סטייה – מצעד אלבומי השנה לשנת 2016

שנת 2016 הייתה שנה של אבידות, גדולות וקטנות, לאונרד כהניות ודייויד בואיות. אני סוגרת אותה עם עיר הולדת שנשרפה, הרבה מטען שמסרב להתאדות משום מה וכמיהה עזה למשהו שיעלים את הכל ולו רק ל-40 דקות (אלבום מוזיקה) עד שלוש שעות וחצי (שר הטבעות הגרסאות המורחבות). מה שנשאר הוא רק ליהנות מהטוב שעוד שורד, והשנה היה לי הרבה טוב לטבוע בו, בין אם הייתי צריכה מוזיקה קשבת או מוזיקה מרגיעה. השנה נטמעתי עוד יותר בעולם האמריקני של הפולק והקאנטרי, המצעד הוא עדות לכך, סוג של התרחקות מעולם של גיטרות שכבר כמעט אינו קיים במימדי האינדי-שמינדי והוחלף בקולות אלקטרוניים יותר. אז הנה הם, השנה הגדלתי את המספר ל-20 אלבומים!!! התרגשות!

20. Kevin Morby – Singing Saw

kevin-morby-singing-saw-album-new-150x150אל קווין מורבי, הבסיסט של להקת Woods האהודה, אני מתחברת הרבה יותר כשהוא שר סולו. לעומת "Harlem River" עליו אני ממשיכה לחרוש עוד ועוד, "Singing Saw" הוא יחסית חלש, אבל שווה האזנה לכל חובבי הסינגר-סונגרייטרז כמוני. הדבר החשוב ביותר באלבום הוא שיש בו אוצר אחד גדול מאוד שלו נתתי את הטייטל "שיר השנה שלי". כן כן, "I have been to the mountain" הוא הזוכה הנכסף והנה כמה סיבות למה:  אחת – הוא מדבר על המוות, נושא שמאוד מפחיד ולכן מעניין אותי. בעולם המטאפורי העשיר של מורבי האדם עבר עמקים וגבעות, שחה עם הזרם, צפה בשמיים מתבוססים בדם והכל נגמר, וזה משחרר. שתיים – איך שהשיר מתפתח: מהגיטרות כמו גלגלים על מסילות רכבת, הבסים שמזכירים את "Guns of Brixton" של הקלאש, הקצב שמתעצם עם התופים ואז קולות הרקע הגוספליים, ואז החצוצרות!! הכל פיאסטה חיה של נושא כל כך… מת, תענוג. שלוש – הקליפ פשוט מדהים, וזה מרגש אותי לפתוח את המצעד הזה איתו.

19. Tom Brosseau – North Dakota Impressions

a2004304302_7הכרתי את ברוסו כשהוא ישב בסלון של אנדרו בירד והם שרו עם ג'ון סי ריילי, בין השאר, שיר של The Handsome Family. הוא נראה כמו עוף מוזר, עם הבלורית הבלונדינית החתוכה כאילו הוא יצא בדיוק ממספרת הילדים הקרובה, חולצת ההילבילי המכופתרת עד הכפתור האחרון והגישה שלו שהזכירה לי ימי פולק יפים של בוב סיגר ו-וודי גאת'רי. כשראיתי ביוטיוב הופעה שלו במשרדי NPR הוקסמתי לחלוטין ממספר הסיפורים שלא הפסיק לגמגם אבל המשיך כי זו הדרך שלו. ישר פניתי לאלבום הזה ואני נהנית מכל רגע, בעיקר בגלל שהוא מזכיר "פעם" שלא יצא לי לחוות, תמים כל כך וכמובן – צנוע.

18. Gregory Alan Isakov and the Colorado Symphony – S/T

alm99235גרגורי אלן איזאקוב בביצועים סימפוניים לשירים ממהלך הקריירה הדי קצרה שלו. מזכיר לי תקופה שבה עבדתי בחנות דיסקים וכל אמן ישראלי שני היה מוציא אלבום הופעה עם תזמורת סימפונית מאיזו עיר. תמיד זה נשמע כל כך מבטיח, והתזמורות בדרך כלל מקיימות, כי ברגע שהרקע מתמלא בשלל כלים קלאסיים, השירים הופכים אפיים יותר, אפילו אם זה שיר של אתניקס. עם איזאקוב הסיפור דומה; כלי הנשיפה והמיתר מוסיפים כל כך הרבה לשירים שלא היו חייבים את התוספת הזו כדי לתפוס מאזינים וללטף את אוזניהם. עם התחלה כמו "Liars", שנכתב ע"י רון סקוט, ומגולל סיפור שהיה יכול בקלות להיכנס לספרים קלאסיים של ג'ון סטיינבק או טוני מוריסון, קל להיכנס לתוך עולם שכולו חגיגת פולק על מצע של מוזיקה קלאסית קלילה לאוזן של כל אחד. אפשר להתייחס לאלבום הזה גם כאוסף, היכרות לא רשמית עם מוזיקה של טרובאדור אמיתי.

17. Brass Bed- In the Yellow Leaf

alm98370לו הפסיכדליה הייתה שוכבת עם הפוסט-פאנק של העשור הקודם ואז זורקת אותו בשביל השינז, אז היה יכול לצאת משהו ממש מעניין, וגם היה יכול לצאת האלבום הזה שהתלהבתי ממנו מאוד כשהוא יצא, אבל עכשיו אני ברמה של בסדר איתו. כמו רוב סיפורי האהבה המפתיעים שלי עם מוזיקה, הכל התחיל מהעטיפה, נדלקתי על הרצועה הראשונה, היה לי כיף באוזניים וכשהתחיל "Yellow Bursts" הייתי בטוחה שחזרתי איכשהו בזמן לסוף שנות השישים, תחילת השבעים ונהניתי מכל צליל ואפקט. השלישייה מלאפייט, לואיזיאנה, קיבלה כמה נקודות קרדיט על כך שהנעימה את זמני אי אז כשהאלבום יצא, ועל הליכות העצבים שהם סיפקו להן קצב תומך.

16. Travis – Everything at Once

alm98482לא משנה כמה ז'אנרים אעבור, כמה אקורדים מונוטונים ינגנו לי מנטרה ומילים של משוררים אחרים ייגעו בי כמה עמוק שאפשר, תמיד יישארו ארבעת המופלאים של טראוויס. התבנית כבר ידועה מראש, המלודיות מוכרות מאלבומים קודמים, פראן הילי עדיין האופטימיסט האולטימטיבי והכל עובד עליי כמו שעון, כמו חיבוק של אהבה ללא תנאי, שמש שתמיד תאיר ותאחה פצעים עם המשפטים הכי חיוביים. זהו לא האלבום הכי טוב של החבר'ה, כמה רגעים מוזיקליים שלפעמים קל לי לדלג עליהם, אבל עדיין אותה השפעה שאין לאף אמן וכל עוד פראן הילי ושות' ימשיכו במעשיהם ההומניטריים כלפי הלב שלי, הם ימשיכו להיות בסיכומי השנה.

15.  Mandolin Orange – Blindfaller

mandolin-orange-blindfaller-album-coverהרגיעון שלי לשנת 2016. לא סתם אני סוטה יותר ויותר לקאנטרי, לא סולדת בלי סיבה מכל המהפכה האלקטרונית שעברה המוזיקה בשנים האחרונות על כל גווניה; בפריטות הגיטרה ישנו חום שאף מכונה קרה לא תוכל להעתיק, גיטרת סטיל יכולה להרחיב נימים כשמנגנים בה לשם כך, הבנג'ו והמנדולינה הם שם בשביל ללוות מילים, מתחכמות, פשוטות, זה לא משנה, אבל תמיד הכל אנושי, תמיד הכל מרגיש כמו בית. אנדרו מרלין ואמילי פראנץ הם שמות שאני חוזה יחזרו אצלי בבלוג, במיוחד אחרי אלבום משקיט כזה בשנה מלאה בהתרחשויות.

14. Allah Las – Calico Review

159964האללה-לאז לא שינו כלום בסגנון שלהם, רק הביאו עוד רצועות גלשנים כיפיות שקל להתחבר למלודיות שלהן, קל לשחק אותה נערת חוף בסיקסטיז ולרקוד לצליליהם כאילו אני באיזה קליפ הופעה של המאנקיז ודומיהם. נדלקתי על הקטע שהם שחררו את כל האלבום שלהם ליוטיוב, בתקופה שבה פורמט האלבום גווע, חשוב להחיות אותו עם נגישות, רק מקווה שזה עשה ללהקה טוב. לא שהאלבום נגע לי באיזה עצב רגיש, אבל אני בטוחה שיהיה נחמד לחזור אליו בזמנים שבהם ארצה להיזכר במוזיקה שעשתה לי טוב לאוזן בלי קשר למה שעובר עליי.

13. Stephen Steinbrink – Anagrams

a3560844574_7גם אני נזכרתי באליוט סמית' כששמעתי את האלבום הזה ואני לא הקשבתי יותר מדי לסמית'. סטיינברינק בקולו קטן הוא כל מה שהיה האינדי בהתחלה, בתקופות שסדרות כמו "מגרש ביתי" ו-"The OC" היו מחדירות צלילים של אמנים פחות מוכרים לרקע של סצינות חשובות, כשהגיטרה והקלידים תבעו עליונותם מעל כל מוזיקה אלקטרונית. אפשר למצוא פה חומרים שבטח מילאו יומנים כשהיינו קטנים יותר והיו לנו יומנים, ואפשר למצוא בעיות שמלוות אותנו עוד היום. האלבום הזה יכול להיות פסקול מצוין לכל סרט התבגרות עכשיו כשאני חושבת על זה.

12. William Tyler – Modern Country

a2975499958_7את וויליאם טיילר הכרתי דרך אלבום שהוציא ב-2013, היוטיוב עזר לי מאוד עם זה, אבל השארתי אותו ב"מועדפים" על המחשב של ההורים ושם הוא נשאר, מודה באשמה. כשהוציא טיילר את האלבום שלו השנה, חזרתי לאותה יצירה שמורה מ-2013 ושמחתי לגלות ששום דבר לא השתנה, והבחור מ"לאמבצ'ופ" עשה פחות או יותר אותו הדבר. מנגינות קאנטרי-פולק אינסטרומנטליות שהשלמתי להן מילים בקריאת ספרים של סטיינבק, שזה הדבר שעשיתי הרבה השנה בדרך לעבודה ומהעבודה. מומלץ לנסות עם ספרות אמריקאית.

11. Mick Flannery – I Own You

mick-flannery-i-own-youהסיבה היחידה שהאלבום הצעיר הנ"ל לא נמצא במקום גבוה יותר היא כי אני חוששת שההתלהבות שלי תפוג בקרוב ולהיות בעשרה גדולים זה כבוד שאני נותנת לאלבומים שנשארו איתי מעבר להתלהבות הראשונית. עכשיו כשהסדרנו את העניינים הביורוקרטים, הרשו לי לגשת לפלא הזה שפלש לתוך חיי דרך הדלת האחורית; בלי שום ציפייה, בלי אמונה שהפתעות טובות יכולות להגיע גם בדצמבר, עם רשימה מסודרת של עשרים אלבומים שעשו את השנה הזו נסבלת יותר. מיק פלנרי, היוצר האירי שעוד לא יצא לי לחקור בכלל, הוציא את האלבום האולטימיטיבי למצבי העגום הנוכחי. במילותיו הוא מדבר על דיכוי לא הוגן הנעשה בידי כוח שאף אחד לא מסכים לו, על בדידות שכבר אי אפשר לכמת, קטנותו של האדם השברירי, זה שמחפש יהלומים ובסופו של דבר נותר כבול לרצונות של אחרים. אלילו של פלנרי הוא טום ווייטס, ואפשר לשמוע את זה בקולו החלוש, בלחנים חולמניים כמו ב-"like a Chain" ובתמונות אותן הוא מתאר מגואלות בדם עם איברים שיוצאים החוצה בעוד הלשון הנואשת תלויה בין הרצון להיות חלק לבין הכמיהה פשוט להיות. כולנו חיים בסרט, הרוב רוצים להסניף את התהילה, חלק מתפשרים על חיים דרך סרטים של אחרים ויש קומץ שדמיונו מאפשר לבנות כאלה סרטים, אבל אף אחד לא רוצה לשמוע, אף אחד לא רוצה להכיר בקיומו והקומץ הזה לפעמים גם לא מעוניין להתקיים. את המיעוט הזה מיק פלנרי מתאר ב-13 שירי פולק-קאנטרי שנעים בין חספוס למשי חם ומנחם. הנה, אני שומעת עכשיו את "Plan" והמילים כל כך אמיתיות, כל כך מכוונות לליבה המלוכלכת מפצעים, לחלומות שמתנפצים ואף סנאפצ'אט או אינסטגרם לא יוכלו לייפות בחזרה.

10. Fruit Bats – Absolute Loser

alm98750אחרי אלבום אלט-פופ שהמיס את ליבי לכמה זמן אי אז בשנת 2011, הוציא אריק ג'ונסון עוד אלבום קליט לאור, והפעם כולו פולק, כאילו חש את שינויי מצב הצבירה המוזיקליים שלי. אמנם הקול שלו נשמע כמו בלון הליום שמוציאים ממנו אוויר, אבל כל השאר עובד – הלחנים, המילים ("Absolute loser on the verge of something great") וההפקה שממלאה את הז'אנר הצנוע בתזמורתיות מקסימה. ההמסה התחדשה בשנת 2016, ואולי הפעם גם תישאר לשנים אחר כך.

09. Andy Shauf – The Party

a0278585314_7הפריק הקנדי עשה את מה שאנשי הצד אוהבים תמיד לעשות במסיבות – להיות חלק אבל גם להביט מהצד כשאף אחד לא שם לב; ללגום קצת מהבירה/יין/קוקטייל, לנוע בקצב של המוזיקה מסביב ולחקור כמו אנתרופולוגים את הסובבים. אנדי שוף הוציא אלבום פופ מתוק המגולל את מעלליהם של אנשים שונים במסיבה, הכל בהילוך איטי כדי שיהיה אפשר לקרוא גם בין השורות את האנשים שכביכול באו ליהנות, אבל תכניות אינן נועדו בשביל להתקיים עד סופן.

08. Emma Ruth Rundle – Marked for Death

a1889908052_7שנה שעברה הלהקה של אמה רות' רנדל, Marriages, זכתה בתואר אלבום השנה שלי. השנה אלבום הסולו של הבורג הראשי בלהקה עומד במקום שמיני. רנדל יצרה אלבום שכולו ברוח האלבום הקודם שהוציאה עם להקתה – האפלה אופפת, המורבידיות עוברת דרך כלי הדם והקול המצמרר לפעמים חורק באוזן, אבל תמיד יודע מה אפשר לעשות כדי לרכך את החוויה. רוק איטי, נוגה, לפעמים רועש אבל תמיד משום מה משקיט. לא ממש לבעלי לב חלש.

07. The Pines – Above the Prairie

alm97284אני בן אדם רוחני לעיתים, בעיקר ברגעים שמובילים אותי אליהם הבנג'ו, גיטרת סטיל וזמר ששר על אלוהים שלו, ואני מוכנה להתפשר על אלים אחרים, גשמיים יותר. הפיינס, אשר מקורם במינסוטה ואייווה, חזרו באלבום החמישי שלהם למקורות קודמים וקדומים יותר, והחזירו אותי לחשוב על איזהשהו אלוהים. חברי הלהקה עוברים מרצועה לרצועה, מהמזמורים הקהילתיים בכנסיות, למרקורי והכוכבים השכנים, דרך העצים בארצות הברית אבודה. האלבום די מונוטוני, המלודיות חוזרות על עצמן, אבל המילים משתנות ומספרות על אגדות של פעם עם חלל שכולו צלילי גיטרות יפהפיות. אני מתה לקחת אותו לדרכים, לאיזו נסיעה ארוכה בחו"ל או בארץ.

06.  Lisa Hannigan – At Swim

03-19-150x150שנייה של תחקיר והבנתי מה סוד הקסם. לא שוללת את קסם קולה המתוק של האניגן, גם לא את כוח מילותיה המלנכוליות עליהן היא זורה טיפה סוכר אופטימי, אבל אף שיר לא נשחק וגם לא נשכח, וזאת תודות להפקתו האדיבה של אהרון דסנר, מר "הנשיונל" בשבילכם.
לצלילי ליסה האניגן רקדו שתי דמויות בדמיוני – אישה וגבר – האחת בנתה חומה ומגדל מעל חייה, השני הוסיף מעליהן את ציפיותיו. הם חיבקו אחת את השני לצלילי "Prayer for the Dying" והסיפור שלהם העמיק תוך כדי האלבום  אך התפצל בסופו של דבר, כי הייתה עוד דמות מאלבום אחר שעמדה באמצע, מאחורה ומקדימה. האניגן הקריאה באקפלה שירה של שיימוס היני, קיבלה השראה מספר שקראה בשביל לכתוב את "We, The Drowned" היפהפה, ביכתה אהוב שמת לצידה וגם דילגה מעל השלג הרך, ואת כל זה עטף דסנר בצעיף חם של הפקה שלא מורידה מערך הקול והעומק, וגם מוסיפה שכבות של צלילים כדי שלא יהיו בודדים.

05. Weyes Blood – Front Row Seat to Earth

a2396628571_7בבנדקאמפ כתבו את זה הכי טוב – "[השירים באלבום] אינם שירי אהבה טיפוסיים או שירי מחאה – הם חידות נוקבות וכואבות שחוגגות את עמימות האהבה ומאששות את הקונפליקט בין חיים הרמוניים בתוך עולם שאינו יודע הרמוניה מה היא."
נטלי מרינג, האישה מאחורי שם הבמה, היא כולה מחווה לנשים של פעם. יש בה את הפגיעות של ניקו, הגשה אינטילגנטית כמו של ג'וני מיטשל ואת המסתוריות שאפפה גדולות כמו קייט בוש. באלבום העמום הזה אפשר לקחת את השירים לכל מיני כיוונים, תוך כדי שהולכים לאיבוד בתוך הקורים שהיא טווה במנגינות שלה. "Can't Go Home" הוא אחד משירי השנה שלי, לא אשתף למה, כי לא את הכל צריך לפתוח בבלוג :).

04. Damien Jurado – Visions of Us on the Land

a3038873136_7לא עקבתי אחרי הקריירה של ג'וראדו. פניתי אליו ברגעים שבהם הייתי צריכה פולק לשים ברקע ומדי פעם הייתי מגבירה אם הגיטרה שלו הייתה מסמנת לי שהיא יותר מאחורי קלעים של מחשבה. השינוי קרה בהופעה החיה שלו כאן בארץ, במופע ישיבה אליו הגעתי בלי ציפיות מי יודע מה, ובלי מספיק טישו שיחזיק את מה שלא ידעתי עתיד לבוא. מספר הסיפורים כבש אותי באותו ערב בבארבי מקצה כף הרגל עד לקצה הקודקוד הסגול ממכות קיר, הן בהגשתו הצנועה, בחוש ההומור הקליל שלו ובמיוחד במוזיקה שלו. שתי גיטרות וזמרת רקע, זהו, ככה עושים את זה הכי אותנטי שאפשר, הכי קרוב לאדמה.
יום למחרת כבר שקעתי עוד יותר אל החומרים שלו ושמחתי שיש לי עוד מספר סיפורים להשחיל אל תוך המצעד שלי. הנווד, דמות קרואקית/סטיינבקית אהובה, נצבע בין מקומות, צבר אנשים להיזכר ולהיפרד מהם וגרם לאחת להתאהב בכל אחד ואחד מהשירים באלבום הזה. להקשיב מהתחלה ועד הסוף, בלי לדלג על אף שיר, כי ספר טוב לא שוברים באמצע.

03.  Marlon Williams – Marlon Williams

doc112הקול של הפלא הניו-זילנדי (שאינו טאיקה וואיטיטי/הוביטון) הוא חלומה הרטוב של כל דיווה. הוא ידהר במעלה סולם האוקטבות ויסלסל את דרכו למטה, רק בשביל לטפס למעלה ולפלרטט עם האוזן תוך כדי שהוא מטפח גלי קול שלא יודעים גאות או שפל.
מירב השירים באלבום הקצר הזה הינם קאברים, הומאז' לאמנים שלקחו אותו, כמו שהוא לקח אותי, לז'אנרים ידידותיים יותר למשתמש הרגיש. את הפולק, הקאנטרי וה"הויסה! הויסה!" הפך וויליאמס והטמיע בהם את ההערכה והיכולות הווקאליות המדהימות שלו, כשבין לבין הוא טיפטף גם חומרים מקוריים מוצלחים. דווקא השיר שהוא כן כתב יחד עם חבר מקהלה שלו, "Dark Child", הוא השיר הכי חזק באלבום לטעמי. השיר המספר על אב שאיבד את בנו בטרם עת, וסופו המתמשך רומז על האבל שלא נגמר, על מוות שלא עוזב אותך, סם מורבידי שאסניף ממנו מכל מי שרק יעיז להגיש על מצע של כישרון כמו של וויליאמס.
ההתחלה שלו מטעה, "Hello Miss Lonesome" הקצבי הוא היחיד שאיכשהו נוגע בקרקע ורוקע בשמחה ובששון, השאר הם כבר שברון לב, אישה שמתה מסרטן וגיטרת סטיל שבחיים, אבל בחיים, לא תפסיק להרחיב את שרירי החזה שלי.

02. Dylan Leblanc – Cautionary Tale

dylan-leblanc-cautionary-tale-150x150מאחר ואת הסיכום של שנה שעברה הוצאתי בדצמבר, אני מרשה לעצמי לרמות טיפה ולהשחיל את האלבום הזה, שיצא בדצמבר שנה שעברה, למצעד שלי. לא הייתי מורדת אילולא הייתה לי סיבה טובה לכך, והיה לי חשוב לשים את דילן לבלנק במקום גבוה. את האלבום שמעתי הרבה כשעבדתי בסטודיו למשחק, וספרתי 3 שחקנים בהתהוות שנכנסו למשרד המזכירות והמוזיקה הסבה את תשומת לבם החיובית. הפולק, כמו הקאנטרי, כמו הפולק, כבר אינו יכול להפתיע, אין מלודיה שלא נשמעה, אין גיטרה שנפרטה מתו כזה לאחר ולא עשתה הדים במצעדים/ברים/מרפסות-אמריקאיות, והלב נשבר כבר מאות פעמים, אבל יופי כנראה לא נספר אצלי בגיוון, אלא בכוונה של המשורר. לבלנק הוציא אלבום רומנטי ומפלרטט עד כמה שג'נטלמן של פולק יכול להיות. "Cautionary Tale" הוא אלבום על הסודות שאנחנו שומרים, על הבושה שאנחנו מסתירים  ועל הרצון שיהיה איתנו לפחות מישהו אחד בגן עדן. זו יצירה כל כך פשוטה, כל כך צנועה, שאני מתעקשת להאמין שהיא גם באה ממקום אמיתי, ואמת משום מה נעשתה כלי חשוב מאוד במדף העקרונות החלשים שלי. בנוסף, כמובן, איך אפשר שלא לשבח את היכולת של לבלנק להבריח אותי עם גיטרה אחת אל מחוזות שהייתי רוצה לבלות בהם זמן ביום מן הימים, ארה"ב הרחוקה מרעש הטראמפ וכותרות הקניה ווסט המגוחכות, יושבת בצניעותה על המרפסת ומביטה לעבר חלום.

ומה מחכה לנו במקום הראשון?? האם זו איינג'ל אולסן? האם מסעותיו הסולואיסטיים של המילטון לייטהאוזר? או שזו בכלל ליידי גאגא??? אז זהו ש…. לא:

*
*
*
*

01. Sky Country – Ghost of Jim

a0442652513_7אפילו ארז סובל מ"אנטנות השמימה" לא צפה את זה (או שאולי ברלין לימדה אותו דבר או שניים על תכסיסנות?). זה לא קורה הרבה שמישהו קולע עד כדי כך בול למטרה, ומר סובל עשה זאת ואני מודה לו על כך כל כך. דרך תיוג נדיב זכיתי לגלות לא רק אלבום, אלא עולם שלם שבנו חברי הלהקה מסביב לאת'ר הטכנולוגי. זה התחיל עם "Whisperer of Things" שלקח אותי לטיול בכמה וכמה יקומים מקבילים; אחד השיר בנה לי מבפנים, אחד מבחוץ, ואחד דווקא אני לקחתי איתי לספר שנקרא כרגע "נוודים", אבל כמו כל דבר בחיי – זה עוד לא סגור. הקול המובלע, המפוחית, האקורדים שדוהרים באיטיות עקב החושך המסתורי, כולם ביחד פתחו לי עוד חלון לעולם הקאנטרי-פולק שממנו שאבתי כל כך הרבה השראה השנה.
אבל הסיפור לא נגמר עם שיר אחד, כמובן, הרי מדובר פה באלבום השנה שלי! ולמה הוא קיבל את הטייטל? כי "Whisperer of Things" הוא רצועה חמישית מתוך שלוש-עשרה הדוהרות מהתחלה ועד הסוף, מספרות על אנשים שנעלמו וחזרו כרוחות, עוברות דרך כבישיה היפים של קליפורניה וחוזרות הביתה אל איזה "את/ה" חמים ונעים, גג ואביר על ג'ף ניקולס (שם שהאובססיה שלי מחייבת אותי להזכיר לפחות פעם אחת, גם כשאין בכלל קשר) לבן שבונים אותו כרעיון בכל פעם שמספיקות המסעות והתלאות. ניקו ג'ריס לוחש מעט, מסביבו גיטרות, פסנתרים מדגדגים את הקצה מלמעלה ומלמטה כלי נשיפה שמפציעים כשמקשיבים באמת. לפעמים המילים הן מנטרה היפית, לפעמים סיפור שאפשר להרחיב, להקדים או לשחק עם החורים באמצע שלו.  
פרק בספר, סיפור קצר והרבה חמצן לריאות הביא האלבום הנ"ל. שעות על גבי שעות של נסיעות והליכות ביליתי עם האלבום הזה באוזניי והוא היה שם בכל פעם שלאו דווקא רציתי לנסוע או ללכת, אלא רציתי רק לנדוד, לעקוב אחר רביעיית הסוסים אל עבר אופק שמבטיחים בכל סוף טוב. הוא יגיע, נכון?

עד לפוסט הבא, להית!

חן

 

 

הרע, המפואר והטוב – עשרת (+1 בונוס) אלבומי השנה שלי

מה אגיד לכם,  2013 עשתה לי את זה בקטנה. נקודת השיא הייתה פסטיבל פרימוורה, שבהשפעתו הגיעו כמה אלבומים לעשירייה שלי, אך היו הרבה נקודות שפל של אכזבות ואבידות, שאני מעדיפה לא לציין כי אנחנו פה בשביל לחגוג. אז יאללה למלאכה! כתוספת אני מציעה את המקום הלא נודע במצעד, מקום שניתן לאלבום שלא הקשבתי לו מספיק בשביל לתת לו מן הכבוד הראוי, וגם לא בשביל להכניס אותו לעשירייה שעשתה לי את השנה פחות אדישה. זה האלבום שאני בטוחה שבעוד חודש בערך אכעס על עצמי שלא הכנסתי אותו לרשימה, ובגלל שאני מגדת עתידות בין השעות שבע ושמונה בערב, החלטתי לעשות איתי ואיתו חסד.

וכשאני אומרת "איתו" אני מתכוונת ל– "Jonathan Wilson – "Fanfare

2013fanfareישנם תפוחים שלא נופלים רחוק מעץ ששמו דייויד גילמור. ג'ון פרושיאנטה ממש נושק לגזע הקשיח של מי שעשה את "פינק פלויד" כל כך חללית וקסומה, ולידו מושיט אחד בשם ג'ונת'ן ווילסון את ידיו  – אחת לאותו גילמור, והשנייה לקרוסבי, סטילז, נאש ויאנג אחד גדול. עלים של קנביס מתחת לרגליו של ווילסון מובילים אותו לזמני סיקסטיז-סבנטיז של היפים וצבעי אל אס די בשמיים. הכל אהבה ושלום במילותיו של הגיטריסט הכל-יכול, זה שכבש אותי באלבום הבכורה שלו "Gentle Spirit" וחזר על אותו כישוף גם באלבום הזה, ויחד עם קולות הרקע של פאת'ר ג'ון מיסטי (ששלט במצעד שלי שנה שעברה) הקליט את אחד השירים היפים של השנה ("Future Vision"). רוק פסיכדלי של פעם, נוגע ב"פינק פלויד" עם מלא קלידים, יכולות הפקתיות של היום, וגיטרת חלל שמגששת מדי פעם את החום הדרומי של אמריקה. דאמיט, אולי הייתי צריכה להכניס אותו לעשירייה? הו ג'ונת'ן.  הנה הסינגל שיצא:

והנה הם באים, העשרה הגדולים:

10. Phoenix – Bankrupt! – אם זו פשיטת רגל, אני לא יודעת כמה כבר אפשר לעלות בסכומי הפופ הכיפי. פיניקס, החבר'ה מאותו אזור חיוג של דאפט פאנק, עשו 

2013phoenixאלבום פופ הרבה יותר מגוון, הרבה יותר מקפיץ, והרבה יותר מפתיע. לא חשבתי שהם יוכלו להתעלות על Wolfgang Amadeus והפלא ופלא – הם עשו את זה. פופ מתוחכם וחסר כל יומרה – רק עננים ורודים של סימפוניות פופ ואסופה מרשימה של קליפים מושקעים! הייתי רוצה לראות את סטיבן קולבר מזמין את בריאן קרנסטון לרקוד לאחד מהשירים מהאלבום הזה.

09. Mazzy Star – Seasons of Your Day – רק עשיתי דאבל קליק על השיר הראשון והחורף נשב אל תוך סלון הדירה. הופ סנדובל היא 2013mazzyמכשפה, דייויד רובק הוא קוסם, והממלכה הסודית שלהם מרחפת על פני אקורדים נוגים של גיטרות וקלידים. אלבום זה הוא המשך ישיר של כל מה שהם עשו כמעט שני עשורים לפני, ומוכיח שלא הכל הוא תלוי תקופה. הניינטיז שבו אל אוזניי במעטפת של פריטות רכות וקול אחד שאין לו תחליף.

08. Gregory Alan Isakov – Weatherman –  אלבום שהוא התגלמות ימי שבת בצהריים, בין אם חם או קר, עם 2013gregoryמשקה צונן או שוקו חם, איזקוב פרט אותי אל מרפסות פילדלפיה בארצות הברית. בכל שנה מגיע אלבום אחד בתזמון הכי נכון, וזה הזוכה בתואר השנה. קאנטרי-פולק מחמם ומנחם, לו ציפיתי כמעט שנה.

07. Keaton Henson – Birthdays – הגיטרה של קיטון הנסון היא גרגר של חול מתגלגל תחת שמיים אפורים, הוא נסחף לתוך הים, שוחה 2013keatonכנגד הדגים, מתנגש בסירות כאשר המים גועשים, ומוצא בסופו של דבר את דרכו חזרה לחבריו החומים. קולו של קיטון הוא מועקה רועדת, חונקת את הגרון, ומילותיו שבורות ושוברות את כל מה שנשאר ללב לפעום. אלבום הבכורה של מר הנסון ("Dear") רמס אותי, והאלבום העוקב המשיך בעשייה המרירה-מתוקה, עם הגשה צנועה, פגיעה ופוצעת. מה לעשות, לפעמים מזוכיזם עובד.

06. Caveman – Caveman – הסיפתח של 2013. בשבילי השנה התחילה עם טביעת הרגל של רביעיית האלקטרונאים 2013cavemanהאלה. אי שם בפסח האחרון, אחרי סעודת סדר סטנדרטית, דווקא כשחזרתי הביתה, החג שחה אל תוך הנשמה דרך גיטרות גלישה נוגות וקול מתוק אחד של מת'יו איוונוזה. לעיתים מרקידים, לעיתים גורמים לצלול עמוק ולהשתהות בתוך מערבולת של מוזיקת גלישה לשעת לילה. היפסטר-שיק בסלואו מושן.

05.The National – Trouble Will Find Me – בפעם הראשונה שהקשבתי לאלבום הזה עברתי תהליך אבולוציוני הפוך. ממצב עמידה, התיישבתי על המיטה והבטתי אל קיר שהיה מעוטר בפרצופים מעוררי השראה, אך כל מה שראיתי היה לבן מחוק. לאט נח הראש על הכרית, הנשימות הפכו 2013thenationalכבדות יותר והרגליים החלו לגשש אחר השמיכה על המזרון. המשכתי לצפות בקיר הלבן, שמעתי את מאט ברנינג'ר שר על הזדקנות, על חיים סטטיים ומלוחים, על ילדות שנראית היום כה מתוקה, שמעתי אותו שר מה שאני רואה כל יום. הלבן הפך לשחור כאשר עצמתי את עיניי וגופי התכווץ לתנוחת תינוק ברחם, מסרבת לצאת אל אוויר העולם. קול הבריטון של מאט ברנינג'ר שב לחיי והפעם גמר אותי לגמרי, היכה ודיכא אותי, יש לו מזל שיש את האחים דסנר המופלאים שכתבו מוזיקה יפהפייה שטוב לחזור אליה, ובצורה מסויימת הקלה על החוויה.

04. Kurt Vile – Wakin' on a Pretty Daze – הנשיונל לקחו את היום-יום והנוסטלגיה אל הגבול האפור העגמומי, וייל הרכיב אותם על אופנוע אמריקנה, ונסע 2013vileאל עבר הגבול החם של מה שהיה היה. כמה הייתי רוצה לעלות על טרמפ עם וייל אל המקומות הפשוטים, אל מחוזות של טום פטי וניל יאנג, שם נאחזים בגיטרה כדי שתעביר את השגרה המשמימה. האלבום דומה לקודמו המופתי לא פחות "Smoke Ring for my Halo", אך עשיר יותר מבחינת כלים, ומחמם יותר. האלבום הוא ה "fantasy infinity" עליו כתב וייל בשיר "Girl Called Alex", צלילים של נוף אמריקאי בצבעים של חום ירוק, קול קאנטרי מזמין, וגיטרות מקדמות פנים אל תוך מקלט חבוי ופרטי.

הגענו לקטע שהיה לי קשה – שלושה אלבומים שביחד מאפיינים לי את השנה, לא רק מוזיקלית אלא גם חווייתית. שלוש חבילות שירים שביחד עיצבו לי את המציאות כפי שראיתי אותה, ליוו אותי בין שינוי אחד לאחר, מילים שנכתבו במטרה אחת ושירתו אותי במטרה אחרת, ואין לי מושג איך למצב אותם במדרג – נגיד שזה ככה, למרות שאני הכי לא סגורה על זה.

01 (03). Deerhunter – Monomania 

2013deerhunter

ברדפורד קוקס היה לי מראה השנה, הציב בפניי את התחתית של הביטחון העצמי שלי, הביע במילים את מה שאני מפחדת לדבר החוצה, ואולי פעם אחת התפרץ החוצה בטעות על חברה טובה. קוקס הוא ד"ר פרנקנשטיין, ויחד עם חבריו לדירהאנטר הקים לתחייה את היצור החבוי, טאטא את כל האבק, ובמקום לזרוק אותו לזבל, החליט לפזר אותו על פניה של המוזיקה. עם גיטרות חדות כתער דירהאנטר חתכו לי את שרירי האוזן, לדם המתפרץ השיבו עם רוקנרול שלא מפחד להיות מכוער, אגרופיהם היכו בחוזקה כל שריר של רחמים עצמיים, וקוקס העלה בי חיוך בכל פעם שגיחך על מצבו. במדינת עולם ראשונה, בפנים הכל עולם שלישי, מלוכלך, מסריח אך מלא הומור. בגלל אותם מקומות חשוכים אליהם הוביל אותי "Monomania" החלטתי לתת לו "רק" את המקום השלישי בתוך השילוש הקדוש של שנת 2013 שלי.

01 (02) – Arcade Fire – Reflektor 

2013arcade

ההשפעה של "הפרברים" עדיין לא פגה, כמו ספר טוב ארקייד פייר הפריחו במוחי מחשבות על העולם היום מול העולם של פעם, על כיוון מעוף התובנות, והחזירו זוהר לימים שלנו. על עגלה חזקה במיוחד בשביל שישה אנשים ומלא כלי נגינה, המשיכה משפחת באטלר המורחבת לרכב למעלה לכיוון פסגת היצירה, ובדרך נתקלו בכדור דיסקו גדול וג'יימס מרפי אחד. מה שיצא הוא אלבום שהכניס את אותן תובנות ותהיות מ"הפרברים" אל תוך רחבת הריקודים. מי אמר שאי אפשר להתרכז בשאלות הגדולות בלי לפזז קצת מצד לצד?  ארקייד פייר הם התגשמות חלום פרטית, הם כל מה שתמיד רציתי לשמוע ולא ידעתי, הם החושך בתוך האור, הם הגותי בתוך הרוחני, הם המוזר בתוך המוכר, הם המוזיקה שתמיד כמהתי לה, וכל אלבום שלהם מזכיר לי עד כמה. "ריפלקטור" ממשיך במסעה של הלהקה להוציא  את השדים מכולנו, להגיע לגרעין השבטי שנח בתוכנו ולהטיח אותו החוצה על כל אחד אחר שמתפלל שהם לא היו קיימים. אבל הם קיימים, ותודה להם על כך.

01 (01) Travis – Where You Stand

2013travis

לזה לא ציפיתי, חשבתי שזה אלבום שיטהר את השנה שלי, אך לא עד כדי כך. והנה, זה קרה –

האנטי-דירהאנטר, האור הסגול שהשמש מפזרת על השמיים לפני שהיא נפרדת ומשאירה טעם של עוד ליום הבא. פראן הילי, לו אני חבה כל כך הרבה, השיב רוח חיים לימים עכורים, הזכיר לי ילדה שחיה בפנים, ושמחת חיים בין מעשים יומיומיים ומשעממים. יחד עם דאגי פיין, אנדי דאנלופ וניל פרימרוז, שאותם אני מחשיבה כחברי ילדות לאוזן הרגישה שלי, נוצר עוד תינוק בבית שהוא טראוויס. "Where You Stand" קיבע את מעמדה של הלהקה כאחת להקות הפופ החשובות בהיסטוריה של האי הבריטי, שאנשים משום מה מעדיפים להדחיק. 11 השירים בו (פלוס שירי הבונוס) הם התגלמות הרוך, הצניעות, והלחנים המתוקים. אין הפתעות תחת שמי סקוטלנד, וטראוויס לא כתבו השירים הכי חזקים, אך מרפאים הם היו השנה, ובכך ציוו גם את הריגוש. כל האזנה היא חוויה מנחמת ללב ולנשמה. הילי צועק, הילי לוחש, הילי אומר את מה שאמרו כבר הרבה לפניו, אבל להילי יש קול אחד שמתחבר לי ישירות לעורקים, ומגיע למקומות הכי בריאים. דירהאנטר דרדרו אותי, את ארקייד פייר חלמתי, טראוויס תמיד הגשימו, ותראו מה זה, תוך כדי כתיבה גם התגלה שיר השנה שלי:

הלאה אל השנה הבאה!

שתתחיל עם "שרלוק"

תמשיך עם אינטרפול ואלבואו

וכל זה אינו אגדה

אז שתהיה שנה אזרחית מתוקה!

%d בלוגרים אהבו את זה: