אנטי-שביל-הבריחה (חלק ה') – אל הסיוטים

(הערת הכותבת: כוונתי הייתה לכתוב פוסט על מוזיקה ובמקום יצא לי זר מילים עטוף בסרט אקטואלי, מי שמעונין רק במוזיקה מוזמן רק להקשיב ולא לקרוא, יש פה אחלה מוזיקה.)

אפקט אודיטורי – נא ללחוץ על פליי:

פוסט זה נכתב בעקבות שני דברים –

  1. צפייה בפרק של באפי ציידת הערפדים, עונה ראשונה פרק 10 – באפי, ג'יילס, ווילו וזנדר נאבקים בעוד תופעה שמשתלטת על סאנידייל. ילד הנמצא בתרדמת מלאת סיוטים, משרה את אותם פחדים גם על שאר תושבי העיירה והדמויות נאלצות להתמודד עם הפחדים הכי גדולים שלהן. הפרק הציג כמה מהפחדים האישיים שלי: ליצנים, להיקבר בעודי חיה ופחד שאף פעם לא חלמתי עליו וזה לשכוח איך לקרוא. בבוקר קמתי לגלות הודעה בוואטסאפ בקבוצה של אנשי המשרד שלי.
  2. בהודעה נכתבו סיפורי אימה על "סכנה קיומית [לישראל] לראשונה מאז מלחמת השחרור", על מה היה קורה אילו שלושת הנערים המסכנים (איל, נפתלי וגלעד) לא היו נרצחים, אילו מבצע "צוק איתן" לא היה יוצא לדרך, וחיילי צה"ל לא היו מוצאים את המנהרות המפורסמות של חמאס. על פיגועי שנאה שהיו אמורים להתבצע דרך אותן מנהרות, על טבח המוני ביהודים במהלך ארוחת חג, ערב ראש השנה, ועוד ועוד עוד.

בעודי מנסה להדחיק את הסיפורים האלה, המוח התעורר לחשוב על אותן מנהרות אותן צה"ל תר כדי להרוס, ואז נזכרתי מהו הסיוט הגדול ביותר שלי. בסדרת חלומות שאני לא מעזה לשכוח, אני הולכת בשדה פתוח וחשוך, אני יודעת שביין להבות אש ורודה עומדת לפגוש שטן העוטה מסכה מפחידה במיוחד שאינני יודעת איך היא נראית, ולמרות שהלא-נודע מרתיע אותי, אני ממשיכה משום מה ללכת בלי להסתכל אחורה. במהלך יום העבודה יצאתי להפסקה, התיישבתי בצידי הבניין בו אני עובדת וגבר בי החשק להקשיב למנגינה למעלה. צלילי כלי המיתר משכו אותי ללבוש מדי צבא הגנה לישראל, אפוד וקסדה, ה-M16 בידיי והמפקד אומר לי שזה הזמן לעשות את מה שאימנו אותי זמן מה לעשות. כשג'ון קרוסבי סיים את מלאכתו והרצועה נגמרה, עברתי להקשיב ל-Natural Snow Buildings ואלבומם "The Night Country".

את כלי המיתר של  Vast החליפו צלילי מה שמגדירים כפולק פסיכדלי עם השפעות פוסט-רוק. צלילי אמביאנט אפלים גרמו לי להסתכל על הרחוב, לראות בחורה המנסה לתפוס נהג מונית שיסכים להעלות גם את אופניה ובו-זמנית להתחיל ללכת באותה מערה. בתוך המיתרים המונוטונים של הרצועות הראשונות הלכתי באחת המנהרות החשוכות, כשאני שומעת את צלילי צעדיי ואלה שמלפניי ומאחוריי, בידיעה שבסוף צופן לי הקץ האולטימטיבי אך אין לי לאן לברוח. אם אעיז להסתכל אחורה, אם חס וחלילה אסובב את גבי ואסתכל אל האור מאחוריי ואברח אליו, אני אעשה טעות שאולי תעלה לי באותו "מחיר" אותו אשלם אם אמשיך קדימה. את השד מהסיוט שלי מחליף מחבל מן המעשיות שאיני יודעת עד כמה נכונות הן ואין לי מושג איזו מסכה הוא יעטה עליו.

אני מפסיקה את המחשבה המבעיתה ורואה את החדר שלי מולי, מסתבר לי פתאום שדרך האלבום הזה, ששמעתי אותו גם בנסיעה חזרה לדירה, חייתי את הפחד הזה. גם בזמן צפייה בסניף חדש של קופיקס שנפתח בדיזנגוף או מחשבות על אם אני צריכה או לא צריכה חלב, חייתי בעזה פרי דמיוני. זו לא מציאות, זה שיגעון, מנה טרופה של מה שסיפורים יכולים לעשות לאנשים. כלי המיתר של האלבום הופכים אט אט לקלידים, טפטופים שמרדדים את הסיוט והופכים אותו למשחק. במקום מנהרות, אני הנסיך הפרסי ואני צריכה לעבור דרך מרתפים חשוכים כדי להציל את הנסיכה מג'פאר הרשע. קולות פעמוני הרוח גורמים לי לנסות להבין מה עובר בראשם של חיילי צה"ל, ילדים בני 18,19,20, כשהם מקבלים את הפקודה לרדת אל אותן מנהרות הטומנות בתוכן בעיקר את סופם. בתוך החנק שנושב מתחת לאדמה איך אפשר להמשיך לצעוד כשרק דבר אחד מחכה בצד השני – הלא-נודע?

למרות הקונוטציות השליליות מהאלבום הזה, אני ממשיכה להקשיב לו גם עכשיו, אחרי שהעזתי להסתכל אחורה במנהרה ולשוב לאוויר החם של תל אביב, כי אין מוזיקה כמו מוזיקה שמבינה את המצב הנפשי של אותו הרגע. הוואטסאפ והרשתות החברתיות הוכיחו לי בפעם המי יודע כמה, שמעבר להיותן משכינות ערכים של שיתוף ואיך לא – חברות, הן גם משלשלות מתחת לרגלינו בוץ טובעני של פחד ושנאה. סיפורים שורצים במשקלים קטנים של כמה קילובייטים והם שוקלים הרבה יותר כשמישהו קורא אותם ומעביר אותן לתודעה שלו. חבל לי קצת הצמד הפריזאי, שלקחתי אותם איתי לעולמה האפל של ישראל, אך הם היו לי חבר מבין היום, ועל כן יש מן התודה.

פעם שלישית שאני שומעת את האלבום, כבר הגעתי לנגיעות הפולק שחוזרות על עצמן ולאט משאירות את חותמן בלב המוזיקלי שלי, ואני לא מאמינה שהגעתי לידי מחשבות כמו אילו היום. גם בימיי כטכנאית בבסיס שייטת 13, כשמדיי ידעו את זיעת מלחמת לבנון השנייה, לא שמתי את עצמי בנעלי הלוחמים כמו היום, כמו במלחמה הזו שמורגשת הרבה יותר מבעבר. רצח שלושת הנערים ומבצע "צוק איתן" הינם מיוחדים בגלל המחלוקות הרבות הם חשפו לעיני כל – הרשתות החברתיות שאיפשרו לכל אחד להביע דעתו וגם לקבל על הראש אחר כך, הביקורות והתמיכות מאנשים בחו"ל, פיד שלם של פייסבוק שהיה כאוס של הסתכלויות על מציאות אחת שיש בה אמת אחת ויחידה והיא כאב.

בכל אזעקה ישנו זיק של טירוף שמתעורר בי, דאגה בלתי נשלטת לגורלי האישי, לגורל משפחתי וחבריי ולגורל המדינה הזו, שמתחת לחזות המאוחדת היא מתפוררת. זו כבר לא המוזיקה שמדברת אלא הפחד הזה מהלא-נודע, מהעובדה שאין לדעת מתי זה ייגמר, ואם זה ייגמר מתי יחזור להעיב על הלב?  לכל מלחמה יש קורבנות: גופות של אנשים טריים מדי, נפגעי מלחמה אשר חזו ביותר מדי ונפגעי חרדה שגם אם המלחמה לא נוגעת בהם פיזית, הם רואים אותה ומפחדים ממנה. ומה עושים כל השאר? מפזרים סיפורים על מנהרות, מזהירים מפני פיגוע, מפרסמים קליפים של התקפות משני הצדדים. איך שורדים כזה דבר?

זה לא היה פוסט בריחה, אני מודה באשמה, עמכם הסליחה.

אאחל לנו תקופות של שקט, ופחד שיחיה רק מול מסכי קולנוע ושרה מישל גלר.

בינתיים כל מה שנשאר הוא להיאחז באנשים שיש, וגם במוזיקה, מבינה ככל שתהיה.

חזק ואמץ עד כמה שאפשר,

חן

מודעות פרסומת

תיאטרון חושים

עוד לילה לבן הביא אותי לפשפש בדברים שלא מגיעים אליהם בשעות האור. בזיק של זיכרון החזיר אותי לאתר Fanfiction.net, אתר בו מעריצים של סרטים\סדרות\ספרים היו כותבים סיפורי פנטזיה מעבר לעלילה המרכזית של הסיפור. באתר הזה כתבתי שני סיפורים, האחד על סמולוויל, והשני על סדרת אנימה בשם "X". מכיוון שהייתי צריכה סם הרדמה למחשבות שלא נתנו לי לישון בלילה האחרון, פניתי לסיפור על "X" והרגשתי שאני קוראת סיפור שנכתב על ידי מישהו אחר. שכחתי מהצד הזה בי, הצד שהולך אל מעבר לקו ההיגיון ונותן לעצמו להיפתח גם ללא נודע. הנוסטלגיה היכתה בפעם המי יודע כמה כאשר באחד מהפרקים שילבתי מילים של השיר "Touched" של להקה בשם VAST (Visual, Audio, Sensory, Theater), ומרגע שהתעוררתי היום, איני מצליחה להרפות מהם. עכשיו הגיע הזמן לכתוב:

אז מי אלה VAST? הם זה בעצם בן אדם אחד שבא מערבות טקסס בשם ג'ון קרוסבי – הבחור בתמונה למעלה והמוח מאחורי הכל. מה הם עשו? אינדסטריאל אפשר להגיד, מן רוק של אוונסנס עם יותר נשמה וגות'. הלהקה סיפקה את היצר האלטרנטיבי שבי, ובזמן שכולם סגדו לאיימי לי, אני היללתי יותר את דמותו של קרוסבי, שלא היסס לשיר על הדברים המלוכלכים ביותר שיכולים להיכנס לאוזן של נערה צעירה בת 17. מילים על סקס, אלימות, וכל אסוציאציה של מזוכיזם ודם העבירו לי את השנה האחרונה בתיכון. רגשות של נחיתות וזרות שכל אחד מאיתנו חושב שהוא עובר בגיל העשרה קיבלו את הכתף התומכת, הכביכול דיכאון כבש כל עצב בגוף, אבל נראה לי שיצאתי מזה בסדר.

אחרי שלושה פרוייקטים אפלים למדי, ג'ון קרוסבי החליט למתן את הפרסונה הקיצונית שלו, ולהוסיף רוך למוזיקה שהוא יצר. את הלכלוך הוא ניקה עם תרכיז של רומנטיקה,את תמונות הזוועה שהוא צייר עם מילותיו הוא הפך לדימויים מעולם האגדות והמוזיקה גם היא לקחה כיוון מעודן יותר. התפנית החדשה גולמה כולה באלבום "April", שנשאר איתי עד היום. אם באלבומיו הראשונים השתמש בקולות האפלים הסטנדרטיים: מן הארה קרישנה שבטי מהגיהנום כמו ב"Dirty Hole" וקולות גריגוריאנים ב"I'm Dying", בחומרים המאוחרים יותר הסתפק קרוסבי בקול המיוחד שלו, בלי עזרים מבחוץ.

כמו התהפוכות שעבר קרוסבי ביצירה שלו, ככה גם אני המשכתי הלאה והתבגרתי לעולם של גיטרות שלא צריכות את הפוזה האפלה בשביל להיכנס ללב של אנשים, אבל היום הוא הוכיח שהמוזיקה שלו עוד נשארה באיזהשהו תא במוח, אם לא בעורק המחבר ללב. קרוסבי הכיר לי את הצד האפל ביותר של מוזיקת נעורים, המחיז לי את המוות וגרם לי להרגיש מגניבה לכמה דקות. עכשיו טום וייטס אחראי במחלקה הזו.

אשאיר אתכם עם כמה טעימות שיכולות להתאים גם למתוסבכים פחות,
שיהיה המשך שבוע מקסים,
חן.


%d בלוגרים אהבו את זה: