעודו אוסף כמה וכמה תובנות לגבי החיים פה בכדור הארץ. אנדרו בירד משתבח עם השנים, השנינות שלו רק מתחכמת, הנושאים שלו מתמקדים במיקרוסקופ האנושי והפגיע ומתרחבים לאיכות הסביבה והאחריות שיש לנו לעצמנו, שתובעת בתוכה גם את האחריות על החוצה שלנו. אין מי שישבור את השגרה חוץ מעצמנו, אין מי שיפרק את הכינור שלו לכל כך הרבה צלילים יפהפהיים כמו מר בירד. אז גם למדתי לקח, גם ליטפתי את האוזנים וחיממתי את הלב.

מקום שביעי: Jack White – Blunderbuss

זה רק בגלל הריאיונות שלו בתוכנית של סטיבן קולבר, טוב לא. זה בגלל שהוא נשבר ובחר להוציא אלבום באווירה המתאימה. במילים שהוא כתב, הוא בחר להציב מול האהבה של כולנו מראה מוכתמת מפגמים. שום דבר אינו מושלם, גם בעולם פנטסטי כמו של ג'ק וייט. הזכר היחיד לוייט סטרייפס הוא בשיר אחד, כל השאר זה שלל הגוונים של בן אדם חיוור אחד, שיודע מה הוא אוהב ועושה את זה. עכשיו בא לי לפזז לצלילי החידוש של וייט ל"I'm Shakin'"

I'm NOYVESS

מקום שישי Graham Coxon – A+E

גראהם קוקסון אוהב את הגיטרות, כל כך אוהב אותן שהוא חונק אותן בתוך מערבולות של אפקטים, מטביע אותן עמוק בתוך דיסטורשנים, ומלפף אותן סביב הקול הרגיש שלו. הסאדו מאזו הכי יפה שנכתב ללא צורך בסכנת שפה רדודה או סיפורי אהבה מיותרים. הוא הסוד שלא רוצה להתגלות לאף אחד, אמת מוזיקלית שכל אחד עם ראש פתוח מספיק ישמח לאמץ לעצמו, אבל הבשורה שהיא מר קוקסון לא מגיעה למרחקים, לפחות לא מעבר לאנשים שמכירים את להקת האם שלו. וחבל. הבחור, נו אני חייבת להגיד את זה כי הוא באמת ככה, גאון.

מקום חמישי: Godspeed You! Black Emperor – Allelujah! Don't Bend! Ascend!

אני לא שמעתי את האלבום של הלהקה מלפני עשור, ל"Allelujah" הקשבתי אולי שלוש פעמים, אבל זה הספיק לי בשביל להוסיף אותו פה לרשימה למקום מכובד ביותר. פוסט רוק עושים עם נשמה, אחרי עשור, אחרי שלושים שנה, זה לא משנה – כשהנשמה נמצאת שם (וגם הסבלנות של המאזין) נוצר חיבוק טהור. שום דבר לא נאמן לנשמה, הזמן לא אוחז בה וכשמקשיבים לאלבום כזה מבינים שאין זמן שעובר כשמקשיבים לו. גם המקום לא נאמן, אי אפשר לשמוע את האלבום סתם – זו יצירה שיש להתחייב אליה ומי שעושה זאת נהנה ממערכת יחסים המוזיקלית הקתרטית ביותר שהייתה לו בחייו. בתור אשת מילים, לא היה לי צורך, הכלים פה אומרים יותר מכל דבר.


מקום רביעי: Sigur Ros – Valtari

ההופעה בטולוז גדלה להיות תינוק בן חודשיים וחצי, שזוחל לו אי שם בתוך המקומות הורודים ביותר שלי. הניצוצות של שירים כמו "Ekki Mukk" ו-"Varuo", שניהם מהאלבום האחרון של הלהקה האיסלנדית והם גם נוגנו במהלך ההופעה, עדיין ממשיכים להתפזר באוויר החיפאי. השירים באלבום הזה צריכים להישמע בהופעה חיה, לראות את יונסי וחבריו מחלקים את הנשמה שלהם לכל אחד ואחד בקהל זו חובה לכל מעריץ. והם יעשו את זה, לכל אחד ואחד מכם. אז בינתיים נותרה "רק" ההקשבה לאלבום ששלח אותי למקומות יותר קסומים מזכרונות ונוסטלגיות, והמוח ממשיך לצמוח, יחד עם התינוק.

מקום שלישי: Patrick Watson – Adventures in your own Backyard

פטריק ווטסון עושה מוזיקה מושלמת. אין אצלו פגמים, הכל הולך בצורה חלקה, ההמראה אל עולמות גבוהים עוברת מהר, והכל רגוע – אין לחץ כי הנחיתה תגיע רק כשייגמר האלבום שלו. ככה זה עם כל אלבום של ווטסון בשבילי, גם בחצר האחורית המצויה. הכל מואר בעולמו של ווטסון, גם כשהוא עצוב, ישנה איזושהי הילה שסובבת את הצלילים שהוא מפיק. היה קל לשים אותו במקום הראשון, אולי יותר מדי קל, ולכן הוא הגיע רק לפה. השניים אשר "ניצחו" את האלבום הביאו אפקט מחוספס יותר, לא הכל מושלם בממלכת האינדי, ולפעמים היופי נהיה יותר מדי לאוזן. האלבום האחרון של פטריק ווטסון המשיך את הקו הצבעוני של אלבומיו הקודמים, ובכל זאת אין שינוי מיוחד.

אבל מיוחד הוא נשאר.

מקום שני: The Walkmen – Heaven

השלישי ביולי היה יום רגיל, את המשמרת ביליתי בלסדר את החנות, לדבר עם לקוחות, אפילו למכור להם כמה ספרים. ואז פנינה (אחות ושותפה לדירה) התקשרה – כבר כמה זמן שחפרתי לה על הווקמן ואיך שלא גיליתי אותם עד עכשיו – ובאותו יום הייתה לה את הבשורה שלה חיכיתי ולא ציפיתי בכלל : הווקמן באים להופיע בארץ באוגוסט. אין דבר יותר מעודד מאשר להקה שמגיעה לארץ אחרי אלבום כמו "Heaven", אחרי שגילית ש"You and Me" זה האלבום הכי מרגש שמשום מה לא הקשבת לו עד השנה, ואחרי שהקפדת לרכוש את כל הדיסקוגרפיה בכמה חנויות בעולם. ההופעה הפכה להיות אחת מהחוויות המרגשות ביותר (לא כל יום המילטון לייטהאוזר מקדיש לך שיר, דאמיט אני מסרבת להפסיק להתלהב מזה!) והווקמן קיבלו אצלי כמה נקודות אקסטרה על המאמץ.
"Line by Line" היה השיר הראשון שהכניס אותי לתוך האלבום, אחריו בא "Song for Leigh" וכמובן שיר הנושא שגם כשהוא מצלצל בפעם האלף כשיש לפנינה הודעה, הוא עדיין מרגש בכל פעם. הפוסט-פאנק הפך כבר לנחלת העבר, ונשארנו קובץ של מעריצי ז'אנר שאולי איבד מתהילתו, אך לא מאיכותו ואורח חייו. "Heaven" הוא אלבום הרוק המלודי הטוב ביותר שיצא לי לשמוע השנה, הוא לא קשור למה שהיה בעשור הקודם, אך בכל זאת מרשה לנו להתנחם בכך שרלוונטיות לא מתבלה עם השנים.

~*~והמקום הראשון~*~הולך ל~*~Father John Misty – Fear Fun~*~

ג'וש טילמן, לשעבר מתופף של פליט פוקסז, הוא לא זר לסצינת הסולו. לפני שהצטרף לשועלים, הוא הוציא כמה וכמה אלבומים שנגעו בעיקר בפולק ובדיכאון. לאחר שנה מוצלחת מאוד עם האלבום השני של הלהקה ההיא, הוא החליט לעשות שינוי, לא רק בסטטוס שלו, אלא גם בצורת ההגשה שלו. לא עוד הבחור המדוכא עם הגיטרה, אלא מי שהוא מאמין קיים גם בחיים האמיתיים. ג'וש טילמן יצר לעצמו פרסונה חופשיה, היפית, מסטולית ובעיקר כיפית וקרא לעצמו פאת'ר ג'ון מיסטי. משמעות השם אינה ברורה, והיא לא באמת משנה, כי האלבום שהגיע תוך כדי התפנית מדבר את הבן אדם מספיק. האלבום "Fear Fun" הוא יומן מעבר של טילמן מסיאטל האפורה ללוס אנג'לס, מהמימד התלת-מימדי של החיים של כולנו למימד הרביעי – איפה שהחופש משתחרר בעזרת סמים, בחורות יפות ובעיקר אמנות.
את 2012 התחיל פאת'ר ג'ון מיסטי ביציאת הסינגל "Hollywood Forever Cemetery" וכבר אז סימן את קו המחשבה שלו – חופשי, מאושר וחסר עכבות. המילים רמזו על חוויות מיניות מופשטות, הקליפ היה הזוי, והסיפור המשיך עם "Nancy from Now On" שהציג לקנאיות שבינינו את בת זוגו של האמן, והמשיך את הקו החופשי. השיר, שהוא לטעמי החזק ביותר אלבום "This is Sally Hatchet", זכה לקליפ אלים במיוחד, שעל פי מיסטי, היה מבוסס על חלום ממש מוזר שהיה לו כמה ימים לפני הצילומים שלו. כל הסינגלים מלאי תאווה, המילים שנונות במיוחד, ובכל זאת המוזיקה נשארה רגועה – פולק-קאנטרי שלפעמים בועט (כמו בסינגל הראשון) ולרוב מלטף (במיוחד ב"O I Long to feel your arms around me").
את התואר של "אלבום השנה שלי" אני נותנת לאלבום הזה בעיקר בגלל השוני שהוא. הכתיבה התת-הכרתית של טילמן הזכירה לי ימים יפים של דילן עם גיטרה חשמלית. הלוק חסר הטיפוח והבגדים המחוררים מרוב שימוש החזירו אותי לאחת התקופות המרתקות של אמריקה והיא שנות השישים. תקופה של היפיות, חופש, אהבה וסגנון חיים שמורד בהלך הרוח שאי אפשר להכיר בלי להסתכל מהצד השני של קיר הזכוכית. טילמן הוביל אותי סוף סוף לקרוא את "הדבר" של קאמי. כמו "הפרברים" של ארקייד פייר, הוא הוביל אותי לחשוב אחרת על מה שאני מכירה בתור חיי שגרה, וגרם לי טיפה לקנא בכישרון – בקול, בשנינות ובעיקר באומץ להוציא את כל הקישקע החוצה אל העולם, גם אם רובו לא יודע שזה קיים. אז מה הייתה 2012? שנה של ג'וש טילמן, על כל גווניו, ותודה לו על כך.

לסיכום, שיר השנה שלי:

אחזור על הצרפתית שלי: פאק פאק פאק, זו הייתה שנה נהדרת. והיא עדיין לא נגמרה כי לא הקשבתי מספיק לניל יאנג החדש.

הלוואי והשנה הבאה תהיה חצי פורה ממה שהיה לנו השנה!
חן.

לדבר עם הבסיס – על אלבום הסולו השני של פול בנקס

לתקופה של שבוע שכחתי מי אני, בניתי לי חן חדשה, בהסתמך על אנשים חדשים שהכרתי. הקשבתי למוזיקה שאני מעריכה מאוד – אריק קלפטון פה, לו ריד שם – והתרחקתי קצת מכל מה שייחד אותי מאחרים בפני… טוב, עצמי. בתקופה הקצרה הזו שמתי בצד חברים טובים כמו גיא גארווי, ווין באטלר ושקעתי אל תוך מחוזות ישנים של גיטרות בלוז וסקס אפיל שמתפוצץ בעזרת כריזמה, אשר מחלחלת לה מבין חורי הרמקולים. לא שאני מתלוננת, איגי פופ היה לי ידיד טוב, אבל שבוע מספיק בשביל לרצות לחזור הביתה. אז פתחתי היום את הנגן שלי ושמתי לי את השיר הראשון מתוך האלבום החדש של פול בנקס, סולן אינטרפול (להקת חיי,כבר אמרתי?) , ושבתי אל "הבסיס" שלי – ליבה שכבר שנים קיבלה צורה של גיטריסט בלונדיני עם נשמה של משורר.

נחבא אל המיקרופון ומוציא לאור את כל השאר

בנקס, חבר טוב ומנחם במרחק פיזי של כמה אלפי קילומטרים, הוציא אלבום סולו שני בשם "Banks" אותו כתב במהלך סיבוב ההופעות עם להקת האם. הוא בחר להוציא אותו בשמו שלו, בלי מסיכות של שמות אמצעיים, כולו חשוף. הבניין המצולם בעטיפת האלבום מסמן את היותו של האלבום תהליך של בנייה של עצמי שבנקס עדיין לא ממש סגור עליו, והוא משאיר לנו חלונות כדי להבין איך אותם חורים נמצאים גם בנו. אולי אם נדע לאן נכנס החושך, נדע גם את מה לחשוף לאור. השירים ב"Banks", כמו כל שיר בנקס טיפוסי, הם חידה. המשפטים ברורים, הקשר ביניהם ממש לא, אך בנקס נותן את הכבוד לדמיון שלנו בשביל שנשלים את החסר. אחרי שהסיר מעצמו את מעטה ג'וליאן פלנטי, התגלה לפניי בנקס כועס יותר, ציניקן, עדיין אגואיסט ויותר מכל – אמיתי.

מבחינת מוזיקה אין חדש תחת שמיה האפורים של ניו יורק – הגיטרות מתכתיות, מכתיבות את קצב השיר, אך נותנות למילים להניע אותן. ברצועה האינסטרומנטלית כמו "Lisbon" תשמעו תזמורות, כמו גם בסוף של "The Base". אחרי שתתמוגגו מקולו המרגיע ב-"Arise, Awake", לא תבינו מאיפה הגיע הסימפול המגוחך של הגבר המאוהב, וב"Another Chance" הקיטשיות תתפוגג בין משחקי הסאונד שעשה בנקס במחשב תוך כדי סימפול המשפטים הכל כך בנאליים. המלודיה תמיד הוגשה בקילוגרמים על ידי בנקס, והיא לא חסרה פה, הדרמה חוגגת ב "I paid for that" – אך את המתוק בנקס לכלך באבק של מציאות ובלבול.

עטיפת האלבום

המוזיקה היא כבר לא שם המשחק עם אינטרפול ושות', האהבה שלי עיוורת לחברים טובים כמו פול בנקס, שליוו אותי כבר כמעט עשור ולא הפנו לי גב. מספיקה לי ההתחלה של "I'll Sue you" כדי להיזכר למה אני כל כך אוהבת את האמן הזה, שבארבע שורות יכול לכתוב לי מנטרה שתישאר איתי שנים על גבי שנים. ג'ורג' האריסון חזר על "הארה קרישנה" כמה פעמים כדי להגיע לאמת רוחנית, אני רק צריכה את מה שבנקס כותב, יחד עם פריטות הגיטרה החוזרות שלו כמובן. הארכיטקט תכנן לי בניין שלם של מחשבות שמתעוררות בי תוך כדי הקשבה לחומרים שלו, ומעוררות בי השראה לחשוב עוד ולהתפתח. אז סליחתי למר קלפטון, למר ריד, וגם למר פופ, כי למרות שהם נחשבים לבסיס של כל מה שאנחנו שומעים היום – בנקס הוא הבסיס של מי שאני. בגלל זה מוזר לי לבקר אלבום כמו "Banks" וגם לתת ציון, אי אפשר לנתק את המוזיקה מן המילים, במיוחד לא במקרה של פול בנקס, ואם המילים שלו הם אני, אז איך אתן להן ציון?

אם לסכם במשפט – חסידים יישארו חסידים, המינוס לפלוס של אינטרפול, פלוס שמושך אליו ממיטב העצובים – אולי גם אתכם?

ותודה לאלוהי היוטיוב שמאפשרים הקשבה לאלבום במלואו

%d בלוגרים אהבו את זה: