שזירה נשית – על שני אלבומים שכולם תולדה של השקעה נשית

זה כבר לא קורה לי הרבה שאני מתאהבת באלבומים. במתאהבת אני מתכוונת לתהליך שאני עוברת בדרך כלל כשאני מתאהבת באדם בשר ודם – אני מאבדת תיאבון, הסרעפת מתרחבת ומקשה עליי להעביר חמצן לבטן וכל מה שאני רוצה זה רק לשמוע, לדעת ולהכיר יותר את המושא, ובמקרה זה – האלבום. האהבה איבדה את המהות שלה בארץ ה"מובן מאליו" והיא חוזרת אליי עם מספר מצומצם של הרכבים חדשים, תגליות שדומות במעט להיכרות עם אנשים חדשים. בשבועות האחרונים התוודיתי לשני אלבומים שגרמו לי להרגיש ממש ככה.

Julie Byrne – Rooms with Walls and Windows

damon-albarn

יש משהו מאוד גולמי בפולק, האוזניים עושות את ההקשבה והמוח כמו יד מושטת מסוגל לגעת באמן ששר. אותו אמן פולק חושף את עצמו לגמרי ומשאיר את מילותיו לחסדיה של גיטרה אחת ויחידה. השירה צנועה, הנגינה מתפתלת בין פריטה אחת לאחרת והמילים נכתבות לרוב כאילו נתלשו מהשירה רומנטית. אלבום זה, שהוא אלבום הבכורה של ג'ולי ביירן הוא כולו גולמי, ההתחלה נשמעת חנוקה בתוך חדר קטן, כשרק היא וגיטרה מטיילים בין נופים של אמריקה ובתוכם מספרים על מפגשים שונים של הכותבת עם יישויות שונות ללא מין או גיל. "Young Wife" היה השיר שהפיל אותי ברשתה של הגברת, מה שהתחיל את ערעור פעילות הסרעפת והלב הפועם חזק. סך הכל שתי דקות ורבע של שיר, שנשמעות כמו נצח של יופי ביקום מקביל.

למרות שאין פה יותר מדי מעבר לקול ולגיטרה, השירים נשמעים שונים לגמרי. לפעמים הגיטרה נשמעת כאילו רק התעוררה כמו ב-"Attached to Us like Butcher Wrap", ב-Vertical Ray" הפריטות מהדהדות יותר ומזכירות שעת דמדומים, ב-"Holiday" היא מתבדרת ברוח דמיונית כשהיא נוסעת עם הזמרת לחופשה פנטסטית שמתמלאת בתקווה גדולה, אך מסתכמת בפרידה.

שיריה של ביירן הינם שירי נוודים, כטרובדורית היא מתאהבת בכל אחד מהמקומות בהם היא מבקרת, מתארת אותם כאילו היו שיר של קיטס או וורדסוורת', מכירה אנשים חדשים, עוזבת ומפחדת לחזור. קולה הכמעט לוחש יוצר אווירה אינטימית, בעוד היא פורטת על הגיטרות ברכות, הקול שלה זורם יחד איתן אם זה בשירת מילים או המהום פשוט. היא הדור הבא של ג'ואן באאז, ושתי בניאן ויחד איתן היא לא קשורה לאף זמן, כיאה לפולק הפשוט. הלוואי והייתי יכולה להסביר את הקשר ההדוק שלי לאלבום הזה, אבל אני עדיין לא הצלחתי לשים את האצבע על הסיבה האמיתית למה אני כל פעם חוזרת להקשיב לפיסת פולק המדהימה של גברת ביירן.

Marriages – Salome

6a6064d69cd9ceaa0ea78789e274745e6bba63ac619535e5d3f55e5183e3a031

מהגולמיות של הפולק אנחנו עוברים לסערות טורנדו חשמליות וסיפורים על נשים ואנשים אלימים, מנוכרים ושקרנים. Marriages הם להקה ששני שליש ממנה – אמה רות' רנדל וגרג בורנס – הם שרידים של להקת פוסט-רוק שלא הכרתי עד עכשיו בשם Red Sparowes, ולכן קל להגדיר את האלבום של ההרכב החדש בתור מוטציה של פוסט-רוק, אבל זה לא יהיה נכון לגמרי. כדי להיות בטוחה, הייתי משאירה אותם בקטיגוריה הרחבה של רוק אלטרנטיבי, כי באלבום הבכורה של ההרכב ישנם, בנוסף לאלמנטים שנלקחו מ"גודספיד-לנד", גם טיפה של מטאל וגראנג'. שירתה של אמה מזכירה את פיונה אפל מדי פעם, הופ סנדובל וגם פיג'יי הארווי, הריפים של הגיטרה חוזרים כאילו הם אלה של אינטרפול, אך מטופלים בידיה המטפחות של רנדל עם אצבעות קלילות יותר.

כשהשטן רודף אחריהם במקומות אפלים של קברים ורמאים, השלישייה מקליפורניה מציירים רוק שכולו תוהו ובוהו. בניצוח הקול והגיטרה של רנדל, הם עוברים מ-"The Liar" המהיר ל-"Skin" הכבד והדרמטי, ונוגעים קצת בחופים הקליפורניים עם הגיטרה הגלשנית של "Santa Sangre" אבל ההתחלה היא כלום לעומת הסיומת. "Salome", שתחת טיפולו המושלם של אוסקר וויילד הפכה לטרגדיה, מקבלת תוספת עצומה של דרמה בשיר הנושא את אותו השם. בסופה שכולה גיטרות כבדות בחשמל, קולה של רנדל זועק, לוחש ומבקש מאותה סלומה לרקוד ולהתאהב בה מחדש. כמו קו עלילה שמתעצם עד השיא, מגיע גם הקתרזיס בסוף השיר שנמשך יחד עם "Less Than", הרצועה העוקבת.

אבל זה עוד לא הסוף, "Love Texas" ו-"Contender" הם שני השירים הכי נגישים מכל הבלילה, איטיים, מלודיים. הראשון מלווה דימויים של קיץ, השני (והכי יפה לדעתי מכל השירים באלבום) מרמז על מוות, התאבדות מלווים באקורדים שמזכירים ימים יפים של פורטיסחרוף. הדוברת בשיר רוצה את הנצח וזוכה בו עם הסוף שאין לשיר הזה, ומתחבר ישירות להתחלה שלו ונוצר מעגל של רוק מענג לאוזניים.

אומרים שהאמנות טומנת בתוכה הבטחה של נצח, משהו מעבר ליכולת החושית של הבן-אדם שהוא מצמצם אותה וקורא לה יופי – אני חושבת שאין הגדרה יותר מדויקת לשני האלבומים האלה.

שיהיה המשך חג שמייח,

חן

הגביעים העתידיים של הקיסר השחור – מנת פוסט-רוק

המלך הוא מטושטש. אלוהימהירות אתה! שחור קיסר

המלך הוא מטושטש. אלוהימהירות אתה! שחור קיסר

גם למלכים מותר לטעות, תשאלו את פרנק אנדרווד מ-"בית הקלפים". אתם יכולים לשאול גם את Godspeed You! Black Emperor שאלבומם החדש "Asunder, Sweet And Other Distress" דלף לפני כמה ימים לאינטרנט. אנסמבל הפוסט-רוק שלא ידע בחייו מעצורים או התנצלויות, חזר באלבום חדש וכואב לי לכתוב את זה, אבל גם מעט מאכזב. רעש הגיטרות עדיין מנסה להדוף מעליו את טורנדו הכינורות במסגרת התקפת סאדו-מאזו משותפת (יחד עם כל הכלים הנלווים) ומענגת על האוזניים שלנו. לפחות ככה מתחיל האלבום עם הרצועה הראשונה והממכרת, "Peasantry Or Light…", אבל ההמשך משמים באולי מטרה יומרנית להפוך צלילים מתמשכים למשהו מלודי. דווקא עליהם הייתי סומכת שיעמדו במשימה כזו, אבל אבדה לי הסבלנות. לפחות הרצועה הסוגרת, "Piss Crowns are Trebled" מפצה על השיעמומון שהוא שתי המנגינות שמפרידות בין ההתחלה לסוף, ואפשר להתנחם בכך שהרצועה הראשונה וזו השנייה כוללות ביחד 24 דקות של חומר גוספידי משובח ומסקרן.

הלהקה עדיין לא נפלה מהרף הגבוה אותו הציבה ללהקות אחרות שניסו לחקות את הסאונד הדחוס והנפלא שלהם (להקות פוסט-רוק שאינן כוללות בתוכן טווס איסלנדי בשם יונסי) ועם כל האכזבה מהאלבום החדש, יש לכל זה גם צד חיובי – החבר'ה הקנדים גרמו לי לחפש אחרים שקרובים לרף הגבוה והפלא ופלא, מצאתי כמה אלבומים מסקרנים!

The Future Kings of England – S/T משנת 2005:

איפסוויץ' (מקום הולדתו של גנן מסור ובריטי ביותר בשם רייף פיינס) – עיירה גדולה וציורית שנעה בין התעשייתי לכפר חיברה בין ארבעה חבר'ה ששמעו הרבה פינק פלויד וקינג קרימסון והחליטו להמשיך את דרכם הפסיכדלית עם קינוחי כובד של פוסט-רוק. אלבום הבכורה כולו מוקדש לשתי להקות העבר הגדולות, וכולל מחוות יפות אליהם. הרצועה הראשונה מזכירה מדי את גודספיד, ובכך גם משלבת את הכינור הנוגה עם הדרמה של הגיטרות בצורה יפה מדי. השילוב של סימפולי קול לא ברורים וגיטרה חשמלית שזורמת בין המילים ב-"Silent And Invisible Converts" היה גורם לרוג'ר ווטרס להיזכר בימים פחות אנטי-ישראליים. המלודיות הפסיכדליות לאורך האלבום יאשררו כי לסיד בארט מורשת והשפעה חזקה ועוצמתית על האוזן, "The March of the Mad Clownds" יפחיד כל אחד כמו שרוק פרוגרסיבי היה יכול פעם (מה שלא תעשו, שלא תעזו להסתכל על הקליפ שהכינו לשיר הזה, הוא כולל ליצנים, ואף אחד מהם לא חמוד), והסיומת תזכיר פרצוף ורוד עם עיניים פעורות ולשון בחוץ.

Grails – Burning Off Impurities משנת 2007:

מהצד השני של האוקיינוס האטלנטי מגיעים כמה חברים מפורטלנד, ארה"ב.
משחק המחשב הנוסטלגי, "הנסיך הקטן", הכיר לי את הסיטאר ובכך גם הטביע את חותמו בזיכרוני כך שכל פעם שאשמע כל פריטה שמזכירה צליל כזה, אני אחזור לימים של קפיצות בלתי אפשריות בתוך מרתף של מכשף רשע. ככה יצא והאלבום בכותרת המשנה החזיר אותי למסך ה-DOS והנסיך עם הפיג'מה הלבנה שאף פעם לא מתלכלכת. כך המשיך שאר האלבום, תוך שמירה על צביון קודר ודי מפחיד שמזכיר מרתפים חשוכים. המזרח הרחוק משתלב עם גיטרות ים-תיכוניות ששטות לצלילי פעמוני כנסיות, ובקצב מערבוני יותר הן מתערבבות ומשלבות בין כל העולמות. אני בירכתי את הרגע שבו הצ'לו הצטרף לערבוביה ב-"Drawn Curtains" גם אם זה לזמן קצר מדי, הקרשנדו לסופת ההוריקן ב-"Outer Banks" הפתיע אותי, ומחול החרבות המשיך גם לאחר מכן עם כמה הפוגות מערבוניות-ים-תיכוניות שלא ידעתי שקיימות עד עכשיו.

לחיי עוד מציאות כאלה,

חן

%d בלוגרים אהבו את זה: