ממתוק יצא נועז – על שלושה אלבומים חדשים

זה אמנם מוקדם, אבל הייתי מאוד קרובה לוותר על השנה הזו, לקרוא לה 2013 פרק ב' ולסגור את הדלת על המוזיקה החדשה. רדיוהד הפציעו והזיזו לי כמה קצוצים, טראוויס חזרו לחיי ונדנדו אותי בין אהבה לאכזבה וקייבמן גרמו לי לתהות אם זו סופה של תקופה, אם הגיע הזמן להשקיע יותר זמן בדיסקוגרפיות של גדולים כמו טום פטי במקום להמשיך ולחפש מנגינות ומילים שיעשו לי שליכטות בלב. לא פלא שאני עובדת בסטודיו לדרמה עם כל השטויות במיץ הכתובות לעיל, כי ברור שתמיד יש משהו חדש לגלות, ויש גם כאלה שחוזרים ויכולים לפוצץ את האוזן מכיוונים אחרים לגמרי. אז הנה שלושה אלבומים שעשו לי טעים באוזניים, שלושה מיני כמה וכמה שאני מקווה לכתוב עליהם בהמשך.

Fruit Bats – Absolute Loser
1461759530685-150x150חמש שנים אחרי ששבה את ליבי עם אלבום פופ מקסים בשם "Tripper", חזר אריק ד. ג'ונסון באדרת שבלי כוונה ממש התאימה לחילופי מצבי הרוח המוזיקליים שלי. הטריפים החלליים מהאלבום הקודם נחתו על הקרקע הפולקית המוכרת יותר מאלבומים קודמים שלו, בתוספת של אנרגיות רעננות ואופטימיות. השובבות המלודית של ג'ונסון נשארה, ומעל השכבות המחממות של הקלידים, הוא הוסיף גיטרות פולק, בנג'ו, פדאל סטיל וכל מה שעושה חם על הלב. בזמנים בהם נמאס מהסיזיפיות המשרדית בה אני חיה בכל בוקר יום חול, ג'ונסון הפיק מוזיקה שעושה את הנסיעות נסבלות, רחוקות ממחשבות על הרשמות/יומנים/בוסים מעצבנים, ונוטות לחזור אל הזמנים היותר חשובים, בין המשימות המשעממות, עם האנשים שמבינים ועושים את הזמן הזה שווה משהו. "Absolute Loser" הוא אלבום שאני בטוחה שיישאר איתי יותר זמן מהקודמים שלו, אחד שאקח איתי גם במהלך השינויים שמתוכננים לי בהמשך, עוד לוזרית בדרך למשהו גדול יותר.

Andy Shauf – The Party
a0278585314_7
אנדי שוף הוא זמר-יוצר שהגיע מהעיירה הקטנה רגינה בססקצ'ואן, קנדה. הוא התאהב במוסיקה מגיל צעיר ולימד את עצמו לנגן על קלידים, פסנתר, תופים וכל מה שבא ליד (חוץ מגיטרה משום מה), והוא מנגן בהם גם באלבומים שלו. באלבום השני שלו, המסיבה של  שוף מלאה בדמויות מוזרות ומוכרות כאחד; קוסם שרק רוצה להיעלם מטווח הראייה של כל מי שנמצא בחדר, בחורה שרוקדת במרכז החדר סתם ככה וגוררת את כולם להסתכל רק עליה, אנשים שעושים עיניים ומפלרטטים עם אנשים אחרים בתזמון הכי גרוע, מכור לסיגריות שמת אחרי שנשבע שזו הקופסה האחרונה שלו או המתבודדים שמביטים מהצד. בעזרת אותם יצורים, הפיק שוף אלבום שנשמע כמו סרט אינדי שעדיין לא יצא, סצינות על גבי סצינות בקצב איטי המאפשר להבחין בכל כוונה, איש וצרה. המבטא הקנדי מוסיף עוד מתיקות וסוג של תמימות אל תוך סצינות שמתרחקות לאט מהסוכר הניגר מהקלידים, הפסנתר מקפץ מסצינה אחת לאחרת ומוסיף מלודיות לכל האליוט סמית'יות שהולכת שם. מרגיש לי כאילו אם אוסיף לדבר עוד על האלבום הזה רק אעשה ספויילרים, אני לא אופתע אם השירים שלו יופיעו בכמה סרטים השנה.

Brass Bed – In the Yellow Leaf
alm98370עוד מקרה נוסף בקטגוריית: "באתי לפה בגלל העטיפה" והאלבום שמילא לי את המחסור בדירהאנטר חדש השנה. זה אלבומה הרביעי של השלישייה מלואיזיאנה ארה"ב, ורק גיליתי אותם עכשיו. האלבום נע בין קטעים של גאראג' רוק, גיטרות ריברב גלשניות והרבה מלודיות שמזכירות ימים לא רחוקים של בראדפורד קוקס שר על תובנות שלו מהחיים, אולי בצורה פחות מחוכמת ושובבה. האלבום מתחיל עם גיטרות בהילוך דחוס ומהיר, אך לאט מתפתח לפרח שגבעוליו נוגים והגיטרות נמשכות ונמשחות לנצח. יש משהו מיוחד באלבום הזה, הפקה מדוקדקת, חיבור בין מילים המספרות על סצינות לפעמים פסיכדליות ולפעמים קשורות לסיטואציה ושכבות על גבי שכבות מחושבות של מוזיקה נעימה לשמיעה. אני תוהה איך הלהקה לא זוכה להצלחה אפילו אחרי אלבום מהודק כזה, שווה שמיעה לגמרי. נסו לפחות את "Yellow Bursts", בשבילי ובשבילכם.

ואם אפשר מילה או שתיים על קווין מורבי, הרב-אמן מלהקת "Woods" ו-"The Babies" שהוציא אלבום סולו בינוני-מתוק השנה, ומתוכו אני שולפת בשבילכם את השיר הכי חזק ששמעתי השנה, הלוואי וכל האלבום היה כזה. גם הקליפ מעולה. אם במקרה מישהו רואה אותי  הולכת ברחוב מהר מהרגיל, זה בגלל שאני שומעת את השיר הזה בריפיט.

לחיי ההרים, המישורים, החיים ומה שביניהם.

חן

מודעות פרסומת

יש חיה כזאת

כאשר הסקרנות בשמיים וכל מה שאני רוצה זו להקה חדשה שתרגש אותי ותעשה לי את זה, יש שני כוכבי צפון עיקריים שמנחים אותי. הראשונים הם הקורל, להקת רטרו-רוק שמחזירים את התהילה למוזיקה האהובה מהסיקסטיז. השניים הם השינז, הלהקה שהרכבה משתנה מדי פעם אך ג'יימס מרסר אחד נשאר קבוע, ושומר על צביון פופי לאינדי שקיבל תשואות בעיקר בזכות תקופת הפוסט-פאנק. משתי הלהקות האלה נגזרות כל כך הרבה להקות אחרות, אבל ישנן אחדות שבאמת משאירות חותמן באוסף האישי שלי. לאחר נגזרת נפלאה משורשי השינז, להקה בשם המורנינג בנדרז (מכופפי בקרים, בננות לא נמצאו ברזומה) שגיליתי בטעות בשנה שעברה, הייתי מוכנה לעוד מנה גדושה של גיטרות חולמניות ומלודיות שמזכירות ימים תמימים לכאורה של תקופות קודמות.

נתתי למכופפים להוביל ואחרי חיפושים חוזרים ונשנים, בהם גיליתי וגילו לי כמה וכמה הרכבים, אוזניי נקלעו אל תוך שיר שתמיד רציתי להכיר, ראו למטה:


כן, זה היה בדיוק מה שחיפשתי: מלודיה קליטה והפקה של צלילים שאי אפשר לעכל גם בשמיעה השלישית. "עטלפי פרי" הם להקה אך באלבום ממנו לקוח השיר הסולן אריק ג'ונסון לקח את המושכות, והפרוייקט הפך להיות ניסיון סולו שלו. הוא כתב את המוזיקה והמילים, והלהקה יותר משמשת בתור מלווה. לאחר ארבעה אלבומים ששילבו אינדי-רוק ופופ, האלבום "Tripper" לוקח כל מי שיסכים להקשיב אל עולם של חלומות עם גיטרות חלליות, קלידים עם אקורדים מאטמוספירה אחרת וסיפורי מסע מוזרים, אולי מיקום אחר. קולו של אריק ג'ונסון מזכיר את זה של אנדרו ואן-ווינגארדן מMGMT – יכול לעלות על העצבים מדי פעם, אבל המוזיקה מחפה על כל אצבע מאשימה כלפי המיתרים בגרון שלו.

חוץ מ"So Long" שעדיין נשאר האהוב עליי ביותר מהאלבום, יש גם את "Shivering Fawn" ו"The Fan" שממשיכים את הקו החולמני של האלבום. האינדי-פופ ממשיך לחגוג עם שירים כמו "Tangie and Ray" ו"Heart Like an Orange", והגיטרה האקוסטית מגיעה לבקר מדי פעם כמו בשירים "Tony the Tripper" ו"Wild Honey". לא האלבום שהכי קל לשמוע מהתחלה והסוף, בשמיעה ראשונה אף כיביתי את האייטונז לקראת הסוף, כי השתעממתי. אלה היו ההשפעות השינזיות שהחזירו אותי כל פעם לאלבום הזה והסוף הטוב מיהר להגיע. מישהו צעק "Oh, Inverted World" ולא קיבל?

2012 בפתח והשינז כבר טפטפו כמה טעימות לא רשמיות מהאלבום החדש, והלב נמצא בהיכון. אבל עד אז, טוב שיש את אלה שמקדשים את ערך הפופ, ושומרים על מקוריות  (עד כמה שאפשר לקרוא לה ככה בימים אילו) בז'אנר לא מכובד מספיק. "Tripper" כבר שמר לו מקום בעשירייה של אלבומי השנה שלי, ואולי גם הפתעת השנה, כשלפניו ניצבת העובדה שאותו אריק ג'ונסון שכתב את היצירה המקסימה הזו, הצטרף לליין אפ המשובח של השינזים.

יש עוד כמה אלבומים טובים שלא קיבלו מספיק באז(זזז) השנה, ואני עוד אגיע אליהם. למי שחושב שזה איום, זה נכון. עד אז, מי שרוצה לראות את האיש מאחורי הפרוייקט המדובר:

למי ששותף לאהבה לפופ לא מסחרי, ומוכן לשתף בעוד, אני אשמח.
שיהיה חג שמייח,

חן.

%d בלוגרים אהבו את זה: