לא אכביר במילים, רק אגיד שזה אחד המצעדים הלא מחדשים והלא מגוונים שיש עכשיו באינטרנט, אבל התחייבתי בפני עצמי לכתוב על מה שאני אוהבת אז הנה הם – 15 הסרטים שעשו לי את השנה +בסוף קטיגוריות שונות ומשונות. לצערי את רוב הסרטים פה לא נראה ברשימת המועמדים לאוסקר, כשתגיע העונה, אתן בפייסבוק את הזוכים שלי כיאה למסורת שהתחלתי לפני שנתיים.
15. Indignation
אני קצת מאוהבת בפיליפ רות', למרות שבקושי שרדתי שני ספרים שלו. הוא אוהב נשים, שונא אותן והכי מכל – מפחד מהן, וזה ניכר
בכל יצירה שלו, וזה גורם לברכיים שלי טיפה לרעוד. את "Indignation" לא קראתי, אבל אחרי הסרט הוא נכנס לרשימת הקריאה העתידית שלי. לוגן לרמן משחק בחור יהודי מבית עני אשר עובר ללמוד בקולג', מתאהב באחת הסטודנטיות ומתפתחת ביניהם מערכת יחסים מוזרה ולא שוויונית. הסיפור עטוף במסגרת שבסופו של הסרט שברה את ליבי, ואם אספר לכם למה, אני אהרוס אותו. זהו אינו סרט שקל לצפות בו, יש בו סצינות דיאלוגים שמרגישות כאילו אורכן נצח, אבל יש לכך סיבה, על מילים של פיליפ רות' קשה לוותר. חוץ מזה, יש פה גם את טרייסי לטס, מחזאי שאחראי על נסיקת הקריירה של מייקל שאנון, וחוץ מזה הוא שחקן עם נוכחות שאי אפשר שלא להתייחס ולהתפלא ממנה.
14. A Bigger Splash
הייתה לי בעיה גדולה מאוד עם הסוף של הסרט, שלא חשבתי שהוא משרת נאמנה את כל העלילה שהלכה לפני כן, וקצת האפיל על בניית הדמויות ההדוקה במהלכו. סביר להניח שבלי הסוף הזה, הסרט היה מקבל דירוג גבוה יותר, כי בכל זאת יש בו את רייף פיינס באחד התפקידים הכי טובים שלו בתקופה האחרונה, ולראות אותו רוקד הוא אחד מנקודות האור הקולנועיות שלי השנה. יש פה גם את טילדה סווינטון, יצירת אמנות פוסט-מודרנית מהלכת, והדינמיקה של הדמות שלה עם זו של פיינס מהפנטת אל המסך. הסיפור אולי טיפה נדוש, מרובע מוזר של אהבה בין סוג של שני זוגות, אבל המיקום היפהפה באיטליה וצוות השחקנים שגם כולל את מתיאס סחונארטס (החתיך, וכן, עפ"י מריון קוטיאר ככה באמת מבטאים את שם המשפחה הבלגי שלו) מאפילים עליו.
13. Elvis & Nixon
איך הגיעו למסקנה שמייקל שאנון הוא האדם האולטימטיבי בשביל לשחק את אחד מהאנשים החשובים בהיסטוריה התרבותית של ארה"ב? אין לי מושג, אבל זו הייתה החלטה כל כך טובה כי הוא הפך אותה לטבעית. במקום האדם הכפוף, שאנון גבה בעוד כמה סנטימטר, שינה את הקול ועיבד קצת את המבטא שיתאים פרפקט לדרך שבה אלביס פרסלי הזיז את השפתיים שלו. אם מייקל שאנון היה בחירה מפתיעה, אז קווין ספייסי הוא הבחירה הברורה. גם יש לו ניסיון קודם במשרד הסגול (מתי כבר עונה חדשה??), וגם הוא זיקית שאין כמותה בהוליווד. ביחד שני השחקנים החיו מפגש שכל תוכנו הוא מדומיין לגמרי, וככזה הוא גם מאוד משעשע.
12. Swiss Army Man
דן קוואן ודניאל שיינרט מאמינים שחברות אמיתית היא מפתח למציאות מלאה בדמיון. פול דנו ודניאל רדקליף הם חלק מחבורה קולנועית מקסימה, סוג של Power Couple על המסך. ארבעת החלקים הנ"ל הפכו את אחד הסרטים ההזויים של השנה גם לאחד המקסימים ביותר. כל מתבודד יתחבר לדמותו של פול דנו, כל אחד יחבק את החבר הכי טוב, בין אם הוא מפליץ יותר מדי או פחות, וכל צופה יעמוד למבחן חוש ההומור שלו. היו מלא פעמים שלא ידעתי אם זה מתאים לצחוק או לא, ואני אלופה בלצחוק בסצינות לא מתאימות, אז זה כבר היה אתגר. חוץ מזה, סרט שמשלב מוזיקה, תחפושות ומשחק שובה לב הוא סרט שחשוב לציין.
11. Popstar: Never Stop Never Stopping
אנדי סמברג, הו, אנדי סמברג. אני יודעת שיש עוד שני חברים בהרכב "Lonely Island", אבל הו, אנדי סמברג. אין רגע דל בסרט הזה, אני די בטוחה שפספסתי הרבה בדיחות במהלך הסרט כי הייתי עסוקה לצחוק מבדיחה שהגיעה כמה שניות לפני כן. כל הקלישאות של עולם המוזיקה נמצאות פה במלוא תפארתן, הרבה אנשים חשובים ופופולאריים הואילו באדיבותם להתארח ולצחוק על חשבון עצמם, ואנדי סמברג. הו, אנדי סמברג. עדיין לא הגעתי למקור המשיכה שלי לשטותניקיות דווקא מהסוג הזה, אבל הסרט הזה עבד עליי לגמרי.
10. The Lobster
משעשע אותי ממש שזה סרט שמככב במצעדים השנה, כשהוא יצא בכלל ב-2015, אבל אני מנצלת את השעשוע הנ"ל בשביל לכתוב על אחד הסרטים המקוריים ביותר שראיתי. קודם כל – רייצ'ל וייז מתחילה לאיים על מעמדה של ג'ולייט בינוש על כס השחקנית האהובה עליי ביותר, אין תפקיד שהיא לא יכולה לעשות, אפילו אישה עיוורת ללא שם שמצליחה למצוא חן בעיני אחר בעולם שבו האהבה יותר אופורטוניסטית מאשר אמיתית (אמנות מחכה מציאות?). דבר שני – הסרט גרם לי להתגבר מסלידה קולנועית מאוד גדולה שלי – הפרצוף של קולין פארל שפשוט לא בא לי טוב, פה שכחתי מזה לגמרי. דבר שלישי – כבר אמרתי את זה, הסרט כל כך מקורי, כל כך נוקב באמירה שלו לגבי עולם הזוגיות שגם אני חלק ממנו: החיפושים הנואשים, המסכות שאנחנו שמים בשביל להתאים עצמנו למה שאנחנו חושבים שהאחר רוצה, הציפייה של המשפחה, החברים וכל העולם בערך שכל אדם יחיה את חייו בשיתוף עם אהוב אחר. סרט מומלץ לכל אחד עם עיניים.
09. Sing Street
אני אוהבת את הקיטש של ג'ון קארני, פחות אוהבת את ההערות שלו על קירה נייטלי, אבל זה לא לפה. היוצר חזר אחורה אל האייטיז וכתב סרט שגרם לי להאמין שגם אני יכולה לכתוב איזה להיט או שניים, להפליג לעבר החלומות שאני רוצה להגשים או לפחות לגדל ארנב. סרט "Feel Good" עם סוף שיגרום לכל מי שיש לו אח או אחות אהובים להזיל דמעה, שתיים או מאה בסוף. אה, וחובה כתוביות למה יש פה איזה ג'ינג'ון שלולא עזרתו של המתורגמן הייתי בטוחה שהוא העתק ממזרי של דמותו של בראד פיט מהסרט "סנאץ".
08. Arrival
איימי אדאמס היא הלאונרדו דיקפריו החדשה, שמישהו כבר ייתן לה אוסקר או שאיאלץ לוותר על המקום שאין לי באקדמיה הכה מיושנת. סרט מדע בדיוני טוב בשבילי הוא סרט שהחייזרים בו הם רק כלי שבא לעזור לדמויות האנושיות להבין יותר על המצב האנושי שלהם. לא צריכה רובוטים שיורים, לא לייזרים או חרבות עם אורות אדומים וכחולים, מספיקים לי הסיפורים הקטנים של האנשים שנעים מסביב לחייזרים וכיצד הם לומדים על חייהם מהעיסוק הזה. "Arrival" מגולל את סיפורה של אם המגלה מה גלום בתוך התפקיד, מה תובעת האחריות שיש בידה, ומהן ההקרבות שהיא צריכה לעשות בשביל הילדה שלה. דני וילנב (במאי "סיקאריו", "אסירים" ו-"Enemy" שאין לי מושג איך תרגמו את שמו לעברית) ממשיך את סדרת הקלפים החזקים שלו עם הסרט הזה, ועולה בסולם האהבות שלי בזכות האסטתיקה שלו שמכתיבה את אווירת הסרט, והדמות הנשית שמחזיקה באומץ את העלילה. אה, ויש פה גם איזה ג'רמי רנר.
07. Captain America: Civil War
האחים רוסו עשו את סרט הקומיקס הכי נכון למעריצי מארבל. מי שרצה עוד מסיפור האהב… החברות של סטיב רוג'רס ובאקי בארנס – קיבל. מי שחשקה נפשו בעדכון על חייו של טוני סטארק – קיבל. מי שרצה עוד מהערבוב הבריא והטיפוסי לחברת הקומיקס של דרמה, קומדיה ואקשן – קיבל. מי שרצתה הוקאיי מגניב, ג'רמי רנרי ולא בובתי – מה זה קיבלה. המגרעה אולי היחידה היא שלסרט לא היה נבל גדול, הייתה לו טרגדיה שונה וקטנה יותר ממה שנכתב עליו בקומיקס, אבל דניאל ברוהל הוא עדיין עוגיית ג'ינג'ר גרמנייה ששווה לשים עליה את העין. קיבלנו פה את ספיידרמן החדש, את הפנתר השחור והרבה אינטראקציות בין דמויות שעם הזמן הפכו את מעריצי מארבל לגושים גדולים של רגשות.
06. Lion
הספיקה רבע שעה בשביל שאושיט את ידי לתיק, אוציא את חבילת הטישו הורודה ואניח אותה ביני לבין אילת. הסרט, המבוסס על סיפור אמיתי, מגולל את מסעו של סארו אל אימו ואחיו, אותם איבד כשהיה ילד קטן בהודו. הסיפור נע על קו לינארי, מתחיל בסארו בגיל חמש וממשיך הלאה עד לסוף המרגש במיוחד, בלי חלקים חסרים מהעבר שנחשפים באמצע, הכל כבר ידוע לצופה וכל מה שנשאר הוא לראות את הפירורים מובילים את הגיבור אל המטרה שלו. ניקול קידמן הוכיחה בפעם המי יודע כמה שהיא יותר מאחד הפרצופים הכי יפים בעולם, ושוברת את הלב בתור האם האוסטרלית המאמצת. דב פאטל, שקשה לשכוח לו את ימי "Slumdog Millionaire", קיבל סוף סוף הזדמנות לשחק כלאדם, ולא איזה פלא מתמטי הודי, והוא עושה את העבודה כמו שצריך. סיפור מקסים, שובה לב ופשוט.
05. Captain Fantastic
ויגו מורטנסן משחק אב למשפחה "היפית", שדרך חייו הולכת בשבילים של טבע, ציד וחינוך בבית. ילדיו גדלו והתחנכו על דרכיו שנראות מושלמות בהתחלה, אבל נחסכת מהם חווית החברות עם אנשים בשכבות הגיל שלהם. מול דרכו הקיצונית של אבא אראגורן, הציבו את דרכו המיושנת והאליטיסטית בעצמה של סב המשפחה, אבא של האם שנפטרה, אדם שחי בעושר גשמי ומאמין שהוא מי שיביא את החינוך הראוי לנכדיו. הטבע עמד מול העושר הגשמי ובאמצע עומדים חלומות על האישה שנבלה, ילדים מוכשרים, כל אחד בדרכו, ופסקול כל כך מושלם שרובו צבוע בקולו הקוסמי של אחד בשם יונסי בירגיסון. סיפור מסע מרגש במיוחד שכל אחד חייב לעצמו, גם אם הוא לא מסתכל על נופים של טבע כאילו הם האהבה הכי גדולה בחייו.
04. Hell or High Water
טיילור שרידן החליט לפרוש מקריירת המשחק המדשדשת שלו ובמקום עשה החלטה מושכלת לכתוב תסריטים. הוא אחראי על "סיקריו" המרתקת, אבל הוא התעלה על עצמו עם "Hell or High Water". לטענתו, יותר ממשחק הוא רצה לקחת סיפור פשוט יחסית ולהתעמק יותר בדמויות. הוא לקח סיפור של שני אחים ששודדים בנקים במערב טקסס, והפך את שניהם לפנים של אלה המדשדשים תחת ידה הרמה והקפיטליסטית של אמריקה. הנה פריט טריוויה נחמד: שרידן דמיין את ג'ף ברידג'ס ובן פוסטר כאשר כתב את התסריט, ובסוף גם קיבל את מבוקשו הליהוקי.
ברידג'ס, פוסטר ואפילו כריס פיין נותנים חתיכת הופעה, אבל יותר מכל בלטו הנופים והצבעים של מדינת הכוכב הבודד. דייויד מקנזי, הבמאי הסקוטי, ליהק את הכבישים היפים של טקסס שעוזרים לצופה להיכנס לאווירה המערבונית ולהתאהב לא רק בסיפור, אלא גם בתפאורה הטבעית שלו. נאנחתי לא מעט מול התמונות שלו, וגם מול בן פוסטר.
03. Hunt for the Wilderpeople
טאיקה וואיטיטי הוא הדבר הכי טוב שיצא מניו זילנד מאז הוביטון, הוא עשה את זה גם בזמן שפיטר ג'קסון חרש את נופיה בסרטי "שר
הטבעות", אבל אז מי שם על קולנוע ניו-זילנדי. השנה, לפני שהפרופיל של הבמאי עומד להרקיע לשחקים בזכות עבודתו על "ת'ור 3", הוציא היוצר את הסרט הכי טוב שלו בינתיים. "Hunt for the Wilderpeople" ממשיך בקו המנחה של וואיטיטי – הומור ודרמה מעורבלים ביחד במינונים שלא ייאמן עד כמה הם משלימים אחד את השני, כמו ריקי בייקר והקטור בעצם. לא סתם אומרים שזה סרט חובה.
02. Loving
"הוא רק מתקן כל הסרט," העירה אימי במהלך צפייה משותפת בסרט. זה באמת מה שריצ'ארד לאבינג מנסה לעשות לאורך כל היצירה; הוא חולם לבנות, אבל בסופו של דבר רק מתקן את כל מה שבגבול יכולתו החוקית והחוקתית. הוא רק מתקן, ומילדרד לצידו אקטיבית יותר, משלימה את חוסר האונים הכפוף שלו. ג'ף ניקולס, שכתב וביים את הסרט, והוא בערך השם שחזרתי עליו הכי הרבה השנה אחרי צמד המילים "מייקל שאנון", יצר תסריט שמתאר אינטימיות בצורתה הפשוטה ביותר, בלי יותר מדי קישוטים. המתח, הקשיים, הייאוש מול האלימות המשטרתית, כולם סמויים – לא צריך אותם בשביל להבין את חייהם של הזוג לאבינג. לא צריך סצינות סקס כדי להבין כמה היה איכפת להם אחד מהשני, הכל נשאר על גבול התמים ועל פני המים השקטים ביותר.
ניקולס הוציא עוד יצירה שחוגגת לא רק את האנשים הפשוטים ביותר, לא משנה כמה גדול השינוי שהם הביאו לחוקה האמריקאית, אלא גם את הדרום האמריקאי, היופי של הכפר והרגישות האנושית שלפעמים קשה לתת לה להתפרץ החוצה. ג'ואל אדג'רטון ורות' נגה נתנו כאן את הופעת חייהם; הדמויות שלהן לא מדברות יותר מדי, והשקט שלהם נשמע חזק הרבה יותר. האוסקר באז מאוד חזק עם הסרט הזה, אבל משום מה יש בי דאגה שזו תהיה עוד שנה שבה יתעלמו מהכישרון שהוא ג'ף ניקולס.
**~סרט השנה שלי – כמה מפתיע – Midnight Special:~**
כן, כן. 2016 אמנם לקחה הרבה אמנים, אבל היא גם נתנה לנו שני סרטים של ג'ף ניקולס, והם שני סרטי השנה שלי.
כבר כשג'ף ניקולס צילם את הסרט "Take Shelter", הוא סיפר למייקל שאנון, הכוכב של הסרט, כי יש לו רעיון לסרט הבא שהם יעשו ביחד. הוא ראה את שאנון נוסע באמצע הלילה, לא ידע עדיין עם מי, לאן ולמה. חמש שנים לאחר מכן, שאנון עדיין נשאר בתמונה, ג'ואל אדג'רטון ישב לצידו בתפקיד לוקאס, הם נסעו להציל את בנו של שאנון בסרט בכדי להציל אותו מגורם לא ידוע. התמונה החלה לזוז כשגלגלי המחשבות של ניקולס חיברו בין התמונה הראשונית לבין חוויות ותחושות מחייו האמיתיים.
"Midnight Special" הוא סרט מדע בדיוני שמצד אחד מוריד את הכובע בפני קלאסיקות ז'אנר משנות ה-80, ומצד שני הוא משמש מטאפורה לפחד מאוד ראשוני אצל הורים אשר דואגים לילדיהם. העלילה של הסרט מלאה בחורים, דמויות שתפקידן ברור, אך לא ידוע מהיכן הגיעו, אבל זה לא שניקולס התעצל, הוא פשוט רצה ליצור חוויה שונה לצופה. במקום לתת לנו את כל הפרטים על מגש זהב, הוא נתן מקום לצופים להכניס סיפורים משלהם.
(אגלה לכם סוד: על הדמות של לוקאס אני כותבת ברגעים אלה סיפור רקע.)
ניקולס נותר די מתוסכל לאחר הפצת הסרט, הוא היה בטוח שזה יהיה הסרט שיפרסם אותו, אבל בארה"ב לא שילמו יותר מדי. הוא חשב שהעובדה שמדובר בסרט מדע בדיוני תביא אנשים לקולנוע, הבעיה היא שניקולס יצר מדע בדיוני הכי אנושי, עם הקצב האיטי הניקולסי שרומז שמעבר למרדפים, למטאורים וללייזרים שיוצאים מעיני הילד הקטן (המשוחק ע"י ג'יידן ליברר הבונבון), ישנו רעיון שיתחבר לכל הורה. למרות שאין בי עצם אחת הורית, ואין לי תכנון גם להביא אחד לעולם נוראי שכזה, עדיין התחברתי לדמיות האב והאם והתחברתי אל הכאב שלהם כאילו גם אני חוויתי אחד כזה. הו ניקולס, רק הוא יכול, גיבור על 3>
ועכשיו לקצת פרסים קטנים:
הקומדיה הרומנטית של השנה: Man Up – סיימון פג, לא רואה איזושהי סיבה להמשיך את ההסבר.
ההפתעה הטובה של השנה: The Legend of Tarzan. לא ציפיתי ובכל זאת הסיפור היה מעניין, טרזן היה גיבור שלא רק כיף להסתכל עליו אלא גם ליהנות מהסיפור שלו והכי חשוב – כריסטוף וולץ.
אדי רדמיין של השנה: Fantastic Beasts and Where to Find them, גם אם הוא היה מדבר אל האוויר ומנהל את טקס החיזור שלו מול קיר, אני הייתי מתמוגגת. השחקן הזה הוא עוגיה אנושית ובשלוש השנים האחרונות הוא מקסים אותי כל פעם מחדש.
I saved the best for last: פרס ה"תודה למבצע 200 סרטים של מאיצ'וק": The Fundamentals of Caring. מאי פרחי ששפר עליי מזלי והיא גם חברה טובה שלי, השקיעה במבצע לראות 200 סרטים השנה ובאדיבותה המליצה על אלה שעשו לה הכי טוב. זה הסרט שלא הייתי יודעת על קיומו לולא המבצע שלה, ומבין הרבות שגיליתי שדרכה, זוהי היצירה הכי נוגעת ושובה לב. פול ראד, אהבתי לנצח
himandshe 