שנת המכשפות -סיכום האלבומים האהובים ביותר לשנת 2018

Header

לשנת 2018 היה קשה מאוד. היתה את שנת 2017 המעולה שהיא הייתה צריכה להשתוות אליה; היו בה אינסוף אמנים מבטיחים שהטעו עם סינגל אחד או שניים, ובסוף נשארו במדור ההדחקה; היו גם האמנים האהובים במיוחד שעשו את הבלתי יאמן ואכזבו אותי קשות (תתביישו אינטרפול וג'וש טילמן!). היה לה קשה, ל-2018, אמנם יצאו בה שני ספרים של סטיבן פריי, אמנם הבמאי-כותב האהוב ביותר ג'ף ניקולס הפציע לכמה דקות עם קליפ שהוא ביים בכיכובו של השחקן האהוב ביותר מייקל שאנון, אמנם היו הפתעות מצוינות בחיים האמתיים והייתה הופעה בלתי נשכחת של הפליט פוקסז (לא באמת חשבתם שאני לא אציין אותם, נכון?), אבל היה קשה איתה.

כתיבת סיכום השנה הזה עידנה את הקשיחות שלי לגבי השנה הזו, וכשאני מסתכלת על האלבומים שהחלטתי לכתוב עליהם ולהכניס לדירוג, אני מבינה שזו לא 2018 שהיתה שנה מאכזבת, זו רק 2017 ואלבום השנה שלה שלרמה שלו יהיה מאוד קשה להגיע אולי גם בעשור הבא. אז הנה אני פורסת בפניכם את 25 האלבומים שליוו אותי בשנה של שינויים, מעברים, התנדנדות של מצב רוח ובעיקר באכילת תפוצ'יפס (יאמי!).

את הסיבה לכותרת שנתתי לשנה הזו אתם תבינו תוך כדי קריאה אז בואו נתחיל…

מקום 25 – Thom Yorke – Suspiria Soundtrack

zoe-saldana-as-childהדירוג מתחיל דווקא עם מכשפה מזן זכרי בשם תום יורק שגויס ע"י הבמאי לוקה גואדנינו להלחין פסקול לסרט האימה "סספיריה". את הסרט לא ראיתי, אני גם לא מתכננת בגלל שיש לי לב חלש, ואחרי ששמעתי את הפסקול אני ממש מרגישה שלמה עם ההחלטה הזו. תום יורק כתב פסקול מוזר עם תווים כבדים של פסנתר שלא מאפשרים להניח את הדעת, עם יצירות כמו "A Light Green" או "Volk" שנשמעות כמו כל מה שהיה מפחיד באייטיז – סינתסייזרים וחריקות של כלי מיתר. טוב, השני לא באמת הגיע מהאייטיז אבל תנו לי שנייה לחשוב שיש לי חוש הומור בריא והגיוני. בואו נודה באמת – אם זה לא היה של תום יורק לא הייתי מאזינה לפסקול הזה פעם אחת, מה לעשות שאני לא אישה של פסי קול, אבל אף אחד חוץ מתום יורק לא יוכל לכתוב ולבצע שירים כמו "Suspirium" או "Unmade", פיסות מוזיקה שמזכירות לי למה גם אני לפעמים פושעת בחוסר אובייקטיביות כשעוסקים בכל נושא שהוא רדיוהד. יורק הוא עילוי לירי ומלודי, וכיף לשמוע את זה גם אם זה בפסקול של סרט אימה.

ת'ום יורק מבצע את Suspirium לתכנית רדיו>>

*

מקום 24 – Black Rebel Motorcycle Club – Wrong Creatures

BRMC_WC-150x150הלהקה, שתמיד ידעה ימים אפלים בעידן הפוסט-פאנק הנשכח, חזרה עם אלבום עם סאונד שכובש את המוח בעזרת הלימת תופים עצבנית, ריפים ששורטים את המעיים והרבה מחוות אוהבות לאמריקנה ורוק של פעם. מועדון האופנועים עדיין נוסעים בדרכים הידועות שלהם ביצירה שלוחצת על דוושת הגז למרות המטען הכבד, אבל עליי הם בעיקר עבדו כשהרגל שלהם לקחה טיפה ימינה והאטה בבלימה רכה כמו בשיר "Haunt", שלטעמי הוא אחד החזקים ביותר של השנה.

לחצו כדי לשמוע את Haunt>>

*

מקום 23 – Devon Church – We Are Inextricable

a0566050962_7לדבון צ'רץ' יש קול שמזכיר את טום ווייטס בימים שבהם הוא מעשן רק קופסה אחת במקום שתיים, לפני שהמנוע הווקאלי מצליח להתניע. "Life is for the living and you're meant to be free", כך הוא שר בשיר הפותח ויפהפה, עם אכזבה במכנסיים וכוונה לא טובה בלב, וסיפורו של גבר שהחליט להתאבד מתחיל להתפרס על פני תשעה שירים. על הקול הצרוד והמוגבל מחפות מנגינות שהופכות את האלבום נעים יותר, מלטפות את העצבים שתמיד בוכים כשלבד, וכמה לבד יש במבוך הסבוך הזה שלא מסכים לשחרר ומשום מה קראו לו חיים. מרשימים במיוחד הם האפוסים "Now That I'm Dead" ושיר הנושא הקסום.

תודה לעמיר חובצי שראה לנכון לשלוח לי את האלבום!

לחצו כדי לשמוע את שיר הנושא של האלבום>>

*

מקום 22 – Foxtrails – Foxtrails

11451087הייתי אומרת משהו על המים בקליפורניה ועל כך ששמים שם משהו מאוד מיוחד שמרווה את התושבים שלה בהרבה השראה מוזיקלית טובה, אבל הם צריכים את המים לדברים יותר חשובים כמו כיבוי שריפות אז רגע אני שמה דברים בפרופורציות ועכשיו אפשר לחזור לשבח את הלהקה הצעירה הזו שהגיעה אליי דרך האינסטגרם והוכיחה שיש הרבה השראה בחוף המערבי של ארה"ב, הרבה גיטרות גרוביות, הרבה צלילים שמדלגים בין שמיים וארץ ונותנים הרגשה מנחמת של עולם מעבר. האלבום של פוקסטריילז נע בין ווקאלי לאינסטרומנטלי בצורה כל כך אורגנית, ואם מקשיבים אחר עקבותיהם באלבום הזה אפשר למצוא שירים קופצניים מעט, מנגינות של שמש שנמצאת בחצי הדרך למטה והרבה ניצנים של פוטנציאל.

לחצו כדי לשמוע את אחד השירים האהובים מהאלבום>>

*

מקום 21 – The Hanging Stars – SSongs for Somewhere Else

a0561187615_7האלבום הראשון במצעד שבו תראו את השם שחוזר על עצמו הרבה יותר מכל אמן ברשימות השנה שלי: ארז סובל מהבלוג "אנטנות השמימה". פניתי אל החבר היקר בבקשה לעזרה מאחר ו-2018 עדיין לא הפיקה לי מספיק נחת מוזיקלית, והוא שלף באדיבותו את האלבום של The Hanging Stars, שכולו מושתת על כל מה שהיה טוב ברוק בשנות ה-60. כמו סקיי קאנטרי, יקירי הבלוג, נעים חמשת חברי הלהקה עם שלל כלים פולקיים ומספרים בעזרת מטאפורות פסיכדליות על רגשות ואנשים יוצאי דופן, וכל זה על הטהרה הפסיכדלית של לחנים משתנים שמשאירים את השירים רעננים גם בהקשבה עשירית.

לחצו לשמוע את אחד השירים היפים ביותר באלבום>>

*

מקום 20 – Peter Bjorn & John – Darker Days

172850מי שמוכן לעשות את זה יחד איתי – מתחו את הזרועות שלכם מעלה, הסתכלו על התקרה/השמיים ותצעקו: "הללויה!". מאז "Writer's Block" המופתי ששם את פיטר ביורן וג'ון על מפת הפופ העולמית, נראה שהחבר'ה ניסו קצת לאבד את הדרך ולהתנסות, אבל זה תמיד יצא מסורבל או משעמם מדי.

הישועה הגיעה השנה עם יצירה שמתקרבת לרמת הפופיות המורבידית-מתוקה של האלבום האנדרייטד שלהם מ-2006. ז'אנר הפופ תמיד נראה בעיניי כמו סוכריה על מקל שלא נגמרת – עם מנגינות ומילים שכולן מובילות לסכרת חמורה שגורלה להתפוצץ. אבל פיטר ביורן וג'ון לקחו את הפופ למחוזות מוכרים יותר להם, סקנדינביים יותר, כאלה שממתיקים מצד אחד את האוזניים עם מנגינות חמודות ומצד שני מדברים על עניינים אפלים שבלב, ובאלבום הזה נראה שהם סוף סוף מצאו לנכון לחזור לנוסחה המנצחת שלהם.

לחצו לשמוע את אחד מהשירים המתוקים ביותר באלבום>>

*

מקום 19 – Graham Coxon – The End Of The F***ing World Soundtrack

169136כן, את הקמטים והעור המחוספס כבר אפשר לראות על פניו של גראהם קוקסון, אפשר להבחין בכתמי הזמן, בשערות לבנות ובשקיות מתנפחות מתחת לעיניים, אבל בתוך אחד הגיטריסטים הכי טובים בדורו בוערת אש צעירה במיוחד שסוף סוף קיבלה ייצוג ראוי בפסקול של סדרת נעורים שיש האומרים מאוד מוצלחת (לא אם שואלים אותי…). קוקסון הוא מתבגר נצחי, ולכן כל כך מתאים שהוא נבחר לכתוב שירים שמעבירים את כל הרגשות הקיצוניים והטיפוסיים של בני נוער – בין אהבה שלא רוצים להודות בה לכעס לא נורמלי ודיכאון תמים – הכל מעורבב בתוך שלל של גיטרות, סוג של אסופה של הסגנונות שנגע בהם קוקסון במהלך השנים בין אם עם בלר או באלבומי הסולו הלא-מוערכים-מספיק שלו.  

הו, גראהם קוקסון 3> >>

*

מקום 18 – Low – Double Negative

171471לואו הוציאו השנה אלבום מקומט לגמרי. אם היו מייצרים ממנו בדים לא היה אפשר לרכך את צמרי הפלדה שהיו יוצאים מתוך הצלילים הקשים, ואם היה צריך לפצח את האגוזים הקשים של כל שיר ושיר, היה צריך פטיש גדול במיוחד כדי להצליח להגיע לאיזה עומק כלשהו, ואם כבר אני כותבת על מעמקים אז הקולות שנשמעים כאילו המים קברו אותם מזמן מותירים עוד חידות גם אחרי כמה הקשבות. כל כך קשות היו ההקשבות לאלבום הזה, אף פעם לא רציפות, אף פעם לא מספיק מעמיקות, ובכל זאת תמיד נמשכתי חזרה פנימה אל תוך הסלואו-קור של השלישיה ממינסוטה; תמיד מנגינה קטנה ונחבאת שבתה ושכנעה אותי ששווה להמשיך גם אם זה רק בוקר וזה לא הזמן הכי מתאים להקשיב ליצירה כזו.

כאילו שאפשר לבחור שיר מהאלבום הזה>>

*

מקום 17 – Gorillaz – The Now Now

171271הו דיימון אולברן #1: ב-2010 הוציא אולברן תחת השם גורילאז את האלבום "Plastic Beach", יצירת פופ כיפית ומעמיקה שעסקה בעיקר בדאגתו של אולברן כלפי איכות הסביבה וההתחממות הגלובלית. מיד לאחר מכן כתב אולברן אלבום שלם על האייפד שלו תוך כדי סיבוב ההופעות לאלבום והוציא את "The Fall" שחוץ מכמה יציאות אולברניות טיפוסיות, לא הותיר רושם אצל מעריצים ומבקרים כאחד. ב-2018 אולברן עשה את אותו הצעד ואחרי המסיבות האפוקליפטיות של "Humanz" הנהדר הוא הוציא את "The Now Now" – אלבום רגוע יותר עם שירים על סופי עולם קטנים שאפשר להרגיש ביום-יום. הפעם זה עבד הרבה יותר – האווריריות הקלילה של המוזיקה הפופית מאזנת מאוד את האפלוליות שאפפה את הצלילים של האלבום מהשנה שעברה, הקול היפהפה של אולברן נוכח הרבה יותר ויש פה פנינים מדהימות כמו "Tranz", "Idaho" ו-"Lake Zurich" שמחדדות את ייחודו של אולברן על אמנים אחרים בדורו. בחיי, שלא יפסיק לעולם.

בכל פעם שאולברן עולה בגבהים לשיר את המילה "Forever" תדעו שיש חן שמרחפת יחד עם הקול שלו>>

*

מקום 16 –The Coral – Move Through The Dawn 

170700אין כמו קצת רוק אולדסקול כדי לטהר אווירות וליהנות מזמן קליל מבלי לחשוב יותר מדי למה התכוון המשורר או לאיזה מצב נפשי יכול כל שיר להתאים. הקורל הוציאו השנה את האלבום הכי נגיש שלהם (עם העטיפה הכי הזויה ולא קשורה), עם מנגינות קלילות והרבה מחוות מוזיקליות לגדולים שהיו כאן הרבה לפני: "She's A Runaway" מזכיר מעט את קרוסבי, סטילז ונאש, "Eyes Like Pearls" יכול לגרום לכמה אנחות נוסטלגיות על The Traveling Wilburys ו-"Sweet Release" מזכיר ימים יפים שאף פעם לא חייתי בהם, ימים שאני בטוחה שהיו מפזזות לצלילי שירי הלהקה עם תספורות מנופחות ושמלות בצבעי LSD. קרה שהאלבום יצא בדיוק בתקופת המעבר שלי חזרה לחיפה, ועשה לי את החוויה הרבה יותר קלילה, ולכן יש לו עוד כמה נקודות בונוס בסיכום השנה.

הקורל עושים הקורל כמו שרק הקורל יכולים לעשות>>

*

מקום 15 – The Dead Tongues – Unsung Passage

dead-tongues-150x150ריאן גוסטפסון נייד את זמנו בשני העשורים האחרונים בין אירופה למדינות ארה"ב, נווד שטייל בין מקום למקום עם בנג'ו והרבה תהיות לגבי החיים; טייל בין טבע וערים, חי בין אנשי קומונות והתבודד באוהל קרוב למקום מיושב. האלבום הוא תוצאה של עוד הרפתקאה של גוסטפסון, שכתב שירים מחוץ לציביליזציה המערבית ושאל על הצורך בשכר חודשי, על הביחד הבלתי-נראה שכל אחד מחפש, ועל התחלות שאין חשובות מהן בחיים, שנראה שהרבה מסתיים אחריהן. בעזרת גיטרות המטפטפות מנגינות הוא הפיק אלבום פשוט במבנה ובמנגינות שלו, וסלל דרכים חלקלקות ומתעקלות של קאנטרי ופולק נעימים שנועדו לשעות החופשיות של כל אחד ואחד מאיתנו. יש לי הרגשה שזה אלבום שאחזור אליו הרבה בחיי, ככה זה כשאחת החולשות החזקות שלי היא לנוודים.

אזהרה – לחיצה על הכפתור יכולה להביא להתאהבות מוחלטת בנוודים>>

*

מקום 14 – RF Shannon – Trickster Blues

a0423285427_7הנה הוא חוזר, השם הזה שממשיך להעשיר את השנים האחרונות שלי בפגיעות בול לאוזן הצמאה שלי – ארז סובל. הפעם הציע סובל את אלבומם של Rf Shannon שהוקמו בטקסס והוציאו אלבום שכולו מדבר רגוע ורחב ידיים עם נגיעות יפות של פדאל סטיל, הכלי עם הצליל שעושה לי הכי נעים בבטן (אני תמיד אומרת [לעצמי] שהגבר המושלם הוא פדאל סטיל אנושי), ואטיטיוד של חדר מיטות שובב ומזמין (אולי זה הפדאל סטיל הפנימי שלי שמדבר כרגע). זה האלבום שבו השתמשתי הכי הרבה בנסיעות לעבודה כדי לשכוח מהעולם שמחכה לי במשרד ובכדי ליהנות מזמן איכות עם הדמיון שלי, ואין כמו זמן איכות עם העולם הפנימי. תודה ארז!

הלהקה מדגימה פתיחה נכונה של אלבום>>

*

מקום 13 – Marlon Williams – Make Way For Love

a0616054986_7למרלון וויליאמס יש כוח גדול יותר מלזמרים אחרים, גם מעבר לחופי הקאנטרי והפולק. יש לו את הגרון הארוך ביותר שממנו ניגרים נהרות דובשניים של קול מיוחד במינו אותם הוא בחר דווקא לטבול בפירות המתוקים של הז'אנרים המיושנים יותר, ואין משמח מזה. את האלבום האחרון כתב השרוך הניו-זילנדי בעקבות פרידה ממכשפה מיוחדת במינה בשם אלדוס הארדינג, וכאלבום פרידה הוא הצליח לפגוע במטרה האולטימטיבית ולשאוב את המאזינים לתוך העולם שלו. גם אם יש לפעמים קפיצות לשירי פופ כמו "What's Chasing You" ו-"Party Boy", האלבום עדיין מבהיר עד כמה נוראית יכולה להיות אהבה, את התהומות שאפשר לגלות בעצמנו רק כשאנחנו חווים אותה ואת התקווה שתמיד נשארת בסוף, שגורמת לנו להיפתח אליה מחדש. האלבום של וויליאמס הוא אחד היפים ביותר שיצאו השנה, הוא אחד הגברים היפים ביותר שהוציאו אלבומים השנה (יכול להיות שעדיין הפדאל סטיל החרמן מדבר מתוכי?), וזה מתכון לפוטנציאל שאני מקווה שהוא ימשיך לקחת איתו למחוזות מיושנים ולא יחטא ויעבור למחוזות פופיים יותר שיכניסו לו כסף אבל יוציאו ממנו את הנשמה שבתוכה שומעים התחלה של עומק יוצא דופן.

יכול היה להיות שיר השנה שלי, אם לא היה יוצא כבר שנה שעברה>>

*

מקום 12 – Kathryn Joseph – From When I Wake The Want is

https_images.genius.come920f44e3451fdb5a002579232bbe5df.300x300x1אם להקת The Twilight Sad הביאו את בשורת האופל הסקוטי לאוזניי (יחד עם Glasvegas, מי זוכר?), קת'רין ג'וזף היא זו שמזמנת את כל הכוחות כדי שאופל יפה כזה יוכל להתקיים ולתת עוד השראה. האלבום השני והיפהפה של האמנית הסקוטית מקשה לא לעשות השוואה בינה לבין מכשפה עילאית אחרת בשם קייט בוש, גם בקול וגם בהגשה היוצאת דופן. קולה של ג'וזף נשמע כמו הרוח כאשר היא חורקת בין המשקוף לדלת, חודרת פנימה ומקררת את החדר עד שאין ברירה אלא להיכנע. אבל זו ג'וזף שהיא הכנועה, היא היופי שיוצא כשאחרים מכאיבים ואין מה לעשות חוץ מלתת לו לשקוע פנימה לפני שאפשר להוציא אותו על הנייר. עם הפסנתר ככלי עיקרי, ג'וזף מגישה את שיריה ללא רחם, וצובעת את האוזניים באפור של שמיים מלאים עננים המורידים את הגשם הנכון ביותר מהעיניים.

לחצו לשמוע את שיר הנושא היפהפה של האלבום>>

*

מקום 11 – Emma Ruth Rundle – On Dark Horses

a4234956256_7לאמה רות' רנדל יש עולם עשיר בפנים; הוא כואב, הוא מדמם, הוא לא מרפה, והוא עשוי כולו מרוק איטי וכבד אותו היא מקשטת עם הקול השברירי המיוחד שלה. אחרי אלבום סולו רגוע ואינטימי יותר, אותו הוציאה לפני שנתיים (וכיכב אצלי במצעד של אותה שנה), חזרה הסוסה השחורה עם אלבום שמזכיר יותר את אלבומה האחרון בתור חברה בלהקת Marriages (אלבום השנה של הבלוג לשנת 2015) – רוק שנשמע כמו זאוס בשעות הרועמות ביותר שלו, בהן הוא שילח ברקים זועמים על אויביו הגדולים עם מילים על אובססיות, חיים באפלה ואהבה לא בריאה שרק מוסיפות עוד נשק אנושי לאלות הפנימיות.

שיר שהוא כולו אמה רות' רנדל ואין אחר/ת שיכולים עליה>>

*

מקום 10 – Ray Lamontagne – Part of The Light

ray-slide-150x150שנה שעברה היה התזמון תכונת המפתח שהעלתה את בק לפתוח את עשיריית האלבומים שלי, השנה זה ריי למונטיין שפותח את העשירייה, גם בזכות התזמון שלו וגם בזכות העובדה שיש ללמונטיין כוח שגם אם ישיר את אותו השיר 20 פעמים ויקליט את זה, אני עדיין אהיה עבד לרגלי קולו הצרוד. למונטיין מילא אותי השנה בהרבה אור; אל תבינו לא נכון, היו לי הרבה רגעים של אור השנה, אבל ברגע חשוך במיוחד האלבום האחרון של אמן הפולק פשוט נתן לי תקווה וסינוור אותי עם אלומות של דמיון והשראה. כל מי שהאזין ללמונטיין יודע ממה הוא עשוי – פולק מלודי ומתחנחן, רומנטי עד שמאלצי, מזכיר תמיד שירים קודמים, אבל תמיד עם חיוך, תמיד עם אהבה גמורה לז'אנר הזה שקוראים לו פולק.

עבד, אני עבד>>

*

מקום 9 – The Good The Bad & The Queen – Merrie Land

190296941603הו דיימון אולברן #2: מה אני אגיד לכם, אם היה לי קול חם כל כך כמו של הקקה הבלונדיני ואת הכישרון המלודי שמספיק שיר אחד בשביל להתמוגג ממנו, הייתי מבלה את עיקר זמני באולפן הקלטות כדי שאוכל לפנק את העולם בכל הטוב שיש למוזיקה להציע. אבל אני לא כזו, והאמת שגם אולברן לא כזה, הוא כותב מוזיקה גם בגלל שהוא אוהב לעשות את זה, גם בגלל שהוא יודע שהוא טוב בזה, אבל בעיקר בגלל שזה כלי בשבילו להביע את האהבות והפחדים הכי עמוקות שלו. ב-2007 הוא הוציא אלבום יחד עם פול סימונון מ"הקלאש", סיימון טונג שבילה שתי דקות בלהקת The Verve והמתופף המדופלם טוני אלן והם קראו לו "The Good The Bad & The Queen". שנתיים לאחר מכן קראתי לאלבום הזה אלבום העשור שלי וחיכיתי בציפייה גדולה לאלבום חדש מההרכב הזה. עם "Merrie Land" אפשר להגיד שזה ההרכב שבו אולברן פורח לגבהים הקרובים ביותר לשיאו – כי איתם הוא כותב על האהבה הגדולה שהתחילה את הקריירה שלו והיא האהבה הגמורה שלו לאי הבריטי. גם פה האהבה מהולה בהרבה כאוס, פחד וזעם פוסט-Brexit, אבל אי אפשר שלא להתאהב בכל התהום הזו כשאנגליה גורמת לאולברן לכתוב את המנגינות היפות ביותר שלו גם אחרי שלושה עשורים של קריירה עשירה. הו, דיימון אולברן. כבר אמרתי?

אחת המלודיות הכי יפות שדיימון אולברן כתב בכל הקריירה שלו>>

*

מקום 8 – Anna Calvi – Hunter

171388ביום שמשי של ספטמבר 2015 התמזל מזלי ויצא שראיתי את אנה קאלבי בהופעה חיה. חוויתי עוצמה ווקאלית שלא שמעתי כמותה בחיי, צפיתי באצבעות זריזות שהיו גורמות לג'ימי הנדריקס להתחרמן על הגיטרה שלו, ואותה עוצמה הובילה אותי לנבור עמוק יותר בחומריה של האמנית בעלת ידי הזהב. גם אחרי הנבירה המעמיקה, שום דבר לא הכין אותי ל-"Hunter" – אלבום שכולו תשוקה שאינה תלויה במגדר, סקס שלא מנסה להתחסד ורגעים פשוטים של רומנטיקה מזוכיסטית. אם לא מספיק ג'ימי הנדריקס שיתחרמן על הנגינה המדהימה של קאלבי, המסה האופראית שהיא מוציאה מתוך הגרון שלה תגרום לכל אחד להתמסר, אם לא לכל האלבום, אז לפחות לשיר מתוך הכיף המפתה הזה.

קסם כזה על גיטרה חייב להיות של אנה קאלבי>>

*

מקום 7 – Anna St. Louis – If Only There Was A River

a0826696641_7כשהוא לא עסוק בלכתוב אלבומים חדשים ולצלם סלפים מוזרים, קווין מורבי אוהב לקדם אמנים מחברת ההקלטות שלו, ותודות ליח"צ החמדמד שלו, יצא שהכרתי את אחת מהזמרות המדהימות ביותר שהוציאו אלבום ראשון השנה. אנה סנט לואיס מאוד דומה בסגנון שלה לזה של מורבי, שניהם דבקים מאוד בעבר, בזמנים פשוטים יותר של כמה פריטות של גיטרה וכלי מיתר;  זמנים של אמן/ית ששרות את מה שבלב עם מילים פשוטות שיכולות לגרום לכל אחד להזדהות וליהנות מזמן שבו הכל נמחק והצרות מוצאות את הכתף שתתמוך ותמחק אותם. כמו מורבי, גם סנט לואיס לא ניחנה בקול יפה מדי, אבל כריזמה יש לה בכמויות וכישרון שיכול לגרום לנשים כמוני להרגיש שיש הרבה מעבר ללבד המוכר.

השיר הפותח בגירסה אקוסטית יותר>>

*

מקום 6 – Amen Dunes – Freedom

a2824894190_7אם יש שורה שיכולה להגדיר את השנה הזו (אם מוציאים שניה את הפליט פוקסז מהמשוואה) זה המשפט הפותח של Blue Rose מתוך האלבום היפהפה של אמן דיונז – "יש לי כסף כי אני עובדת כל היום". משם דיימון מקמהון לוקח את האלבום לכיוון אחר ואישי לגמרי, אבל זה היה השיר שסיים כמעט כל יום עבודה בשנה האחרונה, העציב והצחיק אותי בו-זמנית. השנה התחלתי לעבוד בפעם הראשונה במקום שאני אוהבת, עם חבורה גדולה של אנשים שפעם ראשונה אני מרגישה שייכת אליה, ועוסקת בתפקיד שמתאים ליכולות שלי כמו כפפה (יש קשיים בדרך, כמובן), אבל הטוב הזה דרש הרבה הקרבות של זמן ומחשבה, וזה האלבום שליווה אותי ברוב המסע ומסמל בדרך כזו או אחרת את כל מה שהעבודה העניקה לי, לטוב ולרע. עכשיו אוציא את עצמי מהמשוואה (היי רובין פקנולד!) ואסכם את האלבום הזה בתור צדפה שכשהיא פותחת את פיה יוצאות 11 פנינים בוהקות של יופי שמדבר על ילדות, ישו, אימהות ועם קולו המדהים של מקמהון מקבלות עומק מיוחד שכיף לצלול אליו.

מקמהון שר את המשפט הכי מייצג בשבילי לשנה זו>>

*

מקום 5 – Jess Williamson – Cosmic Wink

a0048118380_7לג'ס וויליאמסון יש קול מאוד משונה – הוא יפה, אבל יש בו עוד מאפיין נסתר שאני לא מצליחה או רוצה להגדיר שגרם לי לחזור לאלבום שלה כמה וכמה פעמים. באלבום היא נעה בין פולק קייצי לבין איזורים יותר חשמליים ועדינים כשאת כולם היא עטפה בנשיות נהדרת ומפתה שמגישה הרבה חוזק בין הפיסות השבירות שהיא מציגה במילותיה. האלבום השלישי של וויליאמסון מסמן שינוי בכיווניות המוזיקליות שלה שנגרם כתוצאה ממעבר מטקסס ללוס אנג'לס ומערכת יחסים עם מקום 14 במצעד של הבלוג, RF Shannon, לכן האלבום כולו נשמע כמו יום קיץ מלא שמייזע את העור מכל הסיבות הכי נכונות.

לשיר הכי אהוב עליי מהאלבום>>

*

מקום 4 – The Moondoggies – A Love Sleeps Deep

a3945440330_7יש מישהו בקהל שאומר שרוקנרול מת? כי אם כן, נא לשים את האלבום הזה ברקע עם קיר קרוב שאפשר יהיה לדפוק עליו את הראש במחשבה על הטעות המרה. שנת 2018 היתה השנה שבה נתתי לכלבלבי הירח את היחס שהגיע להם כבר שנים על גבי שנים והכרתי אותם יותר לעומק אחרי שהקשבתי לאלבום הזה שהוא אולי החרוש ביותר של השנה. "A Love Sleeps Deep" הוא קינה לארה"ב שאולי אף פעם לא היתה והעתיד שלה לא נראה מזהיר מדי, ובקינה אני מתכוונת למכבסה רועשת שמנסה לנקות בעזרת ערימה של גיטרות, אורגנים ותופים את כל מה שמלוכלך במדינת הריאליטי-טראמפ. את הפסיכדליה-לייט של הלהקה לקחתי איתי הרבה השנה למקום השני שאני הכי אוהבת בארץ – פארק הירקון – והוא ליווה אותי בהרבה צהרי שבת בהם נהניתי קצת מנוף לא עירוני באמצע המרכז הדחוס של גוש דן.

השיר הזה היה יכול להיות שיר השנה שלי לולא שיר השנה שלי>>

*

מקום 3 – Parquet Courts – Wide Awake!

169683האמת שכל מה שבא לי לכתוב על האלבום הזה זה: כיףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף. אבל אני לא אעשה את זה כי זה יהיה עצלני מדי ולא חופר מספיק. קודם כל הקרדיט לכל הכיף העשיר בפ' סופית צריך להינתן למפיק של האלבום, מר דיינג'ר מאוס, שמאז שהתחיל את הקריירה העשירה שלו, יודע להוציא את המיטב מהרבה אמנים כמו דיימון אולברן (גורילאז), ג'יימס מרסר, דיימון אולברן (הטוב, הרע והמלכה) ונורה ג'ונס בין השאר. עוד סיבה לכל ההצלחה של הכיף הזה בעיניי היא העובדה שהרביעייה הרוקיסטית כתבה אלבום שרוקד את כל החרדות והבעיות היומיומיות, ממש רוקע על כל הדברים הקטנים שמאיימים להרוס את הרגעים הקטנים של החיים, ומאפשר לשים מדי פעם זין על כל השטויות שלוקחים ברצינות ועל-כן הן שטויות. עוד סופרלטיב שאפשר לצרף לגדולתו של האלבום היא הגיוון המיוחד במינו – אף שיר לא דומה לקודם, חלק איטיים ומלודיים, חלק מורכבים מפיסות של פאנק ורוקנרול, וחלק כל כך גרוביים שהתחת חייב לפזז קצת לפני שעוברים לשיר הבא.

ישנו יופי ששוכב בין שיר פאנק לאחר>>

*

מקום 2 – Beach House – 7

a2791467180_7האלבום המרענן ביותר של הלהקה שאי אפשר להגדיר את הסגנון שלה, זוג של אמנים בשם ויקטוריה לג'נד ואלכס סקאלי שלוקחים את המאזין למחוזות שנמצאים אי שם מעל העננים או מתחת לליבה של כדו"א, היכן שהמוח יכול רק לדמיין מה קורה, ולפעמים אפילו להאמין בתקווה שמשהו מכל זה יתגשם. אחרי שנים שבהם הוציאו אלבומים שנשכחו ממני מהר, הם הוציאו את האלבום השביעי והטוב ביותר שלהם הנע בין עמימות בלונד-רדהדית לאווריריות שרק הם יכולים לנגן, ומגיש מנגינות אלקטרוניות שלי היה קל מאוד להתמסר להן בכל נסיעה ובכל הליכה, עם סאונד חולמני שעושה חשק לשוקולד ופיסת נייר לכתוב עליה. השנה עשיתי צעד יוצא דופן ונסעתי לבד לחו"ל ויצא שנחתתי עם הרכבת בפראג עם השיר "Lose Your Smile" מהאלבום הזה ומאז השיר הזה מייצג את החוויה המדהימה הזו שמאוד ייחדה את השנה הזו (יחד עם הפליט פוקסז שהופיעו שם), ולכן השיר היפהפה הזה יקבל את תואר "שיר השנה" שלי.

*****************

אז… אלבום השנה לשנת 2018 הוא:

Anna Von Hausswolff – Dead Magic

DeadMagicCover

זה היה באחר-צהריים תמים אי שם באמצע השנה, ישבתי לכוס קפה מהנה עם הילה דגן, שאותה אני אוהבת לכנות אחותי היפה, ולאור אהדתנו המשותפת לאחת בשם סוזן סונדפור היא המליצה לי על אחת אחרת בשם אנה וון האוסוולף שרק היום נתתי לה את הכבוד וביטאתי את שם משפחתה כמו שהוא באמת כתוב. בהקשבה הראשונה, כהרגלי, נבהלתי. בהקשבה שנייה חשבתי אולי זה יהיה נכון לשים אותה בצד לזמן יותר מתאים ואפלולי והקשבה שלישית הגיעה רק כמה חודשים אחר כך. לא היה כזה דבר – "זמן יותר מתאים ואפלולי" – כי לאלבום כמו זה צריך לפנות את הזמן ולהתמסר לכשפים של מי שהקסימה את השנה הזו והייתה המושיעה העיקרית שלה מהשיממון המוזיקלי בו היא לקתה.

אמנם ככה בחרה האמנית המדופלמת לקרוא לאלבום שלה, אבל לפי מה ששומעים באלבום הזה, הקסם רחוק מאוד ממוות, במיוחד כשהיא מפעילה אותו בכל זעקה, בכל צרידות שקוראת לשמיים להיפתח ובכל פעם שהיא נותנת למוזיקה לדבר בעד החושך של עצמה. אמנים כותבים בעיקר מתוך האפלה שלהם, אבל מעטים הם אילו שיכולים להוציא אותה לאור בכל כך הרבה בהירות ויופי, מעטים הם אלה שיודעים להוציא אתה החושך האותנטי, את השדים שרובצים מעבר לרגעים קשים, אילו שמסתתרים תמיד ומנפנפים את הזנב המחודדת שלהם ברגעים הכי מובנים מאליהם.

השירים של וון האוסוולף מתקתקים בכבדותם כמו שעון שמסמן התחלה דרמטית מפתה, השירה שלה נשמעת כמו לחשים שמנסים לזמן רוח שרק היא מכירה, ומקור הכוח שלה נמצא בהגשה המסתורית שגובלת בטירוף שמוצא את עצמו מתערבל בתוך כאוס סוער של לחנים מורבידים עטופים בקרניים שחורות. כל שיר הוא יצירה ארוכה שבאטיותה מצליחה להשאיר את המאזינה מהופנטת ותוך כדי גם מרשה להסתכל פנימה וללטף את אותם יצורים בעלי הזנב המחודדת.

אי אפשר שלא לציין את צליל העוגב, אולי הצליל שמביא לי את הצמרמורת הכי גדולה מאז שאני ילדה קטנה ומוציא את כל הפחדים הכי עמוקים החוצה, ובכל הקשבה הופך לאחד הצלילים האהובים עליי ביותר.

זה לא אלבום קל לעיכול, אי אפשר לשים אותו סתם ברקע ולשתות קפה, ואולי בגלל זה האלבום עולה ברמה אחת מעל כל שאר האלבומים שהקשבתי להם השנה. הוא אמיתי באפלה שלו, הוא מעביר חוויה יוצאת דופן של מוזיקה שכנראה רק וון האוסוולף מסוגלת לה והוא הולך ללוות את המכשפה הפנימית שלי עוד הרבה עד שהיא תצליח לצאת סוף סוף לאוויר החצי-נקי בחוץ.

תודה הילה דגן! אחות יפה שלי

***

 

בברכת הו, דיימון אולברן.
נקווה ל-2019 שתעשה לנו סיומת יפה לעשור יפה.

חן.

כפרה – על יום בפסטיבל "OnBlackHeath" בלונדון

on-blackheath-SL

רדינג 2011. עשרות אלפי טינאייג'רים בריטים, וגם כאלה שהפצעונים כבר נחקקו עמוק בעור שלהם ממזמן, עושים את דרכם כדי להרוס לחברותיי ולי את חוויית הפסטיבל. הקהל הבריטי דחף, מחץ, חנק וגם זרק הערה אנטישמית ובי נשבעתי שזו הפעם האחרונה שאני אלך לפסטיבל. בברצלונה, פסטיבל פרימוורה ריכך את תחושותיי לגבי אירועים המוניים כאלה, עד כדי כך שחזרתי אליו גם שנה אחר כך אבל אז הגיע הרגע שבו החלטתי עם שותפתי לדירה והביאףאף, אילת, לנסוע ללונדון.

המלט 2015. עשרות אלפי טינאייג'ריות מכל העולם, וגם כאלה שהפצעונים כבר נחטטו עמוק בעור שלהם ממזמן קנו כרטיס שנה מראש כדי לראות את בנדיקט קמברבאץ', הלוא הוא "שרלוק", משחק בתיאטרון את אחד התפקידים הנחשבים ביותר בהיסטוריה.  אחרי כמה חופשות קצרות, החלטנו אילת ואני שהגיע הזמן לעשות חופשה אמיתית וארוכה. לא סופ"ש ויום,  אלא 11 ימים של טירוף חושים בריטי. כמה חודשים לפני הטיסה, אלבואו הודיעו שהם הולכים להופיע בפסטיבל בשם "On Blackheath" ולא חשבתי פעמיים לגבי לקנות כרטיס. רק אחר כך, כשהבנתי שגם המאניק סטריט פריצ'רז יהיו שם לתת בראש עם רוקנרול, התחלתי לחשוש לשלום שתינו כשנזכרתי באותה חוויה מחרידה של פסטיבל שהיה אמור להיות גן עדן עלי האדמות (סטרוקס, פאלפ, אלבואו, אינטרפול, דפטונז, מדנס ועוד ועוד). נזכרתי בהופעה של אלבואו מאותו פסטיבל, איך הקהל התנהג בנימוס וברכות אחד כלפי השני במהלך ההופעה, וקיוויתי שזה ימשיך ככה גם ב-2015.

אז… און בלקהית' 2015. כהרגלי הייתי לחוצה על שורה ראשונה כמו טינאייג'רית ופצעוני לחץ איימו לבקוע מעל העור שלי. הנסיעה למתחם הפסטיבל מאיזור האמרסמית' בלונדון, שם לנו באחת הדירות המגניבות, הייתה מעיקה קצת מכיוון שהיא כללה שעה וחצי של נסיעה למקום שלא הכרנו. אחרי שהחלפנו טיוב ונכנסנו לאוטובוס לכיוון בלקהית', שמחתי לראות  בסוף הנסיעה שדה ירוק וגדול שבסופו נראה מתחם אוהלים ענקיים של פסטיבל. הגענו בסביבות הצהריים, ויתרנו על האקט הראשון כדי שנוכל לקום בשעה נורמלית וליהנות בכיף שלנו מכוס קפה סטארבאקס היומי שלנו ("בכיף שלנו" = אני לחוצה כאילו כל גורלי קשור באם נגיע לשורה הראשונה לאלבואו או לא) לפני שנצא לדרך. נכנסנו בקלות אל המתחם הציורי, ומולנו ראינו מ-ל-א דוכנים של אוכל. משמאל נח אוהל שבו להקה קטנה הופיעה ושרה שירים בסגנון ביץ' האוס אבל אני לא שאפתי להתעניין בה מאחר והייתה לנו במה גדולה לתפוס אליה מקום. בסיור קצר שעשינו גילינו מתחם מתוק מדבש שמוקדש בחלקו לאוכל, בחלקו למוזיקה וברובו לפעילויות לכל המשפחה. ילדים התחרו בקפיצות בתוך שקים, התאפרו, התחננו בפני ההורים שלהם לבלון בובספוג\מיניון\ספיידרמן (איפה גופי? אפליה.) זה כבר חצי אישרר לי שחוויית רדינג 2011 לא תחזור על עצמה.

כשעברנו דרך הבמה הגדולה, ראינו אנשים שכובים בקבוצות משפחתיות על גבי שמיכות על הדשא, ורק קומץ של אנשים עמד במהלך ההופעה בשורה הראשונה. עצרנו בשירותים הכימיים הנקיים, מילאנו את בקבוקנו במים מקומיים וקנינו מנת פיש אנד צ'יפס שהייתה מספיקה לשבט בריטי שלם. תבענו את מקומנו בשורה הראשונה מהצד השמאלי ושם התיישבנו כדי לזלול את המנה הבריטית המסורתית. הראשונים שעלו על הבמה היו חברי להקה חדשה שזכתה בתחרות מוזיקה של הביביסי ושמם באנגליה "Venice Trip". הם היו חמודים, טריפיים, בעלי חזות טיים אימפאלית זרוקה וארוכת שיער והנעימו את זמן האוכל. אחריהם עלה ג'ק סבורטי יחד עם להקתו במיצג פולק מיינסטרימי חביב שעשה טוב על הלב. הוא טען שזהו הפסטיבל הראשון שבו לא ירד עליו גשם במהלך ההופעה, ובירך את ה"קיץ" שנתן לנו יום של שמיים בהירים ("בהירים" = יואו! תראו את הכחול המבצבץ שם בין העננים!). אותם שמיים נתנו עוד רבע אישרור לכך שגם הגשם לא יבוא ויכביד על ההופעות שהגיעו לאחר מכן.

ג'ק סאבורטי

ג'ק סאבורטי

אילת ואני ציפינו אך ורק לאלבואו, אבל כיאה לפסטיבלים, הפתעות טובות הגיעו בדרך. הראשונה הייתה אנה קאלבי, אותה הכרתי רק דרך חשבון הפייסבוק של דרור בלומברג. היא עלתה עם להקתה ובהכאות תופים הכניסה את כולם בקהל לעולמה הקודר והדרמטי. כשהיא כולה לבושה שחורים, שפתיה אדומות כדם, עמידתה מתוחה כמכשפה העומדת להטיל על כולנו כישוף, היא צימררה את עולמנו ולא יכולנו שלא להיכנע לה. הקול העמוק שלה הרשים את שתינו, אמנם בהתחלה קצת צחקנו אבל היא השתיקה כל תו של זלזול כשהיא הוכיחה שיש בגרון שלה יכולת-על לעלות ולרדת בסולמות ולהישמע מושלמת. קאלבי היא גם כן גיטריסטית מוכשרת במיוחד, מה שעשה רושם פומפוזי בהתחלה הפך בעניין של כמה שניות לאנחות של "וואו!" ועיניים פעורות אחת כלפי השניה. היה מרענן לראות אישה כזו עוצמתית, יחידה מבין אקטים גבריים שעלו לפניה ואחריה, נותנת הופעה שעשתה לי חשק לגלות את האלבומים שלה עכשיו כשחזרתי מהמסע.

אנה קאלבי

אנה קאלבי

השניים שהפתיעו היו המאניק סטריט פריצ'רז. אף פעם לא הייתי מעריצה גדולה שלהם, נהניתי מאוד להקשיב לניקי ווייר כשהוא התראיין בערוץ אםטיוי2 בכל מיני פאנלים מגוחכים שבהם דנו על מצב המוזיקה הבריטית באותו הזמן. הייתי קוראת לו "בחור טוב", את זה אני זוכרת, למה קראתי לו ככה ומה הוא אמר שכל כך הרשים אותי כבר הספקתי לשכוח כי עברו בערך 7 שנים מאז שקראתי לו ככה. היו להם להיטים שאהבתי, בגלל זה גם רכשתי את אוסף הלהיטים שלהם, ניסיתי להיכנס אליהם יותר לעומק אבל לא נוצר חיבור. באותו ערב בפסטיבל "און בלקהית'", חזרתי אל אותם ימים שבהם נהניתי לשמוע אותם ברדיו. ג'יימס דין ברדפילד עלה לבמה כשכל סימני הגיל נראים עליו, אבל לא על קולו שעדיין נשמע כמו פעם. הוא הבטיח לנו לילה של רוקנרול והסט התחיל עם הלהיט "Motorcycle Emptiness" ומכוח פנימי שלא הכרתי עדיין, התחלתי לשיר אותו בקולי קולות יחד עם צבא מעריצים חמוד שהיה בקהל. מהמופע הזה פחדתי הרבה, חשבתי אולי אנשים ידחפו ויפצחו בפוגו חסר פשר, אבל כשהשורה הראשונה כללה בעיקר אנשים מבוגרים לבני שיער ומאחוריהם עמדו משפחות עם ילדים, הבנתי שזה לא יקרה. המאניקס הקדישו שיר לריצ'י אדוארדס, כותב השירים הראשי של הלהקה שנעלמו עקבותיו, שרו קצת משיריו, והמשיכו להפציץ את כולנו בלהיטים. כך יצא שבכל שיר שהכרתי, איבדתי עוד מהקול שלי. עשינו קול שני ל"If you tolerate this" (השיר הכי אהוב עלי שלהם), קפצנו ב"You stole the sun" וכשההופעה הסתיימה עם "Design for Life" צרחנו כאילו אין עוד הופעה לאחר מכן וחגגנו תחת גשם של קונפטי לבן. קיבלתי פצצת נוסטלגיה לפנים בלי שציפיתי לכך, אהבתי את זה מאוד.

IMG_8480

אבל בשביל מה באנו אם לא לראות את אלבואו? בזמן שהכינו את הבמה, אני הוצאתי מהתיק את השלט שהכנתי לגיא בתקווה שהפעם אקבל את החיבוק שאני מחזרת אחריו כבר שנים. בשעה 20:45 בדיוק עלו מארק וקרייג פוטר, ריצ'ארד ג'ופ, פיט טרנר והגיא גארווי אל הבמה אל קהל חם במיוחד והתחילו את ההופעה עם "The Birds", שיר הבית הרוחני שלי. גארווי, המשורר שכבש מליוני לבבות רגישים, חזר להופיע על הבמה כשהוא עדיין מתנדנד קדימה ואחורה, הוא הצביע אל הילדים שעמדו בשורה הראשונה, הושיט את ידו כאילו שום מרחק לא מפריד בינו לבין האנשים בקהל ויצר קשר עין עם כל מי שהיה בשורה הראשונה. בשטח שעמדו בו אלפי אנשים, הייתה בכל זאת הרגשה של אינטימיות בין הלהקה, המילים של גארווי  והקהל. "The Bones of You" הגיע לאחר מכן עם הסיומת "סאמרטיים", הצלמים עזבו את הרחבה שהפרידה בין הקהל לבמה וחשבתי שזה יהיה זמן טוב לפתוח את השלט. את "Fly Boy Blue/Lunette" ביליתי בניסיון לא להתפדח יותר מדי על מה שרשום שם ונהניתי ממה שהיה נדמה לי חיוך ממארק פוטר שהופיע ממש לפנינו והיה יכול להבין יותר בקלות את השלט. חשבתי שהמעבר בין החלק הקצבי של השיר אל ה"לה-לה-לה" היפה פרי גרונו של גארווי יפעיל את הממטרות אך במקום הופעל משהו אחר. החיוכים של הלהקה, הגישה הקלילה והמזמינה לא הוציאו דמעות אלא הפעילו בכל הכוח את שרירי השפתיים שחייכו להן במשך כל ההופעה. "One Day Like This" הגיע, ממנו לוויתי את המילים כדי לכתוב לגארווי שיבוא ויחבק אותי, ונתתי עוד צ'אנס לשלט שהיה נדמה לי שגם גארווי כבר הספיק לקרוא. אבל לא היה לו איך להגיע, לא מדרגות, לא במה קטנה יותר שאליה יוכל לקפץ כדי לרדת אל הדשא. משהו בי מקווה שאם היה לו משהו שיעזור לו, הוא היה יורד אלינו ונותן לי את מה שייחלתי לו.

IMG_8506

ב"Real life angel" חזרתי במחשבותיי בזמן להליכה שעשיתי בים ביום קיץ ישראלי אותה ביליתי בהקשבה לאלבום האחרון של הלהקה. בשיר הזה עצרתי ועמדתי עם רגליי בתוך הים וכתבתי לפנינה, שותפתי לענייני מוזיקה בכלל ואלבואו בפרט, שאנחנו חייבות לנסוע לראות את הלהקה הזו בלייב שוב. היא זכתה לראות אותם בורכטר השנה, ואני בלונדון, וההבנה הזו גרמה לחיוך להתעצם עוד יותר. גארווי עטה על עצמו גיטרה חשמלית והצהיר בפני כולם כי הם הולכים לנגן שיר מהאלבום הראשון. "Bitten by a Tailfly" התנגן כמעט אחד לאחד כמו באלבום, רק רועש ושורט יותר, הרשיתי לעצמי לנוע קצת לצליליו הפלרטטניים, ואפילו היה מרווח שהיה אפשר לעשות בו את זה. "Sad Captains" ושיר הנושא של האלבום האחרון הפרידו ביופיים בין השיר הזה ל-"Lippy Kids" ו-"Newborn" השקטים כשהאחרון קיבל ביצוע מרהיב. גארווי הציג אותו בכריזמה המקסימה שיש רק לו כשיר שמארק פוטר, הגיטריסט, כתב בגיל 4 כשעבד על הספינות. זה כמובן לא נכון, אבל מה זה משנה כשזה מצחיק קהל שלם?

ההופעה הסתיימה עם קייטנה ווקאלית בהדרכתו של גארווי, שהפכה לאחר כמה זמן להזדמנות לצרוח יחד איתו באוויליות חסרת גבולות, בלי ביקורת ובלי אנשים שיגלגלו עיניים. כולם עקבו אחר הצלילים שהוא ביקש שנחזור עליהם ובסופו של דבר הגענו ל"או-או-או" המוכר של השיר "Grounds for Divorce". השיר עם הפזמון מפוצץ התופים הקפיץ את כל הקהל והביא והחדיר עוד חמצן משלהב ומתלהב אל תוך החזה שגם קיבל צורה של חיוך. גם לאחר שהשיר נגמר, הקהל המשיך לשיר את אותו "או-או-או" בתחנונים לכך שההופעה תמשיך. חמשת המופלאים השתחוו בפני הקהל, גארווי הרים את טרנר על ידיו במחווה ברומאנסית טיפוסית כדי שיצטרף אליהם וכולם היו מאושרים להיפרד מכל כך הרבה חיוכים מהקהל. התחנונים לא הצליחו, ואחד מהמארגנים הודה לכל הקהל על יום יפה של פסטיבל שונה לחלוטין ממה שהכרנו עד עכשיו. אם שתי ההופעות הראשונות של אלבואו שראיתי היו מרגשות ומלאות בכווצ'וצ'י לבבות, זו הייתה הופעה מרגשת וכיפית שהביאה תוצאה אחרת לגמרי מהשתיים שקדמו לה. מה גם שאחרי צעקות "פליז" מהמאבטחים שיביאו לי את אחד הסטליסטים, השגתי מזכרת מההופעה. המאבטחת שבחרה לתת לי את הסטליסט אמרה שזה בגלל שביקשתי כל כך יפה, ונזכרתי באחד הדברים הכי יפים באנגליה – הם מעריכים נימוס. החיוך דעך לאט מאוד אחרי שהחבר'ה ירדו מהבמה. המשכתי לשיר מילים מתוך השירים שבוצעו בלייב בקול וגם בלב, והפעם התאהבתי עוד יותר בגארווי. לא הפסקתי לחשוב על המבטים שלו, איך הוא גרם לכל אחד ואחד להרגיש שהוא שם, איך השירים בוצעו ברמה הכי הכי, גם אם מדובר בפסטיבל קטן ממדים. אלבואו נשארה בשבילי להקת ההופעות הטובה ביותר, יחד עם הכריזמה של גארווי, זה שינצל את הזמן בשביל להציג את חברי הלהקה והתזמורת המלווה. גם הביצועים הרועשים ביותר הרגישו אינטימיים, כאילו התנגנו בתוך חדר קטן במיוחד בשביל קומץ אנשים. כמו שגארווי הוא החבר הטוב של האנשים על הבמה, הוא התנהג ככזה גם לכל הקהל ונתן הרגשה של ייחוד וייחוס לכל אחד ואחד.

IMG_8502

יצאתי בהרגשה מלאה בבטן, ועם קול שהיה יגע למנוחה והצטרד לו יותר ויותר. בכל רגע של ההופעה הזו חשבתי על ההתבכיינויות החוזרות ונשנות שלי על כך שנולדתי מאוחר מדי, ולא זכיתי לראות את בוב דילן\ביטלס\פינק פלויד\אריק קלפטון בשיאם, מחקתי אותן לגמרי מתאי המוח ובמקומם שמתי את הסיפוק על כך שאני חיה בתקופה שבה אפשר לראות את אלבואו בהופעה. בזמן שבו כל אחד מחפש לו מקום בעולם, כשכל אינדיבידואל דואג ומדבר בעיקר ל- ועל עצמו ואין לי דרך להרגיש שייכת לשום מקום, הרגשתי שייכת לבית המוזיקלי שכולו תווים ומילים שנכתבו על ידי חברי הלהקה. גארווי לא עוזב את מחשבותיי מאז ההופעה הזו, גם אחרי ההצגה של המלט, הוא עדיין פיאר בנוכחותו הווקאלית והחזותית את הרהוריי ועכשיו אני תוהה על טיבו של אלבום הסולו אותו הוא עתיד להוציא עוד השנה.  זו הייתה פעם שלישית שראיתי אותם, אך לא פעם אחרונה. ואימרו אמן!

הקהל הבריטי כיפר המעט על העוול שהוא עשה לי ולעוד כמוני ב-2011, אבל עדיין אעדיף לנסוע למקומות אחרים בשביל ליהנות מהאמנים האהובים. אלא אם כן מרטין פרימן יכריז על איזו הצגה בכיכובו… הכל פתוח, עוד לא מאוחר.

חן

%d בלוגרים אהבו את זה: