הרעיון לבלוג הוא לא חדש לעמיחי ולי, כבר פתחנו אחד אבל משום מה לא עשינו איתו כלום. את המילים שלנו הלווינו לפייסבוק או למוסיקה נטו, ועכשיו הגיע הזמן לחפור ולהתחפר בבלוג פעיל משלנו.
למרות שעולם הכתיבה נעשה מוכר ודי בטוח, כתיבה בבלוג בכל זאת מרגישה לי שונה, כאילו חזרתי להיות מתחילה מתלהבת כזו, שמתה לדעת לאן הכל יילך מכאן.
כולי תקווה שתפיקו הנאה מהבלוג, כמו שאני מפיקה כשאני קוראת וכותבת.
חן, שהיום מעריצה במיוחד את ארקייד פייר. הסיבה למטה.
***
לאחר שנה של השתפכויות חוזרות ונשנות, ארקייד פייר החליטו כי זה הזמן הנכון לפנק את המעריצים במארז משופר של אלבומם האחרון.
"הפרברים", אלבומה השלישי של הלהקה הקנדית זכה בלא מעט שבחים ממבקרים ברחבי העולם, ההגמוניה התקשורתית לא איחרה לבוא והפרסים הגיחו מכל פינה, כל אלה זיכו את האלבום בתואר "הכי מצליח" של הלהקה ושל 2010 בכלל. זה היה בלתי נמנע שהלהקה תוציא את האלבום במהדורה מורחבת יות
ר, וביחס למהדורות אחרות, זהו מארז מושקע במיוחד.
אז מה במשבצת?
- במאי ממולח + תסריט מוצלח = ספייק ג'ונז מוכר בתור הבמאי שאוהב להתמודד עם תסריטים מסובכים, "להיות ג'ון מלקוביץ'" ו"אדפטיישן" הם סרטים שיסבירו יותר טוב ממני את הכישרון שלו. ווין ו-וויל באטלר, האחים לבית ארקייד פייר, כתבו יחד עם ג'ונז את הסרט "סצינות מהפרברים" (תרגום חופשי ומאושר) המבוסס על הקונספט של האלבום. הסרט הקצר בן ה28 דקות מציג סיפור פשוט מבחינה עלילתית – בעולם שבו שכונות פרבריות נלחמות זו בזו ונשלטות על ידי צבא של בריונים, חבורה של טינאייג'רים מנסים לחיות את חייהם בצורה הנורמטיבית ביותר שהם יכולים. בין הילדים נמצאים קייל ו-ווינטר (חורף חופשי ומאושר), שני חברים קרובים במיוחד, אשר במהלך הזמן רק מתרחקים כשווינטר נאלץ להתבגר יותר מדי מהר ומאבד את דעתו. הסיפור נשען על שני רעיונות: הראשון תחושת הנוסטלגיה שמתעוררת כאשר רובנו מסתכלים על הילדות שלנו, החלום הטוב שאנחנו קמים ממנו כאשר אנחנו נזכרים בזמן שבזבזנו על לעשות כלום. הרעיון השני והעיקרי של הסרט הוא איך לוקחים את החוויה התמימה הזו מהילדים של היום: חבורת הפרבר הצעירה נתקלת בלא מעט מקרים לא נעימים הכוללים רצח מול העיניים, מעצר ברוטאלי על ידי הבריונים השלטים ואינטראקציה לא נעימה עם השוטרים בגבולות המפרידים בין פרבר אחד לאחר. המסר, גם למי שלא קרא את כתביו של ניל פוסטמן על "אובדן הילדות", ברור. העולם של היום הוא לא כמו העולם של פעם, והילדים כבר אינם ילדים אלא יצורים הנאלצים להתבגר אל מול העולם הקר שמוצג להם דרך מבחר המדיות. העמדה של ארקייד פייר לגביו ברורה עוד יותר – הם דוגלים בנוסטלגיה, כאשר ווינטר הוא הסמל להתערערות המתבגר כאשר לוקחים ממנו את פיסת התמימות האחרונה שנשארה לו, והוא נחשף לעולם רווי באלימות ולא קל לעיכול. אם נשאיר את "נו נו נו" של מוסר השכל של הסרט (מדובר פה בבחורה שחונכה להיות ביקורתית), מדובר ביצירה מצולמת לעיל ומשוחקת בצורה משכנעת וקולעת ישר ללב. זהו, לא אפרט יותר, צריך להשאיר קצת לחוויה האישית שלכם.
- תמימות שלא חולפת + שחקנים ילדים = לא מספיק סרט קצר ומעורר מחשבה, ישנו גם קטע מאחורי הקלעים שמסביר בדיוק מה הקסם של ארקייד פייר – המוזיקה שלהם לא עוסקת בעניינים הקלילים, אך ההגשה שלהם, בין אם בהופעה או באולפן, מלאה באנרגיות ילדותיות שלא עוצרות גם בווליום הגבוה ביותר. אותו סרט דוקו קצר מתעד את שלל ההשתובבויות של השחקנים הצעירים (תלמידי בית ספר אנונימיים לחלוטין) בינם לבין עצמם ובעיקר בינם לבין חברי ארקייד פייר והבמאי ג'ונז. גם פה לא רוצה לפרט יותר מדי, כי זה כיף לגלות את האינטראקציות לבד. רק דבר אחד אאלץ להצהיר: ווין באטלר הוא הפיטר פן של המאה ה21
- המוזיקה רבותיי + דיוויד ביירן = מהדורה של אלבום מוזיקלי אינה מושלמת בלי כמה מתאבנים ביסידיים בצד. "קולטור וור" ו-"ספיקינג אין טונגז" (שנכתב יחד עם דיוויד ביירן) הם שירים הממשיכים באותו קו של כל האלבום. "קולטור וור" (מלחמת תרבויות) מזכיר שירי דרך של ברוס ספרינגסטין ומילותיו דומות מאוד לרעיון המרכזי של האלבום. כולנו חיילים, והכל באשמת ההורים. טוב, לא הכל. "ספיקינג אין טונגז" נשמע כמו שיר של אר.אי.אם מתקופת "אאוט אוף טיים", רק תורידו את הפופ ותוסיפו לזה את הקול המרגש של ווין באטלר (לא שלמייקל סטייפ חסר טפו טפו טפו).
לאילו מכם שסתם סקרנים לגבי הסרט ומאחורי הקלעים, אני מניחה שהיוטיוב לא יאכזב
ולאילו ששבעו מארקייד פייר, אני חושבת שגם הגיע זמני להיגמל. טוב, אולי חודש הבא?
himandshe 