התחלה – מצעד אלבומי השנה 2014

"מה אגיד לכם,  2013 עשתה לי את זה בקטנה." – ככה התחיל מצעד האלבומים השנתי שלי בשנה הקודמת, ואם תרשו לי להתרכז קצת בעצמי (לעומת כל הפעמים האחרות שאני כותבת "רק" על אחרים), 2014 עשתה לי את זה בגדול אך לאו דווקא במוזיקה. 2014 הייתה בשבילי שנה של שינוי – שנה שבה המוזיקה הפכה מגורם עליון בחיי, לאמנות שמסתכלת עליי בגובה העיניים. לא עוד מחנכת, ולא מלמדת, אלא מדריכה ומזמינה להיכנס אליה. המילה הכתובה תמיד משכה אותי, והיא החליפה את מקום המוזיקה – והיא לא רק הפכה לגורם עליון, אלא למשהו לשאוף אליו. אחרי 27 שנים של משחקי מחבואים עם עצמי, החלטתי לקחת את הכתיבה שלי צעד אחד קדימה, ואני מקווה להציג ניצנים של זה בשנה-שנתיים הקרובות. (אם זה מעניין מישהו, הזרעים כבר נשתלו באדמה – ואפשר לקרוא חלק מהעבודות שלי בבלוג הזה).

ועם ההבנה הזו בא גם העצב – כי רשימת אלבומים כבר הייתה לי אך לא הייתה לי ההשראה לכתוב את עשרת הגדולים שלי, אבל אני מתעקשת כי זו מסורת, וכי בסופו של דבר – מי שגידל ורומם אותי זו המוזיקה, וגם אם יש לי אימא רוחנית חדשה, המוזיקה עדיין לי אחות. את הרשימה היה לי קשה לצמצם, הגעתי ל-17 אלבומים שממש אהבתי השנה, אך בסופו של דבר צמצמתי לרשימה שאני חושבת שמייצגת את המיטב מבחינתי. אז נתחיל:

10. The Coral – The Curse of Love

21891-the-curse-of-loveהאלבום הוקלט לפני שנים, נקבר עמוק בתוך הספריה הפרטית של הקורל, וביום בהיר אחד שבו הדם חזר לזרום להם למוח, הם החליטו שהגיע הזמן להוציא אותו לאור. וכמה שאני מודה להם על כך – זהו אלבום שאם היה יוצא לפני 40 שנה היה נחשב לקלאסיקה, אך היום אין מקום לקלאסיקות אלא רק להייפים קצרי מועד, ולכן לדעתי לא מקבל את הכבוד שמגיע לו. איזה יופי של אלבום, כל שיר מתחבר לקודם ולבא, פסיכדליה מתוקה עם גיטרות עדינות של ביל ריידר-ג'ונס שכבר אינו חלק מהלהקה, קולו של ג'יימס סקאלי ענוג, והמסע לאהבה וקללה פשוט מושלם על גבי מושלם.

09. Perfume Genius – Too Bright

Too_Bright_Perfume_Geniusהשיר הראשון, "I Decline" הוא התמצית הרגילה של Perfume Genius, מייק הדראס, אקורדים עגמומיים של פסנתר והקול הפגיע. אך מכאן, כשם השיר, הדראס החליט לסרב לדרך הרגילה והמשך האלבום הוא תמצית חדשה של ריחות אפלים, יותר כלים, מלודיות נגישות יותר אך אם זאת מרחיקות עם יותר עיוותי קול. במילים שלו הכניס אותי הדראס אל תוך הגוף שהוא חש שאינו מתאים לו, העביר את הכאב של חוסר ההתאמה בין הרגש הפנימי לפיזי, וכשהפיזי לא מתאים, כולם רואים, אבל לא מנסים כל כך להבין. בתור אישה, קל להרגיש לא נוח עם הגוף שלך, קל להרגיש ששופטים אותך, קל לך לרצות להפיל את הכל על אביר שיושיע, אך אין סופו של דבר פה – זו רק תהום שנהיית עמוקה יותר ויותר. Perfume Genius אמר בראיון שמוזיקה בשבילו היא כלי כדי להוציא את כל הרע שמצטבר לו כדי שיוכל להמשיך הלאה, ועם כל הרפש שנמצא במילים של האלבום הזה, אני מקווה שהוא הצליח להתנקות.

08. Interpol – El Pintor

interpol_elpintorזו להקת הדגל, פול בנקס הוא השגריר המילולי שלי, הגיטרה של דניאל קסלר היא ים והתופים של סם פוגרינו הם הקצב של הלב שלי. זו תמיד אותה נוסחא, והם ממשיכים לגרום לה לעבוד. הם מתנגנים לי בחלומות, וממשיכים להתנגן בראש תוך כדי היום בלי שאבין שהתת-מודע משדר לי תשובות מתוך המילים והלחנים של השלישייה הניו-יורקית. הם נהיו חלק ממני, במצבים של רגשות סוערים במיוחד הם הכתובת הראשונה אליה אני פונה, והאלבום הזה הוא תוספת נכבדת לאסופת התמיכה שהם כתבו.

07. Damon Albarn – Everyday Robots

Damon-albarn-everyday-robotsמאז "13" של בלר, דיימון אלברן החליט שעדיף להשאיר את עצמו מאחורי מסיכות של אנימציה ושירי מחאה פופיים. הוא לא נתן לאף אחד להיכנס, במיוחד לא לתקשורת, לה הוא העדיף לתרום הצהרות בקשר ללהקת האם שלו שרובן לא התממשו, כי הוא פשוט סיפק לעושי הכותרות את מה שהם רצו. אבל אז הגיעה 2014, והזמן היה נכון לאלברן להראות שבכל גאונות טמונים סיפורים ורגשות, וכשאתה אחד מהאנשים המוכשרים והאמיצים ביותר בבריטניה, אז הכי מתאים להוציא את זה במוזיקה. הוא עדיין מבכה את הזמנים שעוברים מהר מדי ומשתנים יחד עם הטכנולוגיה, הוא בורח מההווה ומצייר לנו עבר בריטי, אבל הוא עשה את זה הפעם ממקום עמוק יותר, בוגר יותר, נוגה יותר. נעים להכיר אותך, דיימון אלברן.

06. David Gray – Mutineers

david-gray-mutineersאני מופתעת בדיוק כמוכם שהבחור הזה נמצא במצעד שלי, אבל זה מה שקורה כאשר מלך הקיטש הפרטי מתעלה על עצמו ועוד אחרי הקשקוש שהוא האלבום שהוא הוציא לפני כן, Foundling. הוא עשה בשכל כשבחר לעבוד עם אנדי בארלו (Lamb), וזאת אני יודעת דרך הראיונות שבהם תיאר גריי את העבודה עם המפיק, איך הוא הוציא ממנו הרבה יותר עם צלילים חוזרים, ובלי העצמה קיטשית שלפעמים לא נחוצה בתוך השיר. גריי נשאר רומנטי, מאמין גדול באלוהים ובאהבה, במילים הפשוטות, הדימויים, המטאפורות, הוא יודע מה עובד על ההמון ובתוך זה הוא גם קובר שבב אותנטיות שמתקשר רק אליו – מקוריות שניגרת מהקול שלו ומהאופן שבה הוא מאמין במה שהוא כותב, בצורה שבה הוא מביע את הכאב ואת האהבה שלו למה שהוא כותב. פופ מלודי יכול להיות נוגע, אם מוציאים לשנייה את הציניות ומתחברים לרגש הפשוט. גריי לקח חלק לא מודע בתהליך היצירה שלי השנה, ואני מודה לו על כך.

05.Angel Olsen – Burn your Fire for no Witness

jag246.11183אני חושבת שזה היה מצעד חצי שנתי של בלוג AV CLUB שגילה לי את האלבום הזה בדיוק בתקופה שבה מאסתי בחיזוריי אחרי קולות גבריים רגישים וחיפשתי קול נשי שאוכל להתחבר אליו. Along Came Angel… מלאכית שהמציאה את הבדידות מחדש וקראה לה טובה, ציירה את ההפך ממה שמלמדים אותנו כל סוכני החיברות הנכבדים שלנו. באלבום הזה היא מקיימת דיאלוג בלתי פוסק עם המאזין, והוא לא חייב לענות לה כי היא כבר עושה את זה בשבילו. באמבטיה של פולק-רוק המזכיר ימים של פעם, מעמידה אולסן את מילותיה כמו ברווזים בשיירה השטים לעבר ההבנה שכולנו צללים אשר צריכים לפתוח את החלון מדי פעם ולתת לאור להיכנס, ואין רע בלעשות את זה לבד, אפילו עדיף, ואחרים גם יצטרפו, ויהיו גם אחרים שיצטרפו לכל אחד לבד.

04. Elbow – The Take off and Landing of Everything

elbow-thetakeoffandlandingofeverything_1394985450הקפטנים העצובים שלי, חמישייה של אנשים צנועים שעושים את מה שהשמיים עדיין לא יודעים איך לשאוף אליו. הם חג מולד מהלך למבוגרים שרוצים שקט ושלווה, הם תרים את מחוזותיה השטוחים של אנגליה ומייפים אותה עם קול של סנטה גארווי וכלי ארבעת המלאכים שאינם רק מלווים, הם חלק פעיל מכל מילה ומילה. המנגינה הכחולה מרכינה את ראשה בנימוס ועל גליה גולשות המילים בקצב ובמשחקי מילים שאנשים שקראו שירה בחייהם יכולים להעריך. האוניה של אלבואו הפליגה גם השנה אל הלב שלי, היא לא יכולה שלא עם קול כמו של גיא גארווי, ועם החברות שאותה הם כל כך מוקירים, עולם אפלטוני שמתעלה על כל אהבה, בסיס לטבע אנושי בריא ומאוזן. כמה מהרגעים היפים ביותר שלי השנה היו מלווים עם המוזיקה הזו, ולא בטעות, הם הראשונים שהתאימו אליהם.

03. Sharon Van Etten – Are We There

album-coverאפילו לפני ש-"Your Love is Killing Me" נכנס לחיי, שתי הרצועות הקודמות לו באלבום השאירו עליי רושם כל כך עמוק. אבל השיר הזה, האהבה שהרגה אותה, מעכה, לעסה, צחקה ושיבשה אותה, העוצמה של הקול שלה כשהיא מגיע לשורה הנושאת את שם השיר, האוקטבות הנמוכות אליהן היא מגיעה תוך כדי ונשארת שם כשזה כל כך כואב, העובדה שהיא חיה בשביל לכתוב את זה ולהעביר את המאזין את אותה מערבולת שאפשר לצאת ממנה בסופו של דבר וליצור ממנה שיר כל כך מיוחד במינו. כל שאר האלבום הוא חלון אל תוך החדר האינטימי של גברת ואן-אטן, אותו היא מגישה בקולה הכיפה, בנשיות רכה כל כך שלא הכרתי כמותה והיום אני שמחה לגלות אותה ברטרוספקטיבה. הכוח שלה משיק לכוח המאהבים שלה, היא חומר בידי הבעיות שבאות יחד עם זה, ומהם היא יצרה את אחד האלבומים הכי חזקים של השנה.

02. The Twilight Sad – Nobody Wants To Be Here And Nobody Wants To Leave

The_Twilight_Sad_-_Nobody_Wants_to_Be_Here_and_Nobody_Wants_to_Leaveאחרי ההופעה ההיא בפרימוורה שהובילה אותי גם לכתוב עליה שיר, נהייתי חתול סקרן לגבי הטוויילייט סד. יכול להיות שבלי ההופעה הזו לאלבום הזה לא הייתה השפעה כל כך עצומה עליי, אבל היא קרתה, ואני נשביתי בקסמיהם של ג'יימס גראהם וחבריו המלנכוליים. הקור של סקוטלנד יוצא מתוך השירים, לא רק בתוך המבטא הכבד של גראהם הסולן שלא מוותר ולו לרגע על דרך הדיבור האמיתית שלו, אלא בתוך הקלידים, האבק הכחול והקר שעף אל תוך העיניים ומטשטש לנו את הראייה, צלילים ותווים שמזכירים ימי אייטיז מאופרים בשחור, אך נוגעים לכל מה שהוא עכשיו. הקולות הבאים מן המילים הם זעקות שמגיעות מעמקי שומקום הרחוקים והדובר מדבר אל צד שני שיכול להיות קיים ויכול להיות גם רוח רפאים מדומיינת בתוך המנגינות החולמניות. האלבומים שבדרך כלל תופסים אותי משמיעה ראשונה הם אלה שמלאים בסאונד, שאין בהם רגע אחד שקט וצלילים נדחסים לכל חלל ריק שיכול להיווצר, וזה בדיוק האלבום הזה – האמן חנוק בתוך היגון שלו ובתמורה חונק אותו תחת הצלילים הבלתי נפסקים שלו. התמכרתי אליו מהקשבה ראשונה, והוא עדיין לא הרפה ממני.

…..

*****

——

~*~*~*~*~*ה-אלבום שלי לשנת 2014:  Beck – Morning Phase*~*~*~*~*~

beck-morning-phase1

ובסופו של דבר, זהו האור שמנצח על החושך ולא ההיפך, הוא הדבר ההכרחי להישרדות שלנו בתור בני אדם ולמרות שכיף לפעמים לצלול למעמקי הכאב והרחמים העצמיים, יש משיח בלונדיני בקצה המנהרה או בקצה הצוק. הוא כמו מגדלור – מאיר את הדרך חזרה אל החוף. למשיח הבלונדיני קוראים בק, ולו אני חבה את היצירה שלי השנה, לו ול"Wave" שלו. לו אני חבה תודה על נסיעה מושלמת לעיר הבירה הצרפתית, שם נהניתי מזמן איכותי במיוחד עם חברה יקרה וגם מחברתו הבימתית של בק הלהטוטן שלא מפסיק להפתיע, ובאותו ערב לא הפסיק לזוז ואני לו להריע (חרוז!!). הרבה טעו ומיהרו לקרוא לאלבום הזה עצוב, והצטערתי על כך מכיוון שאנשים אלה לא באמת הקשיבו לו, כי אם באמת מאזינים יודעים שזה אלבום שמאזן את הכל – את הטוב עם הרע, את הרועש עם השקט, את העצוב עם השמח. זה אלבום מדיטטיבי אשר מחבר בין הלמעלה ללמטה וזורם גלים גלים אל עבר ההבנה שהדרך היחידה היא אל האור שמעיר ומתחיל כל יום שלנו. כן כן, אם לא הבנתם עדיין – בתוך הצינית ישנה רוחנית. הדמיון ל-"Sea Change" האלמותי נשמע, ההשוואה אליו היא בלתי נמנעת, אך אם כבר משווים אז אפשר להגיד ש"Morning Phase" הוא אלבום ההתפכחות מן הכאב, מן חוכמה כזו שיכולה להצטבר דרך גיל וניסיון. אחרי שש שנים של ציפייה לאלבום חדש, בק, העגל המוזהב, החווה כבוד לקודמיו הפולקיים מהסיקסטיז ועשה בהם אותות ומופתים. אין אלבום ששמעתי יותר מאלבום זה השנה, ואין שיר השנה שהעיר והאיר אותי השנה כמו זה, ואיזה כיף שגם זכיתי לראות אותו בלייב באותה הופעה בפריז.

עוד שנה עברה חלפה לה, מי יודע אילו מילים היא תוליד שנה הבאה.

תודה שקראתם,

חן.

ולקינוח – כי זה דצמבר 2014 וזה חודש ההוביט ואני מתלהבת:

The-Hobbit-Battle-of-the-Five-Armies-poster-9-691x1024

שביל הבריחה חלק א' – אל עצמי

ארץ ישראל יפה, ארץ ישראל פורחת, אבל אף אחד לא ידבר על זה בחדשות. השפה העברית למדה בתקופה האחרונה חזרות כוזבות של מילים כמו "קיצוני", "רצח" ו-"שנאה". הרשתות החברתיות הדביקו קורבנות רגישים אל תוך קורי עכביש פוליטיים שכולם היו ביקורת, בלבול ואנדרלמוסיה. הפייסבוק מילא עצמו בכתבי שחורות, אנשים שדגלו בשלום גם הם דבקו בצד הרע של כל ידיעה, ולא הבנתי למה לא מנסים להציג צדדים יפים שיש לעולם להציע. כדרכי בקודש גם אני נשאבתי אל תוך החור השחור הזה ואפילו שקלתי לפרסם את דעותיי בפוסטים בפייסלנד, אבל הפוליטיקה כל כך מכוערת (במיוחד פה בארץ) שחשתי צורך עז מתמיד לברוח הרחק למקומות יפים: התנתקתי מהפייסבוק לכמה ימים, שקעתי בכתיבה בכל מיני ז'אנרים והמראתי בכדי לראות סצינות אופטימיות יותר, אותן מצאתי לצערי רק בסדרות זרות. חלק ממה שיצא מהתקופה הזו היא סדרת הפוסטים הבאה שתכלול בתוכה מוזיקה וטלוויזיה, דברים שמילאו אותי באהבה והרבה רצון לכתוב עליה.

החלק הראשון יוקדש לבריחה שלי לעצמי ושני אלבומים שהעבירו אותי את התהליך הזה.

Angel Olsen – Burn your fire for no Witness

"angel-olsen-burn-your-fre-for-no-witness-album-artwork-534x0לצעוק את הרגש עד שלא נשאר כלום", זו שורה שאני כל כך מאוכזבת שאני לא חשבתי עליה לפני גברת איינג'ל אולסן. זה הרי מה שאני מנסה לעשות כל פעם שאני כותבת, בלי לחשוב אם אני מצליחה להעביר את הרגש, פשוט לצעוק, לזעוק, לפתוח את הפה כל כך חזק שיהיה אפשר לראות את הלב חשוף ליד הריאות האפורות מעייפות.
אולסן, שזה אלבומה הרביעי במספר, למדה את חוקות האינדי מאדם בשם וויל אולדהאם, שהרבה מכירים בתוך בוני פרינס בילי. היא שרה איתו בהופעות והקליטה איתו אלבומים, אך לא מזמן החלה למצוא את דרכה ליצור לבד. ו"לבד" היא מילת המפתח כי זה מה שמשך אותי לאלבום הזה.
אולסן, זמרת פולק-קאנטרי שבקולה מזכירה זמרות פופ נוגה של שנות ה-50, הוציאה אלבום שמשלב את כל מה שהיא הראתה עד עכשיו עם קמצוצים של פאנק ולהקה שמוסיפה עוד רבדים של סאונד, ובכך הופכים את האלבום ככולו למעניין מוסיקלית. במילותיה היא מספרת על מערכות יחסים שנשברו, על אמון מעורער, על האכזבה מאנשים שפעם היו מקשיבים והיום רק רואים את עצמם. אבל איינג'ל אולסן לא רואה סיבה להתבייש בבדידות שלה, היא תיתן כיף לכל מי שיסכים איתה שלבד זה להיתקע וזה לאו דווקא חוויה שלילית. היא דורשת את מקומה בין אנשי האור, היא מבקשת להדליק מדורות גם בזמנים עגומים ולפתוח את החלון כדי לתת לאור ללבות את האש שיש בפנים ואצל אנשים מסויימים יכולה לצאת כשהם לבד.
האמנית כתבה שירים שבהם "את\ה\אתן\ם" יכולים להיות דמויות מתוך סיפורה של הדוברת, אך מצד שני היא גם מדברת אל המאזין והופכת למן חברה לרגע, המלווה את האוזן לסדנת אנטי-רחמים-עצמיים ומזמינה אנשים להסתכל פנימה ולהרגיש בנוח עם מה שיש שם. השיר "Lights Out" מתחיל עם טרגדיה אך מסתיים בסופה של הנפילה, כשיש המשכיות של ריצה. "Dance Slow Decades" מדגישה את ההכרחיות בעשייה כלשהי בלי סיבה אמיתית חוץ מלהיות עצמך, ו-"Windows" הוא שיר המלחמה הגדול ביותר באלה המסרבים לקום מכסאם ולהצהיר שיש אור שאף פעם לא נכבה – הוא גם אחד השירים הכי יפים שיצאו השנה.
אולסן ניחנה בקול מקסים והיא משתמשת בו בלי לפחד לצאת משוגעת, היא מרימה אותו כשהיא כועסת, עולה לאוקטבות רגישות כדי להראות שבריריות וברגעי פאנק היא נשמעת אף אדישה ובאלבום הזה היא לא פספסה אצלי ולא פעם אחת. יותר מכל, איינג'ל אולסן היא נגישה באלבום הזה, ועם המילים היפות שלה היא סוף סוף יוצאת החוצה וחוגגת את מה שאף אחד לא העז בדרך כלל – את הלבד.

Sharon Van Etten – Are we There

Sharon-Van-Etten-Are-We-Thereהו שרון, שרון. סדנת ההתפרצויות שהיא העבירה אותי עם האלבום הזה עדיין מפתיע אותי מאחר ועד האלבום הזה, לא ממש הבנתי מה פשר ההתלהבות הרבה סביבה. בעברי ובהווה חטאתי בחוסר חיבור לחומרים נשיים, היו כמה יוצאות דופן כמו פטי סמית' האלילה ופיג'יי הארווי ממשיכתה, אבל משהו משך אותי בכל זאת לנסות ולהקשיב לחדש של שרון ואן אטן. הביקורות היללו אותה, במיוחד אחת באתר מוסיקה נטו שטעמנו פעמים רבות חופף מאוד. לקחתי את האלבום איתי לים והשיר השני, “Taking Chances” עשה לי שליכטות בלב. הריפים הצורבים של הגיטרה גרמו לי לעמוד במקום כאילו הייתה זו צפירה שתפסה אותי באמצע דרכי ולא הזזתי שריר. לאחר מכן הגיע "Your Love is Killing Me" שכבר ליווה אותי לחתום על כתב ויתור – איני עוד אותה חן שהייתה לפני שהתחלתי להקשיב לאלבום הזה.
שרון ואן אטן גילתה לי כי פגיעות ושבריריות, תכונות שמקשרים ברוב המקרים לנשים, הם מהכלים היפים איתם אפשר לכתוב מוזיקה, איכויות שמצאתי אצל גברים אך אצל הנשים הבד יותר רך. באלבום הזה היא כתבה על אותם רגעים של בין-לבין, עם בן זוג אך בלעדיו בסצינה, כשהמחשבות שלה רודפות אותה לגבי סיטואציות מסוימות ורגשות שמתפרצים ממנה כשהיא חושבת מהמקום המחולק לרסיסים קטנים של זכוכית. קולה לא חס על המאזינה והיא נקלעת לתוך מערבולת האוקטבות שלה, קול שרוטט כשאינו יכול לשאת כבר את המקומות הנמוכים ביותר, ומנחם כשהוא עולה מעלה ושר "Maybe something will change". היא נוגעת ופוגעת כשיש מגוון צלילי גיטרות מסביבה, אך ההשפעה לא פגה גם כשהיא לבד עם הפסנתר בשיר כמו “I know”, האהבה סובלת מדו-קוטביות ומספיק רק עוד קול כמו של ואן-אטן כדי להשלים את המחלה ולהמחיש את הכאב שלה. השיא בשבילי הוא "Break Me" שאיכשהו נכתב בקצב ומילים שכולם אני, משיטים אותי פנימה כשאני מכניסה גם אורחים אחרים לתוך הקרעים, כשהסירנות רחוקות ואני בטוחה לבד, מרשה לעצמי להיות מושפעת מרחוק, ובסופו של דבר כותבת.
לא חוויתי את כל מצבי הצבירה שואן-אטן כתבה באלבום ובכל זאת התחברתי לכל שיר ושיר, כאילו אני עברתי את אותן תהפוכות ושברים, ממש נגעתי בחיים שלא הכרתי. בין השורות מצאתי כמה שנוגעות ליחסים שלי עם אחרים, לאו דווקא רומנטיים, ומצאתי לי תשובות לכל מיני שאלות, ואיך לא, כדרכה של אמנות מצאתי גם חידות חדשות לפתור. החיבור המושלם שלי לאלבום הזה רק הבהיר לי שיש עוד למה לצפות מהמוזיקה, ההווה תמיד יהיה דל יותר מן העבר המצטבר, אבל יש צלילים שעדיין לא חוברו, ורידים שעדיין לא זרם בהם דם מתרגש, ויש עוד הרבה לאן לנסוע עם המוח. ואן-אטן היא אחת ההשראות הגדולות שלי השנה, וככזו נשמר לה מקום מאוד מיוחד אצלי. מקווה שבתוך החוויה האישית שלי, הצלחתי גם איכשהו להכניס אותה לתודעה שלכם

.

 

ואם כבר אל עצמי, אז למה לא להתלהב קצת מהעובדה שאינטרפול סוף סוף הוציאו סינגל אולפני ליוטיוביה? השלישייה הניו יורקית חוזרת עם סינגל שכולו, איך לא, אינטרפול – ריף גיטרה שמוביל את השיר לאורכו, כל תו הוא עולם ומלואו. אחר כך בא הסולן, מכניס אקורדים מילוליים עם איכויות שעליהן כל הזכויות שמורות לו והרוק חזר לעיר. פול בנקס, דניאל קסלר וסם פוגרינו, אבירי העונות ומצבי הצבירה שלי, חזרתכם מבורכת כמו תמיד. מתי כבר ספטמבר?

%d בלוגרים אהבו את זה: