הפרטים הקטנים – מצעד הסרטים החובבני לשנת 2016

לא אכביר במילים, רק אגיד שזה אחד המצעדים הלא מחדשים והלא מגוונים שיש עכשיו באינטרנט, אבל התחייבתי בפני עצמי לכתוב על מה שאני אוהבת אז הנה הם – 15 הסרטים שעשו לי את השנה +בסוף קטיגוריות שונות ומשונות. לצערי את רוב הסרטים פה לא נראה ברשימת המועמדים לאוסקר, כשתגיע העונה, אתן בפייסבוק את הזוכים שלי כיאה למסורת שהתחלתי לפני שנתיים.

15. Indignation

200x200bbאני קצת מאוהבת בפיליפ רות', למרות שבקושי שרדתי שני ספרים שלו. הוא אוהב נשים, שונא אותן והכי מכל – מפחד מהן, וזה ניכר
בכל יצירה שלו, וזה גורם לברכיים שלי טיפה לרעוד. את "Indignation" לא קראתי, אבל אחרי הסרט הוא נכנס לרשימת הקריאה העתידית שלי. לוגן לרמן משחק בחור יהודי מבית עני אשר עובר ללמוד בקולג', מתאהב באחת הסטודנטיות ומתפתחת ביניהם מערכת יחסים מוזרה ולא שוויונית. הסיפור עטוף במסגרת שבסופו של הסרט שברה את ליבי, ואם אספר לכם למה, אני אהרוס אותו. זהו אינו סרט שקל לצפות בו, יש בו סצינות דיאלוגים שמרגישות כאילו אורכן נצח, אבל יש לכך סיבה, על מילים של פיליפ רות' קשה לוותר. חוץ מזה, יש פה גם את טרייסי לטס, מחזאי שאחראי על נסיקת הקריירה של מייקל שאנון, וחוץ מזה הוא שחקן עם נוכחות שאי אפשר שלא להתייחס ולהתפלא ממנה.

14. A Bigger Splash

a-bigger-splash-poster-200x200הייתה לי בעיה גדולה מאוד עם הסוף של הסרט, שלא חשבתי שהוא משרת נאמנה את כל העלילה שהלכה לפני כן, וקצת האפיל על בניית הדמויות ההדוקה במהלכו. סביר להניח שבלי הסוף הזה, הסרט היה מקבל דירוג גבוה יותר, כי בכל זאת יש בו את רייף פיינס באחד התפקידים הכי טובים שלו בתקופה האחרונה, ולראות אותו רוקד הוא אחד מנקודות האור הקולנועיות שלי השנה. יש פה גם את טילדה סווינטון, יצירת אמנות פוסט-מודרנית מהלכת, והדינמיקה של הדמות שלה עם זו של פיינס מהפנטת אל המסך. הסיפור אולי טיפה נדוש, מרובע מוזר של אהבה בין סוג של שני זוגות, אבל המיקום היפהפה באיטליה וצוות השחקנים שגם כולל את מתיאס סחונארטס (החתיך, וכן, עפ"י מריון קוטיאר ככה באמת מבטאים את שם המשפחה הבלגי שלו) מאפילים עליו.

13. Elvis & Nixon

200x200bb-1איך הגיעו למסקנה שמייקל שאנון הוא האדם האולטימטיבי בשביל לשחק את אחד מהאנשים החשובים בהיסטוריה התרבותית של ארה"ב? אין לי מושג, אבל זו הייתה החלטה כל כך טובה כי הוא הפך אותה לטבעית. במקום האדם הכפוף, שאנון גבה בעוד כמה סנטימטר, שינה את הקול ועיבד קצת את המבטא שיתאים פרפקט לדרך שבה אלביס פרסלי הזיז את השפתיים שלו. אם מייקל שאנון היה בחירה מפתיעה, אז קווין ספייסי הוא הבחירה הברורה. גם יש לו ניסיון קודם במשרד הסגול (מתי כבר עונה חדשה??), וגם הוא זיקית שאין כמותה בהוליווד. ביחד שני השחקנים החיו מפגש שכל תוכנו הוא מדומיין לגמרי, וככזה הוא גם מאוד משעשע.

12. Swiss Army Man

swiss_army_man-poster-630-thumb-200x200-60540דן קוואן ודניאל שיינרט מאמינים שחברות אמיתית היא מפתח למציאות מלאה בדמיון. פול דנו ודניאל רדקליף הם חלק מחבורה קולנועית מקסימה, סוג של Power Couple על המסך. ארבעת החלקים הנ"ל הפכו את אחד הסרטים ההזויים של השנה גם לאחד המקסימים ביותר. כל מתבודד יתחבר לדמותו של פול דנו, כל אחד יחבק את החבר הכי טוב, בין אם הוא מפליץ יותר מדי או פחות, וכל צופה יעמוד למבחן חוש ההומור שלו. היו מלא פעמים שלא ידעתי אם זה מתאים לצחוק או לא, ואני אלופה בלצחוק בסצינות לא מתאימות, אז זה כבר היה אתגר. חוץ מזה, סרט שמשלב מוזיקה, תחפושות ומשחק שובה לב הוא סרט שחשוב לציין.

11. Popstar: Never Stop Never Stopping

200x200bb-2אנדי סמברג, הו, אנדי סמברג. אני יודעת שיש עוד שני חברים בהרכב "Lonely Island", אבל הו, אנדי סמברג. אין רגע דל בסרט הזה, אני די בטוחה שפספסתי הרבה בדיחות במהלך הסרט כי הייתי עסוקה לצחוק מבדיחה שהגיעה כמה שניות לפני כן. כל הקלישאות של עולם המוזיקה נמצאות פה במלוא תפארתן, הרבה אנשים חשובים ופופולאריים הואילו באדיבותם להתארח ולצחוק על חשבון עצמם, ואנדי סמברג. הו, אנדי סמברג. עדיין לא הגעתי למקור המשיכה שלי לשטותניקיות דווקא מהסוג הזה, אבל הסרט הזה עבד עליי לגמרי.

10. The Lobster

the_lobsterמשעשע אותי ממש שזה סרט שמככב במצעדים השנה, כשהוא יצא בכלל ב-2015, אבל אני מנצלת את השעשוע הנ"ל בשביל לכתוב על אחד הסרטים המקוריים ביותר שראיתי. קודם כל – רייצ'ל וייז מתחילה לאיים על מעמדה של ג'ולייט בינוש על כס השחקנית האהובה עליי ביותר, אין תפקיד שהיא לא יכולה לעשות, אפילו אישה עיוורת ללא שם שמצליחה למצוא חן בעיני אחר בעולם שבו האהבה יותר אופורטוניסטית מאשר אמיתית (אמנות מחכה מציאות?). דבר שני – הסרט גרם לי להתגבר מסלידה קולנועית מאוד גדולה שלי – הפרצוף של קולין פארל שפשוט לא בא לי טוב, פה שכחתי מזה לגמרי. דבר שלישי – כבר אמרתי את זה, הסרט כל כך מקורי, כל כך נוקב באמירה שלו לגבי עולם הזוגיות שגם אני חלק ממנו: החיפושים הנואשים, המסכות שאנחנו שמים בשביל להתאים עצמנו למה שאנחנו חושבים שהאחר רוצה, הציפייה של המשפחה, החברים וכל העולם בערך שכל אדם יחיה את חייו בשיתוף עם אהוב אחר. סרט מומלץ לכל אחד עם עיניים.

09. Sing Street

sing_street_xxlg-200x200אני אוהבת את הקיטש של ג'ון קארני, פחות אוהבת את ההערות שלו על קירה נייטלי, אבל זה לא לפה. היוצר חזר אחורה אל האייטיז וכתב סרט שגרם לי להאמין שגם אני יכולה לכתוב איזה להיט או שניים, להפליג לעבר החלומות שאני רוצה להגשים או לפחות לגדל ארנב. סרט "Feel Good" עם סוף שיגרום לכל מי שיש לו אח או אחות אהובים להזיל דמעה, שתיים או מאה בסוף. אה, וחובה כתוביות למה יש פה איזה ג'ינג'ון שלולא עזרתו של המתורגמן הייתי בטוחה שהוא העתק ממזרי של דמותו של בראד פיט מהסרט "סנאץ".

08. Arrival

200x200bb-3איימי אדאמס היא הלאונרדו דיקפריו החדשה, שמישהו כבר ייתן לה אוסקר או שאיאלץ לוותר על המקום שאין לי באקדמיה הכה מיושנת. סרט מדע בדיוני טוב בשבילי הוא סרט שהחייזרים בו הם רק כלי שבא לעזור לדמויות האנושיות להבין יותר על המצב האנושי שלהם. לא צריכה רובוטים שיורים, לא לייזרים או חרבות עם אורות אדומים וכחולים, מספיקים לי הסיפורים הקטנים של האנשים שנעים מסביב לחייזרים וכיצד הם לומדים על חייהם מהעיסוק הזה. "Arrival" מגולל את סיפורה של אם המגלה מה גלום בתוך התפקיד, מה תובעת האחריות שיש בידה, ומהן ההקרבות שהיא צריכה לעשות בשביל הילדה שלה. דני וילנב (במאי "סיקאריו", "אסירים" ו-"Enemy" שאין לי מושג איך תרגמו את שמו לעברית) ממשיך את סדרת הקלפים החזקים שלו עם הסרט הזה, ועולה בסולם האהבות שלי בזכות האסטתיקה שלו שמכתיבה את אווירת הסרט, והדמות הנשית שמחזיקה באומץ את העלילה. אה, ויש פה גם איזה ג'רמי רנר.

07. Captain America: Civil War

nullהאחים רוסו עשו את סרט הקומיקס הכי נכון למעריצי מארבל. מי שרצה עוד מסיפור האהב… החברות של סטיב רוג'רס ובאקי בארנס – קיבל. מי שחשקה נפשו בעדכון על חייו של טוני סטארק – קיבל. מי שרצה עוד מהערבוב הבריא והטיפוסי לחברת הקומיקס של דרמה, קומדיה ואקשן – קיבל. מי שרצתה הוקאיי מגניב, ג'רמי רנרי ולא בובתי – מה זה קיבלה. המגרעה אולי היחידה היא שלסרט לא היה נבל גדול, הייתה לו טרגדיה שונה וקטנה יותר ממה שנכתב עליו בקומיקס, אבל דניאל ברוהל הוא עדיין עוגיית ג'ינג'ר גרמנייה ששווה לשים עליה את העין. קיבלנו פה את ספיידרמן החדש, את הפנתר השחור והרבה אינטראקציות בין דמויות שעם הזמן הפכו את מעריצי מארבל לגושים גדולים של רגשות.

06. Lion

lion-movie-poster-dev-patelהספיקה רבע שעה בשביל שאושיט את ידי לתיק, אוציא את חבילת הטישו הורודה ואניח אותה ביני לבין אילת. הסרט, המבוסס על סיפור אמיתי, מגולל את מסעו של סארו אל אימו ואחיו, אותם איבד כשהיה ילד קטן בהודו. הסיפור נע על קו לינארי, מתחיל בסארו בגיל חמש וממשיך הלאה עד לסוף המרגש במיוחד, בלי חלקים חסרים מהעבר שנחשפים באמצע, הכל כבר ידוע לצופה וכל מה שנשאר הוא לראות את הפירורים מובילים את הגיבור אל המטרה שלו. ניקול קידמן הוכיחה בפעם המי יודע כמה שהיא יותר מאחד הפרצופים הכי יפים בעולם, ושוברת את הלב בתור האם האוסטרלית המאמצת. דב פאטל, שקשה לשכוח לו את ימי "Slumdog Millionaire", קיבל סוף סוף הזדמנות לשחק כלאדם, ולא איזה פלא מתמטי הודי, והוא עושה את העבודה כמו שצריך. סיפור מקסים, שובה לב ופשוט.

05. Captain Fantastic

captויגו מורטנסן משחק אב למשפחה "היפית", שדרך חייו הולכת בשבילים של טבע, ציד וחינוך בבית. ילדיו גדלו והתחנכו על דרכיו שנראות מושלמות בהתחלה, אבל נחסכת מהם חווית החברות עם אנשים בשכבות הגיל שלהם. מול דרכו הקיצונית של אבא אראגורן, הציבו את דרכו המיושנת והאליטיסטית בעצמה של סב המשפחה, אבא של האם שנפטרה, אדם שחי בעושר גשמי ומאמין שהוא מי שיביא את החינוך הראוי לנכדיו. הטבע עמד מול העושר הגשמי ובאמצע עומדים חלומות על האישה שנבלה, ילדים מוכשרים, כל אחד בדרכו, ופסקול כל כך מושלם שרובו צבוע בקולו הקוסמי של אחד בשם יונסי בירגיסון. סיפור מסע מרגש במיוחד שכל אחד חייב לעצמו, גם אם הוא לא מסתכל על נופים של טבע כאילו הם האהבה הכי גדולה בחייו.

04. Hell or High Water

200x200bb-4טיילור שרידן החליט לפרוש מקריירת המשחק המדשדשת שלו ובמקום עשה החלטה מושכלת לכתוב תסריטים. הוא אחראי על "סיקריו" המרתקת, אבל הוא התעלה על עצמו עם "Hell or High Water". לטענתו, יותר ממשחק הוא רצה לקחת סיפור פשוט יחסית ולהתעמק יותר בדמויות. הוא לקח סיפור של שני אחים ששודדים בנקים במערב טקסס, והפך את שניהם לפנים של אלה המדשדשים תחת ידה הרמה והקפיטליסטית של אמריקה. הנה פריט טריוויה נחמד: שרידן דמיין את ג'ף ברידג'ס ובן פוסטר כאשר כתב את התסריט, ובסוף גם קיבל את מבוקשו הליהוקי.

ברידג'ס, פוסטר ואפילו כריס פיין נותנים חתיכת הופעה, אבל יותר מכל בלטו הנופים והצבעים של מדינת הכוכב הבודד. דייויד מקנזי, הבמאי הסקוטי, ליהק את הכבישים היפים של טקסס שעוזרים לצופה להיכנס לאווירה המערבונית ולהתאהב לא רק בסיפור, אלא גם בתפאורה הטבעית שלו. נאנחתי לא מעט מול התמונות שלו, וגם מול בן פוסטר.

03. Hunt for the Wilderpeople

hunt_for_the_wilderpeople_xlg-200x200טאיקה וואיטיטי הוא הדבר הכי טוב שיצא מניו זילנד מאז הוביטון, הוא עשה את זה גם בזמן שפיטר ג'קסון חרש את נופיה בסרטי "שר
הטבעות", אבל אז מי שם על קולנוע ניו-זילנדי. השנה, לפני שהפרופיל של הבמאי עומד להרקיע לשחקים בזכות עבודתו על "ת'ור 3", הוציא היוצר את הסרט הכי טוב שלו בינתיים. "Hunt for the Wilderpeople" ממשיך בקו המנחה של וואיטיטי – הומור ודרמה מעורבלים ביחד במינונים שלא ייאמן עד כמה הם משלימים אחד את השני, כמו ריקי בייקר והקטור בעצם. לא סתם אומרים שזה סרט חובה.

02. Loving

9398331_loving-first-poster-from-jeff-nichols_775d47e9_m

"הוא רק מתקן כל הסרט," העירה אימי במהלך צפייה משותפת בסרט. זה באמת מה שריצ'ארד לאבינג מנסה לעשות לאורך כל היצירה; הוא חולם לבנות, אבל בסופו של דבר רק מתקן את כל מה שבגבול יכולתו החוקית והחוקתית. הוא רק מתקן, ומילדרד לצידו אקטיבית יותר, משלימה את חוסר האונים הכפוף שלו. ג'ף ניקולס, שכתב וביים את הסרט, והוא בערך השם שחזרתי עליו הכי הרבה השנה אחרי צמד המילים "מייקל שאנון", יצר תסריט שמתאר אינטימיות בצורתה הפשוטה ביותר, בלי יותר מדי קישוטים. המתח, הקשיים, הייאוש מול האלימות המשטרתית, כולם סמויים – לא צריך אותם בשביל להבין את חייהם של הזוג לאבינג. לא צריך סצינות סקס כדי להבין כמה היה איכפת להם אחד מהשני, הכל נשאר על גבול התמים ועל פני המים השקטים ביותר.

ניקולס הוציא עוד יצירה שחוגגת לא רק את האנשים הפשוטים ביותר, לא משנה כמה גדול השינוי שהם הביאו לחוקה האמריקאית, אלא גם את הדרום האמריקאי, היופי של הכפר והרגישות האנושית שלפעמים קשה לתת לה להתפרץ החוצה. ג'ואל אדג'רטון ורות' נגה נתנו כאן את הופעת חייהם; הדמויות שלהן לא מדברות יותר מדי, והשקט שלהם נשמע חזק הרבה יותר. האוסקר באז מאוד חזק עם הסרט הזה, אבל משום מה יש בי דאגה שזו תהיה עוד שנה שבה יתעלמו מהכישרון שהוא ג'ף ניקולס.

**~סרט השנה שלי – כמה מפתיע –  Midnight Special:~**

midnight-special-poster

כן, כן. 2016 אמנם לקחה הרבה אמנים, אבל היא גם נתנה לנו שני סרטים של ג'ף ניקולס, והם שני סרטי השנה שלי.

כבר כשג'ף ניקולס צילם את הסרט "Take Shelter", הוא סיפר למייקל שאנון, הכוכב של הסרט, כי יש לו רעיון לסרט הבא שהם יעשו ביחד. הוא ראה את שאנון נוסע באמצע הלילה, לא ידע עדיין עם מי, לאן ולמה. חמש שנים לאחר מכן, שאנון עדיין נשאר בתמונה, ג'ואל אדג'רטון ישב לצידו בתפקיד לוקאס, הם נסעו להציל את בנו של שאנון בסרט בכדי להציל אותו מגורם לא ידוע. התמונה החלה לזוז כשגלגלי המחשבות של ניקולס חיברו בין התמונה הראשונית לבין חוויות ותחושות מחייו האמיתיים.

"Midnight Special" הוא סרט מדע בדיוני שמצד אחד מוריד את הכובע בפני קלאסיקות ז'אנר משנות ה-80, ומצד שני הוא משמש מטאפורה לפחד מאוד ראשוני אצל הורים אשר דואגים לילדיהם. העלילה של הסרט מלאה בחורים, דמויות שתפקידן ברור, אך לא ידוע מהיכן הגיעו, אבל זה לא שניקולס התעצל, הוא פשוט רצה ליצור חוויה שונה לצופה. במקום לתת לנו את כל הפרטים על מגש זהב, הוא נתן מקום לצופים להכניס סיפורים משלהם.

(אגלה לכם סוד: על הדמות של לוקאס אני כותבת ברגעים אלה סיפור רקע.)

ניקולס נותר די מתוסכל לאחר הפצת הסרט, הוא היה בטוח שזה יהיה הסרט שיפרסם אותו, אבל בארה"ב לא שילמו יותר מדי. הוא חשב שהעובדה שמדובר בסרט מדע בדיוני תביא אנשים לקולנוע, הבעיה היא שניקולס יצר מדע בדיוני הכי אנושי, עם הקצב האיטי הניקולסי שרומז שמעבר למרדפים, למטאורים וללייזרים שיוצאים מעיני הילד הקטן (המשוחק ע"י ג'יידן ליברר הבונבון), ישנו רעיון שיתחבר לכל הורה. למרות שאין בי עצם אחת הורית, ואין לי תכנון גם להביא אחד לעולם נוראי שכזה, עדיין התחברתי לדמיות האב והאם והתחברתי אל הכאב שלהם כאילו גם אני חוויתי אחד כזה. הו ניקולס, רק הוא יכול, גיבור על 3>

ועכשיו לקצת פרסים קטנים:

הקומדיה הרומנטית של השנה: Man Up – סיימון פג, לא רואה איזושהי סיבה להמשיך את ההסבר.

ההפתעה הטובה של השנה: The Legend of Tarzan. לא ציפיתי ובכל זאת הסיפור היה מעניין, טרזן היה גיבור שלא רק כיף להסתכל עליו אלא גם ליהנות מהסיפור שלו והכי חשוב – כריסטוף וולץ.

אדי רדמיין של השנה: Fantastic Beasts and Where to Find them, גם אם הוא היה מדבר אל האוויר ומנהל את טקס החיזור שלו מול קיר, אני הייתי מתמוגגת. השחקן הזה הוא עוגיה אנושית ובשלוש השנים האחרונות הוא מקסים אותי כל פעם מחדש.

I saved the best for last: פרס ה"תודה למבצע 200 סרטים של מאיצ'וק": The Fundamentals of Caring. מאי פרחי ששפר עליי מזלי והיא גם חברה טובה שלי, השקיעה במבצע לראות 200 סרטים השנה ובאדיבותה המליצה על אלה שעשו לה הכי טוב. זה הסרט שלא הייתי יודעת על קיומו לולא המבצע שלה, ומבין הרבות שגיליתי שדרכה, זוהי היצירה הכי נוגעת ושובה לב. פול ראד, אהבתי לנצח

כטוב בעיני המעריצים: על "אקסמן: א(פו)קליפס"

מי שבא בשביל הספויילרים, זה הפוסט בשבילכם!

הסרט החדש בסדרת הפריקוולים של "אקסמן" הוגדר אצלי כהבטחה מעצם היותו סרט של הפרנצ'ייז, עוד הזדמנות ליהנות מאנסמבל דמויות ושחקנים אהובים, עוד חלון אל תוך עולמם העשיר של מארבל והכי חשוב: הצגה קולנועית ראשונה ומאוישת של אחד הנבלים האהובים עליי ביותר מהילדות המאוחרת: אפוקליפס, ועוד בשיחוקו של האוסקר האייזקי! השערות סמרו כמו מתקפת ברקים של סטורם על ראשו של וולברין. שני הטריילרים שיצאו הבטיחו סרט אפל ומלא בדמויות ידועות מהסרטים המקוריים של בריאן סינגר מהעשור הקודם, הומאז' לכל מה שנעשה עד עכשיו בעולם האקסמן הקולנועי. הציפייה הלכה וגדלה, אפילו תקווה בצבצה ש-"אקסמן: אפוקליפס" יתעלה באיכותו על "קפטן אמריקה: מלחמת אזרחים". אבל אז מגזין "אמפייר" שיחרר ביקורת נוראית של שני כוכבים על הסרט, אנשים לא נפלו וגם התקשורת לא ממש געשה עם ניסיונות שיווק של הסרט. משהו לא הריח טוב בממלכת המוטאנטים והגעתי אתמול לבית הקולנוע עם מלא חששות והציפיות שעד אז הרקיעו לגובה התעופה של מגנטו שאפו לליבה מתחת לאדמה.

_1450048116

רשע טיפוסי מתובל בכאוס יפה

אחרי שעתיים וכמה של ישיבה בין נטלי, מעריצה של כל מה שקומיקס יחד איתי עוד מימי התיכון ואילת, מעריצה של כל מה שקומיקס ומייקל פאסבנדר, בילינו את ההמתנה לסצינה לאחר הכתוביות בהתלהבות על כל מה שהיה טוב בסרט הזה. הקלה גדולה רבצה באיזור החזה ונשמתי לרווחה על כך שקיבלתי עוד סיפור אקסמני שיהיה אפשר לצפות בו עוד כמה פעמים כשיבוא. בתור מעריצה של פנטזיה מהסוג הזה שעקבה אחר העלילות של המוטאנטים מאז נחיתתם על מסכי הקולנוע בתחילת שנות ה-2000, דעתי כמובן היא סובייקטיבית וכנראה רק אילו שנהנו עד עכשיו מהסרטים יוכלו להזדהות עם מה שיקראו עד לפה, שלהזכירכם כולל הרבה ספויילרים.

נתחיל ממי שהכי ציפיתי לראות בסרט הזה: אפוקליפס. הסצינות הראשונות לפני קרדיטי הפתיחה תיארו מצרים עתיקה ומתוחכמת טכנולוגית, אדירה במיתיות שלה ומרשימה בסדר הגודל ההיסטורי, שני מאפיינים שהושרשו גם בנבל עצמו אותו מציגים לנו על ההתחלה. אפוקליפס זרע הרס בכל מקום כי היה לו הכוח, כי הוא היה אל, קיצר: הנבל הטיפוסי עם תוספת אגדתית ואפית. העובדה שהוא היה מעוצב על פרצופו היפה של אוסקר אייזק הוסיפה. לפעמים הנאומים שלו היו אובר-דרמטיים, אך היה קשה לי שלא להתאהב בו מחדש. אם משווים אותו לזימו מ"קפטן אמריקה", הוא ההיפך הגמור ממנו: יש לאפוקליפס מניעים כוללניים, שום סיפור אישי רק כוח גדול שמאפשר לו להשליט כאוס ומוות על כל העולם, וכאחת שנהנית לחשוב על כך שבדיוק כמו החיים גם מגיע לכל בני אדם המוות, נהניתי מאוד מהקטעים בהם נראה שאפוקליפס הולך להגשים את המטרות שלו. מה שחבל היה שהראו ערים ומבנים מפורסמים נהרסים, אך לא הראו את המחיר האנושי בכל זה, עדיין השחקנים היחידים בדו-קרב היו הדמויות של הסרט בלי דיונים בכל האנשים שהקטסטרופה קטפה מן העולם. עוד משהו שהפריע לי הייתה העובדה שאת כל המידע על האנושות הפיק אפוקליפס דווקא מטלוויזיה מצ'וקמקת בדירה של סטורם, אבל עדיין נשביתי בקסמו המפחיד בכל פעם שעיניו הלבינו תוך כדי שהוא חיזק עצמו בידע וכוחות. אהבתי שהחולשה היחידה של הנבל הייתה שהוא פעל לבד, וזה מה שגרם לו להפסיד בסופו של דבר כשחבורה של מוטאנטים חזקים הצליחו להביס אותו בכוחות משותפים. הקרב בינו לבין צ'רלס היה מדהים ויזואלית ומקאבואית.

נמשיך עם הדבר הראשון שהחזיק את הסרטים האלו והוא מערכת היחסים המתוסבכת בין צ'רלס לאריק. פרופסור אקס ומגנטו תמיד היו חצויים בין הקשר העמוק למחלוקת הגדולה ביניהם, בין חברות ותיקה לבין יריבות שמחירה גדול מדי בשביל העולם האנושי. הם מתחילים את הסרט הזה בנפרד: מגנטו עם המשפחה היותר מדי מושלמת שלו בפולין ופרופ' אקסבייר בבית הספר המתפתח שלו למוטאנטים, אך כשהם סוף סוף מגיעים אחד חזרה לתודעתו של השני, הסרט צובר עוד כמה וכמה נקודות על כך שמצליח לתאר חברות עמוקה יותר מכל אחת בסרטי קומיקס אחרים (סטיב ובאקי במקום השני, כן?). המשפחה שאיבד אריק באושוויץ ואז בעיירה אחרת בפולין היו הסיבה לכעס שלו, הזיכרונות שלו מצ'רלס הביאו בפעם השלישית את הנחמה הגדולה והצליחו להכניס בחזרה חמלה אל המוח ההרסני שלו. הדמעות של שתי הדמויות האלה שמורות אך ורק אחד לכאבו של השני, והשני לאהבתו של האחד. הפלאשבקים לסרטים הקודמים היו הכרחיים כדי להבין כמה השפעה הייתה ותמיד תהיה בין השניים, פאסבנדר ומקאבוי עוד פעם מוכיחים שמשחק טוב אינו שמור רק לסרטי אוסקר שאינם אייזק.

Magneto-in-X-Men-Apocalypse-Wallpaper

עדיין הלב הגדול של הסרט. מגנטו, פרופסור והעיניים של מקאבוי

ועכשיו אל הדבר השני שמחזיק סרטים כאלה בכללי: ההומור. כסרט קומיקס טיפוסי, ההומור לא ניכר בקבוצה של האנשים הרעים, אלא רק בטובים – נייט-קרולר ו-קוויקסילבר סיפקו את האתנחתות הקומיות ההכרחיות לסרט. הראשון עם התמימות המתוקה והשני עם מה סצינת הצלה מקסימה שדומה מאוד לזו שהייתה לו בסרט הקודם בסדרה. לפיטר הייתה גם ההזדמנות להראות שמעבר לליצן החצר, יש בו גם איכויות של גיבור שרוצה להילחם למען שימורו של העולם.

אה, ו-וולברין. ב"אקסמן: שלום כיתה א'" ראו אותו למשך כמה שניות אבל זה הספיק כדי להלהיב, ב"ימי עבר של העתיד/עתיד של ההווה/עבר של האמו" היה לו תפקיד הרבה יותר גדול ופה יו ג'קמן היה הכי וולברין במשך דקות ספורות שבהן הלב כמעט יצא לי מהמכנסיים. תמיד אפשר לרפרר לסרטים קודמים, זה יכול לעבוד מאוד טוב, אבל לא כמו התופעה שהיא וולברין של יו ג'קמן בסרטים האלה, אפילו אם כל מה שרואים זה אותו מתרוצץ בלי חולצה (ריר) וטורף כל חייל בדרכו. חבל שזה לא עובד כשוולברין מקבל סרטים משלו, נקווה לטוב מהסרט הבא והאחרון של ג'קמן בתפקיד.

ygpm6r5shgyoexj5e3p5

Claw Claw Motherfuckers

הסרט אינו מושלם, איני רוצה לדגור יותר מדי במגרעות שלו כי זה עולם שאני כל כך אוהבת, שאני יכולה לסלוח על דברים כמו סצינות שמנסות בכוח להוציא דמעות מהקהל או כל מיני שורות מחץ שהן כבר ברורות מאליו. עדיין הקהל השבוי בקסם המוטאנטים קיבל עוד סרט ליהנות ממנו ולדון בו אחריו. אם אני הייתי כותבת למגזין "אמפייר" הייתי מוסיפה כוכב אחד, ואולי אפילו עוד חצי כדי לנחם את כל אלה שפחדו כמוני להתאכזב מהסרט. עולם הקולנוע התקדם מאוד בענייני נבלים וטובים, אבל גם את הטיפוסי אני אקח עם עולם פנטסטי שכולל בתוכו את העיניים של ג'יימס מקאבוי.

הלאה לאוגוסט וג'וקר ליטו!

חן.

%d בלוגרים אהבו את זה: