פסטיגל פרימוורה 2014 – פרק א': אמביציה בלונדינית ואוקסימורון מוזיקלי

vbanner

פעם ראשונה שאני חוזרת לאותו מקום אחרי שנה ונראה כאילו לא הרבה השתנה: ברצלונה נותרה יפהפייה, הפסלים במקומם, הכנסיות משמיעות פעמונים מדי שעה וסניפי סטארבאקס שוצפים וקוצפים ישראלים שרוצים לטעום מטעמו של הקפה התעשייתי האמריקאי. גם הפעם נסעתי עם אילת, שותפתי לדירה ולחוויות מסוג אלה, ולחזור למתחם הפורום של פרימוורה הרגיש כמו לחזור לסוג של בית. כמה שינויים קטנים במיקומי במות ודוכנים לא האפילו על ההרגשה שחזרנו למתחם שבו אזור הזמן שונה לחלוטין – בפסטיבל פרימוורה הזמן לא נספר בשניות\דקות\שעות, אלא בשירים, בהופעות ובעיקר בהנאות גדולות וקטנות מאמנים מוכרים וגם כאלה שלא קרו בדרכי.

השנה אילת ואני התבייתנו על שני שמות (לעומת אחד בשם "בלר" בשנה שעברה) – ארקייד פייר והנשיונל. בכוונה השתמשתי בפועל הזה, כי ביומיים שבהם הופיעו שתי הלהקות תפסנו מקום בשורה הראשונה ולא זזנו משם. יש שיקראו לזה בזבוז זמן בפסטיבל שבו מופיעות להקות ששווה להציץ ברפרטואר שלהן, אבל בשורה ראשונה יש את היתרונות:

  1. גדר להישען
  2. ברגע שהצלמים עפים מקדמת הבמה אפשר לראות הכל מושלם ויש אוויר
  3. אפשר לצלם בכיף
  4. ערך מוסף שעליו אדבר ממש עוד מעט.

בואו נעזוב שניה את הלוגיסטיקה היבשה, בתקופה שבה מצאתי את מקומי המוזיקלי בין עשבים גבוהים של פוסט-פאנק, מצאתי לי להקה אחת שהגדירה את כל מה שרציתי באותה תקופה (וממשיכה איתי עד היום) ושמה אינטרפול. יחד קצרנו רגשות והשקינו אותם בגיטרות ומילים של פול בנקס, אך היה עוד לחקור לחכור, וגיליתי את הנשיונל וארקייד פייר בקניה אחת של אחרי השחרור מהצבא. ביחד עם אינטרפול, שלושת הלהקות היוו לי שילוש פוסט-פאנק קדוש, כזה המשלב בין מוזיקה עצבנית ורכה לבין מילים שמבינות ומתחברות. האב היה פול בנקס, הבן היה מאט ברנינגר והרוח הייתה שני אנשים שנושבים ביחד באותו כיוון ושמם ווין באטלר ורג'ין שסיין.  את האב ראיתי כבר שלוש פעמים (לא מספיק) בהופעה, את הבן והרוחות ראיתי פעם אחת כל אחד, כשהם חיממו את ההדליינרים בפסטיבלים וכיאה למחממים – לא ראיתי באמת למה הם מסוגלים בהופעה חיה. כשהודיעו פרימוורה כי הנשיונל וארקייד פייר הולכים להיות הדליינרים, נורית נדלקה ובתוספת קטנה של ג'ונת'ן ווילסון קיבלתי החלטה לעשות את המסע לברצלונה בפעם השניה.

אז למה להכביר במילים – ככה נראה הפסטיבל של אילת ושלי:

היום הראשון של הפסטיבל נפתח בארבע עם קהל לא קטן שחיכה בשערים, אנשים עטו על עצמם חולצות של קווינז אוף דה סטון אייג', ארקייד פייר ובטח עוד להקות איזוטריות שלי נראו כמו שמות של מותגים. המאבטחים הבריונים פיזרו חיוכים אחד לשני, חיבקו אחד את השני, סידרו אותנו בעדינות כדי שנוכל להיכנס באופן מסודר למתחם והציגו את אחד הדברים המהנים ביותר בפסטיבל: הנימוס והעדינות – המאבטחים לא צריכים לצעוק, מספיקה הערה כאן ואולי איזה מחווה עם היד, והכל בסדר, ברגוע.

פצחנו בהליכה מהירה לכיוון במת "סוני" – שם הכרנו בחורה רוסיה חמודה בשם סשה שחלקה איתנו את ההתלהבות לגבי מה שהולך לקרות באותו יום. לאחר מכן הצטרפו אלינו גם ג'ורדי ואקסל, מעריצי ארקייד פייר ספרדיים שרופים, שהספיקו לנסוע למלון שם דרו חברי הלהקה ולהצטלם עם חלק מהם. ביחד צייתנו להוראות המאבטחים ובסופו של דבר תפסנו את מקומנו בשורה הראשונה. ראשונים לעלות היו חבר'ה ספרדים שקוראים לעצמם Grupo de Expertos Solynieve שלא הותירו רושם מיוחד, וגם לא הבנו מילה ממה שהם שרו או דיברו אל הקהל. את התשומי המגיע לקהל *בינלאומי* שמגיע לפסטיבל קיבלנו ממידלייק.

IMG_7552

הו מידלייק, בזמן שהשמש שוקעת מול הים, והגלים מבקשים צלילים שינעימו את זמן הגאות, עלו חברי הלהקה הטקסנית לנגן חומרים בעיקר מאלבומם האחרון. זקנים והרמוניות קוליות הזכירו לי שועלים בשם רובין פקנולד וג'וש טילמן, אבל כל השאר היה לגמרי מידלייק. לגמרי הקול של אריק פילדו שעבר לקידמת הבמה לאחר שטים סמית', הסולן הקודם, החליט לנטוש לטובת פרויקט אחר. יצא ונעמדתי ממש מול ג'סי צ'נדלר, הרכש החדש בלהקה שהיפנט עם קלידים, חליל צד ובלורית בלונדינית חתיכית. פילדו והחבר'ה התרגשו לראות קהל שמכיר את המילים שלהם, ואני התרגשתי לגלות שלהקה שלא ממש השקעתי זמן בהקשבה לה, פתחה שעריה והכניסה הרבה אוויר בריא לאוזניים שלי. פרוג-פולק-אינדי-שמינדי איך שלא תרצו לחטוא ולהגדיר – זה ממש התאים בשעה הזו של היום.

מידלייק ירדו מחוייכים מן הבמה, והשאירו אחריהם שובל של ציפיות להופעה הבאה שהייתה לא קשורה בעליל לכל מה שקרה עד עכשיו – את הנוף הרומנטי של הים צבעו בורוד וכסף מטאלי של סנט וינסנט. גם באנני קלארק לא השקעתי זמן נגן. לאחר שהבנתי שהיא תחמם את ארקייד פייר, נתתי כמה וכמה הקשבות לאלבום האחרון והחמוד שלה. שום דבר, חוץ מהתספורת הלבנה שהיא מתהדרת בה לכבוד האלבום הזה, לא הכין אותי לטירוף של הגברת. היא עלתה למרכז הבמה וביצעה ריקוד מודרני\מטאלי לפני שפנתה לקחת את הגיטרה ולפוצץ את האוזניים שלנו עם מוזיקה פופ אלקטרוני שאפשר גם לרקוד איתה וגם לנפנף את הראש כאילו זו הופעות רוק לכל דבר. היא ביצעה בעיקר שירים מהאלבום החדש, נתנה מכל קולה כדי שנבין על מה היא שרה, ואת רגליה הדק-דקות היא נענעה כמו אם.סי האמר – קדימה ואחורה כמו רובוטית. לא היה רגע של שעמום – אם המוזיקה לא הייתה מספיק מעניינת, היה שואו שלא מן העולם הזה – חייזרי, אלקטרוני ומהפנט.

???????????????????????????????

שעה וחצי הפרידו בין ההופעה של גברת קלארק לבין זו שחיכיתי לה כבר כמה חודשים, שעה וחצי שבה צפינו בעובדי במה (שחלקם היו לבושים במה שנראה כמו פיג'מות מכוכב אחר) מתקינים אינספור כלי נגינה, במות נוספות ואיתן הבטחות לחוויה בלתי נשכחת. אנשים הסתובבו מסביב, ירדו עם מזוודות לכיוון בימת הסאונד שממוקמת מול הבמה והכי חשוב – שמו מסקין-טייפ (ככה כותבים?) על המדרגות שיורדות לקהל.

בחצות וחצי עלו ששת חברי ארקייד פייר על הבמה, יחד עם שני פרקשניסטים מגניבים משמאל ומימין להקה של שלושה סקספוניסטים. כמו תמיד הצטרפו שני כנרים, אחת מהם היא שרה ניופלד שלא קיבלה קרדיט על האלבום האחרון של הלהקה, "ריפלקטור". אני הייתי עסוקה לצרוח לבמה ולא הבחנתי באיש המחזיר-אור שהציג את הלהקה בספרדית, (התוודעתי לבמה הקטנה שמוקמה מול בימת סוני רק לאחר שגילו לי שעוד הרבה התחולל מעבר לבמה עצמה). ההופעה התחילה עם שיר הנושא מהאלבום האחרון ו-ווין באטלר ורג'ין נראו לי כמו בובות – זוג של מבריקים, כשאחד מדגמן פרצוף זעוף והשניה לא מפסיקה לחייך מאוזן לאוזן. סיגלתי לי אובססיה ליופי בזמן האחרון, ואיך אוכל שלא לציין את היופי שניתז מהבמה – חליפות מחזירות אור בצבעים זוהרים, מסכים צבעוניים ומר באטלר אחד שעצביו אולי היפים בעולם. היה צפוף על הבמה, במיוחד כשתפאורת מחזירי האור הכסופים ירדה למטה והבמה הפכה למועדון דיסקו שרק היה חסר בו איזה ג'ון טרבולטה.

בשיר השני, "Flashbulb Eyes", החליט באטלר כי זה זמן טוב להראות לצלמים שהוא יודע לרדת לכיוון הקהל שלו והוא עשה זאת – בדיוק אל מולנו, כולו על אילת, ואני ניסיתי לחוש כמה שיותר את הבן אדם הגבוה הזה. זה היה עניין של כמה שניות, ובאטלר כבר חזר לבמה להמשיך לשיר. אחיזה חטופה של כף היד שלו ומחיצה קטנה של הכתף הספיקה להוכיח לי שלא מדובר פה בבובה או דמות מסיפורי הבדיה שלי, אלא בשר ודם – שר, כועס ומוחשי. עוד גיבור שזכיתי להכיר טיפה אחרת. רגע שבשבילו חיה וצועקת חולת ארקייד פייר בתוכי.

???????????????????????????????

בעוד שאר חברי הלהקה נראו מתלהבים ומתלהמים, משהו בבאטלר היה כבוי. את "Afterlife" הקדים באטלר בכמה שורות מ"My body is a cage" ואז הכל היה לי מובן.

I'm standing on a stage, of fear and self-doubt, it's a hollow place but they'll clap any way.

ארקייד פייר של אחרי "הפרברים" היא להקה אחרת לגמרי. למרות הנסיונות החוזרים והנישנים להיות להקת אינדי, הם פרצו למיינסטרים בלי כוונה ועם הופעות כמו זו שראיתי בפרימוורה השנה, הם קיבעו את עצמם בתור שואו של פופ במעטפת מוזיקת רוק עצבנית. במהלך ההופעה הפריע לי הדיסוננס הזה, חוסר ההתאמה בין המילים העוצמתיות להתגנדרויות הבימתיות שהתרחשו מולי. באיזהשהו שלב תפסתי את עצמי רוקדת לצלילי "האיטי", עם חיוך גדול על הפנים, ושכחתי לגמרי על מה רג'ין שרה. על זה בדיוק שר ווין בשורה שכתובה למעלה – המילים הן אישיות לכל אחד בקהל, אך השואו הסתיר אותן. "האיטי" היה הרגע בו תפסתי את עצמי והזכרתי לי את ההשפעה של ארקייד פייר והמהות שלה בשבילי מעבר לצבעים והתפאורה.

היו כל כך הרבה רגעים ששווה לציין: את צעדי הריקוד של הסקספוניסטים אותם הם אלתרו תוך כדי ההופעה, את ריצ'ארד ריד פארי ששאג והיכה בתופים באלימות מרשימה, את רג'ין ו-ווין ששרו את "It's never over" כשהיא מולו על הבמה הקטנה, את האהבה שרג'ין פיזרה לכל עבר תוך כדי נגינה על אקורדיון\תופים\קלידים\הרדי-גרדי\ומה לא, על העובדה שזכיתי לרקוד יחד עם האלילה לצלילי "ספרול 2". לראות את ההופעה הזו פעם אחת ממש לא הספיק כי היה כל כך הרבה על הבמה, כל כך הרבה אנרגיות שיצאו משני הצדדים, ולהקה אחת שמעזה לשלב בין שואו לבין מוזיקה שבאה מהלב. זה שילוב קשה, לי אישית היה קשה להסתגל אליו, אבל בהסתכלות אחורה אני נהנית לחשוב על כל הצבעים שנוספו לשירים שסוחבים אותי כבר שנים על גבי שנים.

???????????????????????????????

מבחינת שירים, ההופעה התמקדה בעיקר ב"פיונרל" וב"ריפלקטור" והיו רק כמה טפטופים של שני האלבומים באמצע, ובלטו במיוחד "Rebellion" שתמיד מוציא ממני דמעות של ילדה קטנה מתחת לשמיכה ו-"Here Comes the Night Time" שלווה בקונפטי שהוציא לגמרי את הילדה הפרועה שבי החוצה. עדיין אני תוהה, אחרי שמידלייק נגעו בי בצניעות ובלי שואו, האם יש צורך בכזו אקסטרווגנזה כשיש כאלו כלים ומילים שיכולות להחזיק שירים שלמים. ווין באטלר שר על חוסר ביטחון, ואנחנו מחאנו כפיים בהתלהבות, לא נשמע קצת מוזר? אותו סיפור היה עם הנשיונל, ועליו ארחיב כבר מחר.

לאחר ארקייד פייר דידנו את דרכנו לכיוון הATP, שם תיקלט Moderat, והצצנו לבימת ה-Ray-Ban שם עלו מטרונומי, אבל הרגליים כאבו וקראו לנו לחזור למלון ולנוח. ראינו סך הכל ארבע הופעות באותו יום, אבל עם כמות גדולה של זכרונות תודות לקרקס הגדול של ארקייד פייר. את היד שאחזה בווין לא שטפתי עד היום דרך אגב. סתם, אבל הזכרון הזה כל פעם יעלה בי חיוך. חשבתי שזה השיא היחידי של הפסטיבל, כמה שאני טעיתי…

-המשך יבוא-

IMG_7650

מודעות פרסומת

לאן בורחים השועלים כשהאגם קפוא?

התשובה היא אוקלהומה. אבל נגיע לזה עוד מעט.

יום חזרתו של גלעד שליט היה יום מאושר. היה אפשר לראות את זה בקרקס התקשורתי העליז והציני בו זמנית, האווירה המשוחררת והחברותית בקרב הקהל בהופעה של מריאן פיית'פול, ובמיוחד, כמובן במיוחד, בפייסבוק. סטטוסים, שירים, ביביבומבינג, הכל הוביל לחברים וירטואלים מאוחדים ואחידים (אולי מדי). היה זה סטטוס אחד שבלט לי לעין, אחד שכתב כי בטח פרופיל הפייסבוק של גלעד שליט הולך לקרוס תחת העומס הגדול. בספירה קלה של חמש שנים וארבעה חודשים אחורה, נזכרתי כי בתקופה הזו הכחול היחיד שליווה אותנו ברשת הוירטואלית היה זה של אתרי הפורנו. לא היה כזה דבר פייסבוק, ואם כן, אז לא בכוח שיש לו על רובנו כיום. אז איך אחד כמו גלעד שליט יוכל למצוא את מקומו בתוך עולם של רשת חברתית? אני מניחה שזה עניין של זמן קצר, מה גם שזה לא ענייני ולא עיקרו של דבר: העיקר הפשוט והידוע הוא כמה הצוקרברג-בוק הפך לחלק גדול וכמעט מובן מאליו בעניין של כמה שנים. ולמה זה חשוב לפני סיקור של אלבום? כי בלי הפייסבוק יכול להיות שאפילו לא שמה לב שהוא קיים.

עטיפת האלבום

"אנחנו רק חיות מאולפות יותר" אומר לנו ג'סי טביש, סולן להקת Other Lives, בשיר הנושא של האלבום "Tamer Animals", ואני חוזרת לתיאוריות אז משנה א' בתקשורת, ואף אחורה יותר לשיעורי ספרות כשעשו לנו בחן מטופש של מי אמר למי ובאיזה הקשר על "התפסן בשדה השיפון". אמונות, ערכים, היסטוריות ואינטרנט מעצבים לי מציאות מאולפת ומאורגנת יותר, "אנחנו בעצם רק סוף לדבר פשוט, וזה כל מה שאת\ה רואה", והנה מה שאני מנסה לראות. ממחאות חברתיות, מתמחים לא מוערכים מספיק, סטיב ג'ובס שלא הכרתי עד יום מותו וגלעד שליט אחד שחזר – הרגש עובר מאירוע אחד לאחר ולא מגיע לסיפוק מיוחד עד לריגוש הבא. במוזיקה העניין הוא אחר, ומי שיודע להעריך אותה יודע על מה אני מדברת. אלבומים רבים עוברים וחולפים אך יש את אלה שנאחזים בך. "Tamer Animals" לא רק שמחזיק ולא מרפה, אלא גם משמש כחללית בימים שרוצים לברוח לעולם של אגדות ומטפורות לפעמים קצת יותר גדולות מאיתנו.

אחריי לברוקלין! חברי להקת Other Lives

"Dark Horse", הרצועה הפותחת באלבום מקבלת את המאזין בכלי נשיפה מלכותיים המובילים אותו על השטיח האדום אל עבר השמיים הפתוחים של אוקלהומה, עיר ההולדת של הלהקה. בין אם זה בקולו של הסולן, או בהרמוניות הקוליות מאחוריו, קשה שלא לחשוב על להקות כמו Fleet Foxes ו-Midlake שמתמחים בשילובים האלה של תזמורים, קולות מן השמיים ופריטות רכות של גיטרה אקוסטית. "As I Lay my head Down" נשמע כמו פסקול ש-Sigur Ros היו כותבים, ואפשר לשמוע את קולו של יונסי נושב כמו הרוח במוזיקה ברקע. אבל זה לא הוא. ככל שמתקדמים יותר, האלבום מקבל גוון של מערבון, ב"Old Statues" קלינט איסטווד קורץ מהתקופה הפרועה של המערב, וב"Desert" אניו מוריקונה ממרפסת ההשפעות. כל חבר להקה הקפיד לקחת על אחריותו יותר מכלי אחד, ונוצרה לה תזמורת שלמה של גיטרות, כלי נשיפה, צ'לו, אורגן ופסנתר המפיקים מוזיקה שמיימית ומסקרנת שלא תמיד מאכלסת בה מלל כמו במנגינה הסוגרת "Heading East". כאשר המילים נמצאות, הן נוגעות בעצב הפילוסופי ומדברות על חיים באופן מטפורי, כך שכל אחד יכול להסיק בעצמו את מה שהוא רוצה להבין. בקיצור, אם היה לי כפתור "מומלץ", הייתי לוחצת עליו כל פעם שהייתי שומעת צליל מתוך האלבום הזה.

אבל אם זו לא אני שתשכנע אתכם, אולי זה יהיה השיר הזה – אשר מוקדש לכל מי שאין לו חבר פייסבוקי שלינקק את היצירה, ומסכם את כל מה שכתבתי למעלה. אפילו את הפתיחה:

"But it feels like forever
When your mind turns to fiction"

נכון?

שיהיה שבוע קל,
במיוחד לאלה שזה השבוע האחרון לחופש מהאקדמיה,
חן

%d בלוגרים אהבו את זה: