קול קורע גיטרות מלטפות – סקירת האלבומים של הווקמן חלק ב'

אחרי שלושה אלבומים שהציבו את הווקמן במעמד אחת הלהקות המבטיחות מתקופת הפוסט-פאנק של ניו יורק, הלהקה הפכה את חברבורותיה. מגאראג' רוק עם קורט של פאנק, הם תיבלו את הכלים שלהם בנוסטלגיה והוסיפו מטעמים מסביב לעולם. הווקמנים נשארו עדיין בנתיב הרוק, אך לא פחדו לפזול אל אופקים אחרים. המהפך התחיל עם אלבום מחווה לאלבומו של ג'ון לנון עם הארי נילסון בשם "פוסיקאטס". מכאן, מנהרת הזמן המשיכה להסתובב לה על ציר עולמי, והלהקה שמה את עצמה על המסלול שהפריד אותה מכל הסטרוקס והאינטרפול שאליהם השתוותה.

אלבום רביעי: "You and Me"

מבחינתי האלבום הטוב ביותר של הלהקה, אולי זה בגלל שהוא הראשון שבאמת הכרתי, אולי בגלל שהווקמן ניסו לכתוב שירים גדולים יותר מבחינת דרמטית, וזה הצליח להם. אם באלבומים הראשונים הכלים היו נבדלו בצליליהם, ב"You and Me" הם מתנגחים אחד בשני. האלימות הרגשית במילותיו של לייטהאוזר נוטפת דם אדום אשר משחרר את השוורים בנו ובכל שאר חברי הלהקה. כשהסולן צווח, הכלים צורמים יותר אחד לשני, אך בו-זמנית גם משלימים את עצמם. אין מה לעשות, לאלבום מתוסבך מגיע הסבר מתוסבך. " זוהי חזרה אל המלחמה" מצהיר לייתהאוזר בשורה הפותחת את האלבום, "אבל לא הייתי עושה את זה בצורה אחרת". מזל.
הבס שמתחיל את "Donde Esta La Playa" ("איפה החוף" בספרדית) לא יכול לעמוד אל מול הגיטרה הצווחת, ב"On the Water" כלי המיתר עושים שולם ומשתלבים, אך עדיין לא מונעים את הסערה שמגיעה בסופו. הדם הנוטף הופך למשי, וקולו של הסולן רוקם סיפורים על נוף ואהבה ב"Canadian Girl" ו-"Red Moon", אך הרוחות לא נרגעות בשיא הדרמטי של "I Lost You". משיר לשיר, המתח מתעצם במילותיו של לייתהאוזר, אשר חובט בעצמו על אהבות אסורות, זכרונות ואבידות שכנראה לא ישובו. הכאב יוצר את השירים היפים ביותר, הווקמנים יצרו פצע צורב ויפהפה.
השירים החזקים באלבום: : כולם. באמת. אין רגע חלש – והשיר הכי יפה שלהם, "I Lost You" נמצא פה. כולי תקווה שהוא יהיה בהופעה.
ומה כן יהיה בהופעה? צפו ל"In the New Year", "On the Water", ואולי גם "Four Provinces" ו-"Canadian Girl".

אלבום חמישי: "Lisbon"

האלבום נקרא על שם עיר הבירה הפורטוגזית, שתושביה הפתיעו את הלהקה בחום והאהבה שקיבלו בהופעות שם (ישראל, יש לנו סיכוי!). חברי הלהקה הורידו הילוך, הדרמה המשיכה לבעבע איפהשהו בגבולות של מקסיקו וספרד, ובאולפן ההקלטות בארה"ב הרוחות שקטו. הגיטרות ירדו אל החוף לספוג קצת צבע כמו ב"Angela Surf City", והמוזיקה של הלהקה פסעה לה על הטיילת, פחות עצבנית, רמת המלנכוליה איפהשהו בשמיים, אך הלך הרוח רגוע הרבה יותר. המילים שטפו חופים יותר בוגרים ומחושבים, האהבה במרחק נגיעה אבל הבלבול עדיין חוגג. קולו של לייתהאוזר ירד בטונים, אך במקום להישאר על אותו ציר אוקטבי, הוא מרשה לעצמו לטייל למקומות מלודיים שמציגים פנים עוד יותר יפות למה שיוצא לו מהוריד הזה בצוואר.
השירים החזקים באלבום: הסיום הצנוע ביותר בקריירה של הווקמנים עם "Torch Song", "While I shovel the snow" ו-"Lisbon".
מה יהיה בהופעה? יהיה מרגש במיוחד עם "Blue as Your Blood". הקיץ הקליפורני יחדור למועדון עם "Angela Surf City", "Juvniels" ויש סיכוי גם ל"Stranded".

אלבום שישי: "Heaven"

האלבום אותו מקדמת הלהקה בסיבוב ההופעות הנוכחי, אחד מהטובים ביותר לשנת 2012, ובקריירה של הווקמנים נמצא במקום השני מבחינתי. את השירים הקליטים ביותר של הלהקה תמצאו פה, ואם תראו פה עילה לתביעה – האשימו את האבהות. החיים הפרטיים של חברי הלהקה אף פעם לא היו העיקר, אך "Heaven" מסמל שינוי בגישה. על עטיפת האלבום מפוזרות תמונות של חברי הלהקה עם נשותיהם והצאצאים, והשירים מזכירים ילדות של לחנים פשוטים והרמוניים. ואם כבר להתמחות בעסקי ההרמוניה אז למה לא להזמין את סולן הפליט פוקסז להראות להם מאיפה משתין הקול? רובין פקנולד יצא מהמערה במיוחד לכבוד הווקמן, ושר קולות רקע בכמה שירים באלבום.
האהבה כבר לא נושא של אדם בינו לבין עצמו, אלא בינו לבין ילדיו, ומה לעשות, גם המאזינים סופגים אותה. בגן עדן הווקמני האהבה אינה פנטזיה, ואינה מה שמפנטזים אותה, היא מזל, היא חברות, היא מסע מוזיקלי לא קל של חמישה חברים שכנראה לא מסכימים לשבוע מההשראה שעוטפת אותם. האלבום החדש הוא ספר הילדים הבוגר ביותר, ללא עלילה, רק ליטוף שזורם לו אל הלב הרגיש ושר לו שירי ערש.
השירים החזקים באלבום: הלקח שהוא "The Love You Love", הכישוף שהוא "The Witch" והגונדולה על מיתרים ב"No One Ever Sleeps"
מה יהיה בהופעה? כנראה שרוב ההופעה תהיה מושתתת על האלבום הזה, וזה הולך להיות כל כך מתוק. צפו לסינגלים – "Heaven", "Heartbreaker", "The Love You Love". יש סיכוי גדול גם ל"Line by Line", "We Can't be Beat" ו-"Love is Luck".

הבטחתי, אני מקיימת: פלייליסט שירי הלהקה שכנראה שיהיו בהופעה:

אפשר דרך פה, או דרך האתר של יוטיוב

מודעות פרסומת

המצאת הבדידות

התעוררתי מחלום ממש טוב הבוקר. הוא היה כל כך מציאותי, שכאשר התעוררתי הייתי בטוחה שזה כבר יום רביעי. עברתי בחלום חלק ממה שהיה צפוי לי היום – את משמרת הבוקר בחנות הספרים, אפילו שוחחתי קלות עם הבוסית שלי על מה שהיה כל כך טוב בחלום, בערב התבוננתי בנוף שמזכיר יותר את לילותיהם של ברנדה ודילן מ"בברלי הילס 90210" במצפה על לוס אנג'לס, ובאמצע התגלה לי מכתב שגרם לי להרגיש שאני לא בודדה יותר. כשפקחתי את עיניי, ניסיתי להיזכר במה שהיה כתוב על פיסת הנייר – אך לא היה במה להיזכר. למען אתנחתא קומית הייתי שמה פה איזה ציור של "Forever Alone", אבל אימנע מכך.

על המכתב בחלום חתם לי מישהו מעולם שהוא לא שלי, כל מה שהביא לחלום הזה נחתם על ידי חבורה יותר נגישה בשם "The Walkmen", או בעברית צחה: ווקמן. כמה שנים לפני כן, בעידן של פוסט-פאנק ואינטרפול, המליצו לי על הווקמן – אמרו שאין מצב שאוהבים להקות של גיטרות בלי להקשיב לחומרי הלהקה. אני התעקשתי שדווקא יש מצב, הסולן צרח לי מדי באוזן והגיטרות קרעו לי שבלולים שרצו כאלה אבל של ג'ק וייט ודניאל קסלר. אך כל התכחשות סופה להתאבסס אצלי איפהשהו בגוף ולגמור אותי, ותורם של הווקמן איחר להגיע דווקא לפני כמה שבועות.

האלבום "You and Me" שכב אצלי באייפוד כמה חודשים טובים רק בשביל שיר אחד, עד שהחלטתי שהגיע הזמן להעביר כמה שירים אחורה ולשמוע הכל מהתחלה. את השבועות האחרונים ביליתי עם חברים ספרותיים וברקע ליוו אותי חמש זוגות ידיים ידידותיות של חברי הלהקה. פול אוסטר ואלבר קאמי שטפו אותי באקזיסטנציאליזם בעוד הגיטרות של הווקמנים העלו אותי לגלוש על הפילוסופיה, זרם זרם. ארנסט המינגווי, הזקן והים חברו למילותיו של המילטון לייתהאוזר – לא עוד סולן שצורח, אלא משורר שמזכיר בקולו את נינה סימון אם הייתה טועמת כמה ליטרים של מיץ גת. המסעות של הלהקה השתלבו לי עם אלה של דין מוריארטי וסאל מספרו של ג'ק קרואק, "בדרכים", וכשלא נשאר עוד מה לקרוא – נשאר רק לספוג ולתת את כל תשומת הלב לאלבום שהפך לאחד האהובים עליי ביותר.

"You and Me" הוא אלבום של געגועים – אל מקומות, אל זמנים אחרים ובמיוחד אל אנשים. לייתהאוזר כתב את מה שישב בתאי הזיכרון האפורים שלו, והיכה בי במקומות שהכי הכאיבו לי בתקופה האחרונה. את המקומות האקזוטיים שדורשים את השאלה בשפה הספרדית "Donde Esta La Playa" העבירו הווקמנים ללילות אחוזי רוחות של אהבה אסורה, התקווה לזמנים טובים מילאה שיר כמו "In the New Year" בקלידים וכמובן גיטרות שלא מפסיקות לבעוט, הלילות הרומנטיים הכתיבו מילים צבעוניות ב"Red Moon" וציירו תמונה של לילה עם יופי שאפשר להבחין בו רק כאשר אחד נותר לבד והרומנטיקה המשיכה עם "Canadian Girl" הנוסטלגי. אצבעותיהם של חברי הלהקה פרטו את דרכם ברכות היישר אל הגרון עם "New Country" הצנוע, וחיזקו את אחיזתן עם "I Lost You", שאיתו התחלתי את מערכת היחסים עם האלבום הזה.

"I lost you" הוא שיר קינה לכל מצב בעולם – האבידה הכי גדולה או הכי קטנה, הגעגועים הבלתי נפסקים, העיוורות שמחפשת לה אור בצידי המנהרה, כי הסוף לא נראה קרוב. הוא מלודי, הוא יפה, הוא רגיש והוא אחד השירים שאני הכי אוהבת בכלל.

באתר Allmusic כתבו כי זהו לא האלבום היפה ביותר של הווקמנים, אך כן הבודד יותר. לפחות על משהו אחד אנחנו מסכימים.

אז עכשיו הגעתי לפה, לבלוג, והיום אני סוגרת מעגל עם האלבום הזה, אך לא את האוזניים – כי יש כל כך הרבה לעכל מהיצירה הזו. את האלבום החדש של הווקמן, "Heaven", עדיין לא הספקתי להכיל כמו שצריך – אבל מכמה וכמה שמיעות אני יכולה להגיד שגם פה יש סיכוי למערכת יחסים אוהבת. הפוסט הזה הוא לכל מי שלא יצא לו להכיר, מי שרוצה להיות לבד, ומי שמרגיש שהוא כך בלי רצון אמיתי. אולי עוד אחד עבר את אותו הליך הכחשה שאני עברתי או שקוראים לו ארז סובל והוא ראה אותם בהופעה חיה כבר פעמיים – האלבום הזה הוא בשבילכם ואצלי הוא עושה דרכו בשביל הנכסף למדף האלבומים האהובים במיוחד.

וזה הזמן להשאיר אתכם עם טעימות,
שיהיה המשך שבוע נפלא,
חן.

%d בלוגרים אהבו את זה: