זיכרון (או: כותרת עצלנית אחרת) – מצעד אלבומי השנה של 2015

עוד פעם הגיעה התקופה, והשנה זה היה קשה! כל כך הרבה אלבומים ירדו, כמה נשארו על הגלקסי 3 הגוסס, חלק נמחקו מרוב שנמאסו וחלק נשארו בגלל שהשיר הראשון באלבום ממש טוב (אני אתן לכם לנחש לאיזה שיר מפוצץ אני מתכוונת). הרבה אלבומים חדרו לי לורידים, אולי לא מספיק כי לא כתבתי על מלא מהם השנה, אבל תסלחו לי, הייתי עסוקה בלכתוב שירה/סיפורים קצרים/ספרים/ביקורות הופעות לאתר וואלה! מדי פעם (הגשמת חלום שאין לתאר), דברים שאולי ביום מן הימים יהיו לי הביציות לעשות איתם משהו (חוץ מהג'וב חלומות שאין לתאר).

השנה מה שהכריע את הכף בהחלטה שלי הם הזיכרונות שצברתי מלהקשיב לאלבומים: כמה אני זוכרת את הפעם הראשונה (כי אני בן אדם נוסטלגי ואני מתה על פאלפ), כמה המשכתי להקשיב להם וכמובן אם היה ערך מוסף מעבר למוזיקה שכל כך החזיקה והשאירה את האוזניים אובססיביות וצמאות לעוד שמיעה. מתערבת איתכם על 50 ש"ח ששכחתי אלבום שממש אהבתי בתחילת השנה.

חשוב לי לציין שיש שלושה אלבומים משנה שעברה שיצא לי להקשיב להם רק השנה, ולו היו מחכים קצת עם תאריך ההוצאה שלהם, הם היו נמצאים במצעד. על אחד מהם כבר כתבתי (ג'ולי ביירן, מלכתי, שהייתה זוכה בתואר אלבום השנה שלי. לו רק, לו רק), על השניים האחרים אולי ארחיב ביום מן הימים (טימבר טימבר, Weyes Blood, שיהיה לידע כללי). אז כדברי בנדיקט קמברבאץ', זאת אומרת, קאן מ"Star Trek":

מקום עשירי: This is the kit – Bashed out
32194_gal
השנה ביליתי את הזמן ערה בעיקר בבקרים. הייתי קמה מוקדם לעבודה ויוצאת מהבית בשעות שבהן סטודנטים פוקדים את תחנות האוטובוסים, הקופיקס חצי פתוח והשקט מאפשר לחצות את הכבישים הרחבים של אבן גבירול גם באור אדום (אדוני השוטר, סלח לי). "Bashed Out" היה לי מוזיקת רקע מעולה לתקופה זו, מנחם מספיק לאוזן שעדיין לא התעוררה, ומספיק עשיר במילים שיוכלו לתת כוח ליום שבא לטובה/לרעה. הקול של קייט סטייבלס עדין כל-כך, צנוע במימדיו ועושה נעים בשבלולים. השירים הופקו ע"י ארון דסנר (ע"ע הנשיונל), שדאג למלא את הפשטות שלהם בשכבות כלים כמו קלידים או גיטרה חשמלית רכה, כדי שיהיה הרבה ממה לטעום בעוד סטייבלס מתארת נופים שכל אחד מרשה לעצמו לחלום עליהם מדי פעם. אלבום קטן לשעות הקטנות של הבוקר. אמנם קל לי לזכור נופים שבהם נתקלתי בערך בכל בוקר כשנסעתי לעבודה, אבל עדיין השירים משם מחזירים אותי למצח הנשענת על זגוגית חלון האוטובוס, הנוף לים והמחשבות שמנסות לחפור בתת-מודע ולהבין מה לעזאזל חלמתי בלילה הקודם. לשיר הנושא מתוכו, הקליקו.

מקום תשיעי: Lord Huron – Strange Trails

32194_galנראה לי בכל שנה זה מכה – הרצון העז להקשיב לקאנטרי/פולק, מוזיקה רחוקה אלפי שנות אור מהערים שאני שואפת בכל יום לתוך הנחיריים. אבל זה לא רק המרחק הפיזי והמנטלי שמושך אותי, אלא גם הפשטות שיכולה להימצא בז'אנר, לחנים שנספגים בעניין של כמה שניות ומילים שלא צריך מילון בשביל להבין את הכוונה של המשורר. "Strange Trails" של לורד הורון הוא ממש תמצית כל התכונות האלה. האלבום אמנם יכול להיחשב כאלבום אפל, אחרי הכל הוא נוגע במוות (מילה מוזכרת לא מעט, יחד עם "קבורה"), אך הוא עוד יותר נוגע במה שהאלבום מגדיר כההיפך הגמור מהסוף הבלתי נמנע – האהבה. בן שניידר, מר סולן, כתב על הרפתקאות לא נעימות בלילה, נשים דורסניות ודוברים שמתחננים לעוד מהרע הזה, ולמרות שקל להיתקע על כל אלה, בכל זאת כל הקשבה לאלבום הזה מותירה אותי עם הרגשה טובה. זו אולי עוד סיבה למה הז'אנר הזה כל כך קוסם לי; במקום שבו היוצר פורס את כל מה שעל ליבו, נמצאת גם הנחמה, ההרגשה שהוא, ועל-כן גם אני, לא לבד. לשיר הכי כיפי ממנו, הקליקו.

מקום שמיני: Susanne Sundfør – Ten Love Songs

cover400x400_1424290985כמה קל יהיה לרפרר לשיר של לאונרד כהן, להגיד שקל להבין שסוזן עם S היא חצי משוגעת, שבכל זאת אני רוצה להיות שם איתה, ולהתכוון לזה בכל מובן. תודות ל-Big Black Delta, אהובי מהשנה שעברה, והרמיקס שהוא עשה לסינגל "Fade Away" מהאלבום המדובר, גיליתי יוצרת מיוחדת במינה. החשיכה אינה מצרך נדיר שסקנדינביה מייצאת, אופל הוא שם המשחק במדינות שלא זוכות לראות את השמש באופן שאנחנו רגילים אליו וסנדפור ניתבה את הטמפרטורות הנמוכות לכיוונים שונים ומעניינים בכל אלבום. "Ten Love Songs" הוא האלבום הפופי ביותר שלה, בצלילים מתוקים היא מובילה את המאזין כמו עמי ותמי אל תוך ביתה רק בשביל לשבור אותם עם פגיעותה המילולית ולאכול אותם עם קולה העוצמתי. בזמן שכולם נופלים על שיר של אדל, ומבכים את כאבה, אני חושבת שסנדפור שמה מראה הרבה יותר ריאליסטית ויפה מול השבריריות הנשית. אני חולמת על היום שבו אגיע למסיבת אינדי-שמינדי וישימו לי את "Insects" ברקע, אני גם מפחדת על אלה העתידים להיות בקרבתי באותו רגע, אבל היי – חיים רק פעם אחת. לשיר שהופק ע"י הדלתא השחור הגדול וקיבל קליפ מרהיב, הקליקו.

מקום שביעי: Sufjan Stevens – Carrie & Lowell

32194_galאני מדמיינת לי כמה וכמה שירימו גבות תוהות על המיקום הנמוך (יחסית) של האלבום הנ"ל. הרי זה סופיאן סטיבנס, והוא עשה הפסקה מהטררם תוהו ובוהו שלו בשביל להוציא לנו אלבום לחשוב עליו, אחריו ומתחתיו. הרי זה סופיאן סטיבנס, זה שאת קולו אי אפשר לחקות, את היכולת שלו לספר סיפורים אי אפשר להשוות ואת התמימות שלו אי אפשר לשבור. הרי זה סופיאן סטיבנס, מי שדרתי תחת כנפי הפרפר שלו במשך שנים, אבל הפעם הוא לא הגן ולא ניחם – הוא דיכא אותי לגמרי. זה לקח לי מספר רב של הקשבות עד שהצלחתי לסיים את האלבום עד הצליל האחרון, הוא הציב בפניי יותר מדי מהפחדים שלי וגרר אותי למחשבות מפחידות אף יותר. אפשר להגיד שסטיבנס צחק עליי שלא בכוונה כשחזר לסגנונו העדין אליו כמהתי, אך תקע את הסכין הלירית חזק בגב. אבל זה סופיאן סטיבנס, וזה האלבום הכי פתוח וכן שלו. אבל זה סופיאן סטיבנס, והכי יפה לו כשאין יותר מדי מוזיקה להסתיר את מיתרי הקול המלאכיים שלו. אבל זה סופיאן סטיבנס, וזה אלבום שאקח איתי בעתיד כשאותם פחדים יתממשו, ואז הכנפיים יחזרו לפרפר ולנחם. בינתיים אני מעדיפה להדחיק, ובגלל זה המקום הנמוך (יחסית). ליופי שהוא סופיאן סטיבנס, הקליקו.

מקום שישי: Julia Holter – Have You in my Wilderness

32194_galתואר שלם ביליתי בקריאת מילותיהם הרומנטיות של נשים וגברים שונות/ים ומשונות/ים. הןם הסתירו את המילה סקס בתוך פירות, פרחים, חיות ומיתולוגיה, והמטפורות גרמו לי להתאהב יותר באהבה. אותם יצורים שונים ומשונים נגעו ביצר (כנראה) נשי יותר, דיברו בשפה שעדיין קוסמת לי ומלחלחת את עליי היבשים מדי פעם. מאות שנים לאחר מכן נשים שונות משונות באו והלכו, והשנה הייתה זו ג'וליה הולטר שהילכה בי קסם בדרך שבה היא תיארה מערכות יחסים עם גבר/ים אחר/ים. שירים בשבילי הם הרבה יותר עוצמתיים כשהם מופשטים מספיק ממשמעות כדי שיהיה אפשר להבין אותם פחות או יותר ואוכל גם להחדיר את עצמי אליהם. עם אלבום זה של הולטר זה היה קל, דרך התזמורים מרחיבי התודעה והקול המזמין, השאבתי את המחשבות שלי אל תוך המילים שכל כך הזדהיתי עמן ולקחתי את המטפורות אל תוך אירועים מחיי. לאלבום היה במקור מיקום נמוך יותר, אבל זה השתנה תוך כדי כתיבה כי החזה התרחב כל-כך שהבנתי שההשפעה של האלבום עדיין לא הגיעה לשיאה. הלכתי להקשיב לו עוד פעם, טוב? לשיר האהוב עליי מתוך האלבום, הקליקו.

מקום חמישי: Guy Garvey – Courting the Squall

32194_galבראש ההיררכיה המסחרית נמצאים הציניקנים הגדולים ביותר. בדמיוני הם יושבים במשרד היושב בקומה העליונה שנמצאת בבניין הגבוה ביותר בעולם המערבי. חבורת הנשים ואנשים הזו מסתכלת על כולם מלמעלה וצוחקת בעוד הן והם מאכילים את כולנו ברומנטיקה בגרוש. הם מכתיבים את קצב השירים עם מילים בעלות הברה אחת, נוטעים בהן את ההבטחות הכוזבות הקלות ביותר לשימוש וזורקים אותן דרך אוקטבות רחבות ומורחבות של קולות נגישים. בשבילם אהבה היא המסכה הטובה ביותר להזרים איתה מזומנים וסמים שעושים את העולם כביכול יותר טוב. אם זה באמת נכון, אז גיא גארווי הוא גיבור העל שבא מן המחתרת להילחם בהריסת תדמית הלבבות האדומים. הוא עשה זאת כבר עם "ליגת הצדק" שלו בתור סולן של להקת אלבואו, והפעם הוא ליקט לו חברים אחרים שיעזרו לו להדגיש שיש קיטש ויש שירה, ולחבר אותם ביחד זו לא עבירה גסה. גיא גארווי הוא גיבור שירה שלי, בכל אלבום הוא עולה בכמה שלבים עם אמצעים ספרותיים שבתור בוגרת תואר בספרות אנגלית קל וכיף לי לזהות. הוא משתמש בז'רגון הבריטי, מתאים מילים ארוכות למנגינות מרגשות ובקול הילד הטוב שלו שר על אהבות שנגמרו ועל תקווה למחר מאוהב חדש, פעולות שגורמות לי לגרד את השפתיים התחתונות עם השיניים על כמה שזה סקסי. אין ממש הבדל מוזיקלי בין החומרים של להקת האם לאלבום הזה, ובדיוק בגלל זה גארווי המשיך במסורתו להתמקם במצעדי סוף השנה שלי. הלכתי לחשוב על כינוי טוב בשבילו למקרה שאי פעם אתחיל לכתוב קומיקס, הצעות יתקבלו בברכה! להוכחה שלגיא גארווי יש גם חוש הומור, הקליקו. (הלוואי והיה לינק לשיר אחר בשם Unwind, אבל אין).

מקום רביעי: Father John Misty – I love you, Honeybear

32194_galג'וש טילמן כבר ניסה להיות סיידקיק וזה לא ממש קסם לו (הוא תיפקד בתור המתופף של הפליט פוקסז). לכן ביקום המקביל של גיבורי על אות יצרתי הוא לא יעבוד לצד גארווי, אלא בסדרת בת של נטפליקס, שם יש לו את החופש האומנותי להביע את כל מה שירצה בלי צנזורה. בעוד גארווי הוא מאמין תמים בכוחה של אהבה טהורה, טילמן כתב אלבום שלם על עומקה, השפעתה ואיך היא יכולה לשנות דרך חיים שהסתכמה עד רגע ההתאהבות (באמנית אמה גאר) בתהיות קיומיות ופסימיות. בשונה מגארווי, שכוחות העל המילוליים שלו נעים בין חום לרכות, טילמן כתב את הרפתקאותיו בשנינות ואינטיליגנציה מעט קרה. האהבה כבשה את ליבו של הכותב, ובכך גם את הדף, ולצד הדיו הפילוסופית נוספו כמה לבבות חמודים בשוליים. אלבום זה הוא אחד הראליסטים ביותר שנכתבו לגבי הנושא הכל-כך מדובר בעולם הפופ, ובהפקתו של ג'ונת'ן ווילסון הוא ממשיך את אותו קו מופתי של הקודם אותו כתב טילמן תחת השם פאת'ר ג'ון מיסטי. סגנונית, טילמן עדיין קרץ לקצת מהכל, אבל הז'אנר הפולקי/קאנטרי/אלקטרוני לא באמת חשוב כשהרעיון מועבר בצורה כל כך מושכת ומחכימה. לאגרוף הכי כואב ועמוק בבטן שלכם, הקליקו.(סגן שיר השנה שלי)

מקום שלישי: Blur – The Magic Whip

32194_galברוכה הבאה לעולמי חסר האובייקטיביות, שם "בלר" היא מילת קסם לאושר, "דיימון אלברן" הוא ביטוי נרדף לעושר וגראהם קוקסון הוא כל מה שדובוני אכפת לי מייצגים. עולם זה התמלא מחדש בקשתות צבעוניות וחדי קרן מעופפים ב-19.2.2015, היום שבו בלר הוציאו את ההודעה על כך שהם עומדים להוציא אלבום חדש ופינקו בסינגל בשם "Go Out" שעדיין לא ידעתי איך לעכל. אם מדברים על זיכרונות מוחשיים, אז יש לי אחד חד מאותו יום מבורך. הוא כולל פרפרים בבטן, דמעות של אושר, צרחות מלוות בחיבוקים עם אילת הביאףאף ואחרי זה פחדים על גבי פחדים מאכזבה. שנים שבלר מתפקדת בתור אחת הלהקות הכי הכי, שדיימון אלברן הוא הגאון שמפעיל את כל הטריגרים הנכונים בתוך האוזניים שלי, ועדיין פחדתי שלא אתרשם לטובה מהתוצאה הסופית. לא לדאוג, טיפשות זה לא מדבק. "The Magic Whip" הוא אלבום של אלברן יותר משל כל השאר, זה לא היה ככה באלבומים הקודמים של הלהקה, אבל אותה דומיננטיות אלברנית לא גרעה מטיב החומר. הגיטרה של קוקסון תמיד השתלבה כל-כך טוב עם המלודיה של הסולן בעל שן הזהב, אפשר לשמוע את זה בשירים קצביים כמו הרצועה הפותחת "Lonesome Street" או בבלדות כמו "Pyongyang", והאהבה של הלהקה לאנגליה עדיין עצומה, גם כשמדובר באלבום שמוקדש בכלל לצד המזרחי הרחוק של המפה. זה האלבום הכיפי של שנת 2015, ללא צל של ספק, והוא עדיין מחיה את אותן קשתות וחדי קרן חודשים על גבי חודשים. לעושר ודובוני איכפת לי, הקליקו.

מקום שני: Deerhunter – Fading Frontier

32194_galב-2013, דירהאנטר גם כיכבו במצעד סוף השנה שלי וקיבלו על הפודיום מדליית ארד. השנה ברדפורד קוקס ושות' קיבלו את הכסף כי במקום לחפור בתוך צלקות הפצעים הנוכחים, הם הוציאו אלבום שמקבל אותם כפי שהם. ברדפורד קוקס נמצא במצב טוב בחיים שלו, לפחות ככה הוא מעיד בראיונות שונים שקראתי לאחרונה. הוא מעריך את המשפחה הקרובה לו בדם, את זו שנוצרה מקשרי חברות ואת הכלב, פוקנר, שנוכחותו הקלה על הקשיים של היוצר עם הבדידות שלו. ביחד עם לוקט פאנדט ושאר חברי הלהקה, הוא כתב אלבום על סיפוק מחיים שאינם קונבנציונאלים וככזה הוא לימד אותי הרבה. אפשר להגיד שהאלבום הזה הוביל אותי לדרך מחשבה חדשה שבה התחלתי להתנסות לפני כחודש, ואם זה יניב פירות מתוקים, רק הזמן יגיד. זה אמנם לא אלבום שמתקרב ברמתו ל"Halcyon Digest", אבל יש בו אוצרות שמספיקים בשביל להכתיר אותו בתור אחד האלבומים החזקים ביותר של השנה. גיטרות גלשנים זו אמנם לא המצאה של דירהאנטר, גם לא פאנק או אינדי-פופ, אבל כשהם יוצרים שירים בתוך הרובריקות האילו, הם עושים את זה מצוין. ל(עוד) סגן שיר השנה שלי, הקליקו.

~*~מקום ראשון: Marriages – Salome~*~

marriages-608x608תראו מהי כוחה של עטיפת אלבום מיוחדת כשלידה נמצא הכיתוב "פוסט-רוק", שילוב שיגרום לי להוריד את המוזיקה מיד. תראו איך הכל קשור כששיר הנושא מושפע מיצירה באותו השם, פרי עטו של האליל הספרותי שלי, אוסקר וויילד. תראו מה זה גורל כששיר כמו "Love Texas" מזכיר לי רעיון לסיפור שהיה לי בראש מאז שהייתי בת-עשרה מלאת אנגסט, ובזכותו אני בתהליך כתיבת ספר שיש לו את הפוטנציאל גם למצוא את סופו (לעומת ספרים אחרים שעדיין תקועים אי שם באמצע).
Marriages הם טריו הכולל את אמה רות' רנדל, גרג בורנס ואנדרו קלינקו, שלושה שמות שיכול להיות שלא יגידו לכם כלום, אבל ברגע שתתחילו להקשיב לאלבום הם כבר יהיו מעל ומעבר.
רנדל היא זיקית המחליפה את קולה לפי מצב הרוח של השיר. ברגע אחד היא רכה ומפתה, וברגע אחר היא מפוצצת את איברי השמע עם צעקות של זעם ואבדון. ביחד עם קולה היא לוקחת את הגיטרה דרך עומס הסאונד אל תוך התהום שהוא האלבום הזה. ביחד עם בורנס על הבס וקלינקו על התופים (תקראו לזה תופים, אני קוראת לזה רעידת אדמה) היא חפרה תהום עמוקה, והמוזיקה ממלאה את תהליך הנפילה בחמצן לנשימה, רגע לפני שצוללים יותר מדי.
מהרגע ש-"The Liar", הרצועה הפותחת, מתחילה עם סערת טורנדו חשמלית ועד ש-"Contender" נע על מים שקטים וסוגר את האלבום עם חריקות גיטרה המקשרות לאותה התחלה סוערת, אני נכנסת אל תוך מעגל אפור וממכר של מוזיקה שמצליחה בלי כוונה לתאר בדיוק את מה שעובר עליי מבפנים, ברבדים סודיים וכמוסים לי. האלבום עדיין לא ממש נח בתוך הנגן שלי ו(סה"כ) תשעת השירים ממשיכים להתנגן בריפיט מאז אפריל האחרון. בת-עשרה מלאת אנגסט הייתי וכנראה שאישאר, ומה טוב כשיש מוזיקה שמטפחת את הצדדים שכבר יש.

לשיר השנה שלי, מהסיבה שכתבתי למעלה:

ולסיום סיומת, הנה משהו לצפות לו בשנה הבאה (מבין עוד כמה)

שתהיה 2016 נעימה ומלאה בכל טוב,

חן

מודעות פרסומת

פסטיגל פרימוורה 2014 – פרק ב': אמביציה בלונדינית ודיסוננס מוזיקלי – התחייה

banner

אחרי שהצלחנו לכבוש פסגה אחת, הגיע יומה של המטרה האולטימטיבית השנייה – שורה ראשונה בהופעה של הנשיונל. אחרי שקיבלנו מנה חמה של מגע ווין באטלרי, קיווינו לקבל גם ממאט ברנינגר אהבה ממגע ראשון. ההופעה שלהם בפסטיבל רדינג ב-2011 הייתה קצרה מדי – 50 דקות מלאות בכל הטוב שיש ללהקה להציע וקהל בריטי שלא ממש התלהב מנוכחותם של הנשיונל על הבמה. את ההופעה אז ראינו מהשורות הראשונות עם קומץ קטן של מעריצים, מה שגרם ל-50 דקות האלה להרגיש אינטימיות והמילים חדרו עמוק. שלוש שנים אחר-כך, היה מעניין לראות כיצד הלהקה מתמודדת עם ההצלחה שלהם והפופולאריות שעכשיו היא בשיאה.

הגענו למתחם בפתיחת השערים, והפעם חיכו פחות אנשים מהיום הקודם, כמה חולצות של פיקסיז, חולצה של סלואודייב, והרבה מתח לקראת הבא עלינו לטובה. נכנסנו דרך השערים ויחד עם חבורה של כמה אנשים מיהרנו לכיוון בימת "סוני" והופתענו לגלות שכל האנשים הטובים שהלכו איתנו מיהרו לדוכן מכירת הכרטיסים לבמת הנחבאת של הייניקן. נותרנו רק אילת ואני במסע אל הבמה. אחרי כמה דקות גם סשה הגיעה וישבנו ליד הגדר האחורית של "טבעת הזהב" כדי לא לעצבן את המאבטחים ששמרו על המתחם. בינתיים ג'ון גרנט עשה בדיקת סאונד בבמת "הייניקן" ממול ונהנינו לשמוע קצת מהקול שלו. נהנינו, עד שלא יכולנו לסבול יותר את גל החום שפגע במתחם, ואני ניסיתי למצוא דרכים מקוריות כדי לספוג קצת מהרוח הקרירה.

תפסנו מקום בשורה הראשונה ובסביבות חמש וחצי עלו Leon Benavente ולהקתו שעשו קצת שמח בספרדית, אבל שוב לא היה מובן, ושוב כולם דיברו בספרדית, ולא היה כל כך למה להתחבר. כשההופעה נגמרה והסתובבנו להסתכל על השמיים, גילינו שהם רקחו לנו ענני גשם אימתניים, קולות הרעמים בישרו רעות ואיך שג'ון גרנט עלה להופיע החלו טיפות גשם לרדת על ראשינו. הטיפות הפכו לגשם, הגשם הפך לבלתי נסבל, ולצערנו היינו צריכות לחפש מקום מחסה מפניו רחוק מהבמה. כמה ספרדים צריך בשביל לבנות אוהל? לא יודעת, כי כמה מהם פשוט לא הצליחו לחבר בין צינור אחד לאחר. ברחנו למתחם האוכל הקרוב והתמהמהנו קצת מתחת לאוהל הלא בנוי שלהם ואז מצאנו מחסה באוהל בנוי ויציב. הסתכלנו על הטיפות בתהייה כמה קהל נשאר מול ג'ון גרנט שהמשיך להנעים את הזמן עם קולו. כשהסתיימה ההופעה של גרנט, נפסק הגשם, וחזרנו בתקווה שאף אחד לא היה משוגע מספיק בשביל לתפוס מקום בשורה הראשונה וגם דלקת ריאות תוך כדי. כשהגענו לבמת סוני ראינו חבורה של אנשים שמסתבר התעקשו לשמור לעצמם מקום תוך כדי הגשם, מקווה שהם עדיין חיים בקרבנו. אל דאגה, נשאר לנו מקום בשורה הראשונה, רק טיפה שמאלה יותר מהמרכז.

IMG_7705

ג'ני לואיס הייתה אמורה לעלות אך הופעתה בוטלה עקב העובדה שהיה לה קהל של שלושה אנשים ושלוליות גדולות של מי גשם חוצפנים. מארגני הפסטיבל לא היו מוכנים לכזו מתקפה של מים, ומאחורי השורה הראשונה נוצרה בריכה קטנה ודי עמוקה שהקשתה על האנשים שבאו אחרינו למתחם הבמה להיכנס לשורות הראשונות. חבורה של אנשי צוות הגיעו בשביל לנסות לכסות את השלולית הגדולה, אך ללא הצלחה. בגזרת הצלמים גם הצטברו מים, מלאים בקונפטי של ארקייד פייר מהלילה הקודם, וגם שם לא חשבו לעשות משהו בקשר לזה. לצוות פרימוורה ירדו כמה נקודות על חוסר התארגנות ראוי. צפינו בצוות של סלואודייב מכין את הבמה לקראת ההופעה, וכשעלו "חיים" בבמת "הייניקן" השכנה, כמה עלו לבמה כדי לצפות בהן. אחד מאנשי הצוות נראה בדיוק כמו ברדפורד קוקס, רק בבלונדיני ובריטי, והזכיר לי את ההופעה משנה שעברה שהכירה לי את המלאך. עכשיו אילת הזכירה לי שכל זה נעשה בעמידה, אני לא מבינה איך – אבל תתארו לכם את הרגליים שלכם שעומדות שמונה שעות ברצף בלי לשבת (לשבת על בוץ? כל כך רדינג 2011).

ב-21:40 עלו סלואודייב. הנה וידוי: אף פעם לא התחברתי לשוגייז, ניסיתי להקשיב למיי בלאדי ולנטיין, לג'יזס ומארי צ'יין, אבל זה לא עשה לי משהו. כששמעתי את סלואודייב לראשונה, הרגשתי שיש להם משהו אחר, עדין וזורם יותר לתוך האוזניים שלי. אולי זו העובדה שמאז שהכרתי אותו, אני מאוהבת נואשות בניל הלסטד, שאת קריירת הסולו הפולקית שלו אני נוצרת בליבי כבר כמה שנים (ולמוחבה 3 ממש לא חסר). ציפיתי בהופעה הזו בעיקר לעלייתו של הלסטד, לראות אותו מנגן ושר עם הקול הניק דרייקי שלו, וליהנות מאווירת שוגייז רגועה. לא ציפיתי שאיהנה כל כך מהמוזיקה האווירתית שהשרתה הרבה רוגע, ולא ציפיתי שאבלה כל כך הרבה זמן מול הלסטד שנעמד בדיוק מולנו. תסלחו להורמונים הנשיים שלי כשאגיד שלא הצלחתי להסיט את עיניי כל כך מהבלונדיני המזוקן, היו שם כמה צלמים שראו את מבטי המאוהב וצילמו אותו. מעניין אם מישהו יפרסם אותן כדי שאוכל לראות כמה מטופשת אני נראית כשעיניי נוצצות והלב מפמפם. זמן ההופעה של סלואודייב לא הורגש, אם פרימוורה הייתה באזור זמן אחר אז סלואודייב היו ביקום אחר, והתאהבתי קלות גם ברייצ'ל גוזוול שפיזרה חיוכים למראה האהבה הגדולה שהם קיבלו מהקהל. לא יכולתי לבקש חימום יותר טוב לנשיונל, והתרגשתי על המפגש עם הלסטד, בחור היה הכי קומוניקטיבי, אבל זה לא גרע מהקסם שלו.

???????????????????????????????

סלואודייב ירדו, אני נפנפתי שלום למאהב אחד וחיכיתי למאהב השני, למאט ברנינגר. בריאן דוונדורף, המתופף, עלה לעשות סאונדצ'ק והגביר את הציפייה לקראת ההופעה, הקצב של "Bloodbuzz Ohio" גרם לקהל למחוא לו כפיים בהתלהבות אך הוא התנהג כאילו כלום לא קרה. ברקע שמענו קצת מהשירים של הפיקסיז והתעצבנתי על פרנק בלאק שהרס את הצרחות שאני כל כך אוהבת ב"Caribou" אבל עוד כמה דקות היה אמור לעלות מי שירכך את הכל, אז יאללה, נחליק.

בחצות ועשרים, על המסך הגדול של הבמה הציגה עדשת מצלמה כאילו נסתרת את הלהקה מתארגנת לקראת עליה לבמה. מאט ברנינגר עמד במרכז עם כוס של משקה אלכוהולי, לקח ממנו לגימות כשאחת מהן גרמה לו להיחנק ולירוק את כל מה שהוא הכניס לפה. זה כבר היה סימן למה שהולך לקרות על הבמה – לא עוד מאט ברנינגר השלו והמדוכדך מפסטיבל רדינג 2011, אלא יצור חסר ביטחון שצריך את כל האלכוהול שהוא יכול לספוג כדי לעלות על הבמה ולהופיע מול קהל גדול, שכנראה הוא עדיין לא רגיל אליו כל כך. השכרות שלו גרמה לי להתנתק קצת מהחוויה של לשמוע את המילים ויותר להכיר את הבן אדם מאחורה, לא הפסקתי לצחוק מכל ההתנהגות השתויה של ברנינגר: ספרתי 3 מיקרופונים שהוא שבר, אם זה בהטחתם על הבמה, או בדפיקתם על ראשו המיוסר, פעם אחת אפילו הופסקה ההופעה כשברנינגר ניסה להסביר לכולם שזה לא הוא, אלא המיקרופונים. בין השירים הוא לא העז להישאר בשקט והסתובב מסביב לבמה, צעק משהו על בריאן, שתה עוד לגימה ועוד אחת למקרה חירום, וחזר למיקרופון. כשהגיע הזמן לשיר את המילים הוא נתן את כל כולו, שר את המילים אחת לאחת, ולא פספס טון.

IMG_7802

האחים דסנר שמרו על כך שההופעה תתאזן ותישמר סוג של שפיות כקונטרה לשיגעון השכרות של ברנינגר. הם לא הפסיקו להגיד תודה, הציגו כמה שירים, ניסו את מזלם בספרדית מדי פעם ונתנו לקהל הרבה אהבה וריפים של גיטרות קורעי לב. כולם נשארו על הבמה, ורק ברנינגר מדי פעם טיפס על הרמקולים ליד הבמה וצעק מילים, ירד לקהל מספר פעמים (אף פעם לא אלינו, כנראה בגלל השלולית הגדולה שכיסתה את הצד שלנו), וקיבע את מעמדו בתור הבן אדם הכי נואש למנוחה שיש. את המנה האינטימית שלי קיבלתי ברדינג 2011, בפרימוורה 2014 קיבלתי את המנה הכי כנה של בן אדם שהוא תמצית המילים שהוא כותב, החוסר ביטחון חי על במת "סוני" באותו ערב. כשהוא שוחה בתוך ים של אלכוהול, הוא לא יכול היה להסתיר את העובדה שהוא עדיין הילד המפוחד מהשירים שלו.

רגליי הכואבות איבדו מתחושתן כאשר אהרון דסנר הזמין את ג'סטין ורנון, הלוא הוא בון איבר, לשיר איתם את "סלואו שואו". הייתה לי הרגשה שהם יזמינו מישהו לעלות איתם להופיע, כי אחרי הכל האחים דסנר הם חברים טובים של כמעט כל הגדולים בסצינת האינדי של שנות ה-2000. ורנון, ששר קולות רקע גם באלבומים של הנשיונל, עלה לבמה ונעמד חצי מהשיר עם הגב אלינו, כנראה כדי ללמוד את האקורדים לשיר. בסופו של השיר עמד ורנון בין אהרון דסנר וברנינגר, כשהאחרון שר לו את השורה הכי רומנטית שהוא כתב אי פעם: "You know I dreamed about you, for 29 years before I saw you". כאן באמת נקרעתי מצחוק, כי ברנינגר התעקש לשיר לורנון את השורה הזו, ו-ורנון שכנראה כבר רגיל לשטויות של מאט, לא הביט עליו ולו לשנייה. כשהגיע תורו של בון איבר לתת את השורה הזו, נמסתי כל כך, הקול הגבוה הזה, כמו רוח שברירית בין עצים ירוקים ועבים. חשבתי שהגעתי לרקיע השביעי, אבל היה עוד טריק אחד בכיס של הדסנרים.

כשהגיע "fake empire" הדמעות עלו מן הלב החוצה על הפנים, עוד פעם האפקט של השיר שהתחיל את הכל. לפני "מר נובמבר", ברנינגר דיבר על התקופה שבהם הנשיונל יצאו לסיבוב הופעות משותף עם עוד להקה. מהיכרותי עם ההיסטוריה של הלהקה, צעקתי לאילת בהתלהבות "הווקמן! הווקמן!". וואו, עולות לי דמעות כרגע בעיניים. בנונשלנטיות הזמין ברנינגר את המילטון לייטהאוזר ופול מארון מהווקמן לשיר איתם את השיר, וכאן אני באמת לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. המילטון לייטהאוזר ומאט ברנינגר, שני משוררים שעיצבו את דרך החשיבה והאהבה שלי, עמדו זה לצד זה, כשלייטהאוזר נראה כמו נסיך מהאגדות. התכופפתי כדי להירגע, קמתי, הסתכלתי על המילטון, ניסיתי לראות לאן מאט ברנינגר ברח, הוא כבר היה עמוק בתוך הקהל, ולייטהאוזר נשאר שם ובקול הגדול שלו עשה קולות רקע ללהקה. אני לא הייתי מוכנה לכזו מתקפה רגשית, הדמעות לא הפסיקו לזלוג, באיזהשהו שלב תפסתי את הראש בחוסר אמונה שכל זה קורה, ואיכשהו הצלחתי לצלם קצת את הפלא שקרה שם על בימת פרימוורה. חזרתי לבארבי, להופעה של הווקמן, להקדשה של "איי לוסט יו", לקשר לב שהיה וכנראה תמיד יהיה לי עם הלהקה וחזרתי לצפות בפלאי הרגש מופיעים ביחד.

???????????????????????????????

לייטהאוזר ומארון ירדו מהבמה, לא לפני שהם חיבקו את אהרון, נשאר זמן רק ל-"Terrible Love" והחבר'ה חיכו לברנינגר שיחזור לבמה. בשלב הזה כבר הייתי מחוקה לגמרי, בשוק מוזיקלי שלא ייאמן, הדמעות לא הפסיקו, הילדה הקטנה רצתה לצרוח, הזריקו לי מנה של אושר בלי לדעת. אחרי שהחבר'ה ירדו מהבמה (ברייס ירד לקחת מבחור מהקהל חולצת כדורגל עם השם שלו מאחורה), ביליתי כמה זמן בלבכות על כתפה של אילת. בחור שעמד מאחורינו ליטף לי את היד, חייך אליי ואמר לי שגם הוא אוהב מאוד את הווקמן. סשה כנראה נבהלה מהתגובה שלי וברחה לזרועות חברה שלה, בלי להיפרד מאיתנו. כלבה.

זו הייתה עוד הופעה בה לא היה חיבור בין השואו למהות של הלהקה. השכרות של ברנינגר גרמה לי דווקא להתחבר אליו יותר, ולהרגיש שהוא באמת אחד מכולנו, ולא איזה יישות אלוהית שאי אפשר להתקרב אליה. הקהל משום מה התנהג כאילו זו הופעה של קולדפליי וב"מר נובמבר" הבחנתי בבחור שעלה על כתפי חברו וצעק את המילים כאילו הם המנון כדורגל ונפנף בחולצה שלו כאילו האחים דסנר הבקיעו באותו רגע גול. קיבלתי הופעה שלא ציפיתי לה בכלל, למרות שכבר שמעתי מכמה וכמה אנשים עדויות דומות. השירים נותרו יפים, ההגשה הייתה מרגשת, בין לבין ראיתי המחזה של בחור שבור שאחרי שנתיים של סיבובי הופעות, צריך לנוח בבית עם האישה והילדים.

עוד פסגה נכבשה, וכדי לחגוג אותה קינחנו את היום עם צ'יפס עם רוטב אלוהי שאני חייבת לציין כי זה היה כל-כך טעים! לא יודעת איך עשינו את זה, לא התיישבנו עד שהגענו למלון, ועכשיו אני קולטת שבערך 10 שעות ברצף בילינו על הרגליים. אבל שהן לא יספגו את היום השלישי וגדוש ההופעות? חה!

-המשך יבוא-

IMG_7880

מבוא לפרימוורה – מצעד שירי הנשיונל הפרטי

הכו בחצוצרות, רשרשו בתופים ותנו נשיפה גדולה בגיטרות! הילדה נוסעת לפרימוורה בשנית, והפעם בלר התפצלו לשניים והמטרה הפכה דו-ממדית. שני לוחות נתלו על הקיר, אחד עם מאט ברנינגר והשני עם תמונה מוקטנת של ווין באטלר, וכאות תודה על החצים שפגעו בול בלב, אני משיבה להם בנסיעה לראות אותם בפסטיבל פרימוורה. כדי להביע את התרגשותי פרסמתי בפייסלנד מצעד יומי שבו גיליתי את עשרת השירים האהובים עליי של כל להקה עם הסבר קצר של למה, איך ובאיזה הקשר. אז קבלו את המצעד הראשון, ארקייד פייר יעלו בעוד כמה רגעים! היידה ברצלונה

The_National

מקום 10: עולם של לימון

ה"דו-דו-דו-דו-דו" וכל שאר הפזמון עומדים בתור אוקסימורון ווקאלי שתמיד מצחיק אותי. הדובר\ברנינג'ר מת להטביע את עצמו, להחמיץ בחזרה פנים לעולם, הוא רוצה למות. דו-דו-דו-דו-דו-דו. חייבים להוריד את הכובע בפני ברנינג'ר שלמרות שהוא עמוק בתוך היגון שלו, הוא בכל זאת משתדל לשחות קצת בים של הומור. מצד שני, הקומדיה היא התחפושת הגדולה ביותר. ועם כל הצחוק בצד, זה השיר שלי ושל פנינושקה

מקום 9: זו הפעם האחרונה

קראתי את "ענוג הוא הלילה" כשכתבתי את זה והשיר מאוד מזכיר לי את משולש האהבה שיש בין ניקול (אותה אני מדמיינת בתור ג'נוארי ג'ונס), דיק (שלמרות ג'ינג'יותו, הוא ג'ון האם) ורוזמרי (אל תשאלו למה, לורדה\י). מישהו חכם פעם אמר לי מזמן, לפני שהכרתי אהבה, שגם מי שמאוהב מרגיש מאוד לבד מדי פעם. השיר הזה ממש ממחיש את זה בשבילי. חוץ מזה, המעבר הזה בין החלק הראשון שנגמר עם ההצהרה הכל כך חשובה "I won't be vacant anymore" והחלק השני, השקט יותר, פשוט מפיל כל פעם מחדש.

מקום 8: בובה, נהיה בסדר

אחד המשפטים שאני הכי מצפה להם, וכשסוף סוף הם יוצאים מהפה של מישהו בגירסה כזו או אחרת, זה עולה לי על העצבים. אני רוצה להאמין שיהיה בסדר, אבל מי יכול להבטיח כזה דבר? סעמק. גם ברנינג'ר מאמין בכוחו של הביטוי, מוסיף עוד קצת פלפל, ובסופו של דבר זו רק אימרה.כל מה שצריך לעשות בחיים זה להיות אמיצים ואדיבים.

מקום 7: צער

זה בדבש שלי, זה בחלב. אח… קוראים לשיר הזה ייאוש, אבל מה שהוא באמת מתאר הוא את מחלת הרחמים העצמיים. ולמרות שאני לא סובלת את המחלה הזו, בעיקר אותי כשאני לוקה בה, זה שיר כל-כך יפה. אהבה מכווצת, צובטת, נושכת, דורסת, כל כאב שרק תבחרו

מקום 6: חדר אורחים

מעכשיו הכל מ"בוקסר"!!!! סתם. לא הכל, אבל זה השיר הראשון שמייצג את האלבום שהתחיל בשבילי את הכל ואולי בגלל זה הוא גם זה שאני חוזרת אליו הכי הרבה. לא יודעת אם ברנינגר אי פעם הגיע לקרוא את כתביו של פ.סקוט פיצג'רלד, אבל עכשיו אני שמה לב כמה הוא כותב ברוח שלו. בעיות של עשירים שאין להם מספיק כסף שיקנה להם ניתוח שיסיר את המסכות

מקום 5: השפלה

בימים של דחיינות נפוצה, השיר הזה הוא ההצדקה הכי טובה לכך. בין ספר לסדרת טלוויזיה, צריך גם לחיות מחוץ להם – ואפשר לעשות את זה בקצב איטי, לא חייבים לרוץ לשום מקום, ותמיד יש פנטזיה לחזור אליה כשנמאס (או לנסוע לראות את הנשיונל בהופעה). בנוסף, הגיטרה הזו… היא מתערבלת בעצמה, בסופו של דבר היא משתלטת על השיר, והיא כה מרגיעה

מקום 4: מופע איטי

"You know I dreamed about you, for 29 years before I saw you"
 מקום 3: קרן
השיר הזה גרם לי להאמין שהנשיונל הם להקה קנדית, אבל טעיתי. אני מניחה שכל אחד והחלומות האישיים שלו, הפנטזיות והצבעים שהוא בוחר
לצבוע איתם את כל הדברים שהוא לא יכול להשיג
מקום 2: אימפריה מזוייפת
מארגני פסטיבל רדינג 2011 חטאו בגדול ונתנו לנשיונל לחמם את פאלפ והסטרוקס למשך זמן קצוב ביותר של 50 דקות. ובכל זאת, בתוך הטווח המועט זכור לי הפסנתר הזה בהתחלה של השיר הזה, אותי קופצת לרגע שבו גילו לי את הלהקה הזו, ואז חזרה להופעה, לקרקע, להבנה שאני אשכרה רואה את ברנינגר שר את השיר שהתחיל את הכל. ואז הגיעו הדמעות, והן לא הפסיקו כל משך ההופעה. אמריקה של הנשיונל עומדת על
כנה בתור הזיוף הגדול, וישראל, תסלחו לי על השפה הגסה, גם שם.
מקום 1: מוחני
אינטליגנציה היא הקללה שלי והיא כל מה שנשאר לי, אנשים טוענים שאני חכמה, בתיכון השתמשו בכינוי הזה בתור מילת גנאי כלפיי, היום אני לא מבינה למה רדפתי הישגים ומידע. אינטליגנציה תרמה וגרמה לי להיות יוצאת דופן, עד כמה שהבינוניות אפשרה כזה דבר. אני מסתכלת סביבי על אנשים יפים, על אלה הרזים, על קלי הדעת, ומקנאה בהם עד עמקי נשמתי, וכשאני נמצאת בקרב אינטליגנטים אחרים, אני מקנאה גם בהם. מן מעגל כזה שלא נגמר, אבל לפחות כשאני שומעת את השיר הזה, לבעיה שלי יש גם צלילים יפים

%d בלוגרים אהבו את זה: