דוקומנטרה 2 – הסרטים המוזיקליים שעשו את השבוע (לפני כמה שבועות)

Untitled

לפני כשבועיים (אני גרועה בזמנים) ערוץ 8 של רשת HOT העלה תוכניות בסימן "ספיישל מוזיקה". כמעריצת מוזיקה ודוקומנטרי, חגגתי את המאורע בצפייה בתכנים שגילו לי עוד קצת סוכר, פלפל וכל מה שמתסכל מאחורי הקלעים של עולם המוזיקה היותר והפחות מוכר לי. שלושה סרטים בלטו במיוחד – והם אלה שבחרתי להרחיב עליהם:

דייויד בואי – חמש שנים

בתור בתולת בואי, שלא יצא לה לצפות בסרטים על האמן עד לדוקו הזה, אפשר להגיד שזו הייתה התחלה טובה כדי להכיר את המוח מאחורי. מה שאני רואה כמגרעה מאוד גדולה של הסרט היא האורך שלו, או יותר נכון – למה הוא כזה קצר?? שעה אחת מוקדשת לחמש שנים, חמש שינויי מצבי צבירה של בן אדם אחד, שמעבר לתדמית התקשורתית שלו, שקד לא מעט להכיר מוזיקה ממקומות שלא ממש הכיר פעם. בשעה אחת הסרט סיפר בקצרה על אלבומים גדולים כמו "Hunky Dory", "Ziggy Stardust", "Heroes" ו-"Scary Monsters", והותיר אותי עם מלא חשק לחקור את הקריירה שלו. דייויד בואי הצליח לשלב בין מה שהוא מקרין לעולם בחוץ ובין עבודה רצינית באולפן – הוא לא הפסיק לכתוב, להתנסות, להיעזר בבריאן אינו (שלא התבייש להודות שהוא נעזר גם באחרים), ובו-זמנית גם טיפח לו תדמית של זיקית, מישהו שכדאי להתעדכן במה שהוא עושה ותוך כדי גם להקשיב למוזיקה טובה ומושקעת. ההצלחה שלו כנראה נובעת מהעובדה שבואי שינה פרצופים בהתאם לשינויים שנוצרו בתוכו, תוך כדי שינויים גיאוגרפיים ומוזיקליים, הוא הביע את השוני גם בבגדים, באיפור וצבע שיער. מעניין במיוחד היו העדויות שנתנו הנגנים וזמרות הליווי על ההקלטות עם האמן, ונתנו הצצה לתהליך שבו נוצרו שירים כמו "Fame", "Heroes" ו-"Let’s Dance".

ואם אפשר להצביע באצבע מבקרת על ערוץ 8, שבטריילר ציינו כי מדובר בסרט שמתאר את הקריירה של דייויד בואי מהתחלה ועד לקאמבק של היום. אכן הייתה הצצה לאלבום האחרון שהוציא בואי השנה, אבל היו גם שנים בין “Scary Monsters” ל"The Next Day" ששווה לחקור.

הציטוט האהוב: רוברט פריפ, מייסד "קינג קרימזון" והגיטריסט הראשי באלבום "Heroes", הגדיר את ההבדל בין פופ לרוק – "You might get fucked".

סקוט ווקר – איש המאה ה-30

את מר ווקר הכרתי בתור מר בלורית בלונדינית ששר את מה שאמנים כמו לנה דל ריי, אלכס טרנר ומיילס קיין מתרפקים עליו היום. שמעתי שיר פה ושיר שם, ידעתי שאני אתחבר אם רק אתעמק יותר אבל כל פעם משהו אחר הסיח את דעתי. עם התחלה כמו זו של "איש המאה ה-30" אי אפשר שלא היה להיכנס לתוך העולם המסתורי של סקוט ווקר. הסרט מתחיל עם תיאור מאוד תמוה של ווקר, שמצולם עם כובע בייסבול שמסתיר לו חצי פנים. הסרט משלב בו כמה רבדים של ווקר. האחד הוא הקו הלינארי של הקריירה שלו – מההתחלה הפופולארית שלו עם "The Walker Brothers", דרך אלבומי הסולו שלו, שאיבדו קהל ככל שהם כללו בהם יותר חומרים מקוריים, ועד האלבום "Drift". את הקו מלווה ווקר, שמסביר למראיין את הלך רוחו במהלך הרצועות של חייו. הוא לא מסתיר כלום, הוא לא מתבייש בשום דבר ומוציא את כל מה שנוח לו והוא רואה ראוי להוציא. השכבה המרתקת ביותר היא הצילומים מאולפן ההקלטות של האלבום "Drift", בהם מגלים מה מסתתר מאחורי הצלילים של האלבום. בשילוב עם קטעי שמע מהאלבום עצמו, ניתנת ההזדמנות לצופה להיות זבוב על קיר של אמן שמנסה לחצות את גבולות הצליל כפי שאנחנו מכירים אותו ומנסה למצוא אותם לא דרך כלים, אלא דרך אביזרים כמו לבנים, בשר ועוד טריקים ששווה לגלות. הפן השלישי של הסרט הוא הצד של האנשים שהושפעו ממנו. כשברקע שירים של ווקר שהשפיעו על הקריירה שלהם, אמנים כמו דייויד בואי, ג'ארוויס קוקר, דיימון אלברן, שלוש חמישית מרדיוהד ואליסון גולדפראפ מעידים על החוויות האישיות שלהם שנבעו מהקשבה לחומרים שלו. דרך הסרט הזה גיליתי אמן שאת הוירטואוזיות העדיף להשאיר לאחרים, והשקיע את כל כולו בלחקור מעבר לגבולות הצליל המוכר. מכוכב פופ, סקוט ווקר גידל את עצמו להיות אחד מהאמנים האקספירמנטליים המסקרנים ביותר בימינו.

היזהרו מג'ינג'ר בייקר

זה ה-סרט של הספיישל מוזיקה מבחינתי. כתב של הרולינג סטון החליט שהוא הולך לחקור את חייו של ג'ינג'ר בייקר, המוכר ביותר בתור המתופף של הסופר-גרופ Cream, ומיסטל את דרכו לתהילה יחד עם אריק קלפטון וג'ק ברוס. השיער הג'ינג'י היה צריך להיות רמז מטרים למי שהולך להתראיין שם, בייקר אינו בחור נעים, וכשג'וני רוטן מהלל אותו בתחילת הסרט, אפשר להבין למה. בייקר היה ועודנו התגלמות הרוקנרול המלוכלך – שתוי, מסומם, חצוף, ציני, חף מהתנצלות או התרפסות – רק שהוא בכלל לא התמקד ברוקנרול. בסרט הזה גיליתי מתופף שבנשימה אחת אפשר להגיד את שמו יחד עם גדולים כמו ארט בלייקי וגם אם הוא לא ממש רוצה – קית' מון. הסרט חושף את הכלי הכי אנדרייטד בעולם הרוק, ומראה כמה הוא גדול לא רק במוזיקת הג'אז, אלא במוזיקה שאינה מערבית כלל ונחה לה בין המדבריות של אפריקה. אריק קלפטון וג'ק ברוס גם מתראיינים פה, ילדיו ונשותיו של המתופף מספרים (במה שנראית כמו כנות) על הלך רוחו בשנים שהם הכירו אותו, וג'ינג'ר בייקר בעצמו לא מפחד לדבר במילים לא יפות על מה שקרה בעולם המוזיקה שהוא סייר בו. התחלתי לצפות בסרט הזה בשביל אריק קלפטון, סיימתי אותו עם הערכה רבה למי שתיפף מאחוריו בשתי להקות. לפני פול סיימון ודיימון אלברן, ג'ינג'ר בייקר חקר את המוזיקה (והסמים) של  אפריקה, שיחק פולו עם עשירים גם אם זה לא מצא חן בעיני חבריו וגם לא פחד להכות את הכתב לאחר שאמר לו שהוא בדרכו לראיין אנשים אחרים מחייו של המטורף הג'ינג'י. היום כל אחד מנסה להיות מעניין, ג'ינג'ר בייקר לא היה צריך להתאמץ במיוחד, הוא פשוט נתן לרוח לקחת אותו לאן שירצה, גם כשלא היה כסף, וגם כשלא הייתה אהבה. לוחם חופש, כמו שאני אוהבת, זאת אומרת, כשהוא רחוק ממני אלפי קילומטרים בדרום-אפריקה ולא יכול להכות בי עם מקל הליכה.

עכשיו תסלחו לי, אני הולכת להקשיב עוד פעם לCREAM ולהמשיך להתבכיין שנולדתי מאוחר מדי.

חן.

מודעות פרסומת

65 לבואי, 40 לזיגי סטארדאסט

תיכף נחזור לתמונה כאן למעלה, אבל קודם כל – הקדמה:

אני דוחה את הפוסט הזה כבר כמה שנים, לדעתי. כפי שדחיתי את פתיחת הבלוג שוב ושוב. זיגי הוא אחד האלבומים היחידים שאני זוכר את הפעם הראשונה שהאזנתי לו. חוויה מכוננת בנוגע להאזנה למוזיקה, חוויה בלתי נשכחת.

יום הולדת 17, נדמה לי, אולי שנה אחרי. אם אני זוכר נכון, בדיוק התחלתי לקנות דיסקים של הביטלס. אמא שלי הלכה לחנות שבה תמיד קניתי, בקניון חיפה (שמן הסתם נסגרה מאז, כמו עוד הרבה חנויות מוזיקה ברחבי הארץ), וקנתה עוד דיסקים שלהם. את אחד מהם כבר היה לי, והחלפתי אותו למהדורת שלושים שנה שבדיוק יצאה לזיגי. שבתי הביתה, התכוונתי לשמוע את האלבום, ואז גיליתי שבפינה השמאלית למטה כתוב – TO BE PLAYED AT MAXIMUM VOLUME (לכן צירפתי את התמונה כאן למעלה, שתראו גם אתם). אני, כמו ילד טוב, מבצע הוראות. סירבתי להאזין לאלבום עד אשר הבית יתפנה מיושביו. כעבור שבועיים קיבלתי שבת ריקה, כל המשפחה יצאה למקום כזה או אחר. החלטתי להזמין כמה חברים הביתה לשבת. אחד מהם הגיע מוקדם, והחלטנו שהגיע הזמן להאזין לזיגי, בפול ווליום. שמנו Tekken 4 בפלייסטיישן, וזיגי במערכת. הייתי משוכנע שאינני מכיר ולו שיר אחד באלבום.

האלבום נפתח עם Five Years. כששומעים את השיר הזה בפול ווליום, הפתיחה האיטית הזו של התופים, נכנסים בפייד אין, פשוט מדהימה. זה היה יפהפה, אבל עדיין לא עפתי לגמרי. המשכנו ל Soul Love, הג'אזי, הרומנטי משהו, עם הסקסופון הנפלא הזה. אינני חושב שהכרתי גם את השיר שאחריו, Moonage Daydream. ואז, הגיע Starman.

סטארמן, ללא ספק אחד משיאי האלבום, אולי שיא השיאים. בשניה הראשונה שלו, הגיטרה האקוסטית הזו, כבר ידעתי שאני מכיר אותו היטב. בשניות 0:52-0:57 היה משהו נורא מוכר, ידעתי שהרדיו משתמש בקטע הזה באיזה פתיח. אין לי איך להסביר את זה – אבל הייתי כל כך מאושר מהעובדה הזו, שאני מכיר את השיר, שאני מכיר את הכמה שניות האלה. קראתי פעם שהאושר ממוזיקה נובע משמיעה של רצף צלילים באופן מסויים, אחרי ששמענו אותו קודם. הציפייה הזו למשהו מוכר, וההמתנה להגעתו, היא שגורמת להנאה הזו. נדמה לי שזה מסביר גם את המקרה הזה. נורא התרגשתי, ממש נחנקתי מדמעות מרוב יופי שמתפרץ מחתיכת המוזיקה המושלמת הזו. כבר ברגע הזה היה ברור לי שאת ההאזנה הזו אני כבר לא אשכח.

השיר שאחריו, It Ain't Easy, הוא שיר מתעתע משהו כשמאזינים לו בפול ווליום. הוא נפתח די שקט, קצב קבוע, ברור. ואז, ארבעים וארבע שניות לתוכו, מגיע בום כזה, שלא יכולים לצפות לו. ושוב, אני מזכיר, פול ווליום. כל כך מפתיע, שוק מוחלט.

עד שיר הנושא, הגיעו עוד שלושה שירים שירים יפהפיים, ואז חשתי את אותה תחושת אושר, עוד שיר שאני כבר מכיר. רוקנרול.

שני שירים הלאה, הגיע הסיום הדרמטי, עם Rock 'n' Roll Suicide. כשהוא הסתיים, הסתיימה לה גם חוויה מיוחדת במינה, שאי אפשר לשכוח אותה, גם היום, כמעט עשר שנים אחרי. עדיין אחד האלבומים האהובים עלי בעולם כולו.

לקריאה נוספת על האלבום, הדמות והתופעה: כאן

הערה לסיום: ייתכן שהפוסט הזה יפתח סדרה של פוסטים בימי הולדת של אמנים משמעותיים בחיי. נראה.

עמיחי

%d בלוגרים אהבו את זה: