שנת המכשפות -סיכום האלבומים האהובים ביותר לשנת 2018

Header

לשנת 2018 היה קשה מאוד. היתה את שנת 2017 המעולה שהיא הייתה צריכה להשתוות אליה; היו בה אינסוף אמנים מבטיחים שהטעו עם סינגל אחד או שניים, ובסוף נשארו במדור ההדחקה; היו גם האמנים האהובים במיוחד שעשו את הבלתי יאמן ואכזבו אותי קשות (תתביישו אינטרפול וג'וש טילמן!). היה לה קשה, ל-2018, אמנם יצאו בה שני ספרים של סטיבן פריי, אמנם הבמאי-כותב האהוב ביותר ג'ף ניקולס הפציע לכמה דקות עם קליפ שהוא ביים בכיכובו של השחקן האהוב ביותר מייקל שאנון, אמנם היו הפתעות מצוינות בחיים האמתיים והייתה הופעה בלתי נשכחת של הפליט פוקסז (לא באמת חשבתם שאני לא אציין אותם, נכון?), אבל היה קשה איתה.

כתיבת סיכום השנה הזה עידנה את הקשיחות שלי לגבי השנה הזו, וכשאני מסתכלת על האלבומים שהחלטתי לכתוב עליהם ולהכניס לדירוג, אני מבינה שזו לא 2018 שהיתה שנה מאכזבת, זו רק 2017 ואלבום השנה שלה שלרמה שלו יהיה מאוד קשה להגיע אולי גם בעשור הבא. אז הנה אני פורסת בפניכם את 25 האלבומים שליוו אותי בשנה של שינויים, מעברים, התנדנדות של מצב רוח ובעיקר באכילת תפוצ'יפס (יאמי!).

את הסיבה לכותרת שנתתי לשנה הזו אתם תבינו תוך כדי קריאה אז בואו נתחיל…

מקום 25 – Thom Yorke – Suspiria Soundtrack

zoe-saldana-as-childהדירוג מתחיל דווקא עם מכשפה מזן זכרי בשם תום יורק שגויס ע"י הבמאי לוקה גואדנינו להלחין פסקול לסרט האימה "סספיריה". את הסרט לא ראיתי, אני גם לא מתכננת בגלל שיש לי לב חלש, ואחרי ששמעתי את הפסקול אני ממש מרגישה שלמה עם ההחלטה הזו. תום יורק כתב פסקול מוזר עם תווים כבדים של פסנתר שלא מאפשרים להניח את הדעת, עם יצירות כמו "A Light Green" או "Volk" שנשמעות כמו כל מה שהיה מפחיד באייטיז – סינתסייזרים וחריקות של כלי מיתר. טוב, השני לא באמת הגיע מהאייטיז אבל תנו לי שנייה לחשוב שיש לי חוש הומור בריא והגיוני. בואו נודה באמת – אם זה לא היה של תום יורק לא הייתי מאזינה לפסקול הזה פעם אחת, מה לעשות שאני לא אישה של פסי קול, אבל אף אחד חוץ מתום יורק לא יוכל לכתוב ולבצע שירים כמו "Suspirium" או "Unmade", פיסות מוזיקה שמזכירות לי למה גם אני לפעמים פושעת בחוסר אובייקטיביות כשעוסקים בכל נושא שהוא רדיוהד. יורק הוא עילוי לירי ומלודי, וכיף לשמוע את זה גם אם זה בפסקול של סרט אימה.

ת'ום יורק מבצע את Suspirium לתכנית רדיו>>

*

מקום 24 – Black Rebel Motorcycle Club – Wrong Creatures

BRMC_WC-150x150הלהקה, שתמיד ידעה ימים אפלים בעידן הפוסט-פאנק הנשכח, חזרה עם אלבום עם סאונד שכובש את המוח בעזרת הלימת תופים עצבנית, ריפים ששורטים את המעיים והרבה מחוות אוהבות לאמריקנה ורוק של פעם. מועדון האופנועים עדיין נוסעים בדרכים הידועות שלהם ביצירה שלוחצת על דוושת הגז למרות המטען הכבד, אבל עליי הם בעיקר עבדו כשהרגל שלהם לקחה טיפה ימינה והאטה בבלימה רכה כמו בשיר "Haunt", שלטעמי הוא אחד החזקים ביותר של השנה.

לחצו כדי לשמוע את Haunt>>

*

מקום 23 – Devon Church – We Are Inextricable

a0566050962_7לדבון צ'רץ' יש קול שמזכיר את טום ווייטס בימים שבהם הוא מעשן רק קופסה אחת במקום שתיים, לפני שהמנוע הווקאלי מצליח להתניע. "Life is for the living and you're meant to be free", כך הוא שר בשיר הפותח ויפהפה, עם אכזבה במכנסיים וכוונה לא טובה בלב, וסיפורו של גבר שהחליט להתאבד מתחיל להתפרס על פני תשעה שירים. על הקול הצרוד והמוגבל מחפות מנגינות שהופכות את האלבום נעים יותר, מלטפות את העצבים שתמיד בוכים כשלבד, וכמה לבד יש במבוך הסבוך הזה שלא מסכים לשחרר ומשום מה קראו לו חיים. מרשימים במיוחד הם האפוסים "Now That I'm Dead" ושיר הנושא הקסום.

תודה לעמיר חובצי שראה לנכון לשלוח לי את האלבום!

לחצו כדי לשמוע את שיר הנושא של האלבום>>

*

מקום 22 – Foxtrails – Foxtrails

11451087הייתי אומרת משהו על המים בקליפורניה ועל כך ששמים שם משהו מאוד מיוחד שמרווה את התושבים שלה בהרבה השראה מוזיקלית טובה, אבל הם צריכים את המים לדברים יותר חשובים כמו כיבוי שריפות אז רגע אני שמה דברים בפרופורציות ועכשיו אפשר לחזור לשבח את הלהקה הצעירה הזו שהגיעה אליי דרך האינסטגרם והוכיחה שיש הרבה השראה בחוף המערבי של ארה"ב, הרבה גיטרות גרוביות, הרבה צלילים שמדלגים בין שמיים וארץ ונותנים הרגשה מנחמת של עולם מעבר. האלבום של פוקסטריילז נע בין ווקאלי לאינסטרומנטלי בצורה כל כך אורגנית, ואם מקשיבים אחר עקבותיהם באלבום הזה אפשר למצוא שירים קופצניים מעט, מנגינות של שמש שנמצאת בחצי הדרך למטה והרבה ניצנים של פוטנציאל.

לחצו כדי לשמוע את אחד השירים האהובים מהאלבום>>

*

מקום 21 – The Hanging Stars – SSongs for Somewhere Else

a0561187615_7האלבום הראשון במצעד שבו תראו את השם שחוזר על עצמו הרבה יותר מכל אמן ברשימות השנה שלי: ארז סובל מהבלוג "אנטנות השמימה". פניתי אל החבר היקר בבקשה לעזרה מאחר ו-2018 עדיין לא הפיקה לי מספיק נחת מוזיקלית, והוא שלף באדיבותו את האלבום של The Hanging Stars, שכולו מושתת על כל מה שהיה טוב ברוק בשנות ה-60. כמו סקיי קאנטרי, יקירי הבלוג, נעים חמשת חברי הלהקה עם שלל כלים פולקיים ומספרים בעזרת מטאפורות פסיכדליות על רגשות ואנשים יוצאי דופן, וכל זה על הטהרה הפסיכדלית של לחנים משתנים שמשאירים את השירים רעננים גם בהקשבה עשירית.

לחצו לשמוע את אחד השירים היפים ביותר באלבום>>

*

מקום 20 – Peter Bjorn & John – Darker Days

172850מי שמוכן לעשות את זה יחד איתי – מתחו את הזרועות שלכם מעלה, הסתכלו על התקרה/השמיים ותצעקו: "הללויה!". מאז "Writer's Block" המופתי ששם את פיטר ביורן וג'ון על מפת הפופ העולמית, נראה שהחבר'ה ניסו קצת לאבד את הדרך ולהתנסות, אבל זה תמיד יצא מסורבל או משעמם מדי.

הישועה הגיעה השנה עם יצירה שמתקרבת לרמת הפופיות המורבידית-מתוקה של האלבום האנדרייטד שלהם מ-2006. ז'אנר הפופ תמיד נראה בעיניי כמו סוכריה על מקל שלא נגמרת – עם מנגינות ומילים שכולן מובילות לסכרת חמורה שגורלה להתפוצץ. אבל פיטר ביורן וג'ון לקחו את הפופ למחוזות מוכרים יותר להם, סקנדינביים יותר, כאלה שממתיקים מצד אחד את האוזניים עם מנגינות חמודות ומצד שני מדברים על עניינים אפלים שבלב, ובאלבום הזה נראה שהם סוף סוף מצאו לנכון לחזור לנוסחה המנצחת שלהם.

לחצו לשמוע את אחד מהשירים המתוקים ביותר באלבום>>

*

מקום 19 – Graham Coxon – The End Of The F***ing World Soundtrack

169136כן, את הקמטים והעור המחוספס כבר אפשר לראות על פניו של גראהם קוקסון, אפשר להבחין בכתמי הזמן, בשערות לבנות ובשקיות מתנפחות מתחת לעיניים, אבל בתוך אחד הגיטריסטים הכי טובים בדורו בוערת אש צעירה במיוחד שסוף סוף קיבלה ייצוג ראוי בפסקול של סדרת נעורים שיש האומרים מאוד מוצלחת (לא אם שואלים אותי…). קוקסון הוא מתבגר נצחי, ולכן כל כך מתאים שהוא נבחר לכתוב שירים שמעבירים את כל הרגשות הקיצוניים והטיפוסיים של בני נוער – בין אהבה שלא רוצים להודות בה לכעס לא נורמלי ודיכאון תמים – הכל מעורבב בתוך שלל של גיטרות, סוג של אסופה של הסגנונות שנגע בהם קוקסון במהלך השנים בין אם עם בלר או באלבומי הסולו הלא-מוערכים-מספיק שלו.  

הו, גראהם קוקסון 3> >>

*

מקום 18 – Low – Double Negative

171471לואו הוציאו השנה אלבום מקומט לגמרי. אם היו מייצרים ממנו בדים לא היה אפשר לרכך את צמרי הפלדה שהיו יוצאים מתוך הצלילים הקשים, ואם היה צריך לפצח את האגוזים הקשים של כל שיר ושיר, היה צריך פטיש גדול במיוחד כדי להצליח להגיע לאיזה עומק כלשהו, ואם כבר אני כותבת על מעמקים אז הקולות שנשמעים כאילו המים קברו אותם מזמן מותירים עוד חידות גם אחרי כמה הקשבות. כל כך קשות היו ההקשבות לאלבום הזה, אף פעם לא רציפות, אף פעם לא מספיק מעמיקות, ובכל זאת תמיד נמשכתי חזרה פנימה אל תוך הסלואו-קור של השלישיה ממינסוטה; תמיד מנגינה קטנה ונחבאת שבתה ושכנעה אותי ששווה להמשיך גם אם זה רק בוקר וזה לא הזמן הכי מתאים להקשיב ליצירה כזו.

כאילו שאפשר לבחור שיר מהאלבום הזה>>

*

מקום 17 – Gorillaz – The Now Now

171271הו דיימון אולברן #1: ב-2010 הוציא אולברן תחת השם גורילאז את האלבום "Plastic Beach", יצירת פופ כיפית ומעמיקה שעסקה בעיקר בדאגתו של אולברן כלפי איכות הסביבה וההתחממות הגלובלית. מיד לאחר מכן כתב אולברן אלבום שלם על האייפד שלו תוך כדי סיבוב ההופעות לאלבום והוציא את "The Fall" שחוץ מכמה יציאות אולברניות טיפוסיות, לא הותיר רושם אצל מעריצים ומבקרים כאחד. ב-2018 אולברן עשה את אותו הצעד ואחרי המסיבות האפוקליפטיות של "Humanz" הנהדר הוא הוציא את "The Now Now" – אלבום רגוע יותר עם שירים על סופי עולם קטנים שאפשר להרגיש ביום-יום. הפעם זה עבד הרבה יותר – האווריריות הקלילה של המוזיקה הפופית מאזנת מאוד את האפלוליות שאפפה את הצלילים של האלבום מהשנה שעברה, הקול היפהפה של אולברן נוכח הרבה יותר ויש פה פנינים מדהימות כמו "Tranz", "Idaho" ו-"Lake Zurich" שמחדדות את ייחודו של אולברן על אמנים אחרים בדורו. בחיי, שלא יפסיק לעולם.

בכל פעם שאולברן עולה בגבהים לשיר את המילה "Forever" תדעו שיש חן שמרחפת יחד עם הקול שלו>>

*

מקום 16 –The Coral – Move Through The Dawn 

170700אין כמו קצת רוק אולדסקול כדי לטהר אווירות וליהנות מזמן קליל מבלי לחשוב יותר מדי למה התכוון המשורר או לאיזה מצב נפשי יכול כל שיר להתאים. הקורל הוציאו השנה את האלבום הכי נגיש שלהם (עם העטיפה הכי הזויה ולא קשורה), עם מנגינות קלילות והרבה מחוות מוזיקליות לגדולים שהיו כאן הרבה לפני: "She's A Runaway" מזכיר מעט את קרוסבי, סטילז ונאש, "Eyes Like Pearls" יכול לגרום לכמה אנחות נוסטלגיות על The Traveling Wilburys ו-"Sweet Release" מזכיר ימים יפים שאף פעם לא חייתי בהם, ימים שאני בטוחה שהיו מפזזות לצלילי שירי הלהקה עם תספורות מנופחות ושמלות בצבעי LSD. קרה שהאלבום יצא בדיוק בתקופת המעבר שלי חזרה לחיפה, ועשה לי את החוויה הרבה יותר קלילה, ולכן יש לו עוד כמה נקודות בונוס בסיכום השנה.

הקורל עושים הקורל כמו שרק הקורל יכולים לעשות>>

*

מקום 15 – The Dead Tongues – Unsung Passage

dead-tongues-150x150ריאן גוסטפסון נייד את זמנו בשני העשורים האחרונים בין אירופה למדינות ארה"ב, נווד שטייל בין מקום למקום עם בנג'ו והרבה תהיות לגבי החיים; טייל בין טבע וערים, חי בין אנשי קומונות והתבודד באוהל קרוב למקום מיושב. האלבום הוא תוצאה של עוד הרפתקאה של גוסטפסון, שכתב שירים מחוץ לציביליזציה המערבית ושאל על הצורך בשכר חודשי, על הביחד הבלתי-נראה שכל אחד מחפש, ועל התחלות שאין חשובות מהן בחיים, שנראה שהרבה מסתיים אחריהן. בעזרת גיטרות המטפטפות מנגינות הוא הפיק אלבום פשוט במבנה ובמנגינות שלו, וסלל דרכים חלקלקות ומתעקלות של קאנטרי ופולק נעימים שנועדו לשעות החופשיות של כל אחד ואחד מאיתנו. יש לי הרגשה שזה אלבום שאחזור אליו הרבה בחיי, ככה זה כשאחת החולשות החזקות שלי היא לנוודים.

אזהרה – לחיצה על הכפתור יכולה להביא להתאהבות מוחלטת בנוודים>>

*

מקום 14 – RF Shannon – Trickster Blues

a0423285427_7הנה הוא חוזר, השם הזה שממשיך להעשיר את השנים האחרונות שלי בפגיעות בול לאוזן הצמאה שלי – ארז סובל. הפעם הציע סובל את אלבומם של Rf Shannon שהוקמו בטקסס והוציאו אלבום שכולו מדבר רגוע ורחב ידיים עם נגיעות יפות של פדאל סטיל, הכלי עם הצליל שעושה לי הכי נעים בבטן (אני תמיד אומרת [לעצמי] שהגבר המושלם הוא פדאל סטיל אנושי), ואטיטיוד של חדר מיטות שובב ומזמין (אולי זה הפדאל סטיל הפנימי שלי שמדבר כרגע). זה האלבום שבו השתמשתי הכי הרבה בנסיעות לעבודה כדי לשכוח מהעולם שמחכה לי במשרד ובכדי ליהנות מזמן איכות עם הדמיון שלי, ואין כמו זמן איכות עם העולם הפנימי. תודה ארז!

הלהקה מדגימה פתיחה נכונה של אלבום>>

*

מקום 13 – Marlon Williams – Make Way For Love

a0616054986_7למרלון וויליאמס יש כוח גדול יותר מלזמרים אחרים, גם מעבר לחופי הקאנטרי והפולק. יש לו את הגרון הארוך ביותר שממנו ניגרים נהרות דובשניים של קול מיוחד במינו אותם הוא בחר דווקא לטבול בפירות המתוקים של הז'אנרים המיושנים יותר, ואין משמח מזה. את האלבום האחרון כתב השרוך הניו-זילנדי בעקבות פרידה ממכשפה מיוחדת במינה בשם אלדוס הארדינג, וכאלבום פרידה הוא הצליח לפגוע במטרה האולטימטיבית ולשאוב את המאזינים לתוך העולם שלו. גם אם יש לפעמים קפיצות לשירי פופ כמו "What's Chasing You" ו-"Party Boy", האלבום עדיין מבהיר עד כמה נוראית יכולה להיות אהבה, את התהומות שאפשר לגלות בעצמנו רק כשאנחנו חווים אותה ואת התקווה שתמיד נשארת בסוף, שגורמת לנו להיפתח אליה מחדש. האלבום של וויליאמס הוא אחד היפים ביותר שיצאו השנה, הוא אחד הגברים היפים ביותר שהוציאו אלבומים השנה (יכול להיות שעדיין הפדאל סטיל החרמן מדבר מתוכי?), וזה מתכון לפוטנציאל שאני מקווה שהוא ימשיך לקחת איתו למחוזות מיושנים ולא יחטא ויעבור למחוזות פופיים יותר שיכניסו לו כסף אבל יוציאו ממנו את הנשמה שבתוכה שומעים התחלה של עומק יוצא דופן.

יכול היה להיות שיר השנה שלי, אם לא היה יוצא כבר שנה שעברה>>

*

מקום 12 – Kathryn Joseph – From When I Wake The Want is

https_images.genius.come920f44e3451fdb5a002579232bbe5df.300x300x1אם להקת The Twilight Sad הביאו את בשורת האופל הסקוטי לאוזניי (יחד עם Glasvegas, מי זוכר?), קת'רין ג'וזף היא זו שמזמנת את כל הכוחות כדי שאופל יפה כזה יוכל להתקיים ולתת עוד השראה. האלבום השני והיפהפה של האמנית הסקוטית מקשה לא לעשות השוואה בינה לבין מכשפה עילאית אחרת בשם קייט בוש, גם בקול וגם בהגשה היוצאת דופן. קולה של ג'וזף נשמע כמו הרוח כאשר היא חורקת בין המשקוף לדלת, חודרת פנימה ומקררת את החדר עד שאין ברירה אלא להיכנע. אבל זו ג'וזף שהיא הכנועה, היא היופי שיוצא כשאחרים מכאיבים ואין מה לעשות חוץ מלתת לו לשקוע פנימה לפני שאפשר להוציא אותו על הנייר. עם הפסנתר ככלי עיקרי, ג'וזף מגישה את שיריה ללא רחם, וצובעת את האוזניים באפור של שמיים מלאים עננים המורידים את הגשם הנכון ביותר מהעיניים.

לחצו לשמוע את שיר הנושא היפהפה של האלבום>>

*

מקום 11 – Emma Ruth Rundle – On Dark Horses

a4234956256_7לאמה רות' רנדל יש עולם עשיר בפנים; הוא כואב, הוא מדמם, הוא לא מרפה, והוא עשוי כולו מרוק איטי וכבד אותו היא מקשטת עם הקול השברירי המיוחד שלה. אחרי אלבום סולו רגוע ואינטימי יותר, אותו הוציאה לפני שנתיים (וכיכב אצלי במצעד של אותה שנה), חזרה הסוסה השחורה עם אלבום שמזכיר יותר את אלבומה האחרון בתור חברה בלהקת Marriages (אלבום השנה של הבלוג לשנת 2015) – רוק שנשמע כמו זאוס בשעות הרועמות ביותר שלו, בהן הוא שילח ברקים זועמים על אויביו הגדולים עם מילים על אובססיות, חיים באפלה ואהבה לא בריאה שרק מוסיפות עוד נשק אנושי לאלות הפנימיות.

שיר שהוא כולו אמה רות' רנדל ואין אחר/ת שיכולים עליה>>

*

מקום 10 – Ray Lamontagne – Part of The Light

ray-slide-150x150שנה שעברה היה התזמון תכונת המפתח שהעלתה את בק לפתוח את עשיריית האלבומים שלי, השנה זה ריי למונטיין שפותח את העשירייה, גם בזכות התזמון שלו וגם בזכות העובדה שיש ללמונטיין כוח שגם אם ישיר את אותו השיר 20 פעמים ויקליט את זה, אני עדיין אהיה עבד לרגלי קולו הצרוד. למונטיין מילא אותי השנה בהרבה אור; אל תבינו לא נכון, היו לי הרבה רגעים של אור השנה, אבל ברגע חשוך במיוחד האלבום האחרון של אמן הפולק פשוט נתן לי תקווה וסינוור אותי עם אלומות של דמיון והשראה. כל מי שהאזין ללמונטיין יודע ממה הוא עשוי – פולק מלודי ומתחנחן, רומנטי עד שמאלצי, מזכיר תמיד שירים קודמים, אבל תמיד עם חיוך, תמיד עם אהבה גמורה לז'אנר הזה שקוראים לו פולק.

עבד, אני עבד>>

*

מקום 9 – The Good The Bad & The Queen – Merrie Land

190296941603הו דיימון אולברן #2: מה אני אגיד לכם, אם היה לי קול חם כל כך כמו של הקקה הבלונדיני ואת הכישרון המלודי שמספיק שיר אחד בשביל להתמוגג ממנו, הייתי מבלה את עיקר זמני באולפן הקלטות כדי שאוכל לפנק את העולם בכל הטוב שיש למוזיקה להציע. אבל אני לא כזו, והאמת שגם אולברן לא כזה, הוא כותב מוזיקה גם בגלל שהוא אוהב לעשות את זה, גם בגלל שהוא יודע שהוא טוב בזה, אבל בעיקר בגלל שזה כלי בשבילו להביע את האהבות והפחדים הכי עמוקות שלו. ב-2007 הוא הוציא אלבום יחד עם פול סימונון מ"הקלאש", סיימון טונג שבילה שתי דקות בלהקת The Verve והמתופף המדופלם טוני אלן והם קראו לו "The Good The Bad & The Queen". שנתיים לאחר מכן קראתי לאלבום הזה אלבום העשור שלי וחיכיתי בציפייה גדולה לאלבום חדש מההרכב הזה. עם "Merrie Land" אפשר להגיד שזה ההרכב שבו אולברן פורח לגבהים הקרובים ביותר לשיאו – כי איתם הוא כותב על האהבה הגדולה שהתחילה את הקריירה שלו והיא האהבה הגמורה שלו לאי הבריטי. גם פה האהבה מהולה בהרבה כאוס, פחד וזעם פוסט-Brexit, אבל אי אפשר שלא להתאהב בכל התהום הזו כשאנגליה גורמת לאולברן לכתוב את המנגינות היפות ביותר שלו גם אחרי שלושה עשורים של קריירה עשירה. הו, דיימון אולברן. כבר אמרתי?

אחת המלודיות הכי יפות שדיימון אולברן כתב בכל הקריירה שלו>>

*

מקום 8 – Anna Calvi – Hunter

171388ביום שמשי של ספטמבר 2015 התמזל מזלי ויצא שראיתי את אנה קאלבי בהופעה חיה. חוויתי עוצמה ווקאלית שלא שמעתי כמותה בחיי, צפיתי באצבעות זריזות שהיו גורמות לג'ימי הנדריקס להתחרמן על הגיטרה שלו, ואותה עוצמה הובילה אותי לנבור עמוק יותר בחומריה של האמנית בעלת ידי הזהב. גם אחרי הנבירה המעמיקה, שום דבר לא הכין אותי ל-"Hunter" – אלבום שכולו תשוקה שאינה תלויה במגדר, סקס שלא מנסה להתחסד ורגעים פשוטים של רומנטיקה מזוכיסטית. אם לא מספיק ג'ימי הנדריקס שיתחרמן על הנגינה המדהימה של קאלבי, המסה האופראית שהיא מוציאה מתוך הגרון שלה תגרום לכל אחד להתמסר, אם לא לכל האלבום, אז לפחות לשיר מתוך הכיף המפתה הזה.

קסם כזה על גיטרה חייב להיות של אנה קאלבי>>

*

מקום 7 – Anna St. Louis – If Only There Was A River

a0826696641_7כשהוא לא עסוק בלכתוב אלבומים חדשים ולצלם סלפים מוזרים, קווין מורבי אוהב לקדם אמנים מחברת ההקלטות שלו, ותודות ליח"צ החמדמד שלו, יצא שהכרתי את אחת מהזמרות המדהימות ביותר שהוציאו אלבום ראשון השנה. אנה סנט לואיס מאוד דומה בסגנון שלה לזה של מורבי, שניהם דבקים מאוד בעבר, בזמנים פשוטים יותר של כמה פריטות של גיטרה וכלי מיתר;  זמנים של אמן/ית ששרות את מה שבלב עם מילים פשוטות שיכולות לגרום לכל אחד להזדהות וליהנות מזמן שבו הכל נמחק והצרות מוצאות את הכתף שתתמוך ותמחק אותם. כמו מורבי, גם סנט לואיס לא ניחנה בקול יפה מדי, אבל כריזמה יש לה בכמויות וכישרון שיכול לגרום לנשים כמוני להרגיש שיש הרבה מעבר ללבד המוכר.

השיר הפותח בגירסה אקוסטית יותר>>

*

מקום 6 – Amen Dunes – Freedom

a2824894190_7אם יש שורה שיכולה להגדיר את השנה הזו (אם מוציאים שניה את הפליט פוקסז מהמשוואה) זה המשפט הפותח של Blue Rose מתוך האלבום היפהפה של אמן דיונז – "יש לי כסף כי אני עובדת כל היום". משם דיימון מקמהון לוקח את האלבום לכיוון אחר ואישי לגמרי, אבל זה היה השיר שסיים כמעט כל יום עבודה בשנה האחרונה, העציב והצחיק אותי בו-זמנית. השנה התחלתי לעבוד בפעם הראשונה במקום שאני אוהבת, עם חבורה גדולה של אנשים שפעם ראשונה אני מרגישה שייכת אליה, ועוסקת בתפקיד שמתאים ליכולות שלי כמו כפפה (יש קשיים בדרך, כמובן), אבל הטוב הזה דרש הרבה הקרבות של זמן ומחשבה, וזה האלבום שליווה אותי ברוב המסע ומסמל בדרך כזו או אחרת את כל מה שהעבודה העניקה לי, לטוב ולרע. עכשיו אוציא את עצמי מהמשוואה (היי רובין פקנולד!) ואסכם את האלבום הזה בתור צדפה שכשהיא פותחת את פיה יוצאות 11 פנינים בוהקות של יופי שמדבר על ילדות, ישו, אימהות ועם קולו המדהים של מקמהון מקבלות עומק מיוחד שכיף לצלול אליו.

מקמהון שר את המשפט הכי מייצג בשבילי לשנה זו>>

*

מקום 5 – Jess Williamson – Cosmic Wink

a0048118380_7לג'ס וויליאמסון יש קול מאוד משונה – הוא יפה, אבל יש בו עוד מאפיין נסתר שאני לא מצליחה או רוצה להגדיר שגרם לי לחזור לאלבום שלה כמה וכמה פעמים. באלבום היא נעה בין פולק קייצי לבין איזורים יותר חשמליים ועדינים כשאת כולם היא עטפה בנשיות נהדרת ומפתה שמגישה הרבה חוזק בין הפיסות השבירות שהיא מציגה במילותיה. האלבום השלישי של וויליאמסון מסמן שינוי בכיווניות המוזיקליות שלה שנגרם כתוצאה ממעבר מטקסס ללוס אנג'לס ומערכת יחסים עם מקום 14 במצעד של הבלוג, RF Shannon, לכן האלבום כולו נשמע כמו יום קיץ מלא שמייזע את העור מכל הסיבות הכי נכונות.

לשיר הכי אהוב עליי מהאלבום>>

*

מקום 4 – The Moondoggies – A Love Sleeps Deep

a3945440330_7יש מישהו בקהל שאומר שרוקנרול מת? כי אם כן, נא לשים את האלבום הזה ברקע עם קיר קרוב שאפשר יהיה לדפוק עליו את הראש במחשבה על הטעות המרה. שנת 2018 היתה השנה שבה נתתי לכלבלבי הירח את היחס שהגיע להם כבר שנים על גבי שנים והכרתי אותם יותר לעומק אחרי שהקשבתי לאלבום הזה שהוא אולי החרוש ביותר של השנה. "A Love Sleeps Deep" הוא קינה לארה"ב שאולי אף פעם לא היתה והעתיד שלה לא נראה מזהיר מדי, ובקינה אני מתכוונת למכבסה רועשת שמנסה לנקות בעזרת ערימה של גיטרות, אורגנים ותופים את כל מה שמלוכלך במדינת הריאליטי-טראמפ. את הפסיכדליה-לייט של הלהקה לקחתי איתי הרבה השנה למקום השני שאני הכי אוהבת בארץ – פארק הירקון – והוא ליווה אותי בהרבה צהרי שבת בהם נהניתי קצת מנוף לא עירוני באמצע המרכז הדחוס של גוש דן.

השיר הזה היה יכול להיות שיר השנה שלי לולא שיר השנה שלי>>

*

מקום 3 – Parquet Courts – Wide Awake!

169683האמת שכל מה שבא לי לכתוב על האלבום הזה זה: כיףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף. אבל אני לא אעשה את זה כי זה יהיה עצלני מדי ולא חופר מספיק. קודם כל הקרדיט לכל הכיף העשיר בפ' סופית צריך להינתן למפיק של האלבום, מר דיינג'ר מאוס, שמאז שהתחיל את הקריירה העשירה שלו, יודע להוציא את המיטב מהרבה אמנים כמו דיימון אולברן (גורילאז), ג'יימס מרסר, דיימון אולברן (הטוב, הרע והמלכה) ונורה ג'ונס בין השאר. עוד סיבה לכל ההצלחה של הכיף הזה בעיניי היא העובדה שהרביעייה הרוקיסטית כתבה אלבום שרוקד את כל החרדות והבעיות היומיומיות, ממש רוקע על כל הדברים הקטנים שמאיימים להרוס את הרגעים הקטנים של החיים, ומאפשר לשים מדי פעם זין על כל השטויות שלוקחים ברצינות ועל-כן הן שטויות. עוד סופרלטיב שאפשר לצרף לגדולתו של האלבום היא הגיוון המיוחד במינו – אף שיר לא דומה לקודם, חלק איטיים ומלודיים, חלק מורכבים מפיסות של פאנק ורוקנרול, וחלק כל כך גרוביים שהתחת חייב לפזז קצת לפני שעוברים לשיר הבא.

ישנו יופי ששוכב בין שיר פאנק לאחר>>

*

מקום 2 – Beach House – 7

a2791467180_7האלבום המרענן ביותר של הלהקה שאי אפשר להגדיר את הסגנון שלה, זוג של אמנים בשם ויקטוריה לג'נד ואלכס סקאלי שלוקחים את המאזין למחוזות שנמצאים אי שם מעל העננים או מתחת לליבה של כדו"א, היכן שהמוח יכול רק לדמיין מה קורה, ולפעמים אפילו להאמין בתקווה שמשהו מכל זה יתגשם. אחרי שנים שבהם הוציאו אלבומים שנשכחו ממני מהר, הם הוציאו את האלבום השביעי והטוב ביותר שלהם הנע בין עמימות בלונד-רדהדית לאווריריות שרק הם יכולים לנגן, ומגיש מנגינות אלקטרוניות שלי היה קל מאוד להתמסר להן בכל נסיעה ובכל הליכה, עם סאונד חולמני שעושה חשק לשוקולד ופיסת נייר לכתוב עליה. השנה עשיתי צעד יוצא דופן ונסעתי לבד לחו"ל ויצא שנחתתי עם הרכבת בפראג עם השיר "Lose Your Smile" מהאלבום הזה ומאז השיר הזה מייצג את החוויה המדהימה הזו שמאוד ייחדה את השנה הזו (יחד עם הפליט פוקסז שהופיעו שם), ולכן השיר היפהפה הזה יקבל את תואר "שיר השנה" שלי.

*****************

אז… אלבום השנה לשנת 2018 הוא:

Anna Von Hausswolff – Dead Magic

DeadMagicCover

זה היה באחר-צהריים תמים אי שם באמצע השנה, ישבתי לכוס קפה מהנה עם הילה דגן, שאותה אני אוהבת לכנות אחותי היפה, ולאור אהדתנו המשותפת לאחת בשם סוזן סונדפור היא המליצה לי על אחת אחרת בשם אנה וון האוסוולף שרק היום נתתי לה את הכבוד וביטאתי את שם משפחתה כמו שהוא באמת כתוב. בהקשבה הראשונה, כהרגלי, נבהלתי. בהקשבה שנייה חשבתי אולי זה יהיה נכון לשים אותה בצד לזמן יותר מתאים ואפלולי והקשבה שלישית הגיעה רק כמה חודשים אחר כך. לא היה כזה דבר – "זמן יותר מתאים ואפלולי" – כי לאלבום כמו זה צריך לפנות את הזמן ולהתמסר לכשפים של מי שהקסימה את השנה הזו והייתה המושיעה העיקרית שלה מהשיממון המוזיקלי בו היא לקתה.

אמנם ככה בחרה האמנית המדופלמת לקרוא לאלבום שלה, אבל לפי מה ששומעים באלבום הזה, הקסם רחוק מאוד ממוות, במיוחד כשהיא מפעילה אותו בכל זעקה, בכל צרידות שקוראת לשמיים להיפתח ובכל פעם שהיא נותנת למוזיקה לדבר בעד החושך של עצמה. אמנים כותבים בעיקר מתוך האפלה שלהם, אבל מעטים הם אילו שיכולים להוציא אותה לאור בכל כך הרבה בהירות ויופי, מעטים הם אלה שיודעים להוציא אתה החושך האותנטי, את השדים שרובצים מעבר לרגעים קשים, אילו שמסתתרים תמיד ומנפנפים את הזנב המחודדת שלהם ברגעים הכי מובנים מאליהם.

השירים של וון האוסוולף מתקתקים בכבדותם כמו שעון שמסמן התחלה דרמטית מפתה, השירה שלה נשמעת כמו לחשים שמנסים לזמן רוח שרק היא מכירה, ומקור הכוח שלה נמצא בהגשה המסתורית שגובלת בטירוף שמוצא את עצמו מתערבל בתוך כאוס סוער של לחנים מורבידים עטופים בקרניים שחורות. כל שיר הוא יצירה ארוכה שבאטיותה מצליחה להשאיר את המאזינה מהופנטת ותוך כדי גם מרשה להסתכל פנימה וללטף את אותם יצורים בעלי הזנב המחודדת.

אי אפשר שלא לציין את צליל העוגב, אולי הצליל שמביא לי את הצמרמורת הכי גדולה מאז שאני ילדה קטנה ומוציא את כל הפחדים הכי עמוקים החוצה, ובכל הקשבה הופך לאחד הצלילים האהובים עליי ביותר.

זה לא אלבום קל לעיכול, אי אפשר לשים אותו סתם ברקע ולשתות קפה, ואולי בגלל זה האלבום עולה ברמה אחת מעל כל שאר האלבומים שהקשבתי להם השנה. הוא אמיתי באפלה שלו, הוא מעביר חוויה יוצאת דופן של מוזיקה שכנראה רק וון האוסוולף מסוגלת לה והוא הולך ללוות את המכשפה הפנימית שלי עוד הרבה עד שהיא תצליח לצאת סוף סוף לאוויר החצי-נקי בחוץ.

תודה הילה דגן! אחות יפה שלי

***

 

בברכת הו, דיימון אולברן.
נקווה ל-2019 שתעשה לנו סיומת יפה לעשור יפה.

חן.

סטייה – מצעד אלבומי השנה לשנת 2016

שנת 2016 הייתה שנה של אבידות, גדולות וקטנות, לאונרד כהניות ודייויד בואיות. אני סוגרת אותה עם עיר הולדת שנשרפה, הרבה מטען שמסרב להתאדות משום מה וכמיהה עזה למשהו שיעלים את הכל ולו רק ל-40 דקות (אלבום מוזיקה) עד שלוש שעות וחצי (שר הטבעות הגרסאות המורחבות). מה שנשאר הוא רק ליהנות מהטוב שעוד שורד, והשנה היה לי הרבה טוב לטבוע בו, בין אם הייתי צריכה מוזיקה קשבת או מוזיקה מרגיעה. השנה נטמעתי עוד יותר בעולם האמריקני של הפולק והקאנטרי, המצעד הוא עדות לכך, סוג של התרחקות מעולם של גיטרות שכבר כמעט אינו קיים במימדי האינדי-שמינדי והוחלף בקולות אלקטרוניים יותר. אז הנה הם, השנה הגדלתי את המספר ל-20 אלבומים!!! התרגשות!

20. Kevin Morby – Singing Saw

kevin-morby-singing-saw-album-new-150x150אל קווין מורבי, הבסיסט של להקת Woods האהודה, אני מתחברת הרבה יותר כשהוא שר סולו. לעומת "Harlem River" עליו אני ממשיכה לחרוש עוד ועוד, "Singing Saw" הוא יחסית חלש, אבל שווה האזנה לכל חובבי הסינגר-סונגרייטרז כמוני. הדבר החשוב ביותר באלבום הוא שיש בו אוצר אחד גדול מאוד שלו נתתי את הטייטל "שיר השנה שלי". כן כן, "I have been to the mountain" הוא הזוכה הנכסף והנה כמה סיבות למה:  אחת – הוא מדבר על המוות, נושא שמאוד מפחיד ולכן מעניין אותי. בעולם המטאפורי העשיר של מורבי האדם עבר עמקים וגבעות, שחה עם הזרם, צפה בשמיים מתבוססים בדם והכל נגמר, וזה משחרר. שתיים – איך שהשיר מתפתח: מהגיטרות כמו גלגלים על מסילות רכבת, הבסים שמזכירים את "Guns of Brixton" של הקלאש, הקצב שמתעצם עם התופים ואז קולות הרקע הגוספליים, ואז החצוצרות!! הכל פיאסטה חיה של נושא כל כך… מת, תענוג. שלוש – הקליפ פשוט מדהים, וזה מרגש אותי לפתוח את המצעד הזה איתו.

19. Tom Brosseau – North Dakota Impressions

a2004304302_7הכרתי את ברוסו כשהוא ישב בסלון של אנדרו בירד והם שרו עם ג'ון סי ריילי, בין השאר, שיר של The Handsome Family. הוא נראה כמו עוף מוזר, עם הבלורית הבלונדינית החתוכה כאילו הוא יצא בדיוק ממספרת הילדים הקרובה, חולצת ההילבילי המכופתרת עד הכפתור האחרון והגישה שלו שהזכירה לי ימי פולק יפים של בוב סיגר ו-וודי גאת'רי. כשראיתי ביוטיוב הופעה שלו במשרדי NPR הוקסמתי לחלוטין ממספר הסיפורים שלא הפסיק לגמגם אבל המשיך כי זו הדרך שלו. ישר פניתי לאלבום הזה ואני נהנית מכל רגע, בעיקר בגלל שהוא מזכיר "פעם" שלא יצא לי לחוות, תמים כל כך וכמובן – צנוע.

18. Gregory Alan Isakov and the Colorado Symphony – S/T

alm99235גרגורי אלן איזאקוב בביצועים סימפוניים לשירים ממהלך הקריירה הדי קצרה שלו. מזכיר לי תקופה שבה עבדתי בחנות דיסקים וכל אמן ישראלי שני היה מוציא אלבום הופעה עם תזמורת סימפונית מאיזו עיר. תמיד זה נשמע כל כך מבטיח, והתזמורות בדרך כלל מקיימות, כי ברגע שהרקע מתמלא בשלל כלים קלאסיים, השירים הופכים אפיים יותר, אפילו אם זה שיר של אתניקס. עם איזאקוב הסיפור דומה; כלי הנשיפה והמיתר מוסיפים כל כך הרבה לשירים שלא היו חייבים את התוספת הזו כדי לתפוס מאזינים וללטף את אוזניהם. עם התחלה כמו "Liars", שנכתב ע"י רון סקוט, ומגולל סיפור שהיה יכול בקלות להיכנס לספרים קלאסיים של ג'ון סטיינבק או טוני מוריסון, קל להיכנס לתוך עולם שכולו חגיגת פולק על מצע של מוזיקה קלאסית קלילה לאוזן של כל אחד. אפשר להתייחס לאלבום הזה גם כאוסף, היכרות לא רשמית עם מוזיקה של טרובאדור אמיתי.

17. Brass Bed- In the Yellow Leaf

alm98370לו הפסיכדליה הייתה שוכבת עם הפוסט-פאנק של העשור הקודם ואז זורקת אותו בשביל השינז, אז היה יכול לצאת משהו ממש מעניין, וגם היה יכול לצאת האלבום הזה שהתלהבתי ממנו מאוד כשהוא יצא, אבל עכשיו אני ברמה של בסדר איתו. כמו רוב סיפורי האהבה המפתיעים שלי עם מוזיקה, הכל התחיל מהעטיפה, נדלקתי על הרצועה הראשונה, היה לי כיף באוזניים וכשהתחיל "Yellow Bursts" הייתי בטוחה שחזרתי איכשהו בזמן לסוף שנות השישים, תחילת השבעים ונהניתי מכל צליל ואפקט. השלישייה מלאפייט, לואיזיאנה, קיבלה כמה נקודות קרדיט על כך שהנעימה את זמני אי אז כשהאלבום יצא, ועל הליכות העצבים שהם סיפקו להן קצב תומך.

16. Travis – Everything at Once

alm98482לא משנה כמה ז'אנרים אעבור, כמה אקורדים מונוטונים ינגנו לי מנטרה ומילים של משוררים אחרים ייגעו בי כמה עמוק שאפשר, תמיד יישארו ארבעת המופלאים של טראוויס. התבנית כבר ידועה מראש, המלודיות מוכרות מאלבומים קודמים, פראן הילי עדיין האופטימיסט האולטימטיבי והכל עובד עליי כמו שעון, כמו חיבוק של אהבה ללא תנאי, שמש שתמיד תאיר ותאחה פצעים עם המשפטים הכי חיוביים. זהו לא האלבום הכי טוב של החבר'ה, כמה רגעים מוזיקליים שלפעמים קל לי לדלג עליהם, אבל עדיין אותה השפעה שאין לאף אמן וכל עוד פראן הילי ושות' ימשיכו במעשיהם ההומניטריים כלפי הלב שלי, הם ימשיכו להיות בסיכומי השנה.

15.  Mandolin Orange – Blindfaller

mandolin-orange-blindfaller-album-coverהרגיעון שלי לשנת 2016. לא סתם אני סוטה יותר ויותר לקאנטרי, לא סולדת בלי סיבה מכל המהפכה האלקטרונית שעברה המוזיקה בשנים האחרונות על כל גווניה; בפריטות הגיטרה ישנו חום שאף מכונה קרה לא תוכל להעתיק, גיטרת סטיל יכולה להרחיב נימים כשמנגנים בה לשם כך, הבנג'ו והמנדולינה הם שם בשביל ללוות מילים, מתחכמות, פשוטות, זה לא משנה, אבל תמיד הכל אנושי, תמיד הכל מרגיש כמו בית. אנדרו מרלין ואמילי פראנץ הם שמות שאני חוזה יחזרו אצלי בבלוג, במיוחד אחרי אלבום משקיט כזה בשנה מלאה בהתרחשויות.

14. Allah Las – Calico Review

159964האללה-לאז לא שינו כלום בסגנון שלהם, רק הביאו עוד רצועות גלשנים כיפיות שקל להתחבר למלודיות שלהן, קל לשחק אותה נערת חוף בסיקסטיז ולרקוד לצליליהם כאילו אני באיזה קליפ הופעה של המאנקיז ודומיהם. נדלקתי על הקטע שהם שחררו את כל האלבום שלהם ליוטיוב, בתקופה שבה פורמט האלבום גווע, חשוב להחיות אותו עם נגישות, רק מקווה שזה עשה ללהקה טוב. לא שהאלבום נגע לי באיזה עצב רגיש, אבל אני בטוחה שיהיה נחמד לחזור אליו בזמנים שבהם ארצה להיזכר במוזיקה שעשתה לי טוב לאוזן בלי קשר למה שעובר עליי.

13. Stephen Steinbrink – Anagrams

a3560844574_7גם אני נזכרתי באליוט סמית' כששמעתי את האלבום הזה ואני לא הקשבתי יותר מדי לסמית'. סטיינברינק בקולו קטן הוא כל מה שהיה האינדי בהתחלה, בתקופות שסדרות כמו "מגרש ביתי" ו-"The OC" היו מחדירות צלילים של אמנים פחות מוכרים לרקע של סצינות חשובות, כשהגיטרה והקלידים תבעו עליונותם מעל כל מוזיקה אלקטרונית. אפשר למצוא פה חומרים שבטח מילאו יומנים כשהיינו קטנים יותר והיו לנו יומנים, ואפשר למצוא בעיות שמלוות אותנו עוד היום. האלבום הזה יכול להיות פסקול מצוין לכל סרט התבגרות עכשיו כשאני חושבת על זה.

12. William Tyler – Modern Country

a2975499958_7את וויליאם טיילר הכרתי דרך אלבום שהוציא ב-2013, היוטיוב עזר לי מאוד עם זה, אבל השארתי אותו ב"מועדפים" על המחשב של ההורים ושם הוא נשאר, מודה באשמה. כשהוציא טיילר את האלבום שלו השנה, חזרתי לאותה יצירה שמורה מ-2013 ושמחתי לגלות ששום דבר לא השתנה, והבחור מ"לאמבצ'ופ" עשה פחות או יותר אותו הדבר. מנגינות קאנטרי-פולק אינסטרומנטליות שהשלמתי להן מילים בקריאת ספרים של סטיינבק, שזה הדבר שעשיתי הרבה השנה בדרך לעבודה ומהעבודה. מומלץ לנסות עם ספרות אמריקאית.

11. Mick Flannery – I Own You

mick-flannery-i-own-youהסיבה היחידה שהאלבום הצעיר הנ"ל לא נמצא במקום גבוה יותר היא כי אני חוששת שההתלהבות שלי תפוג בקרוב ולהיות בעשרה גדולים זה כבוד שאני נותנת לאלבומים שנשארו איתי מעבר להתלהבות הראשונית. עכשיו כשהסדרנו את העניינים הביורוקרטים, הרשו לי לגשת לפלא הזה שפלש לתוך חיי דרך הדלת האחורית; בלי שום ציפייה, בלי אמונה שהפתעות טובות יכולות להגיע גם בדצמבר, עם רשימה מסודרת של עשרים אלבומים שעשו את השנה הזו נסבלת יותר. מיק פלנרי, היוצר האירי שעוד לא יצא לי לחקור בכלל, הוציא את האלבום האולטימיטיבי למצבי העגום הנוכחי. במילותיו הוא מדבר על דיכוי לא הוגן הנעשה בידי כוח שאף אחד לא מסכים לו, על בדידות שכבר אי אפשר לכמת, קטנותו של האדם השברירי, זה שמחפש יהלומים ובסופו של דבר נותר כבול לרצונות של אחרים. אלילו של פלנרי הוא טום ווייטס, ואפשר לשמוע את זה בקולו החלוש, בלחנים חולמניים כמו ב-"like a Chain" ובתמונות אותן הוא מתאר מגואלות בדם עם איברים שיוצאים החוצה בעוד הלשון הנואשת תלויה בין הרצון להיות חלק לבין הכמיהה פשוט להיות. כולנו חיים בסרט, הרוב רוצים להסניף את התהילה, חלק מתפשרים על חיים דרך סרטים של אחרים ויש קומץ שדמיונו מאפשר לבנות כאלה סרטים, אבל אף אחד לא רוצה לשמוע, אף אחד לא רוצה להכיר בקיומו והקומץ הזה לפעמים גם לא מעוניין להתקיים. את המיעוט הזה מיק פלנרי מתאר ב-13 שירי פולק-קאנטרי שנעים בין חספוס למשי חם ומנחם. הנה, אני שומעת עכשיו את "Plan" והמילים כל כך אמיתיות, כל כך מכוונות לליבה המלוכלכת מפצעים, לחלומות שמתנפצים ואף סנאפצ'אט או אינסטגרם לא יוכלו לייפות בחזרה.

10. Fruit Bats – Absolute Loser

alm98750אחרי אלבום אלט-פופ שהמיס את ליבי לכמה זמן אי אז בשנת 2011, הוציא אריק ג'ונסון עוד אלבום קליט לאור, והפעם כולו פולק, כאילו חש את שינויי מצב הצבירה המוזיקליים שלי. אמנם הקול שלו נשמע כמו בלון הליום שמוציאים ממנו אוויר, אבל כל השאר עובד – הלחנים, המילים ("Absolute loser on the verge of something great") וההפקה שממלאה את הז'אנר הצנוע בתזמורתיות מקסימה. ההמסה התחדשה בשנת 2016, ואולי הפעם גם תישאר לשנים אחר כך.

09. Andy Shauf – The Party

a0278585314_7הפריק הקנדי עשה את מה שאנשי הצד אוהבים תמיד לעשות במסיבות – להיות חלק אבל גם להביט מהצד כשאף אחד לא שם לב; ללגום קצת מהבירה/יין/קוקטייל, לנוע בקצב של המוזיקה מסביב ולחקור כמו אנתרופולוגים את הסובבים. אנדי שוף הוציא אלבום פופ מתוק המגולל את מעלליהם של אנשים שונים במסיבה, הכל בהילוך איטי כדי שיהיה אפשר לקרוא גם בין השורות את האנשים שכביכול באו ליהנות, אבל תכניות אינן נועדו בשביל להתקיים עד סופן.

08. Emma Ruth Rundle – Marked for Death

a1889908052_7שנה שעברה הלהקה של אמה רות' רנדל, Marriages, זכתה בתואר אלבום השנה שלי. השנה אלבום הסולו של הבורג הראשי בלהקה עומד במקום שמיני. רנדל יצרה אלבום שכולו ברוח האלבום הקודם שהוציאה עם להקתה – האפלה אופפת, המורבידיות עוברת דרך כלי הדם והקול המצמרר לפעמים חורק באוזן, אבל תמיד יודע מה אפשר לעשות כדי לרכך את החוויה. רוק איטי, נוגה, לפעמים רועש אבל תמיד משום מה משקיט. לא ממש לבעלי לב חלש.

07. The Pines – Above the Prairie

alm97284אני בן אדם רוחני לעיתים, בעיקר ברגעים שמובילים אותי אליהם הבנג'ו, גיטרת סטיל וזמר ששר על אלוהים שלו, ואני מוכנה להתפשר על אלים אחרים, גשמיים יותר. הפיינס, אשר מקורם במינסוטה ואייווה, חזרו באלבום החמישי שלהם למקורות קודמים וקדומים יותר, והחזירו אותי לחשוב על איזהשהו אלוהים. חברי הלהקה עוברים מרצועה לרצועה, מהמזמורים הקהילתיים בכנסיות, למרקורי והכוכבים השכנים, דרך העצים בארצות הברית אבודה. האלבום די מונוטוני, המלודיות חוזרות על עצמן, אבל המילים משתנות ומספרות על אגדות של פעם עם חלל שכולו צלילי גיטרות יפהפיות. אני מתה לקחת אותו לדרכים, לאיזו נסיעה ארוכה בחו"ל או בארץ.

06.  Lisa Hannigan – At Swim

03-19-150x150שנייה של תחקיר והבנתי מה סוד הקסם. לא שוללת את קסם קולה המתוק של האניגן, גם לא את כוח מילותיה המלנכוליות עליהן היא זורה טיפה סוכר אופטימי, אבל אף שיר לא נשחק וגם לא נשכח, וזאת תודות להפקתו האדיבה של אהרון דסנר, מר "הנשיונל" בשבילכם.
לצלילי ליסה האניגן רקדו שתי דמויות בדמיוני – אישה וגבר – האחת בנתה חומה ומגדל מעל חייה, השני הוסיף מעליהן את ציפיותיו. הם חיבקו אחת את השני לצלילי "Prayer for the Dying" והסיפור שלהם העמיק תוך כדי האלבום  אך התפצל בסופו של דבר, כי הייתה עוד דמות מאלבום אחר שעמדה באמצע, מאחורה ומקדימה. האניגן הקריאה באקפלה שירה של שיימוס היני, קיבלה השראה מספר שקראה בשביל לכתוב את "We, The Drowned" היפהפה, ביכתה אהוב שמת לצידה וגם דילגה מעל השלג הרך, ואת כל זה עטף דסנר בצעיף חם של הפקה שלא מורידה מערך הקול והעומק, וגם מוסיפה שכבות של צלילים כדי שלא יהיו בודדים.

05. Weyes Blood – Front Row Seat to Earth

a2396628571_7בבנדקאמפ כתבו את זה הכי טוב – "[השירים באלבום] אינם שירי אהבה טיפוסיים או שירי מחאה – הם חידות נוקבות וכואבות שחוגגות את עמימות האהבה ומאששות את הקונפליקט בין חיים הרמוניים בתוך עולם שאינו יודע הרמוניה מה היא."
נטלי מרינג, האישה מאחורי שם הבמה, היא כולה מחווה לנשים של פעם. יש בה את הפגיעות של ניקו, הגשה אינטילגנטית כמו של ג'וני מיטשל ואת המסתוריות שאפפה גדולות כמו קייט בוש. באלבום העמום הזה אפשר לקחת את השירים לכל מיני כיוונים, תוך כדי שהולכים לאיבוד בתוך הקורים שהיא טווה במנגינות שלה. "Can't Go Home" הוא אחד משירי השנה שלי, לא אשתף למה, כי לא את הכל צריך לפתוח בבלוג :).

04. Damien Jurado – Visions of Us on the Land

a3038873136_7לא עקבתי אחרי הקריירה של ג'וראדו. פניתי אליו ברגעים שבהם הייתי צריכה פולק לשים ברקע ומדי פעם הייתי מגבירה אם הגיטרה שלו הייתה מסמנת לי שהיא יותר מאחורי קלעים של מחשבה. השינוי קרה בהופעה החיה שלו כאן בארץ, במופע ישיבה אליו הגעתי בלי ציפיות מי יודע מה, ובלי מספיק טישו שיחזיק את מה שלא ידעתי עתיד לבוא. מספר הסיפורים כבש אותי באותו ערב בבארבי מקצה כף הרגל עד לקצה הקודקוד הסגול ממכות קיר, הן בהגשתו הצנועה, בחוש ההומור הקליל שלו ובמיוחד במוזיקה שלו. שתי גיטרות וזמרת רקע, זהו, ככה עושים את זה הכי אותנטי שאפשר, הכי קרוב לאדמה.
יום למחרת כבר שקעתי עוד יותר אל החומרים שלו ושמחתי שיש לי עוד מספר סיפורים להשחיל אל תוך המצעד שלי. הנווד, דמות קרואקית/סטיינבקית אהובה, נצבע בין מקומות, צבר אנשים להיזכר ולהיפרד מהם וגרם לאחת להתאהב בכל אחד ואחד מהשירים באלבום הזה. להקשיב מהתחלה ועד הסוף, בלי לדלג על אף שיר, כי ספר טוב לא שוברים באמצע.

03.  Marlon Williams – Marlon Williams

doc112הקול של הפלא הניו-זילנדי (שאינו טאיקה וואיטיטי/הוביטון) הוא חלומה הרטוב של כל דיווה. הוא ידהר במעלה סולם האוקטבות ויסלסל את דרכו למטה, רק בשביל לטפס למעלה ולפלרטט עם האוזן תוך כדי שהוא מטפח גלי קול שלא יודעים גאות או שפל.
מירב השירים באלבום הקצר הזה הינם קאברים, הומאז' לאמנים שלקחו אותו, כמו שהוא לקח אותי, לז'אנרים ידידותיים יותר למשתמש הרגיש. את הפולק, הקאנטרי וה"הויסה! הויסה!" הפך וויליאמס והטמיע בהם את ההערכה והיכולות הווקאליות המדהימות שלו, כשבין לבין הוא טיפטף גם חומרים מקוריים מוצלחים. דווקא השיר שהוא כן כתב יחד עם חבר מקהלה שלו, "Dark Child", הוא השיר הכי חזק באלבום לטעמי. השיר המספר על אב שאיבד את בנו בטרם עת, וסופו המתמשך רומז על האבל שלא נגמר, על מוות שלא עוזב אותך, סם מורבידי שאסניף ממנו מכל מי שרק יעיז להגיש על מצע של כישרון כמו של וויליאמס.
ההתחלה שלו מטעה, "Hello Miss Lonesome" הקצבי הוא היחיד שאיכשהו נוגע בקרקע ורוקע בשמחה ובששון, השאר הם כבר שברון לב, אישה שמתה מסרטן וגיטרת סטיל שבחיים, אבל בחיים, לא תפסיק להרחיב את שרירי החזה שלי.

02. Dylan Leblanc – Cautionary Tale

dylan-leblanc-cautionary-tale-150x150מאחר ואת הסיכום של שנה שעברה הוצאתי בדצמבר, אני מרשה לעצמי לרמות טיפה ולהשחיל את האלבום הזה, שיצא בדצמבר שנה שעברה, למצעד שלי. לא הייתי מורדת אילולא הייתה לי סיבה טובה לכך, והיה לי חשוב לשים את דילן לבלנק במקום גבוה. את האלבום שמעתי הרבה כשעבדתי בסטודיו למשחק, וספרתי 3 שחקנים בהתהוות שנכנסו למשרד המזכירות והמוזיקה הסבה את תשומת לבם החיובית. הפולק, כמו הקאנטרי, כמו הפולק, כבר אינו יכול להפתיע, אין מלודיה שלא נשמעה, אין גיטרה שנפרטה מתו כזה לאחר ולא עשתה הדים במצעדים/ברים/מרפסות-אמריקאיות, והלב נשבר כבר מאות פעמים, אבל יופי כנראה לא נספר אצלי בגיוון, אלא בכוונה של המשורר. לבלנק הוציא אלבום רומנטי ומפלרטט עד כמה שג'נטלמן של פולק יכול להיות. "Cautionary Tale" הוא אלבום על הסודות שאנחנו שומרים, על הבושה שאנחנו מסתירים  ועל הרצון שיהיה איתנו לפחות מישהו אחד בגן עדן. זו יצירה כל כך פשוטה, כל כך צנועה, שאני מתעקשת להאמין שהיא גם באה ממקום אמיתי, ואמת משום מה נעשתה כלי חשוב מאוד במדף העקרונות החלשים שלי. בנוסף, כמובן, איך אפשר שלא לשבח את היכולת של לבלנק להבריח אותי עם גיטרה אחת אל מחוזות שהייתי רוצה לבלות בהם זמן ביום מן הימים, ארה"ב הרחוקה מרעש הטראמפ וכותרות הקניה ווסט המגוחכות, יושבת בצניעותה על המרפסת ומביטה לעבר חלום.

ומה מחכה לנו במקום הראשון?? האם זו איינג'ל אולסן? האם מסעותיו הסולואיסטיים של המילטון לייטהאוזר? או שזו בכלל ליידי גאגא??? אז זהו ש…. לא:

*
*
*
*

01. Sky Country – Ghost of Jim

a0442652513_7אפילו ארז סובל מ"אנטנות השמימה" לא צפה את זה (או שאולי ברלין לימדה אותו דבר או שניים על תכסיסנות?). זה לא קורה הרבה שמישהו קולע עד כדי כך בול למטרה, ומר סובל עשה זאת ואני מודה לו על כך כל כך. דרך תיוג נדיב זכיתי לגלות לא רק אלבום, אלא עולם שלם שבנו חברי הלהקה מסביב לאת'ר הטכנולוגי. זה התחיל עם "Whisperer of Things" שלקח אותי לטיול בכמה וכמה יקומים מקבילים; אחד השיר בנה לי מבפנים, אחד מבחוץ, ואחד דווקא אני לקחתי איתי לספר שנקרא כרגע "נוודים", אבל כמו כל דבר בחיי – זה עוד לא סגור. הקול המובלע, המפוחית, האקורדים שדוהרים באיטיות עקב החושך המסתורי, כולם ביחד פתחו לי עוד חלון לעולם הקאנטרי-פולק שממנו שאבתי כל כך הרבה השראה השנה.
אבל הסיפור לא נגמר עם שיר אחד, כמובן, הרי מדובר פה באלבום השנה שלי! ולמה הוא קיבל את הטייטל? כי "Whisperer of Things" הוא רצועה חמישית מתוך שלוש-עשרה הדוהרות מהתחלה ועד הסוף, מספרות על אנשים שנעלמו וחזרו כרוחות, עוברות דרך כבישיה היפים של קליפורניה וחוזרות הביתה אל איזה "את/ה" חמים ונעים, גג ואביר על ג'ף ניקולס (שם שהאובססיה שלי מחייבת אותי להזכיר לפחות פעם אחת, גם כשאין בכלל קשר) לבן שבונים אותו כרעיון בכל פעם שמספיקות המסעות והתלאות. ניקו ג'ריס לוחש מעט, מסביבו גיטרות, פסנתרים מדגדגים את הקצה מלמעלה ומלמטה כלי נשיפה שמפציעים כשמקשיבים באמת. לפעמים המילים הן מנטרה היפית, לפעמים סיפור שאפשר להרחיב, להקדים או לשחק עם החורים באמצע שלו.  
פרק בספר, סיפור קצר והרבה חמצן לריאות הביא האלבום הנ"ל. שעות על גבי שעות של נסיעות והליכות ביליתי עם האלבום הזה באוזניי והוא היה שם בכל פעם שלאו דווקא רציתי לנסוע או ללכת, אלא רציתי רק לנדוד, לעקוב אחר רביעיית הסוסים אל עבר אופק שמבטיחים בכל סוף טוב. הוא יגיע, נכון?

עד לפוסט הבא, להית!

חן

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: