שביל הבריחה חלק ג' – אל היוצר הרומנטי

החלק השלישי הוא סוג של יומן ובתוכו המוזיקה שמלווה ומייפה גם את הזמנים המכוערים, יוצרים שכותבים את האהבה שאני אוהבת, כמו שהווקמן פעם שרו:

 יום שישי – 11.7.14

אני בחיפה בבית ההורים, הלילה אני נשבעת לעצמי שאישן כמו בן אדם. בשלוש וחצי בבוקר קול אזעקה מוכר מעיר אותי, אימא לא רוצה לרדת למקלט, היא מעדיפה להישאר בחדר פנימי. אבא רץ לסלון עם חלונות פתוחים לארבעת כיווני האוויר, הוא רוצה לראות מה אומרים בטלוויזיה. אימא שלי עטופה בסדין, פותחת את ידה ומזמינה ואתי פנימה. הסדין הופך לגלימה ואני מתעטפת ומחובקת יחד איתה ואנחנו מחכות לקול הבומים שמתלווים לאזעקות. שום דבר לא קורה, אבא לא הצליח להדליק משום מה את הטלוויזיה אז הוא חוזר לישון. אימא ואני נשארות בסלון ונזכרות באירועים של מלחמת לבנון השנייה, צוחקות על חוויה מיוחדת במינה שבה לא ירדנו למקלט אלא פשוט נשארנו להתפקע מצחוק על הרצפה. אנחנו נרדמות בסלון המשקיף לים ובריזה נעימה משקיטה את הנפש ונותנת לה לנוח. בשבע בבוקר אימא מעירה אותי כי היא יודעת שהרדיו מהמטבח יעיר אותי ממילא ומזמינה אותי לחזור לחדר שלי ולהמשיך לישון. אני עושה את זה ומתעוררת בעשר וחצי.

בשכונה של הוריי בחיפה רוב הזמן שקט, הבריזה של הים משקיטה לא רק בלילה אלא גם ביום, הילדים משחקים ברחובות ורק שכנים עצבניים שלא מתביישים להרים קולם על כל הרחוב  מעכירים לפעמים את האווירה. בבוקר יום שישי האוויר לא זז, ברחתי לפה בגלל שרציתי את האוויר שלא זז ובמקום הגיע שלוש וחצי בבוקר והעיר אותי להיות לחוצה יותר לגבי המצב. בעשר וחצי בבוקר ההורים שלי לא בבית ואני נשארת לעשות בו כרצוני, אז אני הולכת למחשב לעשות את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב – לשמוע מוזיקה. אני מסתכלת על רשימת השירים באייטונז שלא ערכתי מאז שעזבתי לפני שנתיים ומגלה שירים שכבר מזמן שכחתי. נוסטלגיה תוקפת אותי ולא מרגישה לי מתאים כשהכל סטטי מסביבי. במקום השירים היחסית ישנים, אני שמה לי את החדש של דייויד גריי, "Mutineers".

השיר הראשון, "Back in the World", שולח יד נעלמת אל סנטרי ומוביל אותי להסתכל עלdavid-gray-mutineers השמיים. דייויד גריי שר על אופטימיות מנצחת ואני מרשה לעצמי להאמין לו בעודי מתלהבת מהכחול שמתפרס לי מול העיניים. האלבום ממשיך לו ברקע ואני נרגעת, גריי הרי תמיד היה לי מקלט לנפש. הפסנתר של "Beautiful Agony" וקולו של הזמר משתלבים ויוצרים שיר של בית, פזמון, בית, פזמון, מעבר, דרך מוכרת מלווה במלודיה נוגעת ואני מתרגשת לשמוע אותה, כאילו זו הייתה הפעם הראשונה שבה שמעתי אותה. "Snow in Vegas" מזכיר לי את האהבה בה אני מאוהבת, רגעים קטנים של אושר זוגי ו-"Cake and eat it" קצת לא קשור אך נסלח. מ-"Birds of the High Arctic" עד ל-"Gulls" אני גולה שמתגלגלת בין המרגש למרגיע, והדמעות מתגלגלות כשאני מבינה שלא באהבה אני מאוהבת, אלא במלודיה מיוחדת שרק קול של גריי יכול לעשות אותה מיוחדת במינה. גם בפעמים הקודמות ידעתי את זה וסוף סוף אני יכולה לכתוב את זה – דייויד גריי הוציא אלבום עשירי יפהפה, הקיטש יוצא לו בכוונה אבל נסלח ברגע שמקשיבים לנגיעות המוזיקה הנוגות ונותנים לציניות הקרה לנוח בצד. אחרי שהקשבתי לאלבום הלכתי לאותו סלון פתוח והרשיתי לעצמי לנוח על הספה יום שלם, העולם היה יפה.

 

יום ראשון – 13.7.14

העולם היפה נמחק על ידי מתקפות טילים בארץ, החדשות לא מפסיקות לדבר דרך חלונות של בתים ואחרי שלא הסכמתי לרדת בתחנת הרכבת בשבת בערב, אני חייבת להתמודד עם השדים האלה פעם נוספת היום. בתחנת הרכבת של חוף הכרמל הצל מחוויר והשמש מסנוורת, ואני מתנדנדת ביניהם ומשכנעת עצמי שיהיה בסדר. המתח מצטבר כאשר חברות טובות כותבות לי על אזעקה שנשמעה בתל-אביב ותוך כדי הליכה לחוצה בין קצה אחד של התחנה לשני, אני מנסה לנשום. הרכבת מאחרת בכמה דקות, וכשהיא מגיעה היא ריקה לתפארת מקומות הישיבה ואני מרשה לעצמי לתפוס גם את המושב שלידי ולשים עליו את תיקיי. המסע דרומה מתחיל ואני נזכרת באימא שמציעה לי לשים מוזיקה מרגיעה ברכבת ולתת לה להשקיט קצת את הלחץ שלי.

אני שמה את האלבום הראשון של קיטון הנסון, הוא שואל אותי אם מישהו יודע מי אני, אם הוא0wust צוחק כדי להבין מה יש לו, אם הוא יודע לא לדבר על אבא שלי והאם הוא יודע מתי אני עצובה. אני מסתכלת על הבחור שיושב מולי, שביחד עם כל היושבים סביבי הקימו קומונה וירטואלית של בהייה בסמארטפונים. אני מביטה החוצה ונותנת לקיטון להבין אותי תוך כדי שהוא מפשיט עצמו בעזרת מילים שמקלפות אותו עד לבסיס הכי רגיש. אחרי כמה שירים הלב מתחיל להראות סימנים של חרדה ואני מעבירה כמה רצועות קדימה ומגיע לאלבום האינסטרומנטלי של היוצר בשם "Romantic Works". זהו אלבום אותו יצר הנסון בלי לקרוא תווים או לכתוב אותם, הוא כתב אותם תוך כדי שהוא שומע את המנגינות בראש ויצר עמן יצירות אינסטרומנטליות שהוא העיד עליהן כי הן מתאימות לחדרים קטנים בשעות הקטנות של הלילה. אני מסתכלת החוצה ורואה את ישראל על רקע מה שהנסון מנסה לצייר לי בתוך האוזניים ואני נרגעת. כשמגיע "Healah dancing" אני מפתחת קנאה ירוקה באותה רקדנית ומדמיינת איך הנסון כותב מנגינה עליי, מפנטזת על יופי שאין לי, רגלי לא נמתחת לאורכים מיוחדים ותנועות ידיי אינן רכות כמו כלי המיתר הנשמעים ביצירה. אני חוזרת להסתכל על הנוף הישראלי ונרגעת.

אני מגיעה לתחנת הרכבת בתל אביב והאוטובוס מגיע בדיוק בזמן לקחת אותי חזרה לדירה. אני מסתכלת על האנשים והם נראים לי מתוחים כמוני, אחד שעומד לידי פתאום מוריד את האוזניות ואני מתכווצת מפחד להוריד גם את שלי ולשמוע צליל אזעקה, אך זהו צליל הדלת מאחוריי שנפתחה ולא נסגרה כראוי ורק בתחנה הבאה יוכל הנהג להפסיק אותו. רבע שעה של לחץ הגורם לזמן לרחף בממד סטטי ובסופו אני מגיעה לדירה ושומעת את הרצועה האחרונה באלבום. אם במילים הוא מתקלף והכאב יפה לו, בכלים קיטון הנסון פורח והלחץ שמאיים להתפוצץ מקבל ליטופים אינסטרומנטליים. מצאתי לי חבר לעת צרה גם באלבום השלישי.

  

יום שלישי – 15.7.14

המתח מיום ראשון התפוגג, אבל עדיין אין לדעת איזה צליל יתפוס אותי בדרך לעבודה. בבוקר קומץ של אנשים מסתובבים ברחובות תל אביב, ואני מנסה לסמוך עליהם לסמן לי בתנועות גופם אם קורה דבר חשוד. אין לי דרך אחרת להעביר את המתח של השקט חוץ מלהקשיב למוזיקה ואני בוחרת הפעם לשמוע את החדש של Low Roar. היוצר האמריקאי שעבר לאיסלנד ומאז מצא את מה שתמיד רצה בתוך עצמו והוציא אותו לאולפן הוציא את אלבומו החדש לפני כמה ימים וניסיתי למצוא זמן נכון להקשיב לו. באלבום הראשון התאהבתי ממבט ראשון (אפילו כתבתי עליו קצת פה) לשני, הנושא את השם "0" לוקח לי זמן אך זו התאהבות בהתהוות.

צלילי סיגור רוס לייט מלווים את קולו של היוצר, ואותו אפקט נוצר כשבין האוטובוסים העוצריםxgYNhAB לתחנה אני מחפשת את הירוק של איסלנד ומוצאת אותו בין קלידים, גיטרות צורמות וקול עדין ששר על יותר מאהבה – על חברות. בין אם זה אקורדים או תווים שחוזרים על עצמם, ההתחלה של השיר לא תהיה כמו סופו, ואין לדעת למה לצפות. אני יושבת על האוטובוס החצי-ריק, ורואה בחורה המסתכלת אחורה. אני מורידה את האוזניות לבדוק האם האזעקה באה לתפוס אותי, ושמחה לגלות שלא, זו שהסתכלה אחורה פשוט רצתה לעבור מקום. כשעוברים ליד הים הסוער, אני רואה אנשים רצים ממנו ולעברו ותוהה אם גם הפעם אם יש סיבה להילחץ, אבל סביבי כולם ישובים רגועים ומבעד לאוזניות עם Low Roar כולם יותר יפים. אני מגיעה למשרד והכל שקט, חצי מהצוות עדיין לא הגיע. אני פותחת מסמך וורד וכותבת, שמחה שיש לי חבר מרגיע לחזור איתו הביתה ולקוות שלא יתפוס אותנו צלילו הצורם של הטיל. בתל אביב פועלת עליי יותר הלוחמה הפסיכולוגית ואני מפחדת לתאר לעצמי איך זה דרומה מכאן, ומקווה שהסבל הזה ייגמר להם יותר מהר.

שייגמר כבר. בבקשה.

חן

מודעות פרסומת

אלבומי השנה מהדורת 2012

הקדמה קצרה: פאק, זה היה קשה, אבל התעקשתי להישאר בסטנדרט של רשימת עשרת הגדולים ולא יותר מזה. השאר יקבלו מקום של כבוד ברשומה אחרת. מבטיחה. בעיקר לעצמי.

אז הנה, העונה האהובה עליי מתחילה כך:

מקום עשירי: Paul Banks – Banks

למילים של הבן אדם הזה אני חייבת את חיי, ממש ככה, על הדרמה של "I paid for that" אני מחזירה עם דרמה אישית שלי. למשחקים שלו עם המחשב אני חייבת תודה על נסיעות שנהפכו שגרתיות עם הזמן, אבל איתו ברקע היו התגלות. פול בנקס לא עזב את הגיטרה שלו לנוח, הוא הכיר לה חבר נחמד בשם מחשב ויצר איתה אלבום בינוני פלוס במוזיקה, אבל גורו יישאר גורו יישאר בתוקף בלב לעוד הרבה שנים.

מקום תשיעי: Grizzly Bear – Shields

מי יכול היה לדמיין כזה קובץ של אמנים בתוך להקה אחת. שני קולות כמו של אד דרוסטי ודניאל רוזן, ומאחוריהם הגיבוי של כריס טיילור וכריסטופר בר. מי יכול היה להאמין שאחרי אלבום כל כך מיוחד כמו "Veckatimest" דובי הגריזלי יעיזו לחזור עם אלבום שכמעט מגיע לרמה שלו. את היצר המפורק והמופשט שלהם הם החלישו, אבל סף הרגישות עלה בכמה שלבים. מספיק להקשיב ל"Yet Again"" כדי להתעורר בבוקר עם חיוך, לקחת כל דבר בזמן שהוקצב לו ולדבר את מה שאנחנו מרגישים. אם האלבום הקודם סגר אותי בחדר, זה האלבום שפתח אותי למה שיש בחוץ. אז מה אם לקח לו חודשיים לעשות את זה.

מקום שמיני: Andrew Bird – Break it Yourself

הכנר הוא על הגג, ממש נוגע בשמיים בעודו אוסף כמה וכמה תובנות לגבי החיים פה בכדור הארץ. אנדרו בירד משתבח עם השנים, השנינות שלו רק מתחכמת, הנושאים שלו מתמקדים במיקרוסקופ האנושי והפגיע ומתרחבים לאיכות הסביבה והאחריות שיש לנו לעצמנו, שתובעת בתוכה גם את האחריות על החוצה שלנו. אין מי שישבור את השגרה חוץ מעצמנו, אין מי שיפרק את הכינור שלו לכל כך הרבה צלילים יפהפהיים כמו מר בירד. אז גם למדתי לקח, גם ליטפתי את האוזנים וחיממתי את הלב.

מקום שביעי: Jack White – Blunderbuss

זה רק בגלל הריאיונות שלו בתוכנית של סטיבן קולבר, טוב לא. זה בגלל שהוא נשבר ובחר להוציא אלבום באווירה המתאימה. במילים שהוא כתב, הוא בחר להציב מול האהבה של כולנו מראה מוכתמת מפגמים. שום דבר אינו מושלם, גם בעולם פנטסטי כמו של ג'ק וייט. הזכר היחיד לוייט סטרייפס הוא בשיר אחד, כל השאר זה שלל הגוונים של בן אדם חיוור אחד, שיודע מה הוא אוהב ועושה את זה. עכשיו בא לי לפזז לצלילי החידוש של וייט ל"I'm Shakin'"

I'm NOYVESS

מקום שישי Graham Coxon – A+E

גראהם קוקסון אוהב את הגיטרות, כל כך אוהב אותן שהוא חונק אותן בתוך מערבולות של אפקטים, מטביע אותן עמוק בתוך דיסטורשנים, ומלפף אותן סביב הקול הרגיש שלו. הסאדו מאזו הכי יפה שנכתב ללא צורך בסכנת שפה רדודה או סיפורי אהבה מיותרים. הוא הסוד שלא רוצה להתגלות לאף אחד, אמת מוזיקלית שכל אחד עם ראש פתוח מספיק ישמח לאמץ לעצמו, אבל הבשורה שהיא מר קוקסון לא מגיעה למרחקים, לפחות לא מעבר לאנשים שמכירים את להקת האם שלו. וחבל. הבחור, נו אני חייבת להגיד את זה כי הוא באמת ככה, גאון.

מקום חמישי: Godspeed You! Black Emperor – Allelujah! Don't Bend! Ascend!

אני לא שמעתי את האלבום של הלהקה מלפני עשור, ל"Allelujah" הקשבתי אולי שלוש פעמים, אבל זה הספיק לי בשביל להוסיף אותו פה לרשימה למקום מכובד ביותר. פוסט רוק עושים עם נשמה, אחרי עשור, אחרי שלושים שנה, זה לא משנה – כשהנשמה נמצאת שם (וגם הסבלנות של המאזין) נוצר חיבוק טהור. שום דבר לא נאמן לנשמה, הזמן לא אוחז בה וכשמקשיבים לאלבום כזה מבינים שאין זמן שעובר כשמקשיבים לו. גם המקום לא נאמן, אי אפשר לשמוע את האלבום סתם – זו יצירה שיש להתחייב אליה ומי שעושה זאת נהנה ממערכת יחסים המוזיקלית הקתרטית ביותר שהייתה לו בחייו. בתור אשת מילים, לא היה לי צורך, הכלים פה אומרים יותר מכל דבר.


מקום רביעי: Sigur Ros – Valtari

ההופעה בטולוז גדלה להיות תינוק בן חודשיים וחצי, שזוחל לו אי שם בתוך המקומות הורודים ביותר שלי. הניצוצות של שירים כמו "Ekki Mukk" ו-"Varuo", שניהם מהאלבום האחרון של הלהקה האיסלנדית והם גם נוגנו במהלך ההופעה, עדיין ממשיכים להתפזר באוויר החיפאי. השירים באלבום הזה צריכים להישמע בהופעה חיה, לראות את יונסי וחבריו מחלקים את הנשמה שלהם לכל אחד ואחד בקהל זו חובה לכל מעריץ. והם יעשו את זה, לכל אחד ואחד מכם. אז בינתיים נותרה "רק" ההקשבה לאלבום ששלח אותי למקומות יותר קסומים מזכרונות ונוסטלגיות, והמוח ממשיך לצמוח, יחד עם התינוק.

מקום שלישי: Patrick Watson – Adventures in your own Backyard

פטריק ווטסון עושה מוזיקה מושלמת. אין אצלו פגמים, הכל הולך בצורה חלקה, ההמראה אל עולמות גבוהים עוברת מהר, והכל רגוע – אין לחץ כי הנחיתה תגיע רק כשייגמר האלבום שלו. ככה זה עם כל אלבום של ווטסון בשבילי, גם בחצר האחורית המצויה. הכל מואר בעולמו של ווטסון, גם כשהוא עצוב, ישנה איזושהי הילה שסובבת את הצלילים שהוא מפיק. היה קל לשים אותו במקום הראשון, אולי יותר מדי קל, ולכן הוא הגיע רק לפה. השניים אשר "ניצחו" את האלבום הביאו אפקט מחוספס יותר, לא הכל מושלם בממלכת האינדי, ולפעמים היופי נהיה יותר מדי לאוזן. האלבום האחרון של פטריק ווטסון המשיך את הקו הצבעוני של אלבומיו הקודמים, ובכל זאת אין שינוי מיוחד.

אבל מיוחד הוא נשאר.

מקום שני: The Walkmen – Heaven

השלישי ביולי היה יום רגיל, את המשמרת ביליתי בלסדר את החנות, לדבר עם לקוחות, אפילו למכור להם כמה ספרים. ואז פנינה (אחות ושותפה לדירה) התקשרה – כבר כמה זמן שחפרתי לה על הווקמן ואיך שלא גיליתי אותם עד עכשיו – ובאותו יום הייתה לה את הבשורה שלה חיכיתי ולא ציפיתי בכלל : הווקמן באים להופיע בארץ באוגוסט. אין דבר יותר מעודד מאשר להקה שמגיעה לארץ אחרי אלבום כמו "Heaven", אחרי שגילית ש"You and Me" זה האלבום הכי מרגש שמשום מה לא הקשבת לו עד השנה, ואחרי שהקפדת לרכוש את כל הדיסקוגרפיה בכמה חנויות בעולם. ההופעה הפכה להיות אחת מהחוויות המרגשות ביותר (לא כל יום המילטון לייטהאוזר מקדיש לך שיר, דאמיט אני מסרבת להפסיק להתלהב מזה!) והווקמן קיבלו אצלי כמה נקודות אקסטרה על המאמץ.
"Line by Line" היה השיר הראשון שהכניס אותי לתוך האלבום, אחריו בא "Song for Leigh" וכמובן שיר הנושא שגם כשהוא מצלצל בפעם האלף כשיש לפנינה הודעה, הוא עדיין מרגש בכל פעם. הפוסט-פאנק הפך כבר לנחלת העבר, ונשארנו קובץ של מעריצי ז'אנר שאולי איבד מתהילתו, אך לא מאיכותו ואורח חייו. "Heaven" הוא אלבום הרוק המלודי הטוב ביותר שיצא לי לשמוע השנה, הוא לא קשור למה שהיה בעשור הקודם, אך בכל זאת מרשה לנו להתנחם בכך שרלוונטיות לא מתבלה עם השנים.

~*~והמקום הראשון~*~הולך ל~*~Father John Misty – Fear Fun~*~

ג'וש טילמן, לשעבר מתופף של פליט פוקסז, הוא לא זר לסצינת הסולו. לפני שהצטרף לשועלים, הוא הוציא כמה וכמה אלבומים שנגעו בעיקר בפולק ובדיכאון. לאחר שנה מוצלחת מאוד עם האלבום השני של הלהקה ההיא, הוא החליט לעשות שינוי, לא רק בסטטוס שלו, אלא גם בצורת ההגשה שלו. לא עוד הבחור המדוכא עם הגיטרה, אלא מי שהוא מאמין קיים גם בחיים האמיתיים. ג'וש טילמן יצר לעצמו פרסונה חופשיה, היפית, מסטולית ובעיקר כיפית וקרא לעצמו פאת'ר ג'ון מיסטי. משמעות השם אינה ברורה, והיא לא באמת משנה, כי האלבום שהגיע תוך כדי התפנית מדבר את הבן אדם מספיק. האלבום "Fear Fun" הוא יומן מעבר של טילמן מסיאטל האפורה ללוס אנג'לס, מהמימד התלת-מימדי של החיים של כולנו למימד הרביעי – איפה שהחופש משתחרר בעזרת סמים, בחורות יפות ובעיקר אמנות.
את 2012 התחיל פאת'ר ג'ון מיסטי ביציאת הסינגל "Hollywood Forever Cemetery" וכבר אז סימן את קו המחשבה שלו – חופשי, מאושר וחסר עכבות. המילים רמזו על חוויות מיניות מופשטות, הקליפ היה הזוי, והסיפור המשיך עם "Nancy from Now On" שהציג לקנאיות שבינינו את בת זוגו של האמן, והמשיך את הקו החופשי. השיר, שהוא לטעמי החזק ביותר אלבום "This is Sally Hatchet", זכה לקליפ אלים במיוחד, שעל פי מיסטי, היה מבוסס על חלום ממש מוזר שהיה לו כמה ימים לפני הצילומים שלו. כל הסינגלים מלאי תאווה, המילים שנונות במיוחד, ובכל זאת המוזיקה נשארה רגועה – פולק-קאנטרי שלפעמים בועט (כמו בסינגל הראשון) ולרוב מלטף (במיוחד ב"O I Long to feel your arms around me").
את התואר של "אלבום השנה שלי" אני נותנת לאלבום הזה בעיקר בגלל השוני שהוא. הכתיבה התת-הכרתית של טילמן הזכירה לי ימים יפים של דילן עם גיטרה חשמלית. הלוק חסר הטיפוח והבגדים המחוררים מרוב שימוש החזירו אותי לאחת התקופות המרתקות של אמריקה והיא שנות השישים. תקופה של היפיות, חופש, אהבה וסגנון חיים שמורד בהלך הרוח שאי אפשר להכיר בלי להסתכל מהצד השני של קיר הזכוכית. טילמן הוביל אותי סוף סוף לקרוא את "הדבר" של קאמי. כמו "הפרברים" של ארקייד פייר, הוא הוביל אותי לחשוב אחרת על מה שאני מכירה בתור חיי שגרה, וגרם לי טיפה לקנא בכישרון – בקול, בשנינות ובעיקר באומץ להוציא את כל הקישקע החוצה אל העולם, גם אם רובו לא יודע שזה קיים. אז מה הייתה 2012? שנה של ג'וש טילמן, על כל גווניו, ותודה לו על כך.

לסיכום, שיר השנה שלי:

אחזור על הצרפתית שלי: פאק פאק פאק, זו הייתה שנה נהדרת. והיא עדיין לא נגמרה כי לא הקשבתי מספיק לניל יאנג החדש.

הלוואי והשנה הבאה תהיה חצי פורה ממה שהיה לנו השנה!
חן.

על אבודה וחמש מציאות – ההופעה של הווקמן בישראל

ב-29 ביוני 2012 הייתה לי שיחה קולחת ב"ווטאסאפ" עם חברתי הטובה, איילת. סיפרתי לה על עותק חתום של "Heaven", האלבום האחרון של להקת הווקמן, שעומד למכירה ב-Ebay. היא שאלה אותי אם יש מהדורה מיוחדת שמביאה אותם פיזית להופיע פה, ואני אמרתי לה, ואני מצטטת: "הם בחיים לא יגיעו לארץץץץץץ". החלטתי שהסיפור לא יסתיים עם צ' סופית, והיא הובילה אותי לכתוב מכתב אהבה ללהקה ולשלוח אותו להם בדוא"ל. ארבעה ימים אחר כך, הווקמן הודיעו שהם עומדים לבוא להופיע בישראל. הייאוש הפך לשמחה והשמחה הפכה למכתב נוסף, שבו הודיתי להם על המחשבה, ניסיתי להניא אותם מלקרוא מכתבים הקוראים להם לבטל את ההופעה והתנצלתי על אנוכיותי כשביקשתי שיבצעו את "I Lost you" מתוך האלבום "You and Me" – רגע קטן ומתוק של קתרזיס.

חודש וחצי עברו מאז, עברתי דירה, ניקיתי דירה, האולימפיאדה הגיעה, מייקל פלפס שבר שיא ולב קטן שלי, והזמן טס ל-14 לאוגוסט. ההתרגשות האמיתית הגיעה באותו יום כשפנטזתי על העליה של המילטון לייטהאוזר וחבריו לבמה. אותם שירים שליוו אותי בתקופה האחרונה, מילים שנתתי להם לדבר את מה שאני כאבתי, כולם הולכים להתנגן במועדון הבארבי בתל-אביב. המחשבות נדדו להן בעוד ניהלתי שיחות רכבת עם עמיחי ואיילת, הקדמנו בשעה, נשנשנו איזה חצי סנדביץ' ונכנסנו בהתרגשות עצומה אל תוך המועדון. אסטרטגיה מוקדמת כיוונה אותי לעמוד בשורה הראשונה, שמאלה מהאמצע, שמה ידעתי יעמדו לייטהאוזר ובן דודו, וולטר מרטין, שלמדתי להכיר ולאהוד מראיונות.

אט-אט המועדון התמלא, ובאחת-עשרה אפס אפס עלו הווקמן על הבמה בתל-אביב. פריטת הגיטרה של "Line by Line", כמו גלים המבשרים על בוא הסערה, ליוותה את לייטהאוזר. הוא העיף מבטים לכל מקום חוץ מהקהל, התפתל קצת יחד עם המיקרופון ולרגע הביט ישירות אל המצלמה שלי (בתמונה חשוכה במיוחד). כמה שניות אחר כך המבט נשכח, והקול הצרוד השיט את הבארבי לחוף יותר נחמד, בו משהו טוב התחיל. הריגוש נתן מקום גם לאנרגיות הפיזיות, ו-"Heaven" הגיע. שיר ההיאבקות הפרטי שלי, אותו אני מקדישה לאדם יקר שאפילו לא יודע על קיומו ובכל זאת הוא שר איתי אותו כל פעם מחדש. מלחמה פרטית משלי קיבלה צלם אנוש של סולן אשר מתייחס לכל מילה ברצינות המגיעה לה, ו-וריד אחד שמאיים להתפוצץ מעומק הנשמה שיוצאת ללייטהאוזר מהגרון.

מתנשא לגובה עצום, מנחית מכות עצומות יותר. המילטון לייטהאוזר

האנרגיה הגיעה גם מהכיוון של מאט באריק, על התופים, שלא בחל באמצעים כדי להפוך את הרצפה לטרמפולינה מקפיצה במיוחד. "Angela Surf City", "Love is Luck" ו-"Heartbreaker" המשיכו בקו הקצבי, ואז הגיע "We Can't be Beat". עיניי היו מרותקות למה שעבר על הבמה, וניסיתי גם לפתח את כישורי הצילום שלי, אבל בשיר הזה אוזניי ומבטיי הופנו לקהל. בשיר הזה הפכנו לקומונה, שרנו את המילים ואפילו ניסינו לא לזייף בקטעי ה"אוו". כל זה עד שהמילטון החליט לשחק איתנו קצת ולהאריך את ההברות עד קצה הנשימה והותיר את הקהל עם היכולת המפרגנת היחידה – למחוא כפיים ולהריע לסיבולת לב-ריאה שלו. זה בלתי אפשרי שלא לציין את נוכחותו הבימתית של סולן הלהקה, אי אפשר להסביר כזו עוצמה מספיק בשביל שאחד שלא חווה אותה יבין. אני לא ציפיתי לכזו רמה של אבסולוטיות מלייטהאוזר, וכל מה שהוא נתן מתוכו, מאחוריו ומצדדיו להופעה הזו.

הביצוע של "Blue as your Blood" היה מקסים, והיה יכול להיות אפילו יותר מוצלח אם היו שומעים את השירה של לייטהאוזר, "The Love you Love" המשיך להקפיץ למרות קשיי הסאונד של המקום וכך גם "Juveniles". כאשר הגיע תורם של השירים מ"You and Me", הלב קיווה לאותו שיר מהדוא"ל, אך חי בשלום כשאלה היו "On the Water" ו-"In the New Year" שנוגנו. הדרמה שהיא "You and Me" הושרשה טוב גם בגלי השמע בבארבי, ולייטהאוזר נתן את כל כולו לשיר – לצרחות, לרגיעות שאחר כך, וללהקה סביבו שניגנה במלוא הכוח. ואם בכוח עסקינן, "The Rat" הוכיח את כוחו בפעם המי יודע כמה והקהל היה באוויר. "All Hands and the Cook", אחד מהשירים החזקים ביותר של הלהקה, קבע את סיומה של ההופעה. החבר'ה נפנפו לשלום, אמרו תודה, והמקום החשיך. את אותם זמנים חשוכים השקעתי בצעקת השם של השיר הזה, נו, מהדוא"ל, לא התכוונתי לוותר בכזו קלות.

מחוייט ומדוגמן. וולטר מרטין על הבס

ההדרן היה מפתיע במיוחד, עם "Thinking of a Dream" האנרגטי מאותו אלבום של העכבר, הדרמה חזרה מ"You and Me" עם "Donde Esta la Playa" ו-"Four Provinces" ו"Woe is Me" נתן עוד קצת כבוד לאלבום המוערך "Lisbon". רגעי החשיכה עדיין לווו בצעקות "I Lost you" ואט אט נהפכו גם לקללות קלילות, שמצאו מקומן בלחישה באוזנה של איילת. ניסיתי להציץ לסטליסט ששכב תחת רגלו של פיט באוואר, למצוא איזה זרע של תקווה שיסיים את ההופעה הזו, והבחנתי בשמו של השיר האחרון. היה לו שם ארוך במיוחד, והפוך הוא נראה כמו מה שציפיתי לו. אחרי ש"Woe is Me" הסתיים, לקח ליטהאוזר את הגיטרה האקוסטית וצעק לעבר מרטין ובאוואר את שם השיר, והלב החל לעבוד שעות נוספות. חבורה של אנשים שעמדו במרחק מה ממני התחננו בפני לייטהאוזר לשיר אחר והוא התנצל באומרו כי בחורה מסוימת ביקשה שיר. בהתלהבות שלא ידועה לי, הרמתי את ידי כדי לשאת באשמה, לייטהאוזר בתמורה הביט והצביע לעברי ואמר באנגלית יפה "זה בשבילך". "This is for you". אני בחיים לא אשכח את זה.

לא עבר מספיק זמן בשביל שאצעק, וכבר החלה המנגינה של "I Lost You". הגוף רעד, ואיילת הייתה שם בשביל להחזיק אותו, הפנים בידיים, מחפשות את המתג שיכבה את החלום שמתגשם אל מול העיניים. אותם גלים שקטים מהשיר הראשון בהופעה הפכו לסערה של דמעות שנבעו מהלם, תודה, ובעיקר הרבה אהבה לכל הרגע שארך בסך הכל כמה דקות.

"So hang onto me
Hang onto me
The world's going round
And time's cutting out
The headlights are stinging all over the road
Throw me a rope
Throw me a rope"

בראש הדהדו רגעים שלמים של מפח נפש, של שיברון לב, של בכי מר שניחם אותו רק חבל אחד שנזרק ממילותיו של לייטהאוזר. את ההתפרצות של סוף השיר כבר צעקתי בלי חשבון לאף אחד. אחד השירים האהובים עליי נוגן, הוקדש ואני קיבלתי חיזוק חיובי עמיד במים ובתקווה גם בזמן. כשהוא נגמר, לא הספקתי להגיד אפילו תודה, והווקמן נעלמו מהבמה כאילו לא היו. הנשימה חזרה לקצב סטנדרטי רק לאחר כמה רגעים. עוד תמונה נצרבה בתאי הזיכרון העמוקים ביותר.

"I waited a long time
All for you
I waited a long time
I lost you"

ו(כמעט) כולם ביחד.

סך הכל שעה וחצי, זה לא היה מספיק. החבר'ה התעלמו מחומרים מהאלבום הראשון והסאונד היה מחפיר. לא שזה הצליח להעכיר את האווירה במקום. משורה ראשונה הרגשתי את החום מועבר גם מאלה האחרונות, ולפי תגובתם של חברי הלהקה, הוא לא חלף מעליהם. כיאה לכל הופעה, חיכינו בסבלנות לווקמנים שייצאו מחדר ההלבשה וגיליתי חמישה אנשים נחמדים, צנועים ופוטוגנים. הם ענו לכל שאלה, חתמו על כל עותק של דיסק שניתן להם, ובעיקר לא הפסיקו להודות על כך שהסכמנו לארח אותם. את התודה שלי אני מרגישה שלא אמרתי מספיק, אבל לפחות תמונה עם המילטון יצאה מזה. הערב הפך ממרגש לאחד בלתי נשכח, אשר החזיר אותי שנה אחורה לרגעים יפים עם אינטרפול בארץ. אם מה שדרוש זה עוד זמן של שנה בשביל שארגיש את אותו אושר מליל אמש, אם זה מה שדרוש בשביל שלילה שלם אבלה בשחרור שרירי הלחיים מחיוכים, אז אני מוכנה לחכות. וזה הזמן להודות לפלאג פרודקשן שאחראים להבאת הרגעים האלה אליי לזיכרון, ואת הלהקות הכל כך רלוונטיות וחשובות אל חיק הקהל הישראלי. זה היה ערב שלי, עם אנשים אהובים, איילת אהובה במיוחד והקדשה אחת שאזכור לעולמי עד.

עכשיו רק תזכירו לי, איך נאחזים בכזו הרגשה עילאית?

אני בחיוך גדול, המילטון לייטהאוזר בחיוך תמוה ואיילת באושר ועושר

הווקמן בבארבי, קיבוץ גלויות 52, תל אביב

תמוהה קצת, הכותרת. מילא, הזכרתי את המתחם של ההופעה, הבארבי. אבל את הכתובת? תמוה. ובכן, הבארבי הרגיש אתמול כמו קיבוץ. יותר מההופעה עצמה, שהייתה נפלאה, הקהל הוא שהפך אתמול את הבארבי למקום כל כך אינטימי, עוד יותר אינטימי מהרגיל. ראשית, הווקמן לא מילאו את כל הבארבי, אלא רק את חציו, לאחר ההרחבה שעבר. שנית, גם במרחב היחסית מצומצם הזה לא היה צפוף, ואף אחד לא דחף. אבל כשהתסכלתי מסביבי ראיתי שני דברים: האחד, הקהל נרגש בצורה בלתי רגילה. מכיר כל מילה, שר בתשוקה עם הלהקה, ומחזיר לה אהבה ענקית. שנית, וזה העיקר, בעיניי, הקהל היה, כאמור, מצומצם, ובאיזה שהוא מקום, כמעט כולם הכירו את כולם. כבר ראיתי הופעות שמלאות במכרים, אבל כאן זה היה מקרה קיצוני במיוחד. לכן, ההופעה הזו הרגישה כמו קיבוץ, אינטימי באמת. ויותר מזה – הוכיחה איזו קהילת מוזיקה אלטרנטיבית יש כאן, ועד כמה היא מדהימה באמת. ואת כל האהבה הזו, הפנים-קהילתית, מחברת המוזיקה, והפעם החיבור הזה היה הווקמן.

הווקמן איננה להקה סופר-מצליחה. בניגוד ללהקות כמו הסטרוקס ו Yeah Yeah Yeahs, הווקמן לא פרצו לקהל רחב יותר. הם נשארו בגבולות הגרעין הקשה של האלטרנטיב. עם זאת, בארץ, הם זכו להכרה נרחבת יחסית, כשהלהיט הכי גדול שלהם The Rat, היה שיר השנה של "הקצה", כשעוד שודרה בגלגל"צ. אבל בסוף, גם בארץ, הגיע בעיקר הגרעין הקשה של הקהילה, וכאמור, זה רק תרם להיותה מיוחדת באמת.

הלהקה עלתה בדיוק ב23:00, כפי שהוצהר, דיוק נדיר במחוזותינו. ההופעה נפתחה עם Line By Line השקט, מתוך האלבום האחרון והמעולה Heaven. פתיחה איטית, עם גיטרה שקטה בלבד. אחרי פתיחה של כדקה וחצי, נכנס קולו של הסולן הנפלא המילטון לייטהאוזר. סף ההתרגשות של הקהל גבוה במיוחד כבר בשלב הזה. הקהל היה עד כדי כך מדהים, שבמהלך ההופעה הסתכלתי יותר עליו מאשר על הבמה. אחרי השיר הראשון שפנה ישירות ללב, וויתר על הרגליים, הגיע שיר הנושא של האלבום החדש, עפ תיפוף נפלא וקצבי שהרים את הבארבי לאוויר.

כמה שירים הלאה, זיגזגה הלקה שוב לשיר מאוד שקט, שהוא גם אחד השיאים של ההופעה, We Can't Be Beat, השיר הפותח של האלבום החדש. גיטרה שקטה-שקטה, הרמוניות עדינות ונפלאות, ושירה סופר אינטימית. פשוט קטע יפהפה, מרגש. בין אם השירים שקטים ובין אם מלאים אנרגיה, הלהקה מבצעת אותם בצורה מושלמת, והקהל מגיב בהתאם, בהתרגשות, באהבה, ולהסתכל על זה מהצד נראה כמו קבוצת אנשים באמצע חוויה כמעט דתית.

השיא הבא של ההופעה, הוא כמובן The Rat, כאמור, הלהיט הכי גדול שלהם. ריף גיטרות מהיר, הבארבי כבר באוויר. התופים נכנסים בקצב והקהל בשמיים. ואז הוא מתחיל לשיר, עם הקול האדיר הזה. והקהל המדהים הזה צורח אותו את ההמנון. איזה קטע פנומנלי. איזה קהל נפלא. הווקמן ירדו מהבמה, ושבו אליה כמה דקות לאחר מכן.

הם נתנו הדרן של לא פחות מחמישה שירים. בניגוד להופעה, הוא נפתח בבום, עם קיר של גיטרות ותופים – Thinking of a Dream I Had. ההופעה הסתיימה בשיא נוסף, I Lost You, שיר שהם מבצעים באופן די נדיר, ובוצע כאן בעקבות בקשה במייל שנשלח ללהקה. את הסיפור הזה תוכלו לקרוא בבלוג כשחן תכתוב את הפוסט שלה על ההופעה. מכיוון שעמדתי לידה, הרגע הזה הפך לסופר מרגש, וסגר את ההופעה המרגשת ממילא הזו, לאושר צרוף.

כפי שפתחתי כך גם אסיים: ההופעה עצמה הייתה נהדרת, אבל מעל הכל, היא הראתה איזה קהל אלטרנטיבי מופלא יש כאן, כמה מדובר בקהילה אינטימית ואוהבת, ועל החיבור והאהבה שמוזיקה יכולה לחולל בין בני אדם.

קול קורע גיטרות מלטפות – סקירת האלבומים של הווקמן חלק ב'

אחרי שלושה אלבומים שהציבו את הווקמן במעמד אחת הלהקות המבטיחות מתקופת הפוסט-פאנק של ניו יורק, הלהקה הפכה את חברבורותיה. מגאראג' רוק עם קורט של פאנק, הם תיבלו את הכלים שלהם בנוסטלגיה והוסיפו מטעמים מסביב לעולם. הווקמנים נשארו עדיין בנתיב הרוק, אך לא פחדו לפזול אל אופקים אחרים. המהפך התחיל עם אלבום מחווה לאלבומו של ג'ון לנון עם הארי נילסון בשם "פוסיקאטס". מכאן, מנהרת הזמן המשיכה להסתובב לה על ציר עולמי, והלהקה שמה את עצמה על המסלול שהפריד אותה מכל הסטרוקס והאינטרפול שאליהם השתוותה.

אלבום רביעי: "You and Me"

מבחינתי האלבום הטוב ביותר של הלהקה, אולי זה בגלל שהוא הראשון שבאמת הכרתי, אולי בגלל שהווקמן ניסו לכתוב שירים גדולים יותר מבחינת דרמטית, וזה הצליח להם. אם באלבומים הראשונים הכלים היו נבדלו בצליליהם, ב"You and Me" הם מתנגחים אחד בשני. האלימות הרגשית במילותיו של לייטהאוזר נוטפת דם אדום אשר משחרר את השוורים בנו ובכל שאר חברי הלהקה. כשהסולן צווח, הכלים צורמים יותר אחד לשני, אך בו-זמנית גם משלימים את עצמם. אין מה לעשות, לאלבום מתוסבך מגיע הסבר מתוסבך. " זוהי חזרה אל המלחמה" מצהיר לייתהאוזר בשורה הפותחת את האלבום, "אבל לא הייתי עושה את זה בצורה אחרת". מזל.
הבס שמתחיל את "Donde Esta La Playa" ("איפה החוף" בספרדית) לא יכול לעמוד אל מול הגיטרה הצווחת, ב"On the Water" כלי המיתר עושים שולם ומשתלבים, אך עדיין לא מונעים את הסערה שמגיעה בסופו. הדם הנוטף הופך למשי, וקולו של הסולן רוקם סיפורים על נוף ואהבה ב"Canadian Girl" ו-"Red Moon", אך הרוחות לא נרגעות בשיא הדרמטי של "I Lost You". משיר לשיר, המתח מתעצם במילותיו של לייתהאוזר, אשר חובט בעצמו על אהבות אסורות, זכרונות ואבידות שכנראה לא ישובו. הכאב יוצר את השירים היפים ביותר, הווקמנים יצרו פצע צורב ויפהפה.
השירים החזקים באלבום: : כולם. באמת. אין רגע חלש – והשיר הכי יפה שלהם, "I Lost You" נמצא פה. כולי תקווה שהוא יהיה בהופעה.
ומה כן יהיה בהופעה? צפו ל"In the New Year", "On the Water", ואולי גם "Four Provinces" ו-"Canadian Girl".

אלבום חמישי: "Lisbon"

האלבום נקרא על שם עיר הבירה הפורטוגזית, שתושביה הפתיעו את הלהקה בחום והאהבה שקיבלו בהופעות שם (ישראל, יש לנו סיכוי!). חברי הלהקה הורידו הילוך, הדרמה המשיכה לבעבע איפהשהו בגבולות של מקסיקו וספרד, ובאולפן ההקלטות בארה"ב הרוחות שקטו. הגיטרות ירדו אל החוף לספוג קצת צבע כמו ב"Angela Surf City", והמוזיקה של הלהקה פסעה לה על הטיילת, פחות עצבנית, רמת המלנכוליה איפהשהו בשמיים, אך הלך הרוח רגוע הרבה יותר. המילים שטפו חופים יותר בוגרים ומחושבים, האהבה במרחק נגיעה אבל הבלבול עדיין חוגג. קולו של לייתהאוזר ירד בטונים, אך במקום להישאר על אותו ציר אוקטבי, הוא מרשה לעצמו לטייל למקומות מלודיים שמציגים פנים עוד יותר יפות למה שיוצא לו מהוריד הזה בצוואר.
השירים החזקים באלבום: הסיום הצנוע ביותר בקריירה של הווקמנים עם "Torch Song", "While I shovel the snow" ו-"Lisbon".
מה יהיה בהופעה? יהיה מרגש במיוחד עם "Blue as Your Blood". הקיץ הקליפורני יחדור למועדון עם "Angela Surf City", "Juvniels" ויש סיכוי גם ל"Stranded".

אלבום שישי: "Heaven"

האלבום אותו מקדמת הלהקה בסיבוב ההופעות הנוכחי, אחד מהטובים ביותר לשנת 2012, ובקריירה של הווקמנים נמצא במקום השני מבחינתי. את השירים הקליטים ביותר של הלהקה תמצאו פה, ואם תראו פה עילה לתביעה – האשימו את האבהות. החיים הפרטיים של חברי הלהקה אף פעם לא היו העיקר, אך "Heaven" מסמל שינוי בגישה. על עטיפת האלבום מפוזרות תמונות של חברי הלהקה עם נשותיהם והצאצאים, והשירים מזכירים ילדות של לחנים פשוטים והרמוניים. ואם כבר להתמחות בעסקי ההרמוניה אז למה לא להזמין את סולן הפליט פוקסז להראות להם מאיפה משתין הקול? רובין פקנולד יצא מהמערה במיוחד לכבוד הווקמן, ושר קולות רקע בכמה שירים באלבום.
האהבה כבר לא נושא של אדם בינו לבין עצמו, אלא בינו לבין ילדיו, ומה לעשות, גם המאזינים סופגים אותה. בגן עדן הווקמני האהבה אינה פנטזיה, ואינה מה שמפנטזים אותה, היא מזל, היא חברות, היא מסע מוזיקלי לא קל של חמישה חברים שכנראה לא מסכימים לשבוע מההשראה שעוטפת אותם. האלבום החדש הוא ספר הילדים הבוגר ביותר, ללא עלילה, רק ליטוף שזורם לו אל הלב הרגיש ושר לו שירי ערש.
השירים החזקים באלבום: הלקח שהוא "The Love You Love", הכישוף שהוא "The Witch" והגונדולה על מיתרים ב"No One Ever Sleeps"
מה יהיה בהופעה? כנראה שרוב ההופעה תהיה מושתתת על האלבום הזה, וזה הולך להיות כל כך מתוק. צפו לסינגלים – "Heaven", "Heartbreaker", "The Love You Love". יש סיכוי גדול גם ל"Line by Line", "We Can't be Beat" ו-"Love is Luck".

הבטחתי, אני מקיימת: פלייליסט שירי הלהקה שכנראה שיהיו בהופעה:

אפשר דרך פה, או דרך האתר של יוטיוב

קול קורע גיטרות קורעות – סקירת האלבומים של הווקמן חלק א'

יש כאלה שיגידו שהמילטון לייטהאוזר לא שר, שהוא צורח. אני אמרתי את זה לפני כמה חודשים, ואחרי היכרות מעמיקה עם ה-ישות שהיא מיתרי הקול של הבן אדם, אני מבינה שהוא הרבה יותר מזה. אתמול הגעתי למסקנה, לאחר מפגש עם איש יקר מאוד בחיי – שגם את זה צריך, את הצרחה הזו שמנטרלת את עצמך מהטעויות שלך וגורמת להסתכל על דברים יותר בפרופורציה. מילים בטונים גבוהים לעתים קרובות צורמות לאוזן ויביאו כל אחד לעמדת מגננה, אך לפעמים כדאי להסיר את החומות, לפרק כמה לבנים ולהקשיב. היום המישהו היקר הזה צעק עליי מילים לא נעימות, מתוך דאגה מוחלטת ואהבה, ופתאום מצאתי בי כוח לא להכות בחזרה אלא למצוא את המקום אליו הושיט את ידו לעזרה, ולתת לו לגדול. אז לייטהאוזר צועק, לעתים זה חודר יותר עמוק בדרך הזו.
כמה מפתיע, בדיוק אחרי המפגש, חיכה לי הזמריר ולהקתו במערכת של האוטו וצעקתי יחד איתו, אל עצמי. אנחנו אוהבים מוזיקה כי היא נוטה להתייחד איתנו, להבין את המקומות הכי צרים שלנו ולתת להם לחיות, אך יש במוזיקה גם מקום מעבר למרפא, יש בה גם מקום מלמד ואם מוצאים אותו, פתאום מודעים לדרך יפה יותר להתחנך ולגדול. מאחלת לכל אחד מישהו\משהו שיצעק עליו מדי פעם – אם זה בן אדם, חפץ, חיה או אמן חשובים, באמת, זה הדבר הכי טוב שקרה לי אתמול.

אמרתי המילטון לייטהאוזר? התכוונתי סקירת אלבומים של הווקמן. לפני חודש וחצי קיבלתי את האלבום הראשון של הלהקה הזו בעותק פיזי, זו הייתה מתנה מחברה טובה ש-ויתרה על הניסיון הבא להקשיב לו. ככה "ליסבון" נכנס לחיי, אבל שמתי אותו בצד לאחר הקשבה ראשונה ולא ממש משכנעת. חודש וחצי אחר כך, ועשרות הקשבות, אני נמצאת לפניכם עם ששה מארזים של ששה אלבומים מקסימים, כשכל אחד מיוחד בפני עצמו. האחד טוב, האחר טוב יותר, ועל זה אפרט בהמשך. בנוסף לסקירה, החלטתי להכין את המעריצים החדשים והישנים לקראת ההופעה ובכל אלבום יימצא פירוט של השירים שיש סיכוי שיושמעו במהלך ההופעה פה בישראל. פוסט הבא כבר יהיה פלייליסט מוכן, שהבטחתי לעמיחי ביום שהודיעה הלהקה על הגעתה.

קריאה נעימה!

חן.

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

אלבום ראשון: "Everyone who pretended to like me is Gone"

המילטון לייטהאוזר ו-וולטר מרטין הודו בריאיון שהם אינם אנשים עצובים כמו בשירים שהם הוציאו. שם האלבום הזה הוא תוצאה של בדיחה בין חברי הלהקה לגבי רחמים עצמיים, ומשום מה זה לא נשמע ככה בכל האלבום. לאחר שהתפרקו להקות האם של ה-ווקמן, החליטו החמישייה פה אחד כי הסאונד הראשוני של הלהקה יהיה מושתת על פסנתר. פשוטו כריגושו. הרצועות הראשונות הן הפרולוג למה שהיה הקו שהנחה את הווקמן בהמשך דרכם, וזה מסלול הגיטרות כפי שאפשר לשמוע ב-"Wake Up" ו-"French Vacation". מהשיר "The Blizzard of 96", אחת השאריות מהלהקות הקודמות, אפשר לשמוע את הקלידים מנחים את הכלים האחרים. קולו של לייתהאוזר לא מתנצל ולא נרגע, ומאחוריו הקלידים, לפעמים מתלווים אליהם התופים כמו ב"Roll Down the Line" ולפעמים הצליל המתוק של הפסנתר מדגדג את האוזן בעליצות כמו ב"We've Been Had". מגזינים מכנים את האלבום כמייצג את הסאונד של הלהקה, אך אני לא מצליחה להסכים עם זה. בכל זאת, עם התחלות כאלה לא מתווכחים, רק שמים את הראש על מצב ניוטרל ומתרעננים עם קולות הקיץ הניו-יורקי הבוסריים של הלהקה.
השירים החזקים באלבום:: הם "Wake Up", "Everyone Who Pretended to Like me is Gone", "We've Been Had" ו-"Stop Talking"
מה יהיה בהופעה?: הלהקה דבקה יותר בהווה מאשר בעבר, ולכן אפשר לצפות אולי לשיר אחד מתוך האלבום וכנראה שהוא יהיה "We've Been Had".

אלבום שני: "Bows and Arrows"

הקלידים נשארו, הגיטרות תפסו יותר מרחב באוויר ובעוצמה. כן, יש פה את "The Rat" האהוד על ידי כמעט כל חובב אינדי מצוי, אבל זה ממש אבל ממש לא הצד החזק ביותר של האלבום. הסינגל, שמצא עצמו במקומות גבוהים מאוד במצעדי שנה\עשור\מחזור הוא השיר הכי רוקיסטי בהיסטוריה של הלהקה, שדוגלת יותר בשירים פחות קצביים. "The Rat" הוא בעצם ניסוי של מאט באריק המתופף ופול מארון הגיטריסט, בו הם בדקו כמה מהר הם מסוגלים לנגן, מסתבר שמהר מאוד. חוץ מהשיר הזה, "Little House of Savages" ו-"Thinking of a Dream" (שלדעתי מגיע לרמת העוצמה של "The Rat") – האלבום "Bows and Arrows" מרעיף את אהבתו דווקא לשירים הנוגים של פעם, לרוי אורביסון, לרולינג סטונז ולמאנקיז. "No Christmas While I'm Talking" הוא שיר הנהיגה הלילי האולטימטיבי, "138th Street" הוא הבלדה לגיטריסט המורכב ו-"New Year's Eve" נשמע כמו טום וייטס בימים יותר צלולים (שאף פעם לא היו או יהיו), במועדון ג'אז קטן ועגמומי. הבוסר גדל לאכול אבות באלבום השני של הווקמן, הוא שוקע לאט ולוקח זמן להכיר אותו באמת, וכמו כל תהליך של הפנמה – הוא מוצא את עצמו בהיכל הזיכרון הרגשי.
השירים החזקים באלבום: נו, ברור ש"The Rat", אבל חוץ ממנו יש את "Thinking of a Dream", "Hang on Siobhan" ו-No Christmas While I'm Talking"
מה יהיה בהופעה?: העכבר ייצא מהחור, לא לדאוג. חוץ מזה יש סיכוי גדול ל"138th Street" וקטן ל"Hang on Siobhan"

אלבום שלישי: "A Hundred Miles Off"

הווקמנים היו מעדיפים לשכוח מהאלבום הזה, ופיטר באוואר אף טען שלדעתו יש בערך חמישה אנשים שהיו מתקרבים כמה מיילים יותר לאלבום. כנראה שאני אחת מהם. "A Hundred Miles Off" נחשב על ידי מבקרים וחברי הלהקה עצמם בתור הנפילה הגדולה שלהם, מן מסע פזיז מדי לאולפן ההקלטות שלא הניב פירות מספיק בשלים. את חוסר הסבלנות אפשר לשמוע, אך בכל זאת ששת השירים הראשונים שומרים על מידה של קוהרנטיות במעבר ביניהם. הבלאגן מתחיל ב"(Don't get me down (Come on Over Her" שלא מובן מה הקשר שלו ליצירה כולה. "This Job is Killing Me" בעל הטייטל מעורר ההזדהות קיבל גם גיטרות פאנקיסטיות מפוצצות, ו-"Always After You" הוא הפאנק שדווקא אינו זורם. מזל שיש את הסיומת המקסימה עם השיר "Another One Goes By" – עוד בלדה אשר עושה טיזינג מטורף לקראת האלבום הבא. היצירה השלישית במספר יכלה ליפול בקלות בלעדי ששת השירים הראשונים, בלעדי הגיטרות האלה שנקרעות בין הגלשנים בים לבין המוסך הקטן אותו מנסים להפיל בעזרת דיסטורשנים חמצמצים, ובלי "All Hands and the Cook" אין ממש פשר לכל העניין – אבל מה לעשות, הם שם. האלבום באמת החלש מכל רשימת האלבומים, אבל אם זה נחשב חלש…
השירים החזקים באלבום: אם לא שמעתם עדיין את "All Hands and the Cook", תרשו לעצמכם לעשות לכם את היום. יש גם את "Danny's at the Wedding" ו-"Lost in Boston"
מה יהיה בהופעה?: סיכוי גבוה במיוחד ל"All Hands.." ועוד סיכויון ל"Louisiana" הפותח, אבל אם עבר זה לא שם המשחק של הווקמנים, את השירים מהאלבום הזה נראה שהם מעדיפים לקבור עמוק בתהומות הנשייה.

פוסט הבא: שלושת האלבומים הבאים ופלייליסט.

סופ"ש נעים!

מתחילים ללכת מכאן – לפני שהיו ווקמן

כפי שאיימתי, המסע להופעה של להקת דה ווקמן ב-14 באוגוסט בישראל לא יעבור בלי הדרכה שלי.

חבר'ה, תנו בראש, אני אתן בקלידים. הווקמן בתחילת דרכם.

אחרי הרמן הסה, והשיר שהתחיל הכל, הגיע הזמן לבוסר האמיתי – והוא הדרך שעשו הווקמנים לפני שהקימו את הלהקה. הסיפור מתחיל בעיר בירה שלא ידעה עדיין בוש ג'וניור או אובמה – בשנות ה-90 וושינגטון גידלה שלושה בנים בשם פול מארון, מאט באריק ו-וולטר מרטין. הראשון התעניין בגיטרות, השני למד את מלאכת הכאת התופים והשלישי התמחה בנגינה על הקלידים. ביחד עם עוד שני חברים הם הקימו את להקת "Jonathan Fire*Eater", להקת רוק שחזרה לימים של ג'ים מוריסון וקלידים מאורגני טריפים, ועמדה לפרוץ בעולם האינדי האמריקאי. בימי הקולג', עברו חברי הלהקה לניו יורק ושם חיפשו את התהילה, הם הקליטו איפי בשם "Tremble Under Boom Lights" ואיתו יצאו לחמם להקות כמו בלר ופאלפ בסיבוב ההופעות שלהם בארצות הברית. לא עבר זמן רב, והם הוציאו אלבום שלם בשם "Wolf Songs for Lambs" – אבל ההצלחה עלתה להם לראש, והם החליטו להתפרק. מארון, באריק ומרטין לקחו את הוינטג' שהיה להם ביד, וחיפשו להם חברים אחרים שמאמינים ברוק של שנים עברו – והפלא ופלא, באמת היו כאלה.

במרחק של שמונה שעות וחצי מעיר הבירה, בבוסטון מסצ'וסטס, פיטר באוואר והמילטון לייתהאוזר – אחד בסיסט והשני גיטריסט עם קול גדול, ישבו להם בבית הספר היסודי וחלמו על הלהקה שתביא אותם לחלוק את הכישרון של רוי אורביסון והרולינג סטונס אותם כל כך העריצו. יחד עם עוד שלושה חברים, הקימו באוואר ולייתהאוזר להקה בשם "The Recoys" שגם נאחזה בעבר הרחוק ושילבה את המוזיקה הישנה עם הלכלוך של גורדי השחקים של ניו-יורק. איפי אחד הספיק להם בשביל להבין שזה פשוט לא זה. אז השניים גיטריסטים ישבו בצד הכביש, פטפטו בקול גדול, ופגשו את שלישיית הוינטג' מהפיסקה הקודמת. הם ארזו איתם שירים כמו "The Blizzard of 96" ו-"That's the Punchline" ופנו לדרך חדשה.

פול מארון, מאט באריק, וולטר מרטין, פיטר באוואר והמילטון לייתהאוזר נפגשו בשנת 2000 והקימו את להקת "The Walkmen" ועם מעט הכסף שנשאר ללהקה מימי "Jonathan Fire*Eater", הם ניסו את מזלם בעולם האלטרנטיבי האמריקאי. באריק, מרטין ובאוואר הביאו את הסאונד של "הדלתות", באוואר ולייתהאוזר הביאו את החספוס שלמדו מהעיר הגדולה וביחד חיברו מלודיות מתוקות שמזכירות שמלות פרחוניות בצבע מסטיק ושילבו אותם עם חליפות טוקסידו מהודרות של אנשי העסקים בוול סטריט. בשפה שהיא לא קסטרואית: הם עשו רוק ישן-חדש. 12 שנים עברו והיום הם אחת החבורות המוזיקליות המוערכות בעולם האינדי, 12 שנים שהם לא מסכימים אחד עם השני ובכל זאת הם מצליחים להוציא אלבום כל שנתיים, ומה שהסתבר לי בחודשים האחרונים – שכל אלבום הוא אוצר לא קטן.

(למעלה: אחד השירים שלא שרדו את "The Recoys" אבל קיבלו טיפול מקיף על ידי ההרכב החדש באלבומם הראשון)
פעם הבאה תתחיל סקירת האלבומים. כי בשביל מה רכשתי (כמעט) את כולם?

עד אז, המשך שבוע מקסים

חן.

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: