אלבומי השנה 2011 – רשימה לא שגרתית

בבואי לכתוב את הרשימה הזו, עלו לי מספר די מועט של אלבומים לראש. היו הרבה אלבומים מצויינים השנה, ולמרות זאת, התקשיתי למצוא עשרה אלבומים לועזיים שאהבתי במיוחד (לא תמצאו פה את רונה קינן או נעם רותם, עינב ג'קסון כהן ודניאלה ספקטור, למשל). החלטתי שהקריטריון יהיה פחות כמה האלבום טוב, מיוחד, חדשני וכדומה, ויותר כמה פעמים שמעתי אותו, כמה חזרתי אליו, לאורך איזו תקופה הוא ליווה אותי, וגם – האם קניתי אותו בעותק פיזי. מכיוון שכך, אני מניח שהרשימה הזו תהיה מאוד שונה מרוב הרשימות האחרות שתקראו, אבל קחו בחשבון שאינני טוען שהאלבומים פה יותר טובים משל פליט פוקסז, פי ג'יי הארווי, טום ווייטס או בון איבר, למשל. אני רק טוען שהאלבומים שאני אציג כאן גרמו לי לשמוע אותם שוב ושוב, ולא נמאסים עליי גם היום. סביר שאחזור לאלבומים אחרים מהשנה האחרונה בזמן כזה או אחר, והרשימה הזו תשתנה, בדיעבד. הדבר אמור בעיקר לגבי אלבומים מהתקופה האחרונה שטרם הספקתי לגבש עליהם דעה, אבל לא רק.

1. Paul Simon – So Beautiful or So What

מעבר לכך שהאלבום תמיד יזכיר לי את ההופעה שלו בארץ, היום היפה בחיי, הוא גם נפלא בפני עצמו. אני מכיר את כל האלבומים של פול סיימון בעל פה. הוא הזמר האהוב עליי. זהו, כנראה, האלבום ששמעתי הכי הרבה בשנה האחרונה. לאמן שפועל כבר חמישים שנה, להוציא אלבום שלא נופל גם מיצירותיו הגדולות ביותר, זה פשוט הישג עצום. יש פה בלדות נפלאות כמו Love and Hard Times או Dazzling Blue, שירי פופ מושלמים כמו שיר הנושא, קצת בלוז ב Getting Ready for Christmas Day, ואלבום מהודק, שאיננו רק אסופה של שירים, אלא יצירה שלמה, כזו שכבר לא עושים יותר. על סף השלמות.

השיאים: Getting Ready for Christmas Day, שיר הנושא, Rewrite, The Afterlife

2. Florence+ the Machine – Ceremonials

השנה הזו מלאה באלבומים נשיים מופלאים (כפי שתראו בהמשך), וזה המופלא שבהם. טוב ככל שיהיה, אלבומה הקודם של פלורנס והמכונה, לא הכין אותנו לאלבום הזה, שקודמו אפילו לא מדגדג אותו. מצד אחד, יש בקול של פלורנס המון דרמה, ומצד שני היא משתמשת בו ללא מאמץ. השיר הפותח את האלבום, Only If for a Night, מזכיר מאוד את קייט בוש, התופים בו נותנים בומבסטיות, בדיוק במדיה, והפזמון שלו לא יוצא מהראש. Shake It Out, הסינגל המוביל של האלבום, שבעיניי מזכיר מאוד את אנני לנוקס, נפתח לאט, וממשיך במקצב פשוט מבריק, שלי אישית משאיר חיוך ענק על הפנים שוב ושוב. אחד השירים הטובים של השנה. שיר אחרי שיר, האלבום מעניק תחושה של רכבת הרים מרגשת, שמסרבת לעצור לרגע, עד השיר האחרון, כמובן. ואז אפשר לשמוע שוב בכל מקרה.

השיאים: Heartlines ,Only If for a Night, Shake It Out, No Light, No Light

3. Lykke Li – Wounded Rhymes

במילה אחת: וואוו! אני מתחיל לכתוב על האלבום הזה, וכבר מצטמרר. הפתעת השנה. לא הכרתי את אלבומה הראשון, כך שהבשלות והברק של האלבום הזה היו פשוט מהממים. ליקה לי מזכירה לנו ששוודיה היא ערש הפופ המודרני. הקול שלה יפהפה, המילים שלה נועזות, המלודיות והעיבודים מושלמים. Sadness Is a Blessing, השיר השביעי באלבום, הוא לטעמי השיא שלו. מושפע מאוד מפיל ספקטור, כנראה המפיק הגדול בהיסטוריה. I Follow Rivers הוא גם שיר בלתי נשכח, הפזמון שלו יכול לשבת בראש כמה ימים ברצף. Get Some גורם לראש לזוז באופן בלתי רצוני. הייתי ממשיך לעבור על כל שיר, כי במידה מסויימת, לכל אחד מהם יש ייחודיות משלו. ההשפעות פה נעות מאבבא,  דרך פיטר ביורן וג'ון (שגם הפיקו לה את האלבום) ועד לפיל ספקטור, שכבר הזכרתי. מנעד די רחב של סגנונות. נראה לי שאני אשמע את האלבום הזה עוד הרבה שנים, ואני מקווה שנזכה לעוד הרבה אלבומים משובחים ממנה. אגב, אם אני צריך לבחור אמן אחד שגיליתי בשנה האחרונה שאני רוצה לראות בהופעה, זו היא.

שיאים, למרות שקשה לבחור: Sadness Is a Blessing, I Follow Rivers, Get Some

הנה מיקס נהדר של I Follow Rivers, שמוכיח שגם ממש כיף לרקוד למלודיה הגאונית הזו:

4. James Blake – James Blake

קשה לי לכתוב על האלבום הזה. במידה רבה, אי אפשר באמת לתאר אותו, חייבים לשמוע אותו כדי להבין במה מדובר. כל כך קשה לעיכול, כל כך קשה להגדרה. אלבום כל כך חדשני, שהוא לא נשמע כמו שום דבר אחר ששמעתי קודם. במובן הזה, הוא קצת מזכיר את ה XX. כל מיני אתרים הגדירו אותו כדאבסטפ, אבל אני לא בטוח שזה תופס. האלבום מתאפיין במספר דברים בולטים: האחד, הקול המהפנט של ג'יימס בלייק, מלא הבעה ונשמה. השני, השירים שלו פשוט קורעים את הבאס שוב ושוב. רצוי לשמוע ברמקולים משובחים. ובעיקר, הוא אף פעם לא משעמם. המלודיות נבנות לאט לאט, ופתאום נשברות, באופן מפתיע. מכיוון שהוא כל כך קשה לעיכול, לא קליט, משתנה ללא הרף, האלבום הזה מתגמל את המאזין המתמיד, שלא מוותר גם כשקצת קשה לו. שווה להשקיע. הנקודה היא כזו: גם אם לא תתחברו לזה אף פעם, על כמה אלבומים, בוודאי כאלה שהשתחלו למיינסטרים, כבר אפשר לומר: "כזה עוד לא שמעתי" ?

ג'יימס בלייק הוא ההוכחה שלפופ יש לאן להתקדם, שהוא עוד לא אמר את המילה האחרונה, ואולי לא יגיד אותה לעולם.

שיאים: בעיקר שני הסינגלים, Limit To Your Love ו The Wilhelm Scream

לא מופיע באלבום: קאבר לג'וני מיטשל, שמרסק את הלב:

5. Rumer – Seasons of My Soul

טוב, מכאן אני מניח שהמיקום די שרירותי. האלבום של רומר ריגש אותי מיד. כבר כתבתי עליו במוזיקה נטו, אז אולי אני קצת חוזר על עצמי. רומר, לדבריה, מאוד מושפעת מברט בכרך, וניתן לשמוע את זה בבירור. האלבום הזה מלא בשירי פופ קלאסיים, כאלה שכבר לא כותבים יותר. הקול שלה נפלא, לא מתאמץ, מלא רגש. השיר הפותח Am I Forgiven, הוא דווקא היותר קצבי באלבום, ובכל זאת, מכניס אותנו לאווירת פופ סיקסטיז נפלאה. שני השירים שאחריו, Come To Me High ו Slow, הם כבר בלדות שקטות שקטות, עם עיבודים ג'אזיים יפהפיים. האלבום הזה, למרות שהוא אינו מחדש דבר, באופן מוצהר, הצליח באופן די פנומנלי באנגליה, ולא בכדי: השילוב של הקול הזה, עם הלחנים והעיבודים סטייל בכרך, כנראה מזכירים למספיק אנשים את המוזיקה הנפלאה מהתקופה ההיא. אם תרצו לקרוא ביקורת יותר ארוכה, תוכלו לפנות למה שכתבתי בלינק למעלה.

שיאים: Am I Forgiven, Slow, Come To Me High, Aretha

שיר הנושא של יום כיפור:

6. Red Hot Chilli Peppers – I'm With You

הלהקה הנהדרת הזו הקליטה שני אלבומים בלי הגיטריטס הנפלא שלה, ג'ון פרושיאנטה, מאז שהצטרף אליה. האחד, One Hot Minute, בו החליף אותו דייב נבארו הפנומנלי, מג'יינז אדיקשן, בין השאר. באלבום החדש מחליף אותו ג'וש קלינגהופר, חבר קרוב של פרושיאנטה. עכשיו כשהלהקה מגיעה לארץ, הרבה אנשים מלינים על כך שפרושיאנטה לא יגיע איתם. בעיניי, השואו העיקרי תמיד היה פלי, על הבס. האלבום החדש שלהם מצויין, גם אם לא יצירת מופת. רד הוט נשארו להקה מגובשת, והם מוכיחים כאן שהם לא זקוקים לפרושיאנטה כדי לכתוב שירים מצויינים. רד הוט עושים פה כל מיני דברים שבעיניי, הם לא כל כך עשו קודם. ייתכן שחלק מכך נובע מהעדרו של פרושיאנטה. כלומר, הלהקה מתאימה את עצמה לגיטריסט, בין אם לנבארו ובין אם לקלינגהופר, באופן מאוד אלגנטי. ב Happiness Loves Company, למשל, הם מזכירים לא מעט להקות רוקנרול מהסיקסטיז. הסינגל Monarchy of Roses, השיר שפותח את האלבום, מתאפיין בסאונד מחוספס, עם תופים מאוד דומיננטיים.אני אישית גם מאוד אהבתי את השיר המסיים, הפופי משהו, Dance, Dance, Dance. אני מניח שלא מעט אנשים מקווים לקבל בעיקר קלאסיקות בהופעה שלהם כאן ביולי. בעוד שברור שגם אני נורא רוצה לקבל ביצוע מלא של Blood Sugar Sex Magik, אין לי ספק שתהיה חגיגה, לא באמת משנה מה הם יבצעו.

שיאים: Monarchy of Roses, Happiness Loves Company, Dance, Dance, Dance, Brendan's Death Song.

בלדה נפלאה, מזכיר קצת את Road Trippin'  הקלאסי:

7. Keren Ann – 101

כשהסינגל הראשון (והנפלא) – My Name Is Trouble יצא, הרדיו חרש עליו. זה הגיע לכדי מצב שאפילו אמא שלי מפזמת אותו ברחבי הבית. משמיעה ראשונה חשבתי שזה שיר נהדר, העיבוד, הפתיחה, הקול המלטף הזה. האלבום מאוד אקלקטי: יש בו שירים מאוד פופיים, ושירים מאוד מאוד שקטים, כאלה שנכתבו לחורף, כמו Run With You  או All the Beautiful Girls . Blood on My Hands ו Sugar Mama הם פופ פיפטיז מענג. השיר המסיים את האלבום, 101, שמבצע ספירה לאחור, ממאה ואחת קומות, עד לאלוהים אחד, מזכיר את הגדת פסח, אני מניח שלא בטעות. אלבום שמתאים לכל מצב רוח, כיף טהור. נותר רק לתהות מתי היא שבה לארץ.

שיאים: My Name Is Trouble, Sugar Mama, Blood On My Hands

8. Cliff Martinez – Drive Soundtrack

לא ממש אלבום, אלא פסקול. קליף מרטינז, שהלחין פסקולים כמו "סקס, שקרים ווידאוטייפ" וטראפיק, לקח כמה שירים, אבל בעיקר הלחין פסקול שמגדיר את הסרט לא פחות מהתסריט, או המשחק. המוזיקה שהוא הלחין, כמו גם השירים שהוא בחר, נשמעים כמו דאנס אייטיזי שכזה, עם המון סינתיסייזרים. יש בו משהו מאוד אפל, אבל גם מאוד מלודי. בעוד שלראות את הסרט נותן לשירים ולמוזיקה את ההקשר המתאים, האלבום הזה מצליח להיות מרתק גם בזכות עצמו (קצת כמו טרון של דאפט פאנק, מהשנה שעברה).

שיאים: Nightcall, A Real Hero

9. Amos Lee – Mission Bell

לא מדובר על אלבום גאוני או חדשני, אבל אותי הוא ריגש, וגרם לי לחזור אליו לא מעט. כשאתה עובד בחנות מוזיקה, יש לך הזדמנויות לתפוס אלבומים שאחרים לא שמעו עליהם, סתם כי אתה עובר על דברים חדשים שהגיעו. במקרה הסתכלתי על העטיפה האחורית של האלבום, וראיתי שג'ואי ברנס, סולן קלקסיקו, הפיק את האלבום. מכיוון שקלקסיקו אחראים לאחת ההופעות הטובות שראיתי בחיי, ונחשבים, בעיניי, לאחת הלהקות הטובות בעולם כיום, הייתי חייב להאזין לו. אתם יכולים לטעון שהאלבום לא ראוי להיות ברשימה של אלבומי השנה. אתם כנראה צודקים. אבל במבחן התוצאה – שמעתי אותו המון, ולא נמאס לי. האלבום מלא במלודיות קאנטרי/פולק נפלאות, עם עיבודים פשוטים ויפהפיים של קלקסיקו. הקול של איימוס(עמוס?) מזכיר לי קצת את ג'ון מאייר, שניהם שרים עם מלא תשוקה. גם אם השירים פשוטים, הם מאוד נוגעים. למרות שבהמשך הוא קצת נחלש, האלבום מקבל אצלי המון קרדיט על ארבעת השירים הראשונים שלו, ובעיקר על Violin  ו Flower המצויינים, קלאסיקות מיידיות שכאלו. אם להגדיר את האלבום הזה במילה אחת: מבטיח. אם לי ישכיל לשמור על רמה יותר אחידה באלבומיו הבאים, הוא יגיע רחוק.

השיאים: Flower, Violin

10. Stacey Kent – Dreamer In Concert

טוב, זו כבר בחירה אישית לגמרי. ב2008, סטייסי קנט, אחת מזמרות הג'אז הטובות בעולם, הופיעה בארץ, וזו הייתה אמורה להיות הופעת החו"ל הראשונה שלי. לצערי, הייתה תאונה קשה מאוד ברשפון. כמובן שנוצר פקק עצום, אולי הגדול ביותר שזכור לי, ולא הצלחתי להגיע להופעה. מאז, קיויתי לשובה של סטייסי קנט לארץ. זה קרה לאחר שנתיים. ההופעה הייתה נפלאה, וגם סיפרתי לה את הסיפור הטראגי. אלבום ההופעה המצויין הזה בסה"כ מזכיר לי את הסיפור, ואת ההופעה המצוינת שכן הצלחתי להגיע אליה, הפעם ברכבת. באלבום היא מבצעת שירים באנגלית, צרפתית וגם פורטוגזית. הקול שלה נהדר, בעלה, הסקסופוניסט ג'ים טומלינסון מפליא לנגן איתה, כמו תמיד. בקיצור, אלבום הופעה יפהפה, ועבורי גם מזכרת.

סתם כי אחד האלבומים שאהבתי ב2010 היה של בריאן וילסון מבצע גרשווין (אלבומו החדש לא נמצא כאן ברשימה כי אני עוד לא מרגיש שאני יכול לכתוב עליו)  – הנה שיר של גרשוויון, כפי שסטייסי קנט מבצעת אותו (לא מהופעה, כי לא מצאתי ביו טיוב):

השנה יצאו גם כמה וכמה הוצאות מחודשות שראויות לאזכור ( למשל – פיל ספקטורסמית'ס, ביץ' בויז – [מה תאמרו על שנה שהאלבום הטוב ביותר שיצא בה, למעשה הוקלט 45 שנה קודם לכן?]), כל אחת ראויה לפוסט משל עצמה, ובכוונתי גם לכתוב על כולן. נראה אם אני באמת אבצע את זה.

בינתיים, הנה שיר מאחד האלבומים שאני הכי מצפה להם בשנה החדשה (בתקווה שאכן ייצא):

שנה אזרחית טובה שתהיה.

עמיחי.

מודעות פרסומת

פול סיימון – תם ונשלם (?)

בפוסט הקודם (מי שטרם קרא, שיקרא לפני הפוסט הנוכחי) הבטחתי פוסט נוסף, על מה שעבר עליי בהופעה של פול סיימון, ולאחריה, אז ללא הקדמות מיותרות (מלבד ההקדמה הזו, כמובן) הבה נתחיל:

אחרי שהואן של פול סיימון יצא ממלון דן, לקח לי כמה דקות להחליט, או להבין, שהוא יישאר שם עד ההופעה, ושאין לי טעם עוד לשבת ולחכות לו שם. לקחתי מונית לאיצטדיון רמת גן. בהגיעי לשם, הלכתי לקחת את הכרטיסים. ביום שהתחילה המכירה, אם טרם ציינתי זאת, הייתי כה נרגש, שבהתחלה קניתי כרטיסים בגוש ה' המאוד צדדי, ורק כשהבנתי שטעיתי, קניתי עם כרטיס אשראי של חבר כרטיסים לגוש ג', היותר מרכזי. לכן, חיפשתי את אותו חבר (תודה, אורי), לקחתי ממנו כרטיס אשראי ותעודה מזהה והלכתי לאסוף את הכרטיסים. הנחתי, בדחילו ורחימו, את הכרטיסים בתיק, ומכיוון שהיה לי עודף זמן נכנסתי לקניון איילון הסמוך. מצאתי את דודי, שותפי להופעה, בסניף של סטימצקי בקניון, ולהפתעתי הטמבלים לא חשבו על להחזיק את ספר המילים של פול סיימון בחנות ביום ההופעה. הלכתי לשתות קפה עם חבר אחר. בשביל לא להגיע למצב של לחץ, הקדמתי לצאת לכיוון האיצטדיון. דודי ואני נכנסנו, לא לפני שקניתי שתי חולצות בחוץ, כמובן.

מצאנו את מקומנו, בשורה השלישית, והתיישבנו. כשהבנתי שעדיין יש זמן, ניגשתי לקנות שתייה במחיר מופקע, והסתבר שהמשטרה לא אישרה למכור בקבוקים, מחשש שיזרקו אותם על הבמה. שוין. הציפייה לתחילת ההופעה מתחה אותי כמו קפיץ, אבל אני עדיין כאן, אז כנראה שעמדתי בזה.

הלהקה עלתה, בלי פול סיימון, לבמה. צלילי האקורדיון, ושניות מספר אחריהם, גם התופים, הפותחים את The Boy in the Bubble (שגם פותח את גרייסלנד, אלבומו המצליח, וגם המוצלח ביותר), נשמעים ברמקולים. בשלב הזה, אני כבר לא מאמין שאני שם, מתרגש עד אין קץ, אבל מנסה להחזיק את עצמי וסתם לשבת שם. כמה שניות לאחר מכן פל סיימון כבר עולה לבמה, וככל הזכור לי, כולם קמו והריעו לו. הפסקתי להחזיק את עצמי, אבל בהתאם לשאר הקהל, התיישבתי. הביצוע היה נפלא, הקול שלו נותר כשהיה, נדמה לי שלא השתנה כלל.

מיד לאחר מכן, הוא כבר איתגר את הקהל בשיר מהאלבום החדש (והנפלא) שלו. Dazzling Blue, ללא ספק אחד מהשיאים באלבום החדש. הסתכלתי מסביבי, דווקא היו כמה שידעו את המילים. לא ברור למה יש אנשים שמשלמים אלף שקל לכרטיס, אבל לא טורחים להכיר מראש את האלבום החדש. לאחר מכן פינק את הקהל בביצוע יפהפה  לאחת מהקלאסיקות הכי גדולות שלו – Fifty Ways to Leave Your Lover. אחרי השיר הזה, הוא כבר פנה לקהל, ואמר שהוא מאוד שמח להיות כאן. זה הספיק כדי לקבל תשואות נלהבות – היה ברור שלכל מי שהיה חסרה לו תקשורת מצד בוב דילן, כבר לא יתאכזב בהופעה הזו. לאחר מכן ביצע את שיר הנושא של האלבום החדש, So Beautiful or So What. נפלא, כמובן.

השיר הבא, היה, אולי, שיא ההופעה מבחינתי. Mother and Child Reunion. אף פעם לא הבנתי את השיר הזה עד הסוף. השם שלו התקבל משם של מנה באיזו מסעדה, שמשלבת עוף וביצה. וטוענים שהוא נכתב על הכלב המשפחתי. מכאן והלאה, הפרשנות שלכם. בכל מקרה, השיר הזה לא בוצע בסט ליסט הכמעט מושלם בהופעה הקודמת שלו, באיסטנבול. כשזיהיתי את השיר, בצליל הראשון שלו, כמובן, צרחתי משהו כמו "אני לא מאמין, אני לא מאמין". מן הסתם, צרחה מעין זו גררה מבטים גוערים/משועשעים מהאנשים שמסביבי, אבל ברור שזה לא באמת הפריע לי. כל כך רציתי שהוא יבצע את השיר הזה, והביצוע היה מדהים. הייתי מאושר.

מהשיר הזה, המשכנו לביצוע יפה ל That Was Your Mother מגרייסלנד ולHearts and Bones, שיר הנושא לאלבום הכושל כלכלית, אך הנפלא אומנותית, שיצא ב83. אותו כישלון, אגב, גרם לשינוי כיוון למוזיקה אפריקנית – כלומר, להקלטת גרייסלנד, שהוא, בהתאם, האלבום הכי נמכר שלו, משהו כמו 12 מיליון עותקים ברחבי העולם.

לאחר מכן, שני שירים שאפילו אני לא מכיר – קאבר לג'וניור פארקר, בשם Mystery Train, וקאבר אחר שהוא נוהג להצמיד אליו, ל Wheels של צ'ט אטקינס. השיר הבא, שכמובן ריצה את ההמונים, היה Slip Slidin' Away. להיט ענק שהוקלט לאוסף שלו, Greatest Hits, Etc. מ77.

אחרי עוד שיר יפה מהאלבום החדש, Rewrite, ו Peace Like A River, מהאלבום הראשון שלו (למרות שגם זה לא מדויק), הגיע עוד שיא מטורף – ביצוע היסטרי לגמרי ל The Obvious Child, מתוך The Rhythm of the Saints, האלבום שיצא אחרי גרייסלנד, והצליח פחות, אבל בעיניי הוא נפלא. בעוד שבגרייסלנד המוזיקה הייתה אפריקנית, כאן סיימון פנה לכיוון ברזילאי. בכל מקרה, עוד נחזור אליו בהמשך.

בשלב הזה, סיימון נתן לקהל משהו שנדמה לי שחלק גדול ממנו רצה לקבל – שיר של סיימון וגרפונקל. The Only Living Boy in New York. מיד שלחתי לחן SMS, "השיר שלך!". כמובן שהיא ראתה אותו רק אחרי ההופעה, אבל זה לא משנה.

אחרי עוד שני שירים נפלאים מהאלבום החדש, The Afterlife ו Questions for the Angels, הוא נתן שני שירים נוספים מגרייסלנד. הלהיט הענק, Diamonds on the Soles of Her Shoes ו Gumboots, שאגב פתח לא מעט הופעות בסיבוב הזה. כאן כבר היה לי ברור שמדובר בערב היפה בחיי, עם או בלי הדרן. פול סיימו ירד מהבמה, והקהל כמובן הריע ממושכות.

הוא חזר להדרן ראשון, ופתח עם Sound of Silence הנצחי. אין אדם אחד שלא התרגש באותו רגע, אני בטוח. במעבר חד, הוא ביצע את Kodachrome, אחד השירים שלו שאני הכי אוהב, ובוודאי אחד המלהיבים שבהם. קמתי על רגליי, למרות שכל השורות הראשונות היו מנומנמות משהו, המעריצים האמיתיים כנראה היו מאחורה.  אחרי הביצוע ל Gone At Last המצויין, קיבלנו קאבר נוסף, הפעם לביטלס, Here Comes the Sun. ביצוע נהדר. אחרי עוד שיר מגרייסלנד, Crazy Love, Vol. II, שנדמה לי שפתח גם הוא מספר הופעות בסיבוב, הוא ביצע את Late In The Evening. בשיר הזה כבר לא יכולתי לוותר לקהל, נעמדתי, והתחלתי לצעוק על אנשים שיקומו. איך אפשר בכלל לשבת בשיר הזה? בקיצור, נדמה לי שהרמתי את האיצטדיון. ביצוע מדהים.

לאחר מכן, פול סיימון ירד מהבמה, ושב להדרן נוסף. הוא ביצע את Still Crazy After These Years, ומיד אחריו את You Can Call Me Al, ככל הנראה הלהיט הכי גדול שלו, שאגב, לא זכה לביצועים רבים בסיבוב. הייתי בהלם מעצם העובדה שהוא בחר לבצע אותו, והקהל כמובן היה מרוצה. הוא סיים עם ביצוע מרגש ל The Boxer של סיימון וגרפונקל. שיר מאוד יהודי, שבהתאם זכה לשירה סוחפת של הקהל.

כל התיאור לעיל, מתאר את הערב היפה בחיי. קצת פחדתי מהפוסט הזה, אבל נדמה לי שהוא עושה עם פול סיימון צדק, לא חסד. הוא מעביר את התחושות שלי מאותו ערב, למרות שעברו מספר שבועות. עם זאת, כאן לא הסתיים הסיפור, אז תמשיכו איתי לעוד פסקה או שתיים.

ההופעה הסתיימה, ניגשתי לעמדת הסאונד, לבקש סט ליסט, אבל הסתבר שהם עובדים עם מסכים. ניגשתי לכל מיני אנשי הפקה, ואפילו לשוטר אחד, והם נתנו לי את התג שלהם. הבנתי שאני יכול להיכנס לבק סטייג' עם התגים האלה מאוחר מדי, וכשהגעתי לאוהל שמאחורי הבמה, הוא כבר היה ריק. טמבל. יצאתי מהאיצטדיון, שם מצאתי את פיני וקרן, החברים אצלם לנתי בלילה שאחרי ההופעה. הם האזינו להופעה מחוץ לאיצטדיון, ואפילו קיבלו כרטיס מאיזה אחד שנאלץ לוותר, ומכיוון שלא רצו להיכנס לבד להופעה, הם מכרו אותו, ועשו קצת כסף. מוסרי? לא מוסרי? לא משנה. אנקדוטה. בדרך הביתה אמא שלחה לי SMS, שאלה איך היה. עניתי לה, כמובן, הערב היפה בחיי. פיני וקרן השתעשעו מכך שאמא שלי בכלל מתעניינת בדברים האלה. פתאום הבנתי שזה לא כל כך מובן מאליו.

אחרי שניסיתי להירדם במהלך הלילה, אבל לא הצלחתי להירגע מהערב המרגש הזה, קמתי בסביבות חמש בבוקר, ונסעתי למלון דן. המתנתי שם, בתקווה לפגוש את הבחור שהופיע אמש באיצטדיון. ישבתי שם עם נהגי המוניות של המלון, שבינתיים הספיקו לקבל ממני הדרכה על השימוש בפלאפונים שלהם. אחרי שעתיים בערך יצאה הלהקה, כמעט כולה, והודיתי להם על הערב הנפלא שהם העניקו לי. אחרי כמה שעות, ראיתי את הואן של פול סיימון יוצא לכיוון ירושלים, ונדמה לי ששוב הבחור הזה מההפקה דחף אותי, כאילו איימתי על מישהו. פול סיימון נסע לירושלים, לכותל, ובאיזה שהוא שלב הבנתי שאני כבר לא אדבר איתו, לפחות בביקור הזה. משום מה המתנתי שם עוד קצת עם עוד בחור שפגשתי במהלך ההמתנה במלון בימים האחרונים, והתמזל מזלנו, ולפתע יצא מהמלון מישהו שזיהיתי כאיש הפקה אמריקני, שלא היה בלהקה. פנינו אליו, ושוחחנו איתו ארוכות. התברר שהוא ה EPA של פול סיימון. Executive Personal Assistant. דיברנו על ההופעה, הוא אמר שסיימון מאוד נהנה. אחר כך עברנו לדבר על מהדורת 25 שנה לגרייסלנד.הוא סיפר שהם נוסעים משם לדרום אפריקה, לצלם סרט דוקומנטרי, שפול סיימון הזכיר גם כן במסיבת העיתונאים.

הסכמנו ש The Rhythm of the Saints, האלבום שהזכרתי למעלה, מקבל רק עתה את ההכרה שהוא ראוי לה. שאלנו אותו, כמובן, אם הוא יכול לעשות משהו עבורינו, לאפשר לנו לפגוש את פול סיימון. הוא אמר שלא, אבל אמר לנו לשלוח לו מייל עם הכתובת והוא ישלח לנו משהו מיוחד, כדבריו. כל זאת כמובן, לא לפני שהוא שאל אם יש בארץ FedEx. הודינו לו. רגע לפני שנסעתי לרכבת, ראיתי את נגן הבס האגדי של פול סיימון, בקיטי קומלו, שסיימון ציין בהופעה שניגן איתו מאז גרייסלנד (וזכה, כמובן לתשואות), הודיתי לו על ההופעה, והצטלמתי איתו, בניגוד למנהגי. נסעתי לרכבת, ושבתי הביתה, לחיפה. מיד שלחתי לאותו EPA, קורטני וון שמו, אגב, מייל, והוא ענה לי. מאז הם היו שבועיים בדרום אפריקה, ואני רוצה לקוות שהוא שלח לי את מה שהוא התכוון לשלוח. אני כמובן מצפה בקוצר רוח. אני אפילו לא יודע למה לקוות, העיקר שתהיה שם הקדשה כזו או אחרת.

כאן תם הסיפור, לעת עתה. מאוד התרגשתי לכתוב את הפוסט הזה. המחשב שלי אפילו קרס בעצמו מספר פעמים במהלך הכתיבה (נשבע לכם!). אני אחזור לקרוא אותו כל פעם שאני ארצה להיזכר. לא שאפשר לשכוח. בכל מקרה, אני מקווה שבזמן הקרוב כבר אוכל לעדכן אתכם בתכולת החבילה שנשלחה, בתקווה שלא אתאכזב.

תודה שקראתם.

עמיחי.

פול סיימון: ואף מילה על ההופעה

בפוסט האחרון שלי, למקרה שקראתם אותו, הבטחתי שבפוסט הבא אני אספר על ההופעה של פול סיימון, ומה שקרה מסביבה. ובכן, החלטתי לחלק את זה לשני פוסטים, כאשר הפעם, כפי שכנראה הבנתם, אף מילה על ההופעה עצמה. זה בעיקר בגלל שהעירו לי שהפוסט הקודם היה ארוך מדי, אז אני מנסה לקצר, ואם לא, אז לפחות לחלק למספר פוסטים. חלפו כמעט שלושה שבועות מההופעה, אבל, מכיוון שהסכמנו בפוסט הקודם שאני דחמ"ש (דוחה משימות, כאמור) , אני מקווה שתקבלו את זה, ושכל הסיפור הזה עדיין מעניין אתכם. תשעה באב הוא יום די משעמם, אז יש לי תירוץ להתחיל.

אבל קודם כל, הקדמה קצרה.

ב2006, פול סיימון הוציא את כל אלבומיו הישנים במהדורות מחודשות, מבחינת סאונד, והוסיף להם גם מספר שירים, כבונוס לכל אלבום. רכשתי את גרייסלנד, אלבומו הידוע ביותר, המצליח ביותר, ובאופן נדיר, גם הטוב ביותר. התאהבתי. עד היום מדובר באחד האלבומים שאני הכי אוהב. בחנות שבה קניתי דיסקים באותם שנים, שמאז כמובן נסגרה כבר, רכשתי את האוסף שיצא במקביל, ואת אלבומו מ2004, Surprise, ששווה פוסט בפני עצמו, והזמנתי את הקופסא שכוללת את כל האלבומים המחודשים. חיכיתי. וחיכיתי עוד. הקופסה בוששה להגיע. לאחר כשנה, אולי יותר, אמרתי למנהל החנות, שהוא גם חבר מאוד טוב שלי, שהגיעו מים עד נפש וכדומה, ושישיג את הקופסא. והוא השיג אותה. בדיעבד, אני יכול לומר שכל ההמתנה הזו, גרמה לקופסא הזו, ובמקביל גם לפול סיימון, להפוך לאחד הפריטים שאני הכי אוהב באוסף שלי, ולזמר שאני הכי אוהב, בהתאמה, כמובן.

הגעתי לחנות שבה אני עובד כרגע, ומיד כשנכנסתי לחנות, מנהל הסניף אומר לי שפול סיימון מגיע לארץ. אני, כמובן, מתחיל לצרוח כל מיני דברים, ופותח את העמוד האחורי בידיעות אחרונות. באותו יום זו עדיין הייתה רק שמועה, אז ניסיתי להירגע, בעיקר על מנת שלא להתאכזב. לאחר זמן מה ההופעה נעשתה עניין רשמי. רכשתי זוג כרטיסים, לי ולאותו מנהל סניף שנסגר, סוג של סגירת מעגל, אם תרצו. יש לציין שהתבלבלתי, אפשר להניח שמהתרגשות, וקניתי כרטיסים בגוש הלא נכון. בסוף קניתי בגוש יותר קרוב למרכז הבמה, אבל זו הסיבה שישבתי רק בשורה השלישית. אכן אכזבה.

עד כאן ההקדמה, וכעת אפשר לעבור למה שקרה בימים שסבבו את ההופעה.

ובכן, נתחיל מיום רביעי, העשרים ביולי. בדקתי מבעוד מועד את לוח ההופעות של פול סיימון. יום לפני כן הוא נתן הופעה באיסטנבול (שהסט ליסט שלה היה מאוד מבטיח), כך שעשיתי את החישובים שלי, והגעתי למסקנה שפול סיימון ינחת בארץ יום לפני ההופעה. כפי שציינתי בפוסט הקודם, אני אוהב לפגוש את האמנים שאני אוהב, ולפגוש את פול סיימון היה חשוב במיוחד, מן הסתם. היה לי ברור שאעשה כל שביכולתי כדי לפגוש אותו. בהתאם, נסעתי באותו יום למלון דן. לקחתי מונית מהרכבת, שעצרה לי במעין כביש שירות שכזה בכניסה למלון. בל בוי, שכנראה הניח שאני אורח, בא לפתוח לי את הדלת. הבהרתי לו שאינני אורח של המלון, והוא זירז אותי לצאת. שניות לאחר מכן התברר מדוע. צבא של פפארצי עמד על המדרגות בכניסה, ופול סיימון הגיע, ממש שניות אחריי. עמדתי עם ספר המילים שלו ביד, ניסיתי לצעוק לו שייגש רגע, שיחתום, יגיד מילה. אבל כלום. הוא נופף קצת לצלמים, ונכנס למלון. אחת מההפקה הודיעה שתיערך איתו מסיבת עיתונאים, נדמה לי בשש. מיד התקשרתי לחבר, עיתונאי, ומסרתי לו את ההודעה. המתנתי מחוץ למלון, ובמהלך מסיבת העיתונאים צפיתי בה בתוך ניידת השידור של ערוץ 2. מדהים כמה אנשים סקרנים ניגשים כשהם רואים את הניידת. הייתה אפילו אחת שממש התעקשה שנמסור ד"ש לאיזה כתב כזה או אחר. אמרתי לה בעצמי בסדר, העיקר שתפסיק להפריע לי להקשיב למסיבת העיתונאים. אותו עיתונאי שהזכרתי, שלח לי אס אם אס, שמסיבת העיתונאים תמה. רצתי לתוך המלון, המתנתי ביציאה ממסיבת העיתונאים. כשפול סיימון יצא, ניסיתי לפנות אליו שוב, והתשובה שקיבלתי הייתה, נדמה לי, Not now.

חיכיתי שם עד הערב, קיויתי לתפוס אותו כשהוא יוצא לאיזו מסעדה. נדמה לי שניסיתי לפנות אליו כשהם יצאו מהחניון, ודיברתי עם כל מיני נגנים, מאפרים, ושאר אנשי צוות. קיוויתי, בתמימותי לעזרה כזו או אחרת, אבל, לפחות לאותו יום, יצאתי בידיים ריקות. אם נדמה לכם שזה גרם לי לוותר, אתם כמובן טועים.

יום לאחר מכן, הוא יום ההופעה, שבתי לתל אביב, והמתנתי מחוץ למלון. נדמה לי שהמתנתי שם לא מעט, ואני לא זוכר שקרה יותר מדי. הגיעו עוד כמה משוגעים לדבר, אחד מהם אפילו החתים את פול מקרטני כשביקר כאן. ניסינו לשתף פעולה, והוא עשה פטרולים עם האופניים מסביב למלון. כמה שעות לפני ההופעה, הגיעו, שימו לב, לא פחות משני מאבטחים חמושים, עם אפודים כאלה, כאילו הם מינימום נכנסים ללבנון עכשיו. המתנתי ביציאה מהחניון, ואיש הפקה כזה או אחר דחף אותי, כביכול מחשש שאני אפריע לרכב לעבור. יצויין שבאותו שלב הוא כבר לא סבל אותי במיוחד. נדמה לי שזה בגלל שהייתי כל כך מנומס, והוא היה גס רוח למדי. הם עצרו עם האופנועים שלהם את התנועה ברחוב, כדי שהואן של פול סיימון יוכל לעבור. ניסיתי לתפוס אותו שוב ביציאה מהחניון, אבל כמובן שהרכב לא עצר.

כדי לא להאריך יתר על המידה, למרות שנדמה לי שכבר עשיתי את זה, בפוסט הבא אני אכתוב על ההופעה, בתקווה תוך יום-יומיים, ועל היום שאחריה, שקרה בו לפחות דבר אחד שעשוי להיות מאוד משמעותי.

תודה שקראתם עד לכאן, מקוה שתחזרו לקרוא גם את ההמשך.

עמיחי.

%d בלוגרים אהבו את זה: