פרידה מפרינס/סימני הזמן/רצף זכרונות

עברו שלושה ימים מאז שפרינס מת. כבר הרבה שנים שהוא אחד האמנים שאני הכי אוהב. הפוסט הזה יהיה רצף תודעה, אוסף זכרונות (שייתכן שלא יהיו לפי הסדר, כי לך תזכור) קטנים של שורה וחצי או גדולים של פיסקה, שינסו להסביר, גם לעצמי, למה. ועל הדרך להסביר אולי קצת איך אני מרגיש אחרי המוות הנוראי הזה. אז כואב לי, וממש קשה לי לכתוב את הכל, אבל אני מקווה שזה גם ישחרר קצת. על הדרך, נראה לי שזה יזכיר לי תחנות רבות בהתפתחות שלי כחובב מוזיקה משוגע. חיכיתי כמה ימים, לא רק כי רציתי שהרגשות ישקעו קצת (טרם שקעו), אלא גם כי פרינס היה אמן ששמעתי המון. לא הייתי צריך שהוא ימות בשביל זה. לכן, כל הדיסקים שיש לי שלו היו ברכב, ורציתי שאכתוב את הטקסט הזה בעת האזנה. דחיתי קצת את השלב של להעלות את הדיסקים הביתה. ועכשיו אני שומע את קופסת הלייב שלו, שתוזכר בהמשך, וכותב. התמונה כאן למעלה היא, אגב, העטיפה של האוסף המשולש שלו, והדיסק הראשון שקניתי שלו. אבל נגיע לזה מאוחר יותר.

זכרון ראשון. גיליתי את מייקל ג'קסון. אני יליד 85. כשהייתי בגיל שאפשר ליפול לרשת מוזיקלית זה כבר ממש לא היה באופנה לאהוב אותו. גיל 14-15 בערך, במצעד השבועי של גלגלצ, שהיינו שומעים גם אם היינו באמצע שיעור, עם האזניות, הייתה פינה בשם "היה היה", נדמה לי. השמיעו שם להיטים שהיו במצעד באותו תאריך מספר שנים קודם לכן. הם השמיעו את Thriller, ואמרו שמדובר בשיר הנושא מתוך האלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים. באותה תקופה צרכתי מוזיקה דרך הנפסטר ודרך קאזזה (זוכרים?). הורדתי הכל. אלבומים, קטעים נדירים, מה שאתם רוצים. וזו הייתה הפעם הראשונה שגיליתי שאפשר לאהוב אמן ברמה כזו. לימים האהבה הזו נרגעה קצת. היום אני אוהב בעיקר את Thriller ואת Off The Wall, אולי בגלל כל החשדות נגדו, שבסוף תמיד היו שם, והאשמה שבלאהוב אותו בעקבותיהם. כך או כך, ידעתי על הסו קולד יריבות שלו עם פרינס, אבל לא ניסיתי להאזין לו בגלל זה. ועדיין, כך שמעתי על השם לראשונה, וזה גם אולי קצת רקע על הדרך שבה הפכתי להיות מי שאני, לפחות לגבי היחס שלי למוזיקה. או שבעצם זה אותו דבר.

זכרון שני. כאמור, באותם ימים צרכנו מוזיקה בנפסטר. לא היה אינטרנט מהיר. כשהורדת שיר וקצב ההורדה היה 3 ק"ב לשניה היית אומר "בוא'נה, זה טס!". ציטוט אמיתי. בכל מקרה, יום אחד אני פותח את הנפסטר. לפי האינטרנט זה היה ב9.3.2001, מה שממקם אותנו בכיתה י'. פרינס שחרר שיר חינם בנפסטר, The Work Pt. 1, שלימים נכנס לאלבום The Rainbow Children.חברות התקליטים, שהיו רחוקים מלהבין את המהפכה שנפסטר חוללה, נלחמו בה בכל אמצעי שעמד לרשותם. והנה, אמן מיינסטרים גדול ראשון משתף איתם פעולה. אמרתי ניתן צ'אנס. אהבתי את השיר, וכך התחילה האהבה שלי לאמן הענק הזה. התחלתי להוריד עוד המון דברים, שירים, אלבומים, ומה שנקרא בשעתו מגה-מיקסים, או בעברית:מחרוזות. נורא נהניתי מאלו. איפשרו לי להכיר הרבה להיטים מבלי להוריד המון קבצים. יש מצב שעוד יש לי כמה במחשב הקודם.

זכרון שלישי. וקצר. לא היה לי כבלים בבית. באיזה שהוא שלב בהתפתחות השכלתי המוזיקלית, וגם בהשפעת מייקל ג'קסון, רציתי להכיר גם את הקליפים הגדולים בכל הזמנים. מצאתי איזו רשימה של 100 הוידאו-קליפים הגדולים בכל הזמנים(אולי הרשימה הראשונה שהתעסקתי איתה, וגרמה לי להיות חובב רשימות). באותם ימים לא היה יו טיוב. לא היו לנו כבלים בבית. קליפים היה קשה מאוד להשיג בקובץ. אבל היו קבוצות בmIRC שאפשרו למשתמשים, בדרך לא דרך, להוריד קליפים. אז הגעתי גם ל 1999, במקום ה- 91 ברשימה. למען האמת, גם היום אני מתקשה לומר מדוע הוא שם בכלל. אבל שיר מופתי. ככל הנראה הפעם הראשונה שראיתי קליפ כלשהוא של פרינס.

פרט טריוויה קטן, רק כי הזכרתי את mIRC. כמה שנים טובות הכינוי שלי שם היה שמם של שלושת האלילים שלי. MICHAELJACKSONPRINCEMADONNA. בדיוק כך. לימים גיליתי את REM והכינוי שלי הפך ל Rapid-Eye-Movement. טרו סטורי.

זכרון רביעי. את כל הדיסקים שלי באותה תקופה רכשתי ב"צליל" בקניון חיפה, עליה השלום. אחרי ששמעתי את הקבצים שהורדתי, הסתובבתי קצת בחנות . בין השאר היה שם את האוסף שהזכרתי קודם. רק שבשעתו אוסף משולש עלה הרבה כסף, ודאי לנער בן 16. בטח משהו כמו 220 שקל, אם אני צריך לנחש. אז יכולתי רק לחלום עליו. עברה תקופה, שמעתי פרינס פה ושם, אבל האוסף הזה היה חייב להיות שלי. 220 שקל לא היו לי. אז יום אחד החלטתי להתקשר לחנות. אני עוד זוכר את המספר (לימים גם עבדתי שם). ענה לי אמיר, לימים כתב ב"ידיעות אחרונות", בין השאר. הצגתי את עצמי כלקוח קבוע, ואמרתי לו שאני ממש רוצה את זה ומה הסיכוי להנחה. אמר לי יאללה בסדר. לא זוכר כמה הוא הוריד מהמחיר, אבל זה היה מספיק, אולי רק בשביל ההרגשה, כדי לרוץ לחנות ולקחת את הדיסק הזה, סוף סוף.

היום אנחנו כבר יודעים, מדובר באחד הדיסקים ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיי. אני זוכר שהכנסתי את הדיסק למערכת, או אולי לדיסקמן. בום. When Doves Cry. מה זה בכלל הסאונד הזה. Pop Life, מי ידע מה זה פסיכדליה בכלל. כל הסאונד הזה פתאום היה ממש מוזר. לקחו הרבה האזנות כדי להתרגל אליו. בכלל, את "כשהיונים בוכות" לא אהבתי הרבה זמן. סאונד מוזר מדי. מצחיק לחשוב על זה היום. בסוף, עף לי המוח. שמעתי את האוסף המון. מה שמצחיק באמת זה לגלות אמן באמצעות אוסף, רק שהוא מגיע עם דיסק שלישי של B Sides. דהיינו מאזין מתחיל מכיר גם לא מעט קטעים נדירים. פרינס המשוגע הזה. בי סיידים כמו Erotic City או How Come U Don't Call Me Anymore כבי סיידס. היו יכולים להיות להיטי ענק.

זכרון חמישי. הרבה זמן כל מה ששמעתי מפרינס היה האוסף לא הכרתי שירים שלא יצאו כסינגלים מהאלבומים. רציתי להמשיך. יום העצמאות. היה קריר. הלכתי לבמות בחיפה עם הפליז שלי. באיזה שהוא שלב בערב הכנסתי יד לכיס הפליז, ומצאתי שם משהו כמו 300-400 שקל. הרבה כסף לנער בגילי. היה ברור שהכסף הולך על Purple Rain בדיסק. יום יומיים אחר כך סיפרתי לאמא שמצאתי כמה מאות שקלים בכיס של הפליז. היא הייתה קצת בשוק, כי מסתבר שהיא השתמשה בו מתי שהוא, וחיפשה את הסכום הזה לא מעט זמן ולא הבינה לאן הוא נעלם. מתוך הבנה שכבר התחלתי לבנות על הסכום המדובר, היא השאירה אצלי כמות כזו או אחרת של כסף, ו "גשם סגול" אכן נוסף לאוסף שלי.

זכרון שישי וקצר. אני ממש זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את The Most Beautiful Girl in The World ברדיו. זו הייתה הפעם הראשונה שגיליתי את המוזיקה שפרינס הוציא אחרי 92. זה עדיין אחד השירים שלו שאני הכי אוהב.

זכרון שביעי. 22.4.2004. ממקם אותנו לקראת סוף כיתה י"ב, קצת יותר משלושה חודשים לגיוס. האלבום Musicology יצא יומיים לפני. זה היה האלבום הראשון של פרינס בלייבל גדול מזה כמה שנים. שובו לחיק המיינסטרים, ואפילו בשעות המיינסטרים בגלגלצ השמיעו את שיר הנושא. בכל מקרה, יומיים אחרי צאתו היה ספיישל פרינס ב"עסק שחור", תכנית המוזיקה השחורה האגדית והמנוחה. בדיעבד אני נוטה לומר שמדובר באחת מתכניות הרדיו הטובות ששמעתי. אולי הטובה שבהן. שלושה רגעים זכורים במיוחד: הסינגל רמיקס של Gett Off פנטסטי. שלושה שירים של פרינס, לבד, על פסנתר. עד היום אחד הדברים שאני הכי אוהב שפרינס עשה. הוא ופסנתר. זה מתוך הקופסא One Nite Alone…Live! שמאוד מאוד כדאי לכם לשמוע. אותי קטעי הפסנתר האלה ריגשו בטירוף.

אני זוכר שלפני השיר האחרון בתכנית קוואמי (אני די משוכנע) התחיל לדבר עליו. ואני זוכר שהאופן שבו הוא דיבר עליו, והמילים שהוא אמר, גרמו לי לבכות עוד לפני שהשיר התחיל. וזה היה שיר שעוד לא הכרתי, והוא הרג אותי כבר בהאזנה הראשונה. לא הרבה זמן לאחר מכן רכשתי גם את האלבום בו מופיע השיר הזה, Parade הנפלא. זה היה Sometimes It Snows in April, שעם מותו של פרינס באפריל, קיבל משמעות חדשה.

כאמור, עד היום אני זוכר את החוויה הזו מאוד חזק, כך שאם למישהו/י שקורא/ת את זה יש הקלטה של הספיישל הזה – זה הזמן לומר זאת.

זכרון שמיני, שנזכרתי בו כמה ימים אחרי פרסום הפוסט. מוסיף אותו כאן לרגל יום השנה למותו של פרינס. לפני הצבא ניסיתי להתקבל לגלי צה"ל כעורך מוזיקלי. הגעתי לשלב האחרון, ואז אלדד קובלנץ לא קיבל אותי. השאיר צלקת. שירתתי דווקא שירות נהדר בחיל הקשר, ואני זוכר את התקופה הזו כאחת היותר טובות בחיי. יום אחד הגיעה איזו מפיקה של גל"צ לבסיס ועשתה איתנו את קולות החיילים או משהו. הפלוגה בחרה פלייליסט. זכרתי את ספיישל פרינס ב"עסק שחור", וכמה השיר הזה ריגש אותי אז (ועדיין). אז ביקשתי אותו, והיא גם הקליטה אותי מגיש אותו. הוא נורא ארוך אז הוא גמר איזו חצי תכנית. אבל הוא גם נורא יפה אז לא נורא.

זכרון תשיעי. פרינס היה גיבור מוזיקלי די מוקדם שלי. אני מניח שאחרי ששמעתי את המחרוזת פסנתר המוזכרת לעיל, הוא נכנס לרשימת החלומות שלי, לכמה אמנים שאני חייב לראות בלייב. ראיתי את כל מי שרציתי, והוא האחרון שנשאר. היום אנחנו יודעים שזה כבר לא יקרה. אבל הנה משהו שלא סיפרתי להרבה אנשים: היה לי כרטיס להופעה שלו. אפילו שניים, יומיים ברצף, בפסטיבל הג'אז במונטריי שבשווייץ. ב – 15.2.2013 התחילו למכור כרטיסים לפסטיבל הג'אז. פרינס הודיע על שלוש הופעות, שלושה ימים ברצף בפסטיבל. שבת, ראשון ושני. מכיוון שאני דתי, ויתרתי על שבת (למרות שאולי זה היה אפשרי כי היא הייתה יוצאת, אבל היום קשה לי לענות על זה. הייתי במשמרת בסטימצקי ביום שישי, כשהתחילו למכור את הכרטיסים. די הזנחתי את המשמרת הזו, ועשיתי הכל כדי להשיג כרטיסים להופעות. לקראת אמצע המשמרת היו לי כרטיסים. אחד לכל אחת משתי ההופעות. רציתי לכתוב בפייסבוק שאני נרגש בטירוף ושזה לא ייאמן וכו', אבל משום מה לא כתבתי.

במהלך השבת הסתכלתי על לוח השנה. הסתבר שמדובר בתשעה באב. אני לא יכול ללכת להופעות. טוב שלא כתבתי שום דבר בפייסבוק. מכרתי את הכרטיס לאיזה בלגי, שזכה מן ההפקר כי היה לגמרי סולד אאוט, ואני הפסדתי, כנראה, את הופעת חיי. לא חלום שהספקתי להגשים, והשבוע הסתבר שכבר לא אזכה. אם למישהו/י בא להשיג הקלטה של ההופעות האלו, זה ישמח אותי.

כמה מילים אחרונות, מבלי לחלק לעוד זכרונות ופסקאות. את פרינס גיליתי לגמרי במקרה, ולגמרי לבד. לא היו לי עוד חברים שאהבו אותו כשהייתי בתיכון. הוא היה רק שלי. ובמובן מסויים אני מרגיש כך עד היום. הכרתי עוד אנשים שממש אוהבים אותו רק ממש מאוחר, כשהפייסבוק התחיל להתפתח והתחלתי להיכנס עמוק לתוך קהילת ההופעות הישראלית. אבל בסוף, כשאני שומע פרינס, אני נזכר ביום ההוא, שבמקרה פתחתי את הנפסטר ונתתי צ'אנס, ולאחר מכן חיי כבר לא נראו אותו דבר. אני כבר לא יודע אם זה יותר פוסט על פרינס או יותר פוסט עליי, אבל זה לא באמת משנה, ואולי זה בעצם בדיוק אותו הסיפור.

תודה שקראתם עד כאן. בשורות טובות.ופרינס – Thank 4 a funky time.

קייס צ'ויס בבארבי: אהבה שלא תלויה בדבר

לפני שאפרט מה היה בהופעה של קייס צ'ויס, אמש בבארבי, אגיד דבר אחד: לכו להופעה הערב.

הסיבה שבגינה אני חושב שעליכם ללכת הערב לבארבי, היא דווקא להקת החימום. A Fragile Tomorrow, שמם. נדמה לי שאף אחד לא ידע בכלל שתהיה להקת חימום, ועל אחת כמה וכמה להקת חימום מחו"ל. הלהקה האמריקנית הצעירה הזו (המתופף ביקר בארץ במסגרת "תגלית", אגב) נראית כאילו הם יצאו מאיזו מסיבה Cמועדון הפינגווין, כאילו לא חלפו שלושים שנה. לפרקים הם נראו כאילו הם יצאו מקליפ של Weezer. ואכן, הם גם נשמעים כמו להקת אלטרנטיב מתוחכמת מהניינטיז, והם היו פשוט נהדרים. הקהל קיבל אותם בהתאם, ורק בשביל לגלות אותם שווה ללכת הערב לבארבי. בסוף ההופעה הם שאלו את הקהל אם הם יבואו להופעה שלהם אם תהיה להם הופעה שלהם, לבד, בישראל. הקהל הריע ממושכות, ואני לא אופתע אם זה יקרה מתי שהוא. נדיר שלהקת חימום היא גילוי כזה, אז קחו את ההזדמנות. לא מזמן רץ באינטרנט איזה מאמר שטוען שלא מגלים מוזיקה חדשה אחרי גיל 30, לכאורה מחוסר עניין. רוב הקהל אמש היה מבוגר מ 30, ונראה שהוא קיבל אותם בהתלהבות. אז יש הפתעות.

הנה דוגמית:

ואם זו לא סיבה מספיקה עבורכם ללכת להופעה הערב, אז יש גם איזו להקה בשם קייס צ'ויס שמופיעה אחריהם.

ההצלחה האדירה של קייס צ'ויס בארץ היא תופעה יוצאת דופן. והיא באיזה שהוא מקום גם דורשת הסבר. גם אמש הבארבי היה מלא עד אפס מקום, כאילו הם לא ביקרו כאן כמה וכמה פעמים בשנים האחרונות. מה יש בלהקה הזו שגורם לאנשים לבוא שוב ושוב להופעות שלהם?

לא משנה מה היה בסט ליסט, הקהל אהב אותם. קייס צ'ויס הגיעו לכאן במסגרת סיבוב לקידום אלבומם הטרי, A Phantom Cowboy. בהתאם לכך, הלהקה ביצעה בהופעה את כל האלבום. כמו באלבומים אחרים של הלהקה, גם כאן יש איזון בין שירי רוק בועטים לבין בלדות נעימות לאוזן. למרות הכמות הגדולה של השירים החדשים, הקהל קיבל כל שיר באהבה ענקית. מאיפה שאני עמדתי גם הייתה כמות לא מבוטלת שכבר ידעה את כל המילים.

מעבר לכך – יש משהו בכך שלהקה מגיעה לכאן שוב ושוב, כתחנה קבועה בסיבוב שלהם, ובכך שהם באים לקדם אלבום ומבצעים את כולו בהופעה שמעיד על נורמליות בשוק הופעות החו"ל בארץ. מדינה ככל המדינות. וזה משמח.

אחרי שלושה שירים מהאלבום החדש, מגיעה הקלאסיקה Hide, והקהל, שבכל מקרה קיבל את הלהקה בחום, כאמור, יוצא מגדרו. שרה בטנס, הסולנית, מתרגשת מאוד, ואי אפשר לפספס את זה, כמו שאי אפשר לא להתרגש איתה ביחד. לאחר מכן היא מבצעת את שיר הסולו שלה, Daddy's Gun, שמספר על תאונה שמתרחשת לילד שמחליט לשחק באקדח של אבא שלו. היא אומרת שמצער אותה שהשיר עדיין רלוונטי, אולי בנוגע למדיניות הנשק בארצות הברית.

לאחר מכן הלהקה מבצעת את הסינגל החדש והכבד שלהם, Private Revolution. גם אותו הקהל מקבל בחום, וזה לא מובן מאליו. את השיר הבא, Woman, היא מקדישה ללסביות בקהל. נשמעת תגובה מחברות לא מעטות בבארבי אמש. אחרי שיר סולו נוסף של שרה בטנס, הם מבצעים את I Will Carry You מהאלבום הקודם, Echo Mountain, שמבחינת המעריצים כבר הפך לחלק בלתי נפרד מהרפרטואר של הלהקה, והתגובה בהתאם.

ואז, סוף סוף, מגיע עוד שיר מהניינטיז, Believe מתוך Cocoon Crash המצליח. הקהל יודע כל מילה, ושר בקול. שרה בטנס מתרגשת, על סף דמעות, מודה לקהל שהוא שר, ואומרת בעברית "אנחנו אוהבים אתכם". הקהל לא נשאר אדיש.

אחרי עוד כמה שירים מהאלבום החדש, וגם שיר אחד של Woodface, ההרכב של גרט בטנס, מגיע Not an Addict הקלאסי, והקהל שוב יוצא מגידרו ושר את כל המילים. צמרמורת אמיתית. שיר נוסף מהאלבום החדש, I Was Wrong About Everything סוגר את החלק הראשון של ההופעה, לפני ההדרן. אם לשפוט על פי הביצועים בהופעה, זה השיר הכי כיפי באלבום החדש.

בהדרן הם מבצעים את Echo Mountain שכאמור כבר נהפך לחלק בלתי נפרד מהקטלוג שלהם, שיר נוסף מהאלבום החדש, וגם את Cocoon Crash הנהדר, ששוב מלהיב את הקהל.

אחרי עוד ירידה מהבמה, הם חוזרים להדרן אחרון, כמובן עם Everything For Free. גם כאן, הקהל צועק כל מילה, וגם כאן, צמרומורת.

יש משהו בשירים של קייס צ'ויס, בקלאסיקות, שתופס אותך. שאולי מעורר איזה געגוע ישן לתקופה אחרת. לקהל הנאמן בארץ כנראה יש זכרונות טובים מהשירים האלו, שטבועים בו עמוק עמוק, מתחת לעור. תוסיפו את זה לצניעות של הלהקה, שעולה עם להקת החימום שלה, שאומרת לקהל שהיא אסירת תודה. שמתרגשת מכל מחווה קטנה של הקהל. אולי החיבור של כל המרכיבים האלה מסבירים את ההצלחה האדירה הזו.

בעיניי, למרות כמות השירים החדשים ושירי הסולו, לראות קשר כזה של להקה וקהל זה משהו נדיר ומרגש. בשביל זה, וגם כאמור בשביל מופע החימום הנהדר, שווה ללכת היום לבארבי.

Go Your Own Way (to Cologne) – או:פליטווד מק בקלן

נראה לי שאנגלית בכותרת זה תקדים פה בבלוג, אבל לא יכולתי לוותר על הרפרנס המטופש. מתנצל. ובכן, כבר כתבתי בקצרה בפייסבוק על ההופעה המושלמת של פליטווד מק בקלן, שזכיתי לראות בשבוע שעבר. נתבקשתי על ידי הילה להרחיב על ההופעה, ולהילה לא אומרים לא.

אי אז במרץ, פול מקרטני הודיע על טור באירופה. לא התלבטתי יותר מדי (בעיקר כי ספרינגסטין לא מופיע השנה), ורכשתי כרטיס להופעה שלו באמסטרדם. כהרגלי, אם אני כבר נוסע לחו"ל, אני מנסה לתפוס כמה שיותר הופעות במהלך שהותי שם. התחלתי לבדוק קצת מסביב, וגיליתי הופעה של מארון 5 באמסטרדם, ושל פליטווד מק (בהרכב המלא של Rumours!) בקלן. הסתבר שקלן לא רחוקה במיוחד. השגתי כרטיס לא רע ביציע. מספר ימים לאחר שרכשתי את הכרטיס, גיליתי ששוחררו כרטיסים משובחים, שורה רביעית על הרצפה באמצע. ניסיתי להתווכח עם קופת הכרטיסים, ממש התחננתי שיחליפו לי, עד כדי כך שהגעתי לסו קולד נציגה בכירה, שאחרי דיון ארוך היא פשוט ניתקה לי בפנים. גרמנייה. גם כן.

לבסוף החלטתי להשתדרג, ורכשתי את הכרטיס המדובר. נותרתי עם שני כרטיסים.  יום אחרי מארון 5, לקחתי בצהריים רכבת לקלן. הדרך הייתה פשוט מדהימה ביופיה. אני לא איזה חובב טבע גדול, אבל וואלה, יש דברים שאי אפשר להישאר אדישים אליהם. פרדסים ענקיים ממש צמוד למסילה, פתאום מגיח לו איזה בית שעומד באמצע שום מקום, פרה, סוס או כבשה עומדים באמצע מדשאה ענקית. לא ברור בכלל. הרבה קסם.

הגעתי למקום ההופעה, ה Lanxess Arena. מדובר בארנה סטנדרטית באירופה. מלא מלא אנשים, בעיקר בגיל של ההורים שלי. להזכירכם, יש לי כרטיס להיפטר ממנו. הסתבר שההופעה לא במצב של סולד אאוט, ולכן אאלץ להיפטר ממנו בהפסד. רק שקיויתי להפסיד פחות משהפסדתי בפועל. לבסוף נאלצתי לוותר ולשחרר, ולהפסיד קצת. מה לעשות. בדיעבד, אגב, גיליתי הודעה בתיקיית ה other בפייסבוק, של מישהו שרצה לרכוש. ממש מבאס. מילא.

מספיק הקדמות, להופעה עצמה: התיישבתי לי במקום הפנטסטי שלי, ממש ממש קרוב לבמה. כמה שאני אוהב הופעות, ברוב המקרים אני לא מתפוצץ מרגש באופן מיידי. זה לוקח זמן, שיר או שניים. אבל לא במקרה של פליטווד מק. הם עולים לבמה, ודופקים ביצוע אדיר ל The Chain, שהוא אגב השיר היחיד ב Rumours שכל הלהקה כתבה ביחד. Rumours הוא אחד האלבומים הנמכרים ביותר בכל הזמנים, והוא גם הסיבה שאני ורבים אחרים יודעים לאיית את המילה הזו. אבל לענייננו, הוא אחד האלבומים ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיים, ואני מאוד מאוד אוהב אותו. השיר שהם פתחו איתו את ההופעה הוא אחד השיאים שלו. כבר בשיר הראשון מסתבר שהם לא איבדו את הטאץ'. לינדזי באקינגהאם מבריק על הגיטרה, כריסטין מקווי לא איבדה אוקטבה אחת מהקול האלוהי שלה, ג'ון מקווי הוא עדיין עמוד השדרה של הלהקה, מיק פליטווד הוא מתופף ענק, ורק סטיבי ניקס לא מסוגלת להגיע לגבהים שהיא הגיעה אליהם בעבר, אם כי היא לגמרי יוצאת מזה בכבוד. אבל בשורה התחתונה, החבר'ה ביצעו שיר אחד, וכבר התרגשתי בטירוף. פשוט אדיר.

ב Rumours יש אחד עשר שירים. בהופעה בוצעו תשעה. ארבעה מהם פתחו את ההופעה. Crowd pleasers, אבל בלי להתפשר. ב Dreams הסתבר שהקול של סטיבי ניקס כבר לא כתמול שלשום. עם זאת, היא מודעת למגבלותיה, וכשאין צורך לעלות גבוה מדי, היא נשמעת נפלא. ביצוע נורא יפה. ב Second Hand News באקינגהם כבר נוטף זיעה, שוחט לגיטרה שלו את הצורה. קשה לי להבהיר כמה הביצועים פשוט מושלמים. מדובר בלהקה רעבה. הם ממש הזיעו שם, עבדו קשה כדי שהקהל יהיה מרוצה. אחרי ארבעת השירים האלו, הלהיטים לא הפסיקו להגיע. Riahnon בביצוע יפהפה, Everywhere קסום לגמרי. פשוט עוצר נשימה, איזה קטלוג יש להם. אחרי עוד כמה שירים, הלהקה יורדת להפסקה קלה, מלבד לינדזי באקינגהאם, שכאמור כבר נוטף זיעה. הוא מחזיק את הגיטרה האקוסטית שלו, ומבצע לבד את Big Love. עד עכשיו לא ברור לי: א. איך הוא לא התמוטט, וב. איך המיתרים לא נקרעו. נסו לחשוב על רשימה של הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים. תראו שם את קלפטון, הנדריקס וכדומה. אני לא זוכר שרואים את באקינגהאם למעלה. הביצועים ל Second Hand News בתחילת ההופעה, והביצוע ל Never Going Back Again, בקצב איטי-איטי, לבד, מוכיח שהוא פשוט חייב להיכנס לרשימות הללו. האיש לא ייאמן. כמה רגש על הגיטרה, כמה רגש בשירה, במבע. הוא יכול לבצע שיר כל-כך איטי ושקט, אבל להזיע כאילו הוא ביצע את השיר הכי מהיר ותובעני שיש. אי אפשר שלא להאמין לו.

הלהקה חוזרת לעוד מספר שירים. ביניהם Gypsy הנהדר, Little Lies בביצוע עשיר, Gold Dust Woman, השיר שהפך לסמל של סטיבי ניקס עצמה, לכינוי שלה. ואכן, היא עוטה מעין שכמייה מוזהבת, ושרה אותו. כאמור, המנעד שלה אינו אדיר כשהיה, אבל כזמרת שמודעת למגבלות שלה, היא מתאימה את השיר ליכולות הנוכחיות שלה, ובהתחשב בכך, הביצוע נפלא. שני שירים אחר כך – אחד השיאים של ההופעה, ואחד השירים שאני הכי אוהב בקטלוג שלהם, ואולי בכלל – Go Your Own Way. חיכיתי לרגע הזה מתחילת ההופעה. איזה. שיר. אדיר. כמה קפצתי וצרחתי. נפלא נפלא. לינדזי באקינגהאם בשיאו, וכל הלהקה לגמרי תרמה את חלקה בביצוע הזה.

הלהקה יורדת, וחוזרת במהרה לקול תשואות הקהל, שהוא בכלל מדהים. שיר ראשון בהדרן – World Turning. באיזה שהוא שלב בשיר, הלהקה יורדת מהבמה, ומיק פליטווד, שקיבל סט נוסף של תופים באמצע הבמה (בנוסף לסט האחורי), פשוט קרע להם את הצורה. סולו ארוך ארוך. בדיוק כמו שאמרתי על באקינגהאם לגבי הרשימות וכדומה – מדובר במתופף לא ייאמן, בטח בגילו. סולו משוגע. כמובן שהקהל מתחרפן, ואז הלהקה חוזרת. ברור לי שאתם כבר לא מאמינים לי, כי אני אומר על כל שיר שני שהוא שיא, אבל הנה, הגיע גם Don't Stop (בביצוע כריסטין מקווי עם הקול שלא התיישן ברגע). השיר שהפך לסמל של הקמפיין של ביל קלינטון בשעתו (מה לעשות, זו האסוסיאציה הראשונה שלי), וגם אחד השירים הכי טובים ב Rumours. שיר מלהיב לאללה, והוא כמובן עושה את העבודה על הקהל. את ההדרן סוגר Silver Springs, לא שיר מאוד מוכר, סוג של outtake מ Rumours, שנוסף לאלבום באחת המהדורות האחרונות שיצאו. שיר יפהפה, ועוד ביצוע נפלא של סטיבי ניקס.

הלהקה ירדה מהבמה. עכשיו, אני התרגשתי לאללה מהמון רגעים בהופעה, אבל וואלה, אם לא הייתי מקבל את Songbird הייתי מתאכזב. האמת שמיק פליטווד עשה לי קצת טיזינג. כשהוא הציג את חברי הלהקה (הוא היחיד שהיה בכל גלגוליה הרבים), הוא כינה את כריסטין מקווי our songbird. הגדיל ואמר במהלך ההופעה our songbird has returned. (הלהקה הופיע בלעדיה תקופה ארוכה, ולבסוף היא נענתה וחזרה אליהם) השיר הזה הפך להיות הסמל שלה, ובצדק. בדוקומנטרי משובח על Rumours, חברי הלהקה מספרים על הפעם הראשונה שהם שמעו את השיר, וכמובן שהוא שחט אותם לגמרי. אני מניח שכבר הבנתם – אחרי ההדרן, עלתה כריסטין מקווי, לבדה, עם פסנתר, וביצעה את השיר הזה. אני על סף דמעות רק מלכתוב על הרגע הזה. הקול שלה נשאר פשוט צלול ומרגש. התרגשתי כל ההופעה, כאמור, אבל השיר הזה כבר שבר אותי לגמרי. איזה סיום מדהים. לא יכולתי לבקש יותר. יש לי עוד סיפורים קצת משוגעים על קלן, אבל זה לא הזמן או המקום.

שורה תחתונה, מה שאני חושב שאני לוקח מההופעה הזו, היא ההבנה שמדובר בלהקה ענקית באמת, ושלינדזי באקינגהם לא מוערך מספיק כגיטריסט, מיק פליטווד לא מוערך מספיק כמתופף וכריסטין מקווי לא מוערכת מספיק כווקאליסטית. והם, ביחד עם סטיבי ניקס וג'ון מקווי נתנו לי ערב בלתי נשכח. ואני אסיר תודה על כך. עושה רושם שפליטווד מק לא יופיעו עוד הרבה. תפסתי אותם, כנראה, ממש לקראת הסוף, מה שהופך את החוויה הזו גם לזכות גדולה וחד פעמית. הנכדים שלי, בעז"ה, ישמעו עליה.

תודה שקראתם/ן.

בלונד רדהד בבארבי: על כוחה של התמדה

החלק הכי חשוב בהופעה של בלונד רדהד, אמש בבארבי, קרה בעיניי עוד לפני שהיא התחילה. כלומר, עצם העובדה שההופעה הזו נקבעה, והעובדה שקרתה בפועל היא חשובה ביותר. בין אם ההופעה הייתה טובה (וכן, היא הייתה מצויינת), ובין אם לאו, עצם העובדה שהיא התרחשה, מעידה רבות על שוק ההופעות המקומי.

בלונד רדהד חזרו לכאן בפעם השלישית. אין לקחת כמובנת מאליה את העובדה שאמנים רבים חוזרים לכאן שוב ושוב בשנים האחרונות. מדינה קטנה, עם קהל לא גדול, שאמנים כמו בלונד רדהד, דפש מוד, מוריסי, מדונה, קלקסיקו, אפגן וויגס ועוד ועוד, בוחרים לחזור לכאן טור אחרי טור, ומצליחים למכור כרטיסים. חלק מהאמנים אפילו מוכרים את כל הכרטיסים מראש. מדינה בסדר גודל כזה, עם שתיים וחצי מועדוני הופעות ראויים שמגיעה לסטאטוס הזה, היא עניין די נדיר.

אז בלונד רדהד שבו לישראל, אחרי קצת פחות מארבע שנים. כאמור, סימן נוסף לנירמול של שוק ההופעות המקומי אל מול שוק ההופעות האירופאי. כמו בפעם הקודמת, גם אמש הגיעה הלהקה בעקבות אלבום חדש ומצויין, Barragán, שיצא בספטמבר האחרון.

הלהקה ביצעה לא פחות משבעה מתוך עשרת השירים מהאלבום החדש. זו בחירה מסוכנת, שכן הרבה יותר נוח לבצע את השירים הישנים והאהובים, אבל הבחירה הזו השתלמה, הפעם. בעיקר בגלל שהאלבום נהדר. למשל, No More Honey היפה, עם הקול הנפלא והייחודי של קאזו מאקינו. שיר נוסף מהאלבום, Mine to Be Had מרגיש כמו שיר מהאלבומים המוקדמים שלהם, מלודיה בלונדינית-ג'ינג'ית טיפוסית.

הקהל מקבל את כל החומרים, חדשים כישנים, באהבה. הלהקה, המורכבת מצמד התאומים האיטלקים סימונה ואמדאו פאצ'ה, וכאמור מהסולנית היפנית קאזו מאקינו. הם מנגנים ביחד כבר יותר מעשרים שנה, וניתן לראות את זה. משהו ביניהם פשוט עובד. הסאונד מהודק, התקשורת ביניהם כל הזמן נראית לעין, גם אם מתבצעת בעיקר במבטים. עשרים שנה, ועדיין רואים את הרעב של הלהקה הזו לבצע את השירים הכי טוב שהם יכולים, ולתת לקהל שואו ראוי. התקשורת הזו הספיקה כדי שההופעה תהיה מצויינת, גם אם התקשורת עם הקהל הייתה די מינימלית.

למרות שהחליטו לבצע כמעט את כל האלבום החדש, הקהל בהחלט התפנק עם לא מעט קלאסיקות. עבורי השירים מהאלבום Misery is a Butterfly היו השיא של ההופעה. שירים כמו Melody, Falling Man ו Doll is Mine נשמעים מקוריים וטריים כאליו יצאו אתמול, ולא לפני קצת יותר מעשור. הביצועים רעננים ומדוייקים.

הקהל היה נהדר, גם בשירים בתחילת ההופעה, שהיו שקטים יותר, ובוודאי מרגע שבלונד רדהד החליטו להעלות את הקצב לאט לאט, עד שהגיעו לשיר הקצבי שנעל את ההופעה, 23, מתוך אלבום באותו שם. בלונד רדהד הראו את כל הארסנל המרשים שלהם, עם שירים משלל תקופות, בשלל סגנונות, והשכילו לשלב שירים שקטים יותר עם שירים קצביים לקראת הסוף, כדי שנדע בדיוק מה יש להם להציע, ונדע שגם בפעם הבאה שהם ישובו לכאן, יהיה כדאי לנו לא לפספס.

סקאנק אנאנסי בשוני: ערב של חום ואהבה

מטורף, משוגע, חד פעמי, בלתי נשכח. עוד סופרלטיבים? כל סופרלטיב שתזרקו יתאים למה שקרה אמש (שלישי) בשוני. הקהל היה מדהים, הלהקה הייתה מהודקת, מדוייקת והרמונית ומעל הכל – סקין, אחת הסולניות הגדולות של העשורים האחרונים, ואייקון ניינטיז ראשון במעלה, שהייתה לה את היכולת להרים את האמפי באוויר במבט אחד, אבל בחרה לעשות הרבה יותר מזה.

היה חם ולח וצפוף, אבל לא נראה שלמישהו אכפת. כולם צעקו, קפצו, התרגשו – ועם הזיעה נתמודד אחר כך. וזה נכון גם לגבי הלהקה.

כמעט עשרים שנה חלפו מאז שחררו סקאנק אנאנסי את אלבום הבכורה שלהם, Paranoid and Sunburnt, אבל הלהקה שראינו אמש רעבה כאילו הוא יצא אתמול. חבורה של מוזיקאים כל כך מסורים, כל כך מלאי תשוקה.

התשוקה וההתלהבות של הלהקה ושל הקהל באו לידי ביטוי לכל אורך ההופעה. נכון, להיטים כמו Secretly ו Hedonism היוו את השיאים עבור רוב הקהל. אך עדיין – היו שיאים שהמוזיקה הייתה חלק שולי בהם, החלק המהותי היה הקשר בין הלהקה לקהל, ובין סקין לקהל בפרט.

סקין החליטה, כנראה, להלחיץ את האבטחה אמש. שוב ושוב. לא זו בלבד שהיא הרביצה crowd surfing כל שיר שני, אלא שהיא הגדילה לעשות ופשוט ירדה לקהל, הפכה לחלק ממנו. ויותר מכך – כשהמאבטחים רדפו אחריה, נצמדו אליה (ובסה״כ עשו את עבודתם) היא ביקשה מהם שוב ושוב עד שעזבו אותה. היא הרגישה בטוח עם הקהל שלה. היא ביקשה מכל הסובבים אותה לשבת, עד שהגיע הזמן לקפוץ. וברגע הזה היה לי ברור – אין אף אחד בקהל שיצא בלי חיוך ענק על הפנים. איזה רגע מדהים.

אמש בשוני היה ערב ששילב קהל נלהב ונאמן, להקה רעבה ומשובחת, וסולנית מדהימה אחת, סקין, מעל כולם. משולש האהבה בין המרכיבים האלו הוא דו כיווני, והוא מלא תשוקה. המרכיבים האלו יצרו חוויה באמת בלתי נשכחת. הם מופיעים בשוני גם הערב, וגם הערב השני סולד אאוט מזמן. אמש הסתבר שלגמרי בצדק.

טומאהוק בנוקיה: מייק פאטון כל יכול

צריך להודות על האמת: את מה שאכתוב כאן הייתי כותב בכל מקרה בו מייק פאטון עומד על הבמה.

מייק פאטון מבקר פה באופן תדיר. פחות או יותר כל פרוייקט או להקה איתה הוא מופיע מגיעה לפה להופעה. כך, זכינו לקבל אותו בשנים האחרונות עם פיית' נו מור האגדית ועם האלבום האיטלקי הנפלא שלו Mondo Cane. ציוני נלהב, אם כן.

אתמול הוא הגיע עם אחד הפרוייקטים היותר אהובים שלו, טומאהוק. נכון, ההופעה התחילה מעט באיחור ונכון, היא הייתה מאוד מאוד קצרה, וארכה כשעה. אבל מי שהגיע אמש לנוקיה יצא מרוצה.

ופאטון, שכבר מכיר אותנו כל כך טוב, לא איכזב. השתולל על הבמה, צעק, לחש – מה זה משנה בכלל. הוא אחד הפרפורמרים הכי טובים שיש לרוק להציע, ואחד הווקאליסטים הגדולים בתולדות הרוק. הוא באמת עושה מה שהוא רוצה. בכל שיר שהם ביצעו נותרתי פעור פה למראה ומשמע יכולותיו. וכן, זה נכון כשהוא מתפרע, זה נכון כשהוא לוחש, וזה אפילו נכון כשהוא מבצע שיר קאנטרי (!).

כאמור, הקהל אמש הגיע לראות את פאטון, אבל הוא לא יכול להרשות לעצמו להגיע בלי כמה מוזיקאים מוכשרים סביבו. טומאהוק מורכבת גם מדוויין דניסון, הגיטריסט של -The Jesus Lizard, ג'ון סטיימר, המתופף של Helmet וגם מטרוור דאן, הגיטריסט של המלווינס, שגם עבד בעבר עם פאטון ב Mr. Bungle. המילה סופרגרופ לא מוגזמת במקרה הזה. והחבר'ה נתנו עבודה – ועם ווקאליסט כמו פאטון, לא פשוט להתבלט כמוזיקאי ברקע.

טומאהוק הגיעו אלינו עם האלבום החדש והמשובח Oddfellows. כמה משובח? בא נאמר שהקהל לא התלונן ולא חיפש קלאסיקות. כל שיר שבוצע מהאלבום החדש – פנינה. בכלל, הסינגל הראשון מתוכו, Stone Letter היווה את שיא ההופעה. מופרע לגמרי. ואם זה לא מראה לכם להקה רלוונטית מה היא – אינני יודע מה כן.

עוד שיאים כללו את God Hates a Coward הקלאסי, שפתח את ההופעה בבום, את Just One More, חידוש לג'ורג' ג'ונס, אגדת הקאנטרי שמת רק לפני חודשיים. השיר, שמבקש רק עוד כוס של יין, ביקש, בביצוע אמש, עוד כוס של עראק. וברור לכולנו שאין כמו מחוות כאלו כדי להלהיב קצת את הקהל הישראלי.

לפני שהתחיל לבצע את Just One More, פאטון אמר את מילות הפרידה שלו. הוא הכין את הקהל לשיר קאנטרי. אני, וכנראה עוד מספר אנשים בקהל חשבו שהוא צוחק. כשהוא ביצע את השיר, הייתי בטוח שכל רגע זה עומד להתפרץ. אבל לא. פאטון, הווקאליסט המגוון הזה, פשוט ביצע שיר קאנטרי בלי להתבלבל. והוא ביצע אותו באופן יפהפה. אם תרצו, דווקא השיר האחרון, שיר קאנטרי, ששמו Just One More, הותיר את הקהל מבקש (לפחות) עוד שיר אחד.

כאמור, המופע היה קצר, והקהל יצא מנוקיה באחת עשרה. שעה בסה"כ. בוודאי שכולם היו שמחים להישאר שם עוד שעה לפחות, אבל קשה לומר שמישהו יצא באמת לא מרוצה. אין דבר כזה לצאת לא מרוצה מהופעה של מייק פאטון. אז עד הביקור הבא, ניאחז בזכרונות האלו.

הפט שופ בויז בנוקיה: הרימו את ההיכל, בסופו של דבר

מי שהיה בהופעה הקודמת של הלהקה בביתן 1, אי שם ביולי 2009, ציפה לקבל מופע מרהיב ומלא בלהיטים. הוא התבדה חלקית, אבל קשה לי להאמין שבסופו של דבר מישהו יצא לא מרוצה.

בעיניי, היו במופע כולו מספר בעיות, שבסופו של דבר לא הפריעו לו להיות מהנה ביותר: ראשית, נוקיה לא מתאים להופעת פופ, בוודאי אם הפרקט לא מוגדר כאזור עמידה נטול כסאות. זה לא קונצרט, והקהל מצפה לרקוד. שנית, האלבום עליו מתבססת ההופעה טרם שוחרר, ולכן אפילו הקהל הנאמן ביותר עוד לא מכיר את החומר. כמו כן, הקהל ציפה למופע מרשים בהרבה, מבחינה ויזואלית, אחרי ההופעה הקודמת בתל אביב, ומהבחינה הזו ההופעה הנוכחית הייתה מאוד צנועה: שני רקדנים, תפאורה מינימלית ביותר, כאשר הבמה ריקה במשך רוב המופע, ווידאו ארט מרשים למדי על מסך מאחורי הבמה. זהו. להופעה של הפט שופ בויז מדובר ממש בבמת צנע.

חרף העובדה הזו, צמד הרקדנים הצליח לעורר עניין במספר שירים. התלבושות והמסיכות שהרקדנים לבשו היו מקוריות ומפתיעות (כמו ב Axis שפתח את המופע, למשל). מדי פעם נוסף לבמה עוד אביזר כזה או אחר. ב Love Etc., שהתגלה כלהיט ענק חרף גילו הצעיר, הפט שופ בויז נכנסו לתוך מיטות מאונכות, כאשר על השמיכות מוקנות סמויות מרקדות. אולי הקטע המרשים ביותר במופע.

אך ככלל, המופע היה מאוד מינימלי, והסתפק בתאורת ליזרים ברחבי ההיכל שהייתה יפה למראה.
לעניין הישיבה – איזור הישיבה על הפרקט הפך מהר מאוד לאיזור עמידה, כצפוי. לא הייתה כל סיבה לשים שם כיסאות מלכתחילה. העניינים התחילו להתחמם מאוד מהר, כאשר כבר בשיר השלישי הבויז ביצעו את הקלאסיקה שלהם Opportunities (Let's Make Lots of Money), ואנשים כבר החלו לקום מכסאותיהם. בהמשך, Suburbia זכה לביצוע בלתי נשכח, עם מסיכות של שוורים על פניהם של הרקדנים, עניין שאולי גרם להרמת גבה או שתיים, אבל גם הפך את הביצוע למיוחד במינו.

רגע מעניין ונהדר נוסף היה ביצוע לשיר של ברוס ספרינגסטין, Last to Die, אותו הם לקחו לכיוון שלהם, ומאוד רחוק מהביצוע המקורי. זאת ועוד, השיר המקורי לא יצא מעולם כסינגל, והבחירה בו מפתיעה כשלעצמה. אחריו הגיע גם ביצוע יפה ל Somewhere המפורסם מ"סיפור הפרברים". ביחד עם Go West של ה Village People ו Always On My Mind שידוע בעיקר בביצוע של אלוויס פרסלי, ניתן לראות את המנעד הרחב של האמנים שהשפיעו על הצמד. ותמיד, כשהם מבצעים קאבר, הם לוקחים אותו לכיוון אחר, מעניין, ואף פעם לא לוקחים ממנו את הנשמה.

אחרי עוד מספר סיכונים של שירים שרוב הקהל לא מכיר כמו Leaving ו Thursday, הם חזרו לשביל הבטוח, והקהל החזיר להם באהבה רבה. על אחת כמה וכמה כל פעם שניל טננט זרק את צמד המילים "תל אביב". Works every time.

מ Rent והלאה, הגיע שרשרת להיטים שלא תאמן. אין הרבה הרכבים שיכולים לתת רצף כזה: Miracles, It's A Sin, Domino Dancing, Go West, Always on My Mind, West End Girls  וסיום עם Vocal החדש. במהלך הרצף הפשוט מדהים הזה, הם ירדו פעמיים מהבמה, והקהל הריע ממושכות ורק רצה לקבל עוד ועוד להיטים. גם אחרי הסיום, הקהל לא ויתר, והריע כמה דקות, עד שהאורות שוב נדלקו.

כאמור, בהופעה היו כמה בעיות, וקשה לומר שהיא הייתה ברמה של ההופעה הקודמת – אבל אין אף לא אחד שנכח אמש בנוקיה, ולא יצא עם חיוך על פניו. ובסופו של דבר, זה אומר הכל. יש להניח שהם ישובו לכאן בעוד מספר שנים, וסביר שהקהל יחזור, ויהנה שוב מהלהיטים שלא נס ליחם.

פראג – חלק שני, או: ספרינגסטין: כך אושר מרגיש

אקדים ואומר: זה היה הפוסט שהכי היה לי קשה לכתוב. הרי שום טקסט שבעולם לא באמת יעביר לכם את החוויה שעברתי. הייתם חייבים להיות שם. ואם לא שם, אז בחוויה מקבילה עבורכם. אבל בואו ננסה. כמו שכתבתי בפוסט הקודם, אני בכלל כותב על פראג, על ספרינגסטין, בשבילי. אם אתם גם נהנים ואולי אפילו מתרגשים, מה טוב.

(הפוסט הזה נכתב מזמן, ואני סוגר אותו ממש עכשיו, 20.6.13, כמעט שנה אחר כך, ממתין בתור להופעה שלו בקובנטרי)

לפני שאמשיך מאיפה שהפסקתי בפוסט הקודם, אני רוצה לחזור מספר חודשים אחורה.

בעשרה למרץ, אחרי כל הלבטים שתארתי בפוסט הקודם, רכשתי סוף סוף כרטיס. ספרינגסטין ידוע בהופעות הארוכות שהוא נותן (בפראג זה נמשך שלוש שעות ועשרים דקות). היה לי ברור שבמשקל של 82 קילו בערך על מטר שבעים, יהיה קשה מאוד לשרוד אותה עד הסוף, ולהתפרע כראוי בהדרן. לא יודע מתי החלטתי להתחיל לפעול, אבל זה קרה. התחלתי ללכת ברגל. בהתחלה פעם-פעמיים בשבוע, ארבעים דקות. עם הזמן, ההליכה התארכה לשעה, בעלייה, ארבע-חמש פעמים בשבוע. הפסקתי לאכול שטויות. להופעה הגעתי 14 קילו פחות. 68. משקל תקין ביותר. את ההליכות, אגב, ניצלתי גם כדי להאזין למוזיקה ולהתכונן כך להופעות גם מהבחינה המוזיקלית. למה אני מספר לכם את זה? ובכן, גם כדי להשוויץ, גם כדי להראות לכם שזה אפשרי, אבל בעיקר להראות לכם איך ספרינגסטין שינה את חיי. ולא כמו שמוזיקה משנה חיים בדרך כלל, באופן לא מוחשי. ממש כך. היום אנחנו כמעט שנה אחרי ההופעה, ועדיין, לא רק ששמרתי על המשקל הזה, עוד ירדתי ממנו. אם זה לא אמן ששינה חיים, אני לא יודע מה כן.

חזרה לפראג – נמשיך מאיפה שהפסקנו.
חזרתי לדירה, אחרי אותה חוויה מופלאה ובלתי נשכחת על גשר קארל. דפקתי מקלחת, והלכתי לישון מאוחר מדי, בהתחשב במה שצפוי לי יום אחרי, אבל עם חיוך מפגר על הפנים. קמנו מאוחר, מה שהסתבר מאוחר יותר כטעות. מכיוון שאני מי אני, הלכתי שוב למלון שבו הנחתי שהוא נמצא, וקיוויתי לתפוס אותו ביציאה לסאונד צ'ק. המתנתי שם כשעה, כשקיבלתי שיחה מאחד מחבריי לטיול. הוא כבר היה באיצטדיון, מסתבר. סיפר שיש שם כבר כמה מאות אנשים. הוא עמד בשער שבו חילקו מספרים לפי סדר ההגעה, כדי לעמוד לפי הסדר הזה לפני הכניסה לאיצטדיון. אחרי השיחה הזו, התחלתי להילחץ, באופן טבעי, ולבסוף ויתרתי. לקחתי אוטובוס לאיצטדיון. כשהגעתי לשם ומצאתי את השער המדובר קיבלתי את המספר 500.

לספרינגסטין יש מנהג מבורך, ובו הוא לוקח מספר שלטים מהקהל, ובהם הם מבקשים שירים לביצוע בהופעה. החברים ואני דיברנו הרבה על הכנת השלטים האלו לפני ההופעה, אבל אני, כמובן, לא הכנתי מראש. אחרי שראיתי בתור הרבה אנשים עם שלטים, החלטתי שאין מנוס, ואני אכין שלט, ויהי מה. הוא אולי לא ייענה לבקשתי לבצע את Mary's Place, שיר שנכתב כדי להרים את הקהל באוויר, אבל לנסות אני חייב (ספויילר: הוא לא ביצע אותו). ובכן, בתושייה ישראלית, רצתי לקניון הסמוך והתחלתי לשאול עובדים אם יש להם קופסת קרטון. אחרי רבע שעה של חיפושים, צ'כית יפה (כולן יפות) מחנות הנעליים שם תרמה לי קופסת קרטון. קרעתי אותה, והשארתי פאה אחת שלה לעצמי. השקעתי לא מעט זמן כדי לכתוב את שם השיר כך שספרינגסטין יוכל לראות אותו. כאמור, זה לא עזר, אבל לפחות ניסיתי.

נכנסנו לאיצטדיון, ותפסנו שורה רביעית-חמישית בערך. אני מורגל בשורה ראשונה, ולכן התאכזבתי. לא ראיתי יותר מדי אפשרויות להתקדם משם, אז התיישבתי עד שההופעה תתחיל. הסתבר שהגענו מאוד מוקדם, כך שההמתנה הזו לא הייתה קצרה. בינתיים קניתי חולצה וספר של הטור. לאט לאט הרגשתי שאין לי אוויר, שאני מתרגש כמו שבחיים שלי לא התרגשתי. אבל החזקתי את זה. ברור.

אחרי ההמתנה מורטת העצבים הזו, ספרינגסטין סוף סוף עלה על הבמה. עוד היה אור בחוץ. הסקתי מכך שההופעה לא תהיה קצרה. הוא עמד לו שם. הוא. סוף סוף. רק הוא, גיטרה, ומפוחית. בירך אותנו בצ'כית, הזכיר את ביקורו האחרון שם, ב96, בטור של האלבום The Ghost of Tom Joad. בטור הזה הוא הופיע לבד, כך שזה הביקור הראשון שלו בצ'כיה עם האי סטריט בנד. בעוד שרוב ההופעות בטור החלו עם Badlands, הוא החליט לפתוח עם שיר הנושא מאותו אלבום, וביצע אותו לבד. ביצוע נפלא ומרגש בצורה בלתי רגילה. בנקודה הזו עדיין לא קלטתי, לא עיכלתי שהוא עומד מולי, ואולי העובדה המפתיעה שהוא עלה לבד הכניסה אותי להלם עוד יותר חזק.

אחרי הביצוע הזה, הוא העלה את הלהקה, והם ביצעו את Badlands והרימו את הקהל באוויר, כולל שירה בציבור. בלי לעצור אפילו שניה, הוא עבר ל Prove it All Night הנפלא, מתוך אותו אלבום, Darkness on the Edge of Town. שוב, בלי הפסקה, עברנו לשלושה שירים מתוך האלבום החדש, ולא תגידו שירים שקטים. הבחור לא נתן לנו לנוח. We Take Care of Our Own, שיר הנושא (כל כך מרגש, כמה דמעות בלעתי) ו Death to My Hometown האירי משהו. וואוו. רק שבעה שירים לתוך ההופעה, ואני כבר מודה על כך שנכנסתי קצת לכושר. אפרופו כושר, כל הזמן הזה ספרינגסטין לא מפסיק לרוץ קצה אחד של הבמה למשנהו, כאילו גילו לא פי 3 מגילי. לא ייאמן, האיש הזה.

אחרי הבום האנרגטי ששלושת השירים האלו היוו, עברנו לקצת שקט. My City of Ruins. שיר שלדברי ספרינגסטין, מספר על שיר של שלום, שיר של להתראות. וככל שמזדקנים, כך הוא אמר, יש יותר להתראות מאשר שלום. "שיר על האנשים שעזבו אותנו, ועל הדברים שהם השאירו לנו. יש לנו להקה גדולה משאתם רואים על הבמה". ככל הנראה, הוא התכוון לסקסופוניסט האגדי שלו, קלרנס קלמונס, שכאמור בפוסט הקודם, מת לפני שנה (האחיין שלו, ג'ייק, החליף אותו) גם השיר הזה פשוט גמר אותי. קשה לי להעביר את התחושה הזו. אחרי שהציג את הלהקה כולה, ולא הציג את עצמו, הקהל צעק את שמו. מצאתי את זה משעשע, כי Bruce נשמע קצת כמו בוז. ואז הוא שאל אם מישהו חסר. וכמו שהוא תמיד אומר בהופעות, "אם אתם כן, ואני כאן, והלהקה כאן, אז גם הוא כאן". מודה, זה עבד עליי. לא קיטש ולא נעליים. פשוט מרגש.

אחרי זה עברנו ל Spirit in the Night, מאלבום הבכורה שלו. אני אוהב את החומר המוקדם שלו במיוחד, כך שזה לגמרי היה אחד השיאים עבורי. פשוט יפהפה. אחריו הוא לקח שלט מהקהל, וביצע את Candy's Room. עכשיו, צריך להבין – כל פעם שהוא לקח שלט, זה העביר בי משב של תקווה שגם השיר שלי ינוגן. לא פשוט.

לא אלאה אתכם בתיאור של כל השירים, אם כי קיבלנו עוד כמה נדירים שלא מבוצעים הרבה. מה שכן חשוב הוא הרגע הכי מאושר שהיה לי. זה קרה בשיר האחרון לפני ההדרן . וזה בכלל לא היה אמור לקרות בשיר הזה. Land Of Hope and Dreams מהווה כמעט נקודת מפנה בחיים שלי. אני אמנם מפגין התרגשות רבה ממוזיקה, אבל בסופו של דבר יש לי מעצורים. אני אחנק מדמעות ולא אוציא אותן. והנה, דווקא השיר הזה גרם לי להיחנק, ואז, שק הדמעות ככל הנראה איים להתפוצץ, והדמעות החלו לזלוג. מה שלא אכתוב לא באמת יעביר לכם את הרגע הזה.

אצל ברוס ספרינגסטין, אין באמת דבר כזה, הדרן. הם השתחוו לקהל ופשוט המשיכו הלאה, בעוצמה אדירה, בלי להתבלבל.
Thunder Road, Born In The USA, Born To Run,Dancing In The Dark ו Tenth Avenue Freeze Out בין השאר, סיימו את ההדרן הראשון. ובשביל הכיף והחיוך קיבלנו הדרן נוסף, עם קאבר ל Twist and Shout. יצאתי בהלם.

רצתי חזר למלון ה Four Seasons, שם פגשתי מעריצים שגילו לי שהוא בכלל במלון Augustine. חיכיתי שם קצת ואז ויתרתי, לא לפני שלקחתי מפה מהמלון שתזכיר לי איך להגיע מחר. למחרת היו שם לא מעט אנשים, והמתנו הרבה זמן, בסופו של דבר הוא יצא ברכב, אולי נופף, ונדע לו. הייתי מאוד מאוכזב, והייתי חייב לשבת ולהירגע. כל הסובבים ניחמו אותי משהו. אחרי פרק זמן כזה או אחר נרגעתי, והחלטתי שאת שעותיי האחרונות בפראג אבלה בשתי המשימות שעדיין עליי להשלים: הופעת ג׳אז , וקונצרט באולם סמטנה. והנה, מרגע שהשתחררתי מכבלי הצורך לפגוש אותו בפראג, הכל הסתדר באורח פלאי. מצאנו את האולם אחרי חיפוש של שבוע, וצ׳כית (יפה) קיבלה אותנו, והסתבר שהיה קונצרט חינמי ממש באותו זמן. מלא ילדים אסייתים ששרים ממש יפה מילים שאני לא מבין. אולם יפהפה, מהיפים שראיתי בפראג, כולל הכנסיות. רק מלהיכנס לשם התרגשתי נורא. כשיצאנו, בדיוק החלו מספר הופעות ג׳אז ברצף בכיכר ליד. קטע מטורף. היה תענוג, עד שהחל לרדת גשם זלעפות עם רוח חזקה במיוחד. רצתי חזרה לדירה, לא לפני חנות מזכרות (פניתי למישהי שתבחר צעיף לאחותי, החבר שלה היה עצום, ולקח להם רגע להבין שאני לא מאיים, אבל אין מצב שאני בוחר צעיף).

כשכבר הגעתי לשדה התעופה, פגשתי מלא ישראלים, וחלק גדול מהם הצטלמו עם ספרינגסטין. כן, דווקא כשהם לא ניסו, ככה, באמצע פראג. כשחזרתי לחיפה הרגשתי דיסאוריינטציה מוחלטת, תהיתי על כל מיני בניינים אם הם היו שם כשעזבתי. כנראה שחזרתי לא רק ממדינה אחרת, אלא גם מעולם אחר.

אז מה למדתי מכל השבוע הזה? לשחרר, לתת לדברים לקרות, ולהרגיש, לא לחשוב, ולא לחשוש להתפרק כשצריך. זה בריא.

אלבומי השנה 2012: הופעות או לא להיות

הייתה יופי של שנה. כל כך טובה, שברור לי שמלא אנשים לא ידברו איתי אחרי שהם יקראו את הרשימה שלי. טוב, אולי קצת הגזמתי, אבל רק קצת. אלבום השנה שלי, לשם המחשה, לא הופיע בחלק גדול מהרשימות. כשישבתי וחשבתי על הבחירות שלי, קלטתי שחלק לא קטן מהאלבומים ששמעתי הכי הרבה השנה נבעו מהופעה של האמן שראיתי, או הייתי עתיד לראות. כך שמבחינת הופעות ודאי שהייתה שנה נהדרת. שנה בה ראיתי חלק גדול מהאמנים שהוציאו את אלבומי השנה שלי. הבהרה חשובה נוספת, היא הסיבה להעדר אלבומים כמו Channel Orange של פרנק אושן, אולי הקונצנזוס הרחב של השנה: לא הספקתי להאזין לו יותר מפעם אחת. אז הרשימה הזו היא על תנאי, כי השנה שחלפה השאירה לי עוד הרבה פינות לגלות. את האלבומים שעלו במלואם ליוטיוב, תוכלו למצוא בלחיצה על שמם בפוסט. אז בואו נתחיל:

1. Jack White – Blunderbuss

ובכן, בקוראי את הרשימות האחרות של חברים, של אתרים, הופתעתי לגלות לא מעט מאוכזבים, לא מעט רשימות שלא כללו את האלבום הזה בעשירייה שלהם, וחלקם אפילו לכלכו עליו קצת. הייתי די משוכנע שזה קונצנזוס. מילא. את הווייט סטרייפס גיליתי, לפחות את מלוא תפארתם, קצת מאוחר. Seven Nation Army אמנם נטחן בגלגלצ עד דק, אבל לא התעמקתי מעבר לזה. כמה שנים לאחר מכן, חזרתי לאלבום שלהם Elephant, ושמעתי אותו בלי סוף מאז. אחד מאלבומי העשור הקודם שלי, בדיעבד. כשהוייט סטרייפס התפרקו, הצטערתי מאוד שלא נהניתי מהגאונות שלהם בזמן אמת. לכן, קצת חששתי כשהתחלתי להאזין לאלבום של ג'ק וייט, אבל בדיעבד, החשש לא היה מוצדק. הסינגלים, הסנוניות, שהוא הוציא לפני האלבום המלא היו פשוט מדהימים. והאלבום עצמו, כמו פעם. אלבום. לא סתם אסופה של שירים. וייט, אגב, כתב את כל השירים בפרץ יצירתי אחד, באופן רציף. לא שיר פה, שיר שם. והוא גם נשמע ככה. אבל זה לא אומר שאין פה גם קצת גיוון, פה בלוז, שם פסנתר חשמלי, קצת גיטרה אקוסטית. יש פה המון קטעי גאונות, אבל אם אני צריך לבחור אחד, אז Sixteen Saltines, שמשתמש כל כך יפה בפאוזה ככלי ליצירת ציפיה, וגם אם הציפייה מתממשת תוך שניה או שתיים, זה עובד כל כך, כל כך טוב. נדמה לי שמדובר באלבום שגדל מהאזנה להאזנה, ואולי הרבה אנשים ויתרו לו. אינני יודע. עבורי, הוא אלבום השנה, והלוואי שקריירת הסולו של וייט תימשך כך עוד כמה עשרות טובות של שנים.

(סתם טיפ – במהדורה היפנית יש שני קטעי בונוס, הבי סייד Machine Gun Silhouette, והקאבר ליו 2, Love Is Blindness. הם מוסיפים המון לאלבום, וכיף לסיים דווקא איתם)

שיאים: Sixteen Saltines, Love Interruption, I'm Shakin'.

2. Bruce Springsteen – Wrecking Ball

מה!? ברוס ספרינגסטין רק במקום השני?
כן, מי שמכיר אותי יודע שברוס ספרינגסטין הוא אחד המוזיקאים שאני הכי אוהב. ראיתי אותו מופיע בפראג ביולי, והאושר שחוויתי שם מלווה אותי גם היום. וכל כך קשה לי לשים במילים את מה שהרגשתי שם, שעברו כבר חמישה חודשים, וכל מה שיש לי זה פסקה וחצי. אולי יום אחד, אולי אפילו עד סוף דצמבר, אני סוף סוף אצליח. האלבום החדש של ספרינגסטין הוא הטוב ביותר שלו מאז The Rising, יצירת המופת המשולמת מ2001. וכמה שהוא נפלא, איך שהוא, ג'ק וייט הרגיש לי נכון יותר בפסגה. שני האלבומים הקודמים של ספרינגסטין, Magic ו Working on a Dream חלשים ממנו, גם אם יש בהם לא מעט שירים קסומים. באלבום החדש יש 11 שירים, או 13 במהדורה המורחבת, ואני לא יכול לומר על אף אחד מהם שהוא חלש. כל אחד מרגש בצורה אחרת, חלק פונים יותר ללב, חלק פונים יותר לרגליים, אבל בסופו של דבר, האלבום תמיד מפעיל את שניהם. הסינגל הראשון והשיר הפותח We Take Care of Our Own נשמע ברמקולים באסיפות הבחירות של אובמה, ולא בכדי. This Depression מרגש במיוחד, כשדואגים להקשיב למילים. Death to My Hometown האדיר, עם הניחוח האירי/סקוטי שפשוט נולד לאיצטדיונים. ובעיקר בעיקר, Land of Hope and Dreams, שביחד עם השיר הפותח סימל עבורי את הבחירות בארצות הברית, וחשוב מכך, אחראי לרגע הכי מרגש, הכי חזק, הכי יפה, שהיה לי בחיים, כשהוא ביצע את זה בפראג. אבל אני מקווה לכתוב על זה ספציפית בהרחבה. מדהים לחשוב שעם הותק הזה, ספרינגסטין והאי סטריט בנד נשמעים ככה. אלבום מופלא. (שווה לדגום גם את שני שירי הבונוס המעולים במהדורה המורחבת: Swallowed Up (In the Belly of the Whale) ו American Land).

שיאים: Shackled and Drawn, Death to My Hometown, This Depression, Land of Hope and Dreams.

3. Leonard Cohen – Old Ideas

עוד אמן שנשמע נפלא בהתחשב בותק שלו. כהן מביא את כל הנגנים הנפלאים שלו, את זמרות הרקע שכבר זכו להצלחה בעצמן, כמו ג'ניפר וורנס ושרון רובינסון, ומפיק עוד אלבום לפנתיאון יצירות המופת שלו. הקול של לאונרד כהן תמיד היה עמוק, ואף פעם לא באמת נשמע צעיר. את האלבום הראשון שלו, שהוא אגב האלבום שלו שאני הכי אוהב, הוא הוציא בגיל 33. היום הוא בן 78, ועדיין מוציא אלבומים. אנחנו יכולים להיות אסירי תודה שאנחנו חווים יצירות של היוצר הענק הזה בזמן אמת. אולי כל זה קורה רק בגלל שהאמרגן שלו מעל לו בכספים ואילץ אותו לעבוד במקום לשבת בבית ולהנות מהפנסיה, אבל הרווח כולו שלנו. האלבום ממשיך, מצד אחד, את הקו הרגיל של כהן, ביחד עם הלהקה הנפלאה שלו, ועם זמרות הרקע המצויינות, והידועות בפני עצמן, ג'ניפר וורנס ושרון רובינסון. מצד שני, כהן מרשה לעצמו לסטות מעט מהקו הזה, ללכת לכיוונים טיפה ג'אזיים, להכניס קצת בנג'ו ב Amen, למשל. Darkness, אחד משיריו הגדולים ביותר, הולך לכיוון של מוזיקה שחורה עתיקה, מאמצע המאה שעברה בערך. והשיא, בעיניי, Different Sides, השיר הנועל של האלבום, שמזכיר קצת את אלבום הבכורה, ומשאיר, אחרי עשרה שירים, טעם של עוד. ואם זו לא מחמאה ענקית לאמן כל כך ותיק, אני לא יודע מה כן.

שיאים: Show Me the Place, Darkness, Different Sides.

4. Of Montreal – Paralytic Stalks

יופי מוזיקלי אינסופי. פשוט ככה. כמה עושר, כמה גיוון. איך להגדיר דבר כל כך עשיר? אלקטרו-פופ-פסיכדלי-פרוגרסיבי? לא הכרתי את ההרכב הזה יותר מדי, עד שהודיעו שהם מגיעים לארץ (היה מעולה). שמעתי את האלבום החדש המון פעמים לפני ההופעה, והוא לא נמאס. תמיד אפשר למצוא בו משהו חדש, הפתעה כזו שלא שמת לב אליה. לא מדובר באלבום קל. עד השיר השלישי, Dour Percentage, שהוא גם הסינגל הראשון, צריך סבלנות, כי השירים לא קליטים במיוחד. אבל הם שווים את זה. האלבום הזה הולך לכל כך הרבה כיוונים, מגיע לכל מיני מקצבי היפ הופ, כמו למשל ב Ye, Renew the Plaintiff, אבל מצליח לשמר תחושה של אלבום אחיד. אני מעדיף לא להיכנס כאן לתיאור מפורט, כי באמת שיש פה עושר עצום של סגנונות. אל תפספסו את היופי המדהים הזה, עיבודים עשירים, הרמוניות שמיימיות, פונה לרגליים, לראש, ולא נמאס אף פעם.

שיאים: Dour Percentage, Ye, Renew the Plaintiff

5. The XX – Coexist

The XX הם הרכב מעט קודר, ובכל זאת, מדובר באלבום המשמח של השנה. למה? מכיוון שאחרי האלבום הראשון והמופתי שלהם, הם איימו בכך שזה יהיה האלבום הראשון והאחרון שלהם. הייתי מאושר לשמוע שהם מקליטים עוד אחד.
ההישג העצום של האלבום הזה הוא העובדה שהוא לא איכזב. הציפיות אחרי האלבום הראשון שלהם, שאני עדיין טוען שהוא חדשני, ושאין עוד אלבום שנשמע כמוהו, היו בשמיים. ובאופן מפתיע, האלבום השני לא פחות טוב.
אז כן, חדשני הוא לא. הוא הולך בדיוק לאותו כיוון כמו הראשון. עם אותם עיבודים ייחודיים שקצת קשה לי לתאר. יש משהו ב XX שגורם לי לתחושה של מחנק בגרון. הם גם מרגשים וגם איך שהוא מפילים עליי איזו אווירה כבדה כזו.
אם אני צריך לסמן שני שירים כשיא, מדובר בשני הפותחים, Angels ו Chained, אבל אי אפשר להגיד שהאלבום מדרדר משם. הוא שומר על רמת רגש גבוהה מאוד, ונותר רק לקוות לאלבום שלישי.

שיאים: Chained, Angels

6. Bat For Lashes – The Haunted Man

נטשה קאן, איזה כישרון ענק. מדובר באלבום היחיד השנה שקניתי עותק פיזי שלו לפני שהאזנתי אליו במלואו. ואני לא מצטער. הסינגל הראשון, Laura, הדהים אותי באופן מיידי. פתיחת הפסנתר הטיפוסית שלה, השירה, ההגשה, שאי אפשר שלא להאמין לה. מה שקשה להסביר לגבי השיר הזה, הוא שהעיבוד מאוד מינימליסטי, רק פסנתר, ואולי טיפה כלי נשיפה ברקע, שבקושי נשמעים, ואיך שהוא, השיר נשמע מאוד עשיר. Marilyn הנהדר הולך לכיוון טיפה יותר אלקטרוני, עם השפעות דארק-אייטיז מובהקות, ו All Your Gold, הסינגל השני, מצליח לגעת בהמון סגנונות, ועדיין להיות מאוד קליט. כמו כל האלבומים שלה, גם כאן יש איזון מדוייק בין עוצמה ועדינות כזו, ועם עיבודים וביצועים כאלו, קשה לפספס. באט פור לאשס נשאר אחד הקולות המשמעותיים והייחודיים שיש בעולם כיום, ולא נראה שנטשה קאן מאבדת משהו מהעוצמה שלה. אלבום יפהפה, וסביר שגם הבא בתור יהיה כזה.

שיאים: Laura, All Your Gold, Marilyn

7. Mark Lanegan Band – Blues Funeral

ההופעה הנפלאה של מארק לאנגן בבארבי הבהירה מדוע הקרדיט באלבום נתון ל Mark Lanegan Band, ולא ללאנגן עצמו, לבד. הלהקה מורכבת ממוזיקאים מוכשרים ביותר, שנותנים את הטון לא פחות מהסולן הנפלא שלה. זה גם, כנראה, האלבום הכי מגוון שיצא השנה. השיר הפותח, The Gravedigger's Song, פותח בבום, ולא נותן למאזין להירגע עד סופו, בעוד שהשיר שהבא אחריו, Bleeding Muddy Water, מאוד שקט ואיטי, ונותן לקול של לאנגן את קדמת הבמה. St. Louis Elegy הולך לכיוון המערבונים של מוריקונה, וגם מארח את גרג דולי, החבר מהגאטר טווינס. יש פה עוד שירים שהולכים לכיוונים מגוונים, ומגיעים גם למחוזות יו 2 וניו אורדר, אבל בסופו של דבר, מדובר ביצירה אחת, שמארק לאנגן מנצח עליה בכישרון רב, ולא נותן לסלט הטעים-טעים הזה לצאת משליטה.

שיאים: The Gravedigger's Song, Bleeding Muddy Water, St. Louis Elegy.

8. Calexico – Algiers

את קלקסיקו לא הכרתי יותר מדי לפני ההופעה הפנומנאלית שהם נתנו בבארבי לפני 3 שנים. קניתי אז כרטיס באופן עיוור לחלוטין, וחזרתי מאושר. הופעה בלתי נשכחת, ואחת הטובות שהייתי בהן. אחרי הבשורה המגה-משמחת שנזכה לראות אותם שוב בבארבי, אפשר גם לשמוח שהאלבום החדש נהדר. נכון, הוא לא טוב כמו הקודם, או מושלם כמו Feast of Wire, ועדיין, אלבום קלקסיקו טיפוסי, עם כמה מהשירים הכי טובים שלהם. העושר המוזיקלי של הלהקה הזו הוא פשוט בלתי נתפס. כרגיל, ההשפעות נעות בין אמריקנה למוזיקת מריאצ'י מקסיקנית, ועד לקובה, עם כלי נשיפה וליטופי תופים. Para, הסינגל הראשון, מושפע קצת מרדיוהד, No Te Vayas הולך לכיוון הלטיני, ו Hush האווירתי-אקוסטי מרגש מאוד. הייתי רוצה לשים אותם הרבה יותר גבוה, אבל קצת חסר לי הצד המופרע שלהם, שצפוי להרים את הבארבי שוב רק עם שירים מאלבומים קודמים (ואולי עם Splitter הקצבי למדי). הם בחרו ללכת לכיוון הרגיש שלהם, ולוותר קצת על הרגליים. נחכה ונראה. אם כך ואם כך, אין לי ספק שההופעה הצפויה בבארבי איננה הופעה שאתם יכולים לפספס.

שיאים: Para, No Te Vayas, Hush, Splitter.

9. Crystal Castles – III

את קריסטל קאסלס הכרתי בעקבות הקאבר המופלא שלהם ל Not In Love של פלטינום בלונד, ביחד עם רוברט סמית', הסולן של הקיור. הקאבר הזה הוא אחד השירים שהכי אהבתי בשנים האחרונות, והוא לא מפסיק לרגש אותי, ולגרום לי להתפרע לגמרי כל פעם שאני שומע אותו. לכן, האלבום הזה הוא אחד האלבומים שהכי חיכיתי להם השנה. והוא לא איכזב. קריסטל קאסלס הוא הרכב מאוד קשה בעיניי, הסאונד שלו מאוד סמיך. ועדיין, שלושת האלבומים שלהם מצויינים, ושווים את ההשקעה. דווקא האלבום הזה הוא המקום להתחיל בעיניי. הוא הרבה יותר מלודי, יש בו לא מעט שירים שתופסים אותך מיידית, והוא גם מאוד רקיד. למשל, Telepath ו Affection הרקידים, או Sad Eyes שתופס את המאזין מיידית, ו Child I Will Hurt You, השיא הברור של האלבום, שמסיים אותו עם אקורד קצת עצוב. אני רוצה להזכיר כאן עוד, אבל נסתפק באלו. תנו להם צ'אנס וסבלנות, הקריסטל קאסלס שווים את זה.

שיאים: Child I Will Hurt You, Affection, Plague, Wrath of God.

10. Madonna – MDNA

רק בשביל לתבל את הרשימה בקצת פופ. מדונה חוזרת לפופ, אחרי האלבום הקודם שלה, Hard Candy, שהיה בעיניי, איך לאמר בעדינות, מחורבן. האלבום ההוא גם סימל נקודת שפל בקריירה שלה, במובן הזה שלראשונה היא לא הובילה טרנד, ולא שמרה על כיוונים קודמים, אלא הלכה עם המיינסטרים מסביבה. ולא רק זה, אלא שהיא לא ביצעה את הסגנון הזה בצורה טובה מדי. לכן, גם אם האלבום הזה הוא לא יצירת מופת, הוא משמח. כי מדונה חזרה לדאנס הפשוט שלה מתחילת הקריירה. שמעתי את האלבום המון לפני ההופעה, וככל ששמעתי אותו יותר, כך אהבתי אליו גדלה. ואחרי ההופעה, על אחת כמה וכמה. I'm Addicted, השיר הכי רקיד שלה מזה שנים, הרים את ההופעה לאוויר, Girls Gone Wild, שבהתחלה לא התלהבתי ממנו, אבל היום אני חושב שהוא יופי של שיר. Masterpiece, שמחזיר את מדונה סוף סוף לבלדה מעולה, I'm A Sinner הכיפי, וגם Falling Free שמסיים את האלבום בשקט, נורא יפה. אז אולי לא מדובר ביצירת מופת, או עוד אלבום לפנתיאון שלה, אבל כן מדובר בחזרה למקורות, ובביצוע מצויין של זמרת שעוד יש לה מה להציע. העיקר שתמשיך בכיוון הזה.

(גם כאן די שווה ללכת על המהדורה הכפולה, עם כמה שירים טובים לא פחות משירי האלבום. כמו כן, ישנה גרסה אקוסטית יפה ל Love Spent. נסו ותהנו).

שיאים: I'm Addicted, Falling Free, I'm A Sinner, Masterpiece.

אלבומים שחבל שלא נכנסו לכאן, וגם זה, באופן די שרירותי:

Why? – Mumps Etc – עשיר ומגוון בצורה בלתי רגילה, יפהפה.

Rufus Wainright – Out of the Game – גם הוא נתן פה הופעה, קצת שנויה במחלוקת. ההפקה של מארק רונסון נותנת לו כיוון עשיר וכיפי, בניגוד לאלבומים הקודמים וה"רציניים" יותר שלו.

Japandroids – Celebration Rock – נכנס גבוה בהרבה רשימות, אבל לא שמעתי אותו מספיק. רוק אלטרנטיבי מאוד "מלוכלך" ואנרגטי. The House That Heaven Built הוא לגמרי אחד משירי השנה.

Rumer – Boys Don't Cry – לא מופלא כמו האלבום הקודם שלה, אבל ראוי לציין את העובדה שלמרות שמדובר באלבום קאברים, רומר החכימה ובחרה שירים לא ידועים של אמנים ידועים למדי, ובכך הפכה את השירים לשלה, כי את המקור לא הרבה מכירים. כמו באלבום הקודם, גם כאן יש עיבודים יפים בסגנון פופ סיקסטיז, עם הקול המלטף והנפלא שלה, ומי שאהב את הקודם ודאי יתרגש גם מהחדש. (גם כאן שווה להשיג את המהדורה המיוחדת)

Father John Misty – Fear Fun – ג'וש טילמן, לשעבר המתופף של הפליט פוקסז הולך לכיוון של פולק-רוק פסיכדלי, לפעמים עם נגיעות של רוק קצת יותר בועט. האלבום לגמרי נשמע כאילו הוקלט בסוף שנות השישים-תחילת השבעים. באופן מעניין, הוא מזכיר לי את האלבום שהוציא המתופף המנוח של הביץ' בויז, דניס וילסון, שנקרא Pacific Ocean Blue. ממליץ בחום לנסות את שניהם.

כמה אזכורים לאלבומי הופעה מעולים שיצאו השנה:

Led Zeppelin – Celebration Day

לד זפלין סוף סוף הוציאו את הופעת האיחוד האגדית שלהם מ2007. אני עוקב אחרי קריירת הסולו של רוברט פלנט, והאלבום שהכי אהבתי בעשור הקודם הוא Raising Sand שהוא הקליט עם אליסון קראוס, כך שלא הופתעתי מהקול הנפלא שעדיין יש לו. ג'ימי פייג' וג'ון פול ג'ונס נותנים שואו מטורף לא פחות, וג'ייסון בונהאם, הבן של המתופף המנוח ג'ון, לא מבייש את הפירמה. ערב אגדי.

Paul Simon – Live in New York City

האלבום האחרון שלו היה אלבום השנה שלי ב2011. ההופעה שלו בארץ הייתה אחד הימים היפים בחיי, והשנה אפילו זכיתי למכתב הקדשה ממנו, אחרי שהייתי טיפה בקשר עם המנהל שלו, אחרי שפגשתי אותו בארץ (הנה, השווצתי קצת). אלבום ההופעה כולל 20 שירים מתוך 27 שהיו בהופעה שהוקלטה, וזה די מצער. ועדיין, יש פה את הקלאסיקות, ואת השירים החדשים והנפלאים, וכל הביצועים פשוט מושלמים. אז כן, היה יכול להיות ארוך יותר, אבל זה כל כך מופלא, שלמה להתלונן?

Florence + The Machine – MTV Unplugged

אחרי אחד האלבומים הטובים של השנה שעברה, פלורנס פונה לכיוון האנפלאגד, שבאופן טבעי מדגיש את הקול האלוהי שלה. מעט קשה להתרגל לעיבודים האלה, אחרי הבומבסטיות של האלבום, אבל אחרי שמתרגלים, מבינים שגם כאן העיבודים נפלאים. שווה להתעקש.

Kylie Minogue – Abbey Road Sessions

אמנם זו לא הופעה, אלא עיבודי מיתר ללהיטים קודמים, אבל כללתי אותו כאן. קיילי אולי לא ווקאליסטית גדולה, אבל איך שהוא, העיבודים האלו מצליחים לעבוד, ונותנים פנים אחרות ומעניינות לשירים. קיילי לקחה כאן סיכון, ובסופו של דבר זה עבד לה. מעניין וכיפי.

שתהיה שנה אזרחית משובחת, עם מלא מוזיקה טובה והופעות בלתי נשכחות (הנה, היום כבר הודיעו על שובו של מארק רונסון).

בפוסט שלי על אלבומי השנה שעברה, הבעתי תקווה שטייגר לאב יוציאו ב2012 אלבום בכורה. זה לא קרה. נקווה שב2013 זה סוף סוף יקרה. בינתיים, הנה עוד שיר שלהם:

מארק לאנגן בבארבי: נותן למוזיקה לדבר

לפני ההופעה היה לי ברור שבפתיחת הפוסט אני אדבר על האלבום, ועל כמה נדיר זה שאמן מגיע לכאן בטור שמלווה את צאת אחד מאלבומי השנה. ואז הסתכלי אחורה, וגיליתי, לשמחתי, שלמעשה לא מדובר במקרה כל כך נדיר. רק לפני כמה ימים ראינו בבארבי את Why? הנפלאים, זכינו לראות את פול סיימון אחרי אלבום המופת האחרון שלו, וגם ג'יימס בלייק קפץ לביקור. אז אולי אני סתם פסימי. אבל הנה, כמה ימים אחרי Why? זכינו לקבל, בפעם החמישית(!), את מארק לאנגן, אחרי אלבום נפלא, Blues Funeral, שהוא לטעמי אחד מאלבומי השנה, וזכה לככב גם בכמה רשימות אחרות.

כאמור, לאנגן מבקר פה הרבה, אם זה עם גרג דולי בגאטר טווינס, אם זה עם איזובל קמפבל, והנה, גם לבד, עם הלהקה שלו. מדהים לראות שחרף התכיפות הגבוהה מאוד של ביקוריו כאן, הבארבי היה מלא עד אפס מקום, כאשר כל הכרטיסים נמכרו מראש. כמו שללאנגן לא נמאס מאיתנו, כך לנו לא נמאס ממנו. עד כדי כך, שבראיון לפני ההופעה, תהה לאנגן "מה יש לא לאהוב בישראל". נדמה לי שכמה ישראלים ישמחו לתת לו כמה רעיונות, ובכל זאת, משמח לראות אמן נהדר שאוהב אותנו כל כך, וחוזר לכאן שוב ושוב.

אם כן, הבארבי היה מלא עד אפס מקום. הקהל, מבוגר יחסית, עוקב אחרי לאנגן על כל צעד ושעל בקריירה העשירה שלו, החל ב Screaming Trees, עבור ב Gutter Twins וב Soulsavers וכלה בשיתוף הפעולה המוצלח עם איזובל קמפבל. כפי שניתן לראות, מדובר באחד האמנים הפורים עלי אדמות, ושמעקב אחריו דורש מאמץ. בכל הפרוייקטים האלה, לאנגן מביא את הקול וההגשה הייחודיים לו, ומצד שני מצליח להשתלב עם כל צד שאיתו הוא משתף פעולה בהרמוניה מושלמת.

הפעם הוא הגיע עם הלהקה שלו, שהייתה, בעיניי, נפלאה ומלאת קסם. כמה מחברי הלהקה נתנו מופע חימום מצויין, שאמנם דרש סבלנות, כי כלל קטעים אינסרומנטליים ארוכים, אבל היה שווה את זה. הלהקה שליוותה את לנגן בהופעה נתנה שואו עשיר ויפה. הגיטריסט נתן סולואים נהדרים, הבסיסט ליווה את קול הבריטון המפורסם של לנגן, ובאופן כללי הייתה הרמוניה בתוכם, וגם בינם ובין לנגן, שנמשכה לכל אורך ההופעה. אמנם, הקהל בא לראות את לאנגן, אבל אני חוויתי כמה רגעי אושר קטנים גם מהנגינה הלהקה, גם בקטעים נטולי שירה.

הקהל, כאמור, אוהב את לנגן מאוד. מכיר כל פינה בקריירה המסועפת שלו, ובהופעה, כולם קיבלו את מבוקשם. מי שמכיר רק את האלבום החדש, שמע ממנו לא פחות משמונה (!) שירים, מתוך שנים עשר שירים שיש בו. מי שאוהב את החומר הקודם, קיבל שלושה שירים מ Bubblegum, אחד משיתוף הפעולה שלו עם Queens of the Stone Age שזכה לתשואות רמות, וגם שיר אחד של ה Scremaming Trees העתיקים.

כל הביצועים האלו, שהיו נפלאים, הן מצד הלהקה והן מצד לאנגן, לא כללו כמעט תנועה כלשהיא מצד לנאגן, שעמד והחזיק את המקרופון באותה נקודה, כל ההופעה, עם מחוות מאוד קטנות מדי פעם, חיוך פה, תזוזה קלה שם. ובכל זאת, הוא והלהקה הצליחו לתת שואו, והקהל החזיר להם את האהבה שהגיעה להם. כיצד נותנים שואו בלי לזוז? ובכן, אפשר לומר שפשוט נותנים למוזיקה לדבר. וכשאתה בא עם ארסנל כזה של מוזיקה ברפרטואר שלך, ועם אחד מאלבומי השנה באמתחתך, קשה להיכשל.

אחרי שמילא שוב את הבארבי, אפשר להניח שהוא עוד ישוב לכאן בשנים הקרובות, ואפשר לקוות שזה שוב יתרחש אחרי אלבום מעולה נוסף. בינתיים, נסתפק בזכרונות מעוד ערב מופלא.