המוות נאה להם – על "The Handsome Family"

creps_jellyfishlores

שני נאהבים שכבו מחובקים בעמק, המקום בו בולי העץ חלולים ואפשר להסתתר מפני הרוח הנושבת בין העשבים הגבוהים. כשהם מוגנים מכל מקום ואפילו הרוח לא יכלה לגעת בהם, יכלו השניים להחליף ביניהם מחמאות כמוסות ומילות אהבה הממלאות את החלול באור. האחד אמר לאחת "את השמיים שלי, האוויר ממנו אני גומע בשביל לנשום, אני מרגיש אותך נושבת בתוכי כמו הרוח בין העצים." האחת אמרה לאחד, "אתה הפנינה הסודית שלי, חוט מקושט בחרוזי זכוכית. אתה כוכב זוהר שאני שומרת בצנצנת, להגן עליו מפני הרוח בין העצים." מיד אחרי התחלופה הנרגשת הוציאה האחת סכין מנצנצת ודקרה עצמה בחזה החיוור שלה, הדם זרם ממנה על האדמה וצבע אותה באדום המהול בתשוקה, אהבה ויופי. האחד לא בזבז זמן, הוא הוציא את אותה סכין ודקר את עצמו, להבטיח את מקומו הנצחי עם אהובתו בעמק בו בולי העץ חלולים ואפשר להסתתר מפני הרוח הנושבת בין העשבים הגבוהים. זו לא פיסה של חדשות, לא כותרת שאמורה להסעיר אלפים, זה רק סיפור פרי מוחה של רני ספארקס אליו חיבר ברט ספארקס מנגינת גיטרה פשוטה.

דם ומוות הם מוטיבים חוזרים בשיריהם של "The Handsome Family". בין עשבי היסטוריה גבוהים אשר השקו נוודים ומספרי סיפורים שנים על גבי שנים, נעים חברי ההרכב הראשיים, ברט ורני ספארקס, בעמק שגם רוח המיינסטרים לא יכולה לפגוע בהם. היא נשבה בשערם של בני הזוג הנשואים פעם אחת, לאחר שטי-בון ברנט עשה את ההחלטה הכי נכונה לגבי שיר הפתיחה לסדרה ה-אז-רק-מבטיחה "בלש אמיתי", ובחר ב-"Far from any road" להתנגן בזמן שתמונותיהם הנשרפות של מת'יו מקונוהיי ו-וודי הארלסון הידרו את המסך. בשיר אחד של כמעט 3 דקות הצליחו בני הזוג ספארקס להשרות את האווירה הגותית שניק פיצולטו כתב לפרקים של שעה, רצועה שהחזירה צופה מפקפקת-מקונוהיית כמוני לחזור ולצפות גם בפרק השני. מאז, אם לא הבנתם, הלהקה היא הרבה יותר משיר אחד בשבילי.

ברט במקורו מטקסס, רני מלונג איילנד, שניהם נפגשו בניו יורק במהלך לימודי היסטוריות של מוזיקה, ספרות וציביליזציות. ברט תמיד רצה להקים להקה, אבל לא היו לו את המילים וכאן רני נכנסה לתמונה והביאה מעולמה הגותי הפנימי להעביר עלילות במעטפת של פולק, קאנטרי ובלו-גראס. בהתחלה הם פעלו בשיקאגו, לאחר מכן הם עברו למקום עם השם הכי מתוק בעולם: אלבקרקי, ניו מקסיקו, הבית המבודד שלהם עד היום, הרחוק מכל סצינת המוזיקה העכשווית. במשך עשרים שנות הקריירה שלהם, הוציאו הזוג ספארקס עשרה אלבומים, האלבום ה-11 יצא  לפני כמה ימים (!!!!). הם ידעו ביקורות טובות מאז הם הוציאו את "Through the Trees", האלבום החזק ביותר שלהם בעיניי. הם טעמו קצת ממתיקותה של ההכרה, אך היא לא היטיבה עמם. ברט ספארקס סבל ממאניה שגרמה לו להאמין שהוא כתב את הבריתות הישנות והחדשות, ודיפרסיה שהוציאה מפיו ציטוטים על גבי ציטוטים של ניטשה במסדרונות בית חולים לחולי נפש. גם לרני לא חסרו הבעיות הנפשיות, והיא בחרה להשתקם מהן דרך כתיבה וציור.

מעל כל הבעיות הגדולות וההצלחות הקטנות, בני הזוג ספארקס לא ויתרו ולו לשיר אחד על הסגנון המיושן שלהם. הוא כותב מנגינות המבוססות על לחנים מסורתיים של עבר, היא חוזרת בכל פעם מספר מאות אחורה לימים של אדגר אלן פו, מארי שלי ואן רדקליף. שניהם ביחד בנו אלבומים גדושים בסיפורים קצרים הכוללים בתוכם  עלילות אימה פשוטות, תיאורי נוף מושקעים ולפעמים אפילו שורה אחת שהופכת את כל השיר על כנו והופכת אותו למחריד או מפחיד או שניהם בו-זמנית. מספיק להקשיב ל-“Through the Trees” בשביל להבין מה טיבה של הלהקה מבחינה מוזיקלית אך מבחינת הסיפורים יש גיוון – מאישה שמרעיבה את עצמה למוות בעוד החיים ממשיכים בחוץ, ילד שהמים קוראים לו לשכב בתוכם ולצלול עד שהאדמה תנשק אותו לגבר אובססיבי המחפש את סופו של בור שאין לו תחתית. עולמם של "The Handsome Family" הוא קודר, אבל בתוך כל הרע ישנו יופי שלא מגלים לנו במסכים השונים של הקיום. "אינך יודעת שזה אנושי להרוג דבר יפה?"  שואל הדובר בשיר “A Beautiful Thing”, ואין זה נחמד לדעת שהאנושי יכול ליצור משהו כל כך יפה ממוות?

המשך שבת נעימה,

חן

מוזיקה לשמוע בקיץ החם – הגרסה המרוממת ברובה

banner

אני אוהבת לחשוב על ארה"ב בתור אסופה ענקית של כבישים, לא אלה בתוך ערים כמו ניו-יורק או לוס אנג'לס, אלא כבישים רחבים וארוכים שמחברים בין עיירות. דרכים שכוללות בצדדיהן בעיקר צמחיה או מדבר, כאלה שבשבילהן שוכרים רכב עם גג פתוח, ונותנים לרוח לעשות שוונצים בשיער כמה שרק תרצה. הטכנולוגיה היחידה שתנחה את הדרך תהיה המוזיקה, ובמקום גדול כמו ארץ "החופש" יש אפשרויות רבות להיסחף אליהן. אני נזכרת באחת הסצינות הראשונות מתוך "התיקון" (בלי ש"שרלוק" שומע, אני קוראת לה סדרת הטלוויזיה האהובה עליי), אמנת'ה לוקחת את אחיה שרק השתחרר מהכלא, דניאל, לסיבוב בעיירה בה הם גרים. דניאל נרדם במכונית, ואמנת'ה לא רוצה לעצור כי זה מרגיע את אחיה, בסופו של יום ותחילתו של אחר הם מוצאים את עצמם צופים בזריחה של שמש העולה מבין עצים של יער עבות. זו אמריקה שאני אוהבת לדמיין לעצמי, עם קאנטרי של פדאל סטיל ופולק של בון איבר והפליט פוקסז. אחת שהייתי רוצה לבקר בה ביום אחד ולעשות רודטריפ עד שירגיש שזה כבר לא חלום. בינתיים אני נאחזת במוזיקה שתנחה אותי למרומי התת-מודע, והנה כמה שגרמו לי ליהנות מהפנטזיה:

Ray Lamontagne – "Supernova"

lamontagnesupernovaהסיפור שלי עם ריי למונטיין החל איפהשהו ב-2008, הקשבתי לרדיו באתר Yahoo! שגילה לי לראשונה את יופיו של הזקן הפולקי. ב-2009 מצאתי את האלבום שלו שוכב בחנות דיסקים בקלן, גרמניה, ומאז אני והזקן האלמותי של למונטיין תרים את ארה"ב בקצב אמריקנה וקול צרוד מיוחד במינו עם מנעד מרטט מדי פעם. מאז "Till the Sun Turns Black", האלבום שהכיר אותו לעולם, עבר למונטיין כמה טרנפורמציות קלות:  הוא עבר דרך הפולק האיטי, התנסה בהכנסת הומור לשיריו, פשפש בזקנו ומצא קאנטרי ובאלבום החדש, בלי להסס בענייני פופ, הוא החליט לשכור דווקא חללית שתיקח אותו למקום עם שמי לבנדר פסיכדליים. ביחד עם דן אורבך, חצי בלאק קיז, הפיקו השניים אלבום של פופ-פולק-קאנטרי שדניס הופר ז"ל היה יכול להשתמש בכמה מרצועותיו בשביל סצינות אל אס די שונות. טוב, אולי אני מגזימה, אלא אם כן הופר אי פעם התכוון לעשות סרט אנימציה על אנשים שמתאהבים על גבי עננים של צמר גפן מתוק.

התחברתי לאלבום מהשיר הראשון, "Lavender", מה"צי-קאו" הראשון שיצא מגרונו של למונטיין. אני מאוהבת במשחקי הקול שלו, הצרידות שלו היא כלי הקשה נוסף, ערבוב של נשימות עם צליל מטאטא כשמשפשפים אותו על הריצפה. "She's the One" זה שיר בלאק קיז טיפוסי, גם "Julia" מוסיף וייבים אורבך'ים למיקס, אבל רוב רובו של האלבום הוא הנוגות שהיא למונטיין. הוא מהיחידים שיקבלו חנינה על שימוש מדוד של סם הקיטש, וכשהוא שר מילים שכבר שמעתי מורכבות מליון פעם בורסיות שונות, המלודיה שלו, כמו ב"Pick up a Gun" מכוונת ופוגעת במקומות הנכונים. "Ojai" הוא הומאז' קליל לאלבום שעשה אותו, "Smashing" הוא שיא הפסיכדליה של האלבום. "Supernova" ו-"Drive-in Movies" כל כך מתוקים וכיפיים, שבא לי כבר לחיות את הגלגול הבא שלי בתור פדאל סטיל.

החוויות הרומנטיות של למונטיין מעורבבות עמוק בתוך מילקשייק אמריקאי בטעמים שעושים נעים באוזן, וכיף לשמוע אותו ככה ורוד כשהוא התחיל כל כך שחור. הנוסטלגיה שלו מתגעגעת לסרטי דרייב-אין, מקומות שמתעקשים להשתנות ולדרכי חיזור ישנות. בלחישות מזוקנות, ניסה למונטיין את מזלו בהחזרת המוזיקה שלו כמה עשורים אחורה, אם הוא הצליח אתם יכולים לשפוט בעצמכם. לא משנה הציון שתתנו, "סופרנובה" הצליח להשתחל לפלייליסט שלי והוסיף כמה שוונצים לשיער העורג למנת רוח טריפית. רק איפה הקורבט הסגולה שלי?

"The Apache Relay – "The Apache Relay

Apache-Relay2במסלול צמר הגפן הסגול ממשיכים ה"אפאצ'י ריליי", כשבצידי הדרך יהיה אפשר להיתקל בגמדים עליזים, נסיכות מהאגדות וחבורה של בני נוער משנות ה-50 התמימות. כחלק ממסע קידום האלבום הקודם של הלהקה, תרו האפאצ'ים את אולמי ההופעות כשהם מחממים את "ממפורד ובנים" – מה שכבר יכול להגיד הרבה על המוזיקה שלהם.

סתם הורדתי אותם, באמת. משום מה חברי הלהקה החליטו להוציא בתור סינגל את "Don't leave me now" שאחרי הקשבה לאלבום התברר כאחד השירים החלשים באלבום, אבל הוא היה רמז מספיק חזק לטעם המתוק שבא איך שהתחלתי לשמוע את כולו. עם הקלילות של ממפורד, ודרמה לייט במילים, אפשר בקלות לשים את האפאצ'ים בדמיון הרחב על במה הנגררת אחרי משאית, כשכל חברי הלהקה עושים שמח ומנפנפים בשמחה לכל מי שישים לב. "Katie Queen of Tennessee" מהווה פתיחה מקסימה, "Ruby" שבה אותי מהרגע שהקלידים השמיעו את קולם העליז, ועם שתי פצצות סוכר שכאלה המשכתי ונהניתי מאלבום יחסית זורם. בשלב מסוים הוא נהיה קצת מעייף, כש"Forest for the Trees" (שמזכיר מאוד את "The Stranger Song" של לאונרד כהן, אך לא משתווה לו ולו במעט) מצליח להחזיק את הרצף הסביר, אבל אז בא "White Light" ומתחיל שלישייה סוגרת שמשאירה טעם של שוקו קפוא בפה. עכשיו בא לי לשמוע לאונרד כהן.

"Fossil Collective – "Tell Where I Lie

fossil_collective_coverהאלבום יצא שנה שעברה, והאפאצ'ים (שאני ממש נהנית לקרוא להם ככה) הזכירו לי אותם, וכמה רציתי לכתוב עליהם ואף פעם לא הייתה לי השראה אמיתית. אם אהבתם את החבר'ה המוזכרים לעיל, אל תוותרו על התענוג הזה. את הגמדים והנסיכות תחליפו ביערות סבוכים, כשהשמש מבצבצת מבין הענפים ונהנית להזכיר שיש אור מבין הצללים הירוקים. מה גם שביערות הדרכים נוטות להיות צרות יותר, יש להיזהר ולהאט, ולכן הנוגות הפולקית של הקולקטיב המאובן מתאים לפנטזיה כזו. כמו השמש, הגיטרה החשמלית מבצבצת לה ומוסיפה מעט נופך חולמני לשירים, וההרמוניות הקוליות שהפכו להיות סימן ההיכר של הפולק הנוגה, מוסיפות יופי לחבילה שבכללותה היא בגדר סבירה. בכל זאת יש את "Boy with Blackbird Kite" הנוסטלגי ו-"Wolves" היפהפה שתפס אותי עם שורה מגוחכת מצד אחד ומצד שני כל כך מחוכמת "Every hour we are losing time". אם לאבד זמן, אז לפחות בתוך בלילה פולקית נעימה שכזו.

המלצת בונוס:

Andrew Bird – Things are really Great here, Sort of….

Screen-Shot-2014-05-13-at-1.28.41-PM-300x300אנדרו בירד – כנר שהחליט לנגן על גג הקאנטרי האלטרנטיבי ולהוציא אלבום קאברים ללהקת The Handsome Family. צופי "בלש אמיתי" מכירים את הלהקה בגלל שיר הנושא של הסדרה (אמנם לוקח לי חודשים, אבל אני עדיין בתהליכים של צפייה אז בלי ספויילרים!), מדובר בלהקה שיש לה רפרטואר מרשים ביותר: קאנטרי שנוגע באלטרנטיב במוזיקה, ומילים ממולאות בדם גותי. בירד, כותב מדופלם ואמן שלא מפסיק ליצור, החליט לתת כבוד לאחת הלהקות האהובות עליו ונתן להם טאץ' של הקול הקטיפתי שלו. אין מה להגיד, גם כשהוא לא מגיש את התחכום הפרטי שלו, הוא נותן מכל כולו. אפשר למצוא פה את פריטות הכינור העליזות, את נגיעות הקאנטרי-פולק ומעל כולם מזמר לו קול כל כך נעים שממלא את השמיים בצבע מיוחד משלו. תחתם אפשר לנסוע למרחבים אפלים, כשארנבים קטנים וחמודים מלווים ומאשררים שגם בין הערפל של להקה קודרת כמו "המשפחה הנאה" ישנה מתיקות ששווה לחקור סטייל אנדרו בירד.

עד הפעם הבאה,

סעו לשלום!

חן.

%d בלוגרים אהבו את זה: