האורות המעומעמים – על החדש של דירהאנטר

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*

"נולדתי כבר ממוסמר אל הצלב" (תרגום חופשי ומאושר).

זו השורה הפותחת של הסינגל הראשון והפאנקי "Snakeskin" של דירהאנטר מהאלבום החדש, "Fading Frontier". כיאה לשפה האנגלית בפרט ולעולם הסמנטיקה בכלל, מילותיו של ברדפורד קוקס יכולות להילקח למגוון של כיוונים:

האם קוקס, שמקומו בהיכל התהילה ההיפסטרי-פיצ'פורקי כבר מובטח, רואה עצמו כמושיע? האם  אחרי 15 שנים בתעשיית אינדי האמריקאית הוא חתם את מעמדו בהיסטוריה בתור דמות דתית שיש לעקוב אחריה באדיקות? אני לא יכולה לענות בשבילו, אך מהיכרות מוקדמת עם המילים של סולן הלהקה אני נוטה לשער שהוא מתאר את המוות המתקרב כשיש קהל שצופה בצליבה עצמה ובפחד הכרוך בה. קוקס כבר כתב רבות על המוות, גם חייו תמיד נוגעים בו בנסיעות הלוך חזור ממעונו אל בית החולים. השנה הוא עבר תאונת דרכים שיחד עם גורמים נוספים כמו גיל ובגרות ריככו את ידו היוצרת והובילו את דירהאנטר אל מים שקטים יותר.

captain_america__civil_war__fan_made__poster_by_diamonddesignhd-d8t24cn

"Fading Frontier" הוא עוד אלבום המתאר את חייהם של העזובים, האנשים שהמזל פסח על דלתם וגבול חד ומכוער מפריד ביניהם לבין שאר החברה. אבל דירהאנטר הם כבר לא שוחרי ימי ה"ולווט אנדרגאונד" המוקדמים שהם היו פעם, ואת המצב הנפשי הכולל הם הגישו על מצע של מלודיות נגישות יותר. אם האלבום הקודם "Monomania" שרט כל תמונה מלאה במייק-אפ מזויף, האלבום החדש הוא הטאץ'-אפ שבא בשביל לרכך את המכה, הסכם פשרה עם כל מה שמפחיד וכואב.

ברדפורד קוקס אצלי בלב רשום באינדקס הדמויות הדתיות אחריהן אני עוקבת (כמעט) באדיקות.  הוא שגריר לכל הדחויים, אילו שמרוב הגדרות אינם יכולים למצוא את מקומם בעולם. אני אמנם לא סובלת מסינדרום מרפן או מבולבלת מינית כמו קוקס, אך המילים שלו מספיק מעורפלות כדי שכל אחד שמרגיש לבד יוכל להתחבר עם הבעיות האישיות שלו. למרות היותו שייך לשורה ארוכה של אמנים מוערכים, למרות שבין חבריו אפשר למנות את חברי להקת "בלק ליפס" והוא עצמו העיד שחברי דירהאנטר הם כמו משפחה בשבילו, קוקס נותר עדיין פרש בודד במערכה השנייה של החיים. "Fading Frontier" הוא אלבום שעדיין מתבוסס בתוך רעיון הבדידות והזרות כמו ב-"Carrion" ו-"Snakeskin", הזמן המבוזבז והפחד מאיימים להפיל את המערכות ב-"Living my life" וב-"Breaker" הגלשני הדובר עדיין חי מסביב למוות. אך לעומת האלבומים הקודמים שחתרו עמוק אל תוך השחור של הבעיה, הפעם כיוון השחייה הוא מעלה אל פני הים, היכן שקרני שמש יכולות לנשק את הלחיים הרכות וללמד אותן דבר או שניים על איזון.

unnamed (48)

נקודת האור הראשית מגיעה כבר בשיר הפותח של האלבום כשקוקס מנסח מוטו חדש לחיים "קחו את הנכויות שלכם\נתבו את דרככם אליהן והאכילו אותן\עד שיהפכו לנקודות חוזק " (תרגום חופשי). במקום לקחת כמה צעדים אחורה ולחקור את המוזרות הפנימית ולנסות לשנות אותה בשביל שאחרים יבינו, צריך להזין את העצמי. עכשיו כשאני חושבת על זה, דירהאנטר מומחים בסוג כזה של הזנה, הרי קוקס תמיד התחבר במילותיו אל האופל, בין אם כתב על ההתגלות שלו בפני "אלוהים" לגבי מיניותו ("Revival") או תיאור מחשבותיו האחרונות של מי שנמכר לזנות ועומדים להעלים אותו מעל פני האדמה ("Helicopter"). למרות השחור, המוזיקה תמיד הייתה סוג של מאוורר חמצן עם צלילים מתוקים אך מעוותים שמזכירים ימי פיפטיז\סיקסטיז עליזים. האיזון תמיד היה שם, ועכשיו הוא חדר גם לחייו של הדובר.

מבחינת המוזיקה, "Fading Frontier" הוא האלבום הנגיש ביותר של הלהקה, אחד שמבטיח נחיתה רכה אל תוך עולמם ההזוי של דירהאנטר. בעזרתו של בן ה. אלן, מי שהפיק את "Halcyon Digest" שנחשב עד היום בעיני רבים (כולל אותי) אלבום מופת של הלהקה, יצרו דירהאנטר עוד פנינה רבת השפעות שנוגעת במתיקות הרוקנרול. הגיטרה הגלשנית עושה הופעות אורח, צלילים חולמניים עושים את דרכם אל עבר אופק מדומיין והקול של קוקס נותר במעמדו חסר כל ההתנצלות והוא שם: נוכח, אך לא צורח. נזכרתי עכשיו ברשומת בלוג שעמיחי הפנה אותי אליה לגבי R.E.M., שבה הכתב התוודה על כך שהוא מאס בכתיבה על מוזיקה מכיוון שנהיה לו מחסור בשמות תואר, אולי גם אני מתקרבת לשם?

אבל חזרה לנושאינו – איני יודעת אם מה שישו חיפש בחייו היא הישועה, אין לי מושג לגבי ההעדפות המיניות שלו, אבל אני די בטוחה שאת המוות הוא קיבל כי היה לו אלוהים. קוקס, בין אם הוא לוקה בשגעון גדלות או לא, למד (ואני מניחה שעדיין לומד) לקבל את עצמו ואת החיים היחידניים בבית עם כלבו העונה לשם פוקנר. דירהאנטר עובדים רק אל אחד שעשוי ממגוון של כלים המניבים הארות הזורמות לכיוון אוזניים סקרניות אחרות. האלבום החדש אינו כולל מצבור של פתרונות, אלא מפתח אחד ויחיד לחיים והוא קבלה, לא של או ממישהו חיצוני, אלא הסכמה של המתבודד עם בדידותו. איני יודעת מה טומן העתיד בשבילי, אך אני יודעת בזכות האלבום הזה שלא משנה מה, גם אם שייכות אינה מצרך נגיש בחוץ, אפשר למצוא אותה בבית עם כלב.

אם אפשר רק שזה יהיה כלב פאג, או דוב פנדה. לא בררנית או משהו.

חן.

מודעות פרסומת

גועל ונפש – על החדש של דירהאנטר

למי קראת מגעיל? דירהאנטר גירסת 2013

למי קראת מגעיל? דירהאנטר גירסת 2013

I'm tired of watching attractive people trying to be ugly, struggling for authenticity. Why not be yourself?"
ברדפורד קוקס מתוך ריאיון במגזין "MOJO"

בשבוע שעבר חברה טובה שלי חגגה יום הולדת באחד מהדאנס-ברים הפופולאריים בחיפה. מקום שמאכלס בתוכו בדרך כלל את אוהבי הדייויד גוואטה, אנריקה איגלסיאס וריהאנה, או איך שאני קוראת לזה- האנטי-בית שלי. מכיוון שהיה מדובר באירוע של אדם חשוב לי, ויתרתי על העקרונות האינדיים שלי והלכתי. לפני המסיבה עברתי בביתה של חברה טובה אחרת, מאופרת, מגונדרת ויפה. הרגשתי כמו גוש של לכלוך לידה, כשלבשתי שמלה יומיומית ומגפי בוקרים נמוכות, לא ראיתי סיבה להשקיע יותר מדי. אותה חברה הושיבה אותי והחליטה לגנדר גם אותי – כיסתה את פניי בקרם, מייק-אפ וקצת פודרה – וכשהסתכלתי במראה ראיתי בובה ללא פצעים או פגמים, חלקה כמו בובת ראווה באיזו חנות בגדים נוצצת. את עצמי לא ראיתי שם, אבל אם זו המדיניות כשנכנסים למקומות כאלה, יאללה, נזרום. הכל היה מתוקתק באותו דאנס-בר, התאורה כחולה, מאחוריי מסך גדול עם קליפים של "מיטב" אמני הפופ העכשוויים ב"מיטב" מערומיהם. כולם היו יפים, יפים מדי, השמלות מגיעות לחצי טוסיק והבנים לא יודעים לאן להסתכל כבר. המוזיקה רק חזרה על עצמה, אותו קצב, אותן מניירות ווקאליות, הכל היה צבעוני, ורוד, נקי. רציתי לצרוח, לדחוף את כולם על הקיר, לחפש את מקום המחבוא של כל האבק והטינופת ולפזר אותו על כולם. לא הצלחתי להחזיק שם שעה, לקחתי את התיק ועשיתי את צעדיי לאוטו, שם Porcupine Tree חיכו לי. איתם בפול ווליום נסעתי הביתה, שטפתי את פניי עד שחלקיק המייק אפ האחרון ירד, שפשפתי חזק כדי שאחזור לאותם פצעים מכוערים, לפנים שאני מכירה. אחרי טקס הטיהור ניגשתי לחברי הטוב, הנגן, ושמתי לי את "Revival" של דירהאנטר, עוד תזכורת מופלאה מפרימוורה, ועוד קצת טיהור לאוזניים. הלכתי לישון עם כמיהה עזה לחיספוס, לגיטרות שלא רק ישליכו עליי טינופת, אלא גם ישרטו את האוזניים שלי.

"I'm a blue light, I'm a crippled coward/Shining out in the night/The sky is clearer now that I'm filled with fright"
מתוך השיר "Blue Light"

יום שישי למחרת, ב-06:30 בבוקר, השעון המעורר שלי היה מכוון על האלבום החדש של דירהאנטר, "Monomania", וכמו מלאך שהגיע היישר ממחוזות הגיהנום – הישועה הגיעה. אחרי שסיפקו את כל מה שהאוזן שלי אי פעם ייחלה לו ב"Halcyon Digest", אלבומם מ2010, האיילים חזרו עם מה שלו ריד וג'ון קייל עשו לפני חמישים שנה כמעט. את הדרים-פופ הם החליפו ברעש של מיתרים קרועים-לא-קרועים. המלודיה הקליטה עברה תהליך של דיס-הרמוניזציה, והפכה את חוויית ההאזנה למשהו מיוחד יותר. אחרי זריקת סוכר כמו אותו לילה, הייתי צריכה את העשן של דירהאנטר, את הגיטרות השורטות, ויותר מכל את החיבוק החם שאני קיבלתי מאז ומתמיד (זאת אומרת, מאז שאני מכירה את הלהקה) ממילותיו של ברדפורד קוקס, הסולן של הלהקה. קוקס הוא אחד מהדמויות המסקרנות ביותר לטעמי בעולם האינדי-שמינדי, לא רק בגלל סיפור חייו הקשה שכולל התמודדות עם תסמונת מרפן, אלא גם בגלל האישיות שהוא, מן אאוטסיידר אלטרנטיבי ואולטימטיבי. לא הייתי נמשכת אליו כל כך לולא ההופעה של הלהקה בפרימוורה, שם נכוויתי מהכריזמה, חוש ההומור העצמי והקול שלו. לאחר שעה של הופעה, קוקס מונה על ידי להיות שגריר לעם ה"נכים הפחדנים", שאני מרשה לפעמים למנות אותי ביניהם. את הצרות שלו הוא ניתב דרך מיתרי גיטרה. פעם זה היה יותר קוהרנטי ומעובד,"Monomania" מציג צד הרבה יותר גס ובוסרי.

"I'd been looking for some harmonies/Some words to sing that could really bring/The lonely-hearted some company/All the people that were just like me, yeah"
מתוך השיר "Sleepwalking"

האלבום מתחיל בהפחדה, "Neon Junkyard" יכול להיות המנון לכל הזבלונים שמתרוצצים בינינו, בין אם בחוץ או בפנים. הדם ניתז  החוצה ואיתו כל הלכלוך שסוחבים איתנו ימים מגעילים ותחושות לא נעימות. "Leather Jacket II" , תובע בתוכו כל כך הרבה רעש, גם קולו של קוקס לפעמים לא מובן, הכל טובע בתוך אנדרלמוסיה של גיטרות שמנסות להתעלות אחת על השנייה, ואין קול שיוכל להשתיק אותן. רק קולו של לוקט פאנדט, הסולן המשני בלהקה, מלחשש ומחזיר את האלבום לתקופה יפה של האלבום הקודם עם השיר "The Missing" ומבקש למצוא משמעות. מפה האלבום מתהפך – "Pensacola" הוא מחווה לשירי דרך, עם טוויסט קוקס-סטייל שלוקח את הרעש לכיוון קאנטרי, והגיבור מחפש נחמה בכבישים הפתוחים של ארה"ב. המצב נהיה יותר רגוע עם שלישייה דירהאנטרית-טיפוסית עם "Dream Captain", "Blue Light" ו-"T.H.M". אסקפיזם, אם קוקס התכוון לחלומות, סמים, הזיות או מה שT.H.M לא יהיה, זה לא משנה, הכל תקף מבחינתי. החמישייה הסוגרת היא גולת הכותרת, בה קוקס שופך את הצבעים הכי אישיים שלו, צבעים שנוגעים בי בשלבים האלה של החיים. ביניהם יש את "Back to the Middle" שטוען את מה שהיה לי להגיד על מצב המוזיקה בשנה האחרונה, "Niteride" פורס הפסימיות  ו-"Punk" שנשמע כמו שיר ילדים מעוות, בו קוקס משחק לו במילים כמו בקוביות. קשה להגיע חלק מהתחלה  עד הסוף, הבוסריות לפעמים מטרידה ולא עוברת סינון טוב של שרירי השמיעה, אך התוצאה הסופית מצליחה להרשים.

"Come on god hear my sick prayer/If you can't send me an angel/If you can't send me an angel/Send me something else instead"
מתוך השיר "Monomania"

שום דבר לא נפתר, הוא גם לא בדרך, אבל לפחות הכל יוצא החוצה. זה צריך לקרות בסופו של דבר, אחרת איך מגיעים למקלחת הנקייה? איך מסירים את כל השומן בלי לגלות מידה של אותנטיות? בשביל דירהאנטר השיטה היא לשרוט ולהישרט, והכרסום ברדיו עובד. הם עשו לי את זה, לגמרי. זה לא האלבום הכי טוב שלהם, אבל התזמון עבד לטובתם. ברדפורד קוקס שניחן בתווי פנים מכוערים  וגזרה דקיקה יותר מדי נחשב בשבילי לאחד מהאנשים היפים ביותר. את האלבום הזה הוא כתב אחרי זמן רב של התבודדות, הוא יצא אל העולם מאושר וסירב להיות יפה, לא בסטנדרטים המוכרים לכולם – ובכל זאת הברווזון איננו מכוער, בסטנדרטים מופשטים יותר. הוא מחצין ובכך מתמסר לעצמו, הוא לא מתבייש. אני מקנאה בו, ובו-זמנית מעריצה אותו, כי אין כמו לקחת את מה שאתה, לפרוס על גבי פיסה של אמנות ולגרוס אותה על גבי גיטרות.

ברדפורד קוקס קטע לי את חוט המחשבה.

אובססיה לדבר אחד, אולי שמונה מאות. עטיפת האלבום

אובססיה לדבר אחד, אולי שמונה מאות. עטיפת האלבום

אולי בגלל שאני כל כך מפחדת מכיעור אני עדיין מעדיפה את "Halcyon Digest". ובכל זאת, האלבום החדש החזיר לי את ההרגשה שממלאת אותי כל כך כשאני שומעת מוזיקה – מה שהיה חסר לי כבר הרבה זמן. למועדון מתחילת הפוסט אני כנראה לא אחזור, אלא אם כן יהיה מדובר באירוע חשוב מאוד, ובקבוק המייק-אפ שלי יצטרך לחכות שאתאושש – אם יש משהו שלמדתי זה לחבק גם את הדברים המכוערים, לאמץ אותם כבושות קטנות, השפלות שהן כולן אני. אם רק הייתי יודעת לכוון אותן למקומות אקזוטיים כמו באמנות…

אני משאירה אתכם עם השיר הכי אהוב עליי בינתיים, Blue Light, עם סלסולון מגרונו של קפטן החלומות שלי לתקופה האחרונה

עד לפוסט הבא,
רק אושר,
חן

 

%d בלוגרים אהבו את זה: