קטיפה כחולה – על האלבום החדש של אלבואו

ממשיכים במסורת האפקטים האודיטוריים, נא ללחוץ על הפליי:

זה אמצע הלילה, לפני כשעתיים שמתי את "סיפורים פטרבורגיים" של גוגול לרגלי המיטה בתקווה שזו תהיה שינה קלה. המוח שלי בגד בי והכאיב לראש שלי עם כל מיני מחשבות מטורפות על מלכים בספרד, על אף שאולי יחפש לו חיים משלו ואתעורר לגלות שהוא חסר לי על הפנים, על מילים שבתוך המוח מתעוותות לדיסלקציות קטנות, ולא נותנות מנוחה על הכרית הרכה. אני פוקחת את העיניים והחשכה של שתיים בלילה מייעצת לי לשתות כוס מים, להירגע ולנסות עוד פעם להירדם. אני עושה את צעדיי על הרצפה הקרה שגורמת לי לעשות את צעדיי יותר מהר, אני שותה את המים, חוזרת לחדר והאדרנלין של המסע הקצר מחזיר אותי מוכנה לעוד מסע עינויים של רעיונות שמטביעים אותי בתוך אוקיינוס של ייאוש. השחור הופך ללילה לבן, אני פותחת את מנורת הקריאה ומנסה לתכנן כיצד לנהוג בגוף חסר המנוחה. מעל הררי הספרים קורץ לי סמארטפון אחד ומזמין אותי לחבר לו אוזניות ולנסות מדיטציה דרך מוזיקה, ולא סתם מוזיקה, אלא האלבום החדש של אלבואו היקרים.

לחיצה פשוטה על ה"Play" וכל המחשבות וההרהורים מתנקזים לכדי אמת אחת שהיא היופי של המוזיקה שאלבואו מפיקים. חמישה חברים ממנצ'סטר שטים על סירה, המים שקטים ולא מפריעים להתקדם. עשרת המשוטים זזים בקצב אחיד, אף חבר לא ינסה ולו לרגע אחד להתבלט יותר או פחות, כולם שם ביחד, שיתוף פעולה מושלם. הרוח עוזרת לסירה להגיע למקום חפצה בעזרת משבים קלים של משחקי מילים פרי עטו של גיא גארווי אחד, שלא עוצר גם כשמאבד נשימה. מניח הוא את צלילי קול הקטיפה שלו בהתאמה מוחלטת למוזיקה של חבריו, ויוצר באמצעותה תרגילים ספרותיים שגורמים למזריקת ספרות כמוני להישבע אמונים בפעם המי יודע כמה ללהקה שלא מפסיקה להרחיב את הלב. כל שיר הוא נהר של כלים, אשר נשפך לים ובסופו של דבר מתרחב לכדי אוקיינוס שלם של רגשות. הבגרות הניגרת לא מונעת מהמוזיקה להגיע לשיאים, אין מגבלות גם בעולם המבוגרים, במיוחד לא בעולם מופשט וקסום כל כך שקוראים לו אלבואו. ואני מדמיינת נפשות חיות מתחת למים, מושיטות ידיהן לגעת בזוהר של החבר'ה, והם באדיבותם אוספים את כולן, מצילים אותן מלטבוע אל תוך האפריוריות של העולם החומרי, ולבסוף מכסים אותן בשמיכתו החמימה של הלילה. גם הנפש שלי מתכסה בימים האחרונים, ובעזרת מילותיו של גארווי נהנית מזמן איכות עם כל הקפטנים העצובים שלה שחוץ מגארווי כוללים גם את אוסקר ויילד וניקולאי ו. גוגול.

elbow-2014

כל אחת והמן-באנד שלה

"The Take off and Landing of Everything" הוא אלבום אלבואו טיפוסי לכל מי שהתגעגע אליהם מאז יצירת המופת שלהם מ-2008 "The Seldom Seen Kid" ולא התחבר לאלבום שלהם מ-2011. חלק מהשירים מושתתים על צלילים שחוזרים על עצמם, אך מתעצמים עם המשך השיר ומדמים הפלגה חלקה אל המקומות הכי טהורים. גארווי שר על חייו בעולם המבוגרים, על הילדים, על האישה ועל המחויבויות שלא נגמרות. קולו נשמע ברור יותר, מיתרי הקול שלו כמו קרני אור שיפגעו בכל מי שיחשוף את עצמו לשמש שלו. מילותיו הם שירה רומנטית שגורמים גם לעבדתכם הנאמנה להשתפך באותה צורה.
מכיוון שהם שטים, והחתירה אינה פעולה נמהרת, לוקחות כמה הקשבות בשביל להכיל את כל האלבום ולהתחבר, ככה זה הסיפור עם כל אלבום של אלבואו מבחינתי. ישנן נגיעות אלקטרוניות קטנות, אך הן אינן מתכנתות קור אל תוך התערובת המחבקת של המוזיקה, הכל מוגן ואלבואו נשארים הבית המוזיקלי שלי, ואולי גם שלכם.

לאחר שסיימתי את ההקשבה לאלבום הזה, שהייתה השלישית במספר, נרדמתי לשינה ללא חלומות עד יום שישי הנכסף. והדבר הראשון שעשיתי כשהתעוררתי? הלאה להקשבה הרביעית.

עד ההתפעמות הבאה,

חן.

%d בלוגרים אהבו את זה: