מצעד העשור של הבלוג – עשרת הגדולים!

מקום 10: Arcade Fire – The Suburbs

מקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג, אבל היה מקבל את המקום הראשון

זהו מקום חגיגי במיוחד, כי זה האלבום שפתח את עשור ההתבגרות שלי והבהיר לי את אחת התכונות הכי חשובות שלי שלפעמים נעלמת ברגעים בהם אני נותנת לשעמום להתגבר עלי: סקרנות. "הפרברים" של ארקייד פייר ניפחה לי את הנחיריים וגרמה לי לרחרח אחר רעיונות שמתאימים וגם נוגדים לדרך שבה אני רואה את העולם, ומשם צמחה סקרנות שדרכה גיליתי את סטיבן פריי, החוג לספרות אנגלית וג'ף ניקולס, סקרנות שהובילה אותי למתוח שרירים בכתיבה, נגינה וביחסים של בינו לבינה, ושרק הרעיון שלה גורמת לי להאמין שיש עוד עולם לגלות מעבר למה שכבר למדתי להכיר בתוך ומחוצה לי. ארקייד פייר כתבו אלבום שלם על ילדות ותמימות שהפכו רחוקות מדי בעולם מנוכר, על חוסר סבלנות בעולם שעד לא מזמן דרש קצת זמן בשביל שנוכל ליהנות מפירותיו, על כלא מחשבתי שכולנו חיים בתוכו, גם אם אנחנו לפעמים מתגאים על כך שאנחנו צופים מעל אנשים שנמצאים בתוך כלא קטן וקטנוני יותר. באלבום אחד הם גרמו לתמימות להתערער ושברו תקרות כדי שיישאר מקום לאמת להיכנס, אמת שגם אם היא עגומה, היא עדיין תאיר הרבה יותר מתקווה בורה שרק תכאיב יותר בעתיד. אה, ויש פה גם את "Sprawl 2" שלעולם ועד יהיה המנון הריקודים של חבורה חיפאית שתמיד אאהב להיזכר בה ובלילות שבילינו בלהיתקע אחד בשניה על הרחבה.  

נחמד לחשוב ששיר כזה מתוחכם ומורכב נכנס לפלייליסט של תחנות רדיו

מקום 9: The Twilight Sad – Nobody Wants to Be Here & Nobody Wants To Leave

מקום במצעד האלבומים של 2014: מקום שני

אי אפשר שלא להתייחס לעטיפת האלבום ולכחול הכהה שממלא אותו; אי אפשר שלא לתאר את האלבום דרך הצבע החשוך הזה שסחב את הלהקה כבר מהאלבום הראשון, אבל רק באלבום הזה מצא הצבע העגום איזו דרך שפויה לפרוס את עצמו על האוזן דרך נויז-רוק מעודן יותר,  דרך תערובת יותר מאוזנת של רוק אלטרנטיבי שורט. אותו כחול כהה נשאף כמו עשן דרך גיטרות דוחסות שבתורן נדחסות ע"י הכנות הבלתי מתפשרת של סולן הלהקה, ג'יימס גראהם. האלבום כולו הוא תיאור של צבעה האמיתי של נשמה כואבת כשהיא עירומה לגמרי, כשהיא מתהלכת ברגעים חשוכים בין מחשבות מבולבלות, בין שדים שטווים בתוך המוח חוטי מחשבה רעילים ומעיבים על מערכות יחסים, בתוך הרגשה של זומביות שגוררת את רגליה בין זומבים אחרים שרוצים רק לגרד את העור הדביק והרופס כדי להיחשף למה שאחרים קוראים לו אור. את הלהקה ניסו להכיר לי הרבה לפני האלבום הזה, אבל הופעה אקוסטית אחת בפארק קטן במסגרת פסטיבל פרימוורה בשנת 2014 גרם לי להבין שיש לי פה עניין עם כותב שמרגיש בדיוק את מה שהוא מדמם על הנייר; שיש פה כנות שהרבה מפחדים להראות על הבמה, שיש פה לב אמיתי שבתורו כתב את אחד האלבומים שליוו אותי הכי הרבה בעשור האחרון.

רק לדחוס, לדחוס, לדחוס

מקום 8: Marriages – Salome

מקום במצעד האלבומים של 2015: מקום ראשון

שלום, אני חן, ואני הולכת להתוודות על משהו שהתכחשתי עליו עשור שלם ואני יודעת שלפחות חברה אחת תעריך את מה שאני עומדת להגיד: אני אוהבת רוק כבד. לא מטאל עם קולות שעושים חשק מעוות לסטרפסילס, אבל כן רוק כבד ומתכתי שהופך כל עצבים לקבילים, ובמיוחד כשלהקות לוקחות את הז'אנר ומערבבות אותו עם אחרים בשביל לקער את השטיחות שזיהיתי עד עכשיו במחוזות הגיטרות החשמליות והשיער הארוך מדי. עכשיו שכולם נרגעו מההצהרה שלי, אפשר להתחיל לדבר על האלבום שהכיר לי את התופעה שהיא אמה רות' רנדל, כוח אנושי שמשדר את כל האופל היפה שיש, מי שלוקחת את הרוק הכבד והופכת אותו לנגיש כל כך לאוזניים שלי. עם ההרכב של Marriages, רנדל הצליחה לדחוס אל תוך סערת החשמל המסחררת של האלבום את הקול הילדי המדהים שלה, קטעי פוסט-רוק וקצת אקספרימנטל שמוסיפים לכבדות ואת התמונות הגותיות שהיא יודעת לצייר כל כך טוב עם המילים שלה. זה אלבום שסחב אותי בדיוק בתקופה של עושר ספרותי שגרר אותי לכתוב ספר שלם, השיר "Love, Texas" הפך להיות שיר הנושא שלו, ומאז הספר נזנח עקב חוסר שביעות רצון הקוראות המעטות שקראו אותו, אבל את האלבום הזה אני יודעת שאני עוד אקח איתי לעוד מחוזות ספרותיים, ומי יודע, אולי אחזור לעבוד על אותו הספר.

In life, lies lay on the side of fools. To wear the skin of a foal

מקום 7: Sigur Ros – Valtari

מקום במצעד האלבומים של 2012: מקום רביעי

אם יש אלבום שהיה לי חשוב להכניס לעשירייה הגדולה שלי זה היה של הלהקה הזו שעושה את המוזיקה המיוחדת במינה שלה ומי שינסה איכשהו לחקות אותה לא יוכל להשתוות: לא לקול התת-ימי של יונסי, לא לצלילי המיתרים המרחפים בין גלי קול נסתרים, לא לתזמור הסוחף ליקומים קולנועיים לא-ידועים, לא לאיסלנדיות החד-גונית שהכניסה עולם ירוק וחד-קרני אל תוך אוזניהם של מיליוני מעריצים מסביב לעולם. לפני שיונסי (היצור היפה בעולם), גיאורג (הנסיך), קיארטן (שהיה עם רגל אחת בחוץ כבר) ואורי עמדו לעבור למחוזות יותר מטאלים-מונוטונים, הם הוציאו את Valtari הנגיש, אסופה חלומית וחולמנית של יצירות המטשטשות את המוח ממחשבות וצובעות את הריק בצבעים חיים של צהוב וירוק. הקשבה לאלבומים של הלהקה הזו תמיד הייתה סוג של תרגול בציור, הרי לא ברור על מה יונסי באמת שר, ורק המוזיקה מנחה את השכל להרפות ולדמיין עולם קצת שונה. האלבום הזה לא רק עשה את העבודה מבחינת מוזיקה, אלא גם משך אליו קהל של יוצרים ויזואליים שיצרו עבור האלבום הזה לא מעט קטעי וידאו, מה שהפך מהר מאוד לאירוע קולנועי שאפילו הגיע לסינמטק חיפה אי אז ב-2012. אם יש להקה ששמור לה מקום מיוחד מאוד בלב שלי זו סיגור רוס, גם אחרי שהם כבר הפכו להיות ניסיוניים מדי לטעמי, תמיד אשמח לדעת על כל דבר חדש שהם מוציאים, והעשור הזה לא היה כל-כך עשיר בלעדיהם ובלעדי Valtari.

יונסי במיטבו, ריגוש אמיתי בשיאו, הכניסו סופרלטיב נוסף וערבבו טוב

מקום 6: Father John Misty – Fear Fun

מקום במצעד האלבומים של 2012: מקום ראשון

עד 2016 הייתי בטוחה שזה הולך להיות אלבום העשור שלי, אבל לעתיד תמיד יש הפתעות, ואלבום הבכורה של ג'וש טילמן בתור פאת'ר ג'ון מיסטי ייאלץ להתפשר על מקום אחד לפני החמישייה הגדולה. אחרי שנים של קריירה גוססת שהתבססה על שירים גוססים על גסיסה פחות או יותר; אחרי שביאס לי את הצורה בתור ג'יי טילמן (בצורה טובה, כן?) וגרר את עצמו בתוך איזו תכלית שהוא חשב שהוא אמור למלא בשירי פולק מדכאים, ג'וש טילמן מצא את הדרך החוצה, וב"החוצה" אני מתכוונת להשתחרר כמו פלוץ טוב וקולני שגורם לסוג של גאווה שלא רוצים להודות בה; אבל ג'וש טילמן זכה משני העולמות – הוא גם הרגיש נוח יותר לכתוב את מה שהוא רוצה ולהפליץ לכל הכיוונים וכל זאת עם גאווה חסרת בושה. האלבום "Fear Fun" הוא אחת מיריות הפתיחה הטובות ביותר לטעמי, תיאור מופשט של מעבר של בן אדם ממקום למקום וגם מתודעה לתודעה, מן "אני מאמין" של "אני חדש" שעל-פי טילמן הוא הכי קרוב למה שהוא באמת, מן שאמאן של שנאה עצמית שיש לו יותר מדי דברים חשובים להגיד על עצמו ועל העולם, וככה כנראה אני אוהבת לשנוא אמנים? בכל מקרה, האלבום הוא אסופה גאונית של סיפורי מסע, חוש הומור של משוגע, ושיגעון שרק אינטליגנציה עילאית יכולה להפיק. אה, וגם סמי הזייה עזרו פה. עם האלבום הזה טילמן התחיל דרך משוחררת יותר והוא נהיה גיבור-על פרטי שאמנם לא מגן על אף אחד, אבל הוא כן מהווה דוגמה לעצמאות יצירתית אמיתית, לכתיבה חסרת גבולות ומעצורים ובעיקר לרצינות-לא-רצינות שאני דוגלת בה בחיי. אה, יש פה גם מוזיקה, שתמיד תהיה במובן מסוים זניחה לעומת מה שיש לטילמן להגיד – אבל הז'אנר הקאנטרי-פולקי זה בדיוק מה שהוא היה צריך, וג'ונת'ן ווילסון מתפקד פה בתור המפיק האולטימטיבי שיכול לאסוף רשמים על גבי רשמים ולפרוס אותם על גבי שירים תוך כדי שהוא מנגן את הסיומת של "Sally Hatchet" שגורמת לי בכל פעם לחירמון קל. יש לי כל-כך הרבה מה להגיד על טילמן ומה הוא היה בשבילי כל העשור הזה, כל-כך הרבה, אבל אני אעצור פה. שיט, לא ציינתי את הקול המהמם שלו, אבל אני באמת אעצור פה.

השיר שהתחיל את כל האובססיה ומאותו רגע מתפקד כאחד משירי העשור וכל הזמנים שלי

מקום 5: Deerhunter – Halcyon Digest

מקום במצעד האלבומים של 2010: לא עשיתי כזה. מקווה מאוד שהוא היה בטופ 10 שלי.

אני לא חושבת שמי שהגדיר את עצמו אי אז בתחילת העשור כחובב-אינדי לא שמע על האלבום הזה, לא רוצה לחשוב על עולם שבו מגזינים (שאי אז עוד היו נחשבים בעיניי) היו פוסחים על האלבום הזה ולא מכתירים אותו ב-2010 לפחות לסגן אלבום השנה שלהם, כי כל סופרלטיב היה ונותר נכון, כל ביקורת משבחת פיצ'פורקית היא מעצבנת בדייקנותה, זה אלבום באמת של פעם בעשור. עולמו של ברדפורד קוקס עדיין לא קיבל את האגרוף הכי חזק באותה תקופה (הוא הגיע עם האלבום "Monomania") אז נותרה עוד אלומה קטנה של אור בדמותן של גיטרות גלשנים וקול יותר רך שיצא מהגרון של הסולן. כהרגלו, קוקס ידע כיצד לכתוב היטב את הסיפורים, השריטות והרגשות שרדפו אותו לפני האלבום, וביחד עם הלהקה הוא הפיק אלבום מגוון בז'אנרים שלו, קוהרנטי מבחינת זרימת המוזיקה וכואב כל כך טוב כשמקשיבים לבדידות הכל-כך מובהקת של הדובר בשיר. מאז האלבום הזה קוקס הפך לסוג של מלאך בשבילי, הדרך שבה הוא מקבל את עצמו עם כל מוזריותיו (הוא מודה שהוא לא יודע להפסיק לדבר, מדבר בפתיחות על הא-מיניות שלו ועל ההתמודדות שלו עם תסמונת מרפן), הדרך שבה הוא מנתב את המכאובים שלו לכדי יצירה וקורא לאחרים להצטרף אליו, הדרך שבה הוא מצא את האור בתוך התסבוכת הגמורה של חייו, כולם עושים את עורו עבה יותר בעיניי מעל עצמותיו, ואת פניו האדומות לפנים שאין בהן ולו דופי אחד. מאז דירהאנטר לא ממש מצאו את הדרך לשחזר את המאסטריות של האלבום הזה, אבל אולי זה קסמו של אלבום של פעם בעשור, שהוא באמת קורה פעם וזו פעם כל-כך כל-כך טובה, שכמו הסיום האינסופי גאוני של "Desire Lines" פשוט לא רוצים להפסיק לכתוב על כמה שהאלבום הזה מצוין. אבל אני אפסיק. באמת. הנה אני מפסיקה.

ככה מסיימים שיר, כשזה נשמע כמו נצח מהסוג הטוב

מקום 4: Elbow – Build a Rocket Boys

מקום במצעד האלבומים של 2011: מקום ראשון

קראתי את מה שכתבתי בסיכום השנה של 2011 וזה נותר כל כך מדויק שרק הידקתי כמה מילים פה ושם והשארתי את הרשומה כמעט כמו שהיא והיא הולכת ככה: "קל לי לנדוד למקומות רחוקים – פיזית זה קצת מאתגר אבל כוח המחשבה יכול להעיף אותי בלי מאמץ מיוחד אל אטמוספירות מומצאות, ולמוזיקה יש את הכוח לדחוף אותי אל אותם מקומות לא מוכרים, בתוך הגוף או מחוצה לו. חבורת אלבואו, שהתמחותם במלודיות מרגשות אשר שובות את ליבם של הקשוחים ביותר, לקחו צעד אחורה אחרי ההצלחה המסיבית של אלבום המופת "The Seldom Seen Kid" וחזרו אל ההיסטוריה הצנועה שלהם במנצ'סטר. את כל הזוהר והתהילה שהובטחו ללהקה הם המירו באהבה ליצירה, החזירו את רגליהם לקרקע אל בית הנעורים שלהם ולקחו גם אותי איתם. בית אינו רק מבנה פיזי שכיף לחשוב על לחזור אליו: בית זה רגש, זה נוחות וזה שורש, בסיס, מקלט לכל מי שמבקש לו אחד כזה. במסע החיים הפרטי שלי התברכתי בגגות רבים לישון תחתם, חלק מושכרים על-ידי וחלקם של חברים ו"מאהבים", אך את אותו בית מופשט איבדתי לא פעם ולא פעמיים. "Build a Rocket Boys!" החזיר לי את אותה הרגשה אבודה. זהו אלבום שבשבילי לחזור אליו זה כמו לחזור למקום מוכר של ביטחון ושלווה, של התפרצויות רגשיות כשרוצים וצריך, ושל אהבה אמיתית חסרת תנאים. בשביל גיא גארווי, סולן הלהקה, זוהי יצירה המספרת על צעירותו, על הילדות במנצ'סטר,על שירי ערש וחלומות, על בחורה ממול שאימצה אותו לכמה זמן לפני שהלהקה קיבלה את ההכרה שמגיעה לה – וכל זה כשברקע המוזיקה הצנועה של חברי הלהקה. במקום להוציא אל העולם עוד המנוניאדה סטייל "One Day Like This", הביאו המרפקים את הטוב ביותר שהם יכולים לעשות עם אותו אפקט הריגוש, אותה הגשה מלטפת אבל בטון צנוע ורגוע יותר." 

גיא גארווי היה ונותר המשורר שכותב לי את הבית הכי בטוח, ובקולו מצאתי מחסה במהלך העשור הזה, מחסה שהייתי צריכה בהרבה מקרים והיווה גם יד שמשתה אותי מנהרות עמוקים מדי של מים שחורים, ועל זה תהיה תודה רחבה ומלאת דמעות שמורה אך ורק לו.

שיר של בית בביצוע שזכיתי גם לצפות בו בלייב, גם לחוות מחדש בכל פעם תודות לביביסי וגם מזכיר לי שזו הלהקה אחת מתוך שתיים שהכי נהניתי לראות בהופעה חיה 

מקום 3: Sky Country – Ghost of Jim

מקום במצעד האלבומים של 2016: מקום ראשון

שמתי את השיר הפותח של האלבום הזה כמה פעמים כדי לנסות ולהפוך את ההרגשה שיש לי בכל פעם שאני שומעת את פריטות הגיטרה לאיזה פריט קריאה ראוי ומובן, אבל אין לי את היכולת לדייק כשרגש אמיתי מפציע, ובאמת עדיף ככה. לפעמים זה קורה – אלבום שלם של שירים מתחבר לעולם פנימי הבנוי ברובו מסיפורים, 13 שירים יודעים לסחוט את המיץ המתוק ביותר של יצירה ולהקה אחת כותבת מוזיקה שפורטת עולם שלא חייב להיות דמיוני אבל כרגע הוא עדיין נראה ככה, ואני כל-כך רוצה לשם, כל-כך רוצה דרכים מסותתות ע"י גיטרות, הפסקות של מפוחיות מפוייחות וקלידים מתוקים בטעם וניל, של שקט במרכזו של טבע ושל טבע במרכזו של שקט. מוזר שדווקא ארבעה חבר'ה סטונרים מקליפורניה הם אילו שהצליחו לחדור ככה לתוך כל הגוף שלי לזמן כה ממושך, אבל ככה קרה וזה רק מוכיח שלפעמים הפתעות טובות יכולות להגיע מהמקומות שנראים הכי זניחים. אני יודעת שזה לא צריך להיות ככה, אבל בגלל העובדה שמדובר באלבום שבכלל לא דובר עליו במגזינים או אתרים של מוזיקה ולא היה הייפ נוראי, האהבה שלי לאלבום הזה מרגישה זכה יותר, נקייה ואמיתית הרבה יותר, היא לא נלחמה בביקורות גרועות ולא נסחפה ע"י ביקורות טובות, כל רגש שיש לי לשיר הוא לגמרי ואך ורק שלי. יכולה להגיד שעכשיו כשאני שמה בפעם המי יודע כמה את השיר הפותח של האלבום, הרגש הכי חזק שלי הוא של הודיה – הודיה על מוזיקה שעדיין מדייקת את המחשבות שלי וכמובן לארז סובל, המושיע המוזיקלי שלי, שחשב לנכון להכיר לי את האלבום הזה ובטח ישמח לקרוא בפעם המי יודע כמה שהוא פשוט קלע למטרה הכי מטרתית שיש עם התגלית הזו.

 

מקום 2: Fleet Foxes – Helplessness Blues

מקום במצעד האלבומים של 2011: מקום שני

כשבת אדם ניצבת בפני שאלות אינסופיות, כשהיא רואה חבורות של אנשים מהצד ותוהה, כשהיא רק רוצה ללמוד יותר, לדעת, לספוג, לראות, לחוות; כשיופי הוא הדת שלה, סחף רומנטי של סימטריה ואהבה, מה נשאר לה אם לא לחפש מקור מים כלשהו שיוכל להזין אותה ולתת לה את מה שיכול לפתור את הכל, את מה שאנחנו קוראים לו התשובה. פליט פוקסז היוו לי תשובה גדולה במהלך העשור האחרון, גם בגלל שרובין פקנולד דייק בשבילי את השאלות שעדיין הכי מטרידות אותי, גם בגלל שהוא הצליח להלחין אותן בתוך פולק שחשבתי שאפשר רק לחלום עליו, וגם בגלל שהוא נתן לי תשובה קונקרטית אחת שתמיד הייתה לי נקודת התחלה: כתיבה, יצירה, השראה והרבה סקרנות. בכללי פקנולד כתב שירים על בעיות שיותר נוגעות לי ואני מניחה גם לדור שלי – שאלות של מטרה בעולם כל כך דינמי שרק מגביר את הקצב, שאלה על מקומה של היצירה בתוך מערבולת מתעצמת של יצירות אחרות מהעבר ומההווה המסתחררות ומטשטשות את המקוריות, שאלה על מקומם של אילו שלא הולכים בקצב של האחרים, שמעדיפים לעצור ולהסתכל לפני שמגלגלים למטה או עושים סווייפ ימינה/שמאלה, על מקומה של המציאות בתוך תפאורה שנבנית בעיקר ע"י פנטזיות, שאולי גם הן נטוות ע"י נפשות פועלות אחרות ואף ציניות, על הרצון להמשיך לחיות לעומת הרצון לסיים את הכל ולהירדם לשנת סוף. את כל אלה קשר פקנולד בלולאה ויחד עם סקאי סקג'לסט וחבריו עשה מהם את אחד מהאלבומים היפים ביותר של העשור, אלבום שהעשיר את עולמי בצורה יפה יותר בדרך לכל מה שעתיד לבוא.  

 

…בשנת 2011 היה לשועלים קרב צמוד עם מזוקנים אחרים (שהגיעו למקום רביעי), הפעם הם הפסידו למזוקנים דומים מאוד…

**אלבום העשור של הבלוג:**

Fleet Foxes – Crack Up

מקום במצעד האלבומים של 2017: מקום ראשון

"אני זה כל מה שאני צריך" – עם השורה הזו נפתח האלבום "Crack-Up" של הפליט פוקסז, ובשורה אני מתכוונת לשקר הזה שאנחנו מספרים לעצמנו בכל פעם שאנחנו לבד. "אני זה כל מה שאני צריך" אנחנו אומרות ואומרים באותו טון – חצי מתכוון וחצי מנסה לבלוע את המילים חזרה – ממש כמו שרובין פקנולד עושה כשברקע גיטרות פורטות מנגינה שהיא טיפה צורמת, שניה לפני פקנולד מיירט יחד עם שאר השועלים עוד ועוד צלילי גיטרות מחוץ לרמקולים. משם האלבום נע בין מניה לדיפרסיה, בין פולק רועש לרומנטיקה עדינה שיכולה להתנגן מתחת למרפסות, בין ה"אני" הבודד שחושב שלבד זה כל מה שיש, ל"אני" שמאמין שלצידו של הבודד יש געגוע, יש תקווה, יש אהבה באחד האוקיינוסים. "Crack-Up" יכול היה בקלות להיכנס לתוך פנתיאון אלבומי הפרידה, פקנולד סיפר שאת מירב החומרים הוא כתב לאחר שהוא התגבר על פרידה קשה מאוד מחברתו דאז אוליביה, אבל הוא הרבה יותר מאלבום נושא, הוא הרבה יותר מאפוס, הוא מערבולת שלמה של רגשות ורגעים שפקנולד הפך לשירים שאין בהם ולו דופי אחד, ואם מוצאים אחד בכוח, הוא רק מוסיף לכל החבילה. תמיד כתבו על בדידות, תמיד תיארו אותה הטובים מכולם, אבל אף אחד לא עשה את זה העשור כמו שהפליט פוקסז עשו את "Crack Up".  אחרי שני אלבומים מלודיים והרמוניים ביופיים, השועלים בחרו לשבור את המוסכמות של עצמם, ממש לחתוך את המנגינות באמצע וליצור חתיכות פאזל חדות שלא מתאימות אחת על השנייה ולאחד אותן לכדי מוזיקה שאפשר לצלול עמוק יחד איתה, ובתוך כל זה הם מצאו יופי אחר ומעניין יותר. 

זה אלבום שהעניק לי את כל החבילה – את הסקרנות, את ההזדהות, את החוכמה, את העצבים, את הדמיון, את העצב, את האהבה ובעיקר את היופי. כזה הוא העולם הפנימי של רובין פקנולד, הוא מכיל בתוכו את הזרדים והחום שיכולים להבעיר בתוכי השראה, ולכן אין במחשבותי מישהו אחר שיכול להתעלות עליו, או על מה שהוא חיבר יחד עם השועלים האחרים באלבום הזה. ביחד עם דמויות מיתיות, אירועים היסטוריים והרבה מהעולם הפרטי שלו, פקנולד צילם תמונה מופשטת של חיים שאינם חיים, ובכך הבטיח לעצמו ולמאזינים נחמה. לי הוא גם הביא את הרצון לגלות כמה טוב אני יכולה לנגן על גיטרה, ואולי בתקווה גם לכתוב מוזיקה. 

בסיומו של עשור שבו גיליתי הרבה על עצמי ועל העולם מסביבי, זהו ה-אלבום שמסכם וגם נותן סיבה להמשיך לחפש אחר עוד מקורות תזונה לגוף ולנפש בעשור הבא. זהו אלבום שהביא אותי לאהוב מעבר למה שחשבתי שאני מסוגלת, ואני מקווה שיחד איתו אני עוד אאהב ואגדל בעשור הבא. לאף אלבום בעשור הזה לא הייתה השפעה עצומה כל כך עליי, ויחד עם הפחד שאולי לא אמצא עוד השראה כזו חזקה, אני גם אוהבת לחשוב שזה האלבום שעומד להיות הכי הכי שלי לתקופה ממושכת, ואני כל כך מאושרת שיצא לי לראות אותו מנוגן בשתי הופעות חיות ובלתי נשכחות.

 

 

 

 

על ההופעה והחוויה שהיא הפליט פוקסז בפראג 02.07.18

הייתה כבר התחלה מוכנה לפוסט הזה והיא נמחקה לגמרי לאחר שיחה מעמיקה עם איש יקר שממשיך להזכיר לי בכל שיחה ומפגש שהכל אפשרי. באתי לכתוב סוג של מכתב פרידה מהשועלים אחרי שנה שהייתה מלאה בעיקר בהם, אבל החלטתי שלא לעשות את המחווה הרומנטית הזו כי במוזיקה אין באמת פרידות, רק התחלות. אז אכתוב רשומה שנזכרת באהבה על החוויה הנהדרת שהייתה, ואם זה יגרום לכם לאיזה רגש חיובי, זכיתי מכל הצדדים האפשריים.

פליט פוקסז ו"Crack Up" מילאו את השנה הזו בספרים חדשים לקריאה, שירה וסיפורים קצרים פרי מוחי והרבה זמן איכות ביני לבין הנוף המשתנה בין חיפה לתל אביב. אחרי ההופעה של השועלים בברלין בנובמבר האחרון, היה לי ברור שזוהי לא הפעם האחרונה שאראה אותם בסיבוב ההופעות, וכשעלעלתי בתאריכי ההופעות השתעשעתי עם הרעיון לראות אותם ב-2 ביולי בפראג, באולם שאני הכרתי כבר מהופעה של אינטרפול באוגוסט האחרון. הרעיון כמעט הפך לוויתור כאשר בתדודה אהובה מהונגריה הכריזה שהיא מתכוונת להתחתן שבועיים לפני כן, אבל החיים רצו והחתונה נדחתה ליומיים לפני ההופעה, הכרטיס נקנה וההתרגשות הייתה בשיאה לאורך כל הדרך.

הכניסה לאולם, התמונה צולמה ע"י יולנדה

השילוב של ביקור משפחתי בבודפשט עם הנסיעה לפראג גם עזר לחוויה להיות משמעותית יותר, אבל מכיוון שהראשון הוא אישי הרבה יותר, אדבק בהופעה. הגעתי ללוצרנה שעה לפני פתיחת הדלתות ולא הופתעתי לגלות שמעט מאוד אנשים חיכו בחוץ, שלושה במספר, כשרק אחת חשובה בכל הסיפור הזה והיא יולנדה. יולנדה היא אישה נהדרת , שיצא ופתחתי איתה בשיחה שהפכה לשותפות שורה ראשונה מיד לאחר מכן. היא סיפרה לי שהיא הגיעה באותו היום מהולנד ושאיך שהיא הגיעה לאיזור האולם היא פגשה את החבר'ה והצטלמה איתם, רק רובין היה חסר לה בשביל תמונה, אבל הוא גם יצא החוצה  יותר מאוחר והיא תפסה גם תמונה איתו. לאחר שנמסתי מהתמונות שהיא הראתה לי, היא סיפרה שהחבר'ה יצאו לאכול וסביר להניח שיחזרו לאזור והייתה להם דרך אחת להיכנס חזרה לאולם – דרך דלת הכניסה של הקהל.

דיברנו, צ'וטטנו, החלפנו חוויות, ואז ראיתי את סקאי (גיטרות והפקה) וכריס(טיאן -בס וקולות רקע אלוהיים) עושים את דרכם לכיווננו. סקאי, שכבר הכיר את יולנדה מהופעה קודמת ומהתמונה הקבוצתית, קיבל את פניה ב"היי!" מתלהב והיא עצרה אותו כדי שיידע שעומדת איתה מעריצה שהגיעה מישראל במיוחד כדי לראות את הלהקה. סקאי היה ההיפך הגמור מהפרסונה המאופקת שהוא מציג על גבי הבמה, הוא התלהב מאוד שהגעתי כל כך רחוק, שאל בכמה שעות טיסה מדובר, אמר שזוהי הופעה ראשונה מזה המון זמן, ושזה קצת מלחיץ אותו עכשיו שהוא יודע שמישהי הגיעה מרחוק בשביל לראות אותם מנגנים, "אבל זה לחץ טוב," הוא אמר, "לחץ זה טוב."

מורגן הנדרסון מימין וסקאי משמאל בתמונה נוראית בחסות הנייד שלי

השניים נכנסו ותוך כדי שיחה מתמשכת עם יולנדה על הלהקה, על הופעות קודמות ועל החיים עצמם, בראשי עלו מיליוני חששות לגבי מצב שבו רובין פקנולד יגיע ויולנדה תעצור אותו כדי שידבר איתנו. אבל זה לא קרה, אנשים החלו להיאסף ליד הכניסה, לאט הפכנו לתור די מסודר של אנשים שמחכים לדלתות שייפתחו, מה שקרה בסופו של דבר ומצאנו את עצמנו ממש במרכז השורה הראשונה. הבר של הלוצרנה מתאים לקהל של 800 איש, והוא הרגיש ממש כך, אינטימי וקטן, כשהמרחק בין הבמה לשורה הראשונה היה מינימלי עד לא קיים.

השועלים עלו להופיע בלי שיחממו אותם, עוד פלוס נהדר להופעה, והתחילו את ההופעה עם "Grown Ocean" ו-"I am All That I Need", דרך שלהם להשמיע כיצד סיום האלבום השני שלהם מתחבר להתחלה של השלישי. החיבור נשמע הרמוני וטיפוסי לשועלים, והם המשיכו לנגן את שני השירים העוקבים ב-"Crack Up" ונהניתי מנוף שכולו חברי הלהקה שניגנו את המוזיקה ברצינות מכבדת, והתלהבות יתרה הגיעה בהמשך. החבר'ה הפתיעו בביצוע של "Bedouin Dress" מהאלבום השני, שיר שיש בו את אחת השורות הכי משפיעות בחיי – "Just to be at Innisfree again/All of the sirens are driving me over the stern" – וכשהיא הגיעה, שמחתי על הלב שממשיך להרגיש בעוצמות כאלה למשמע מילים יפות כל כך.

השועלים אינם נוטים לתקשר כל כך אחד עם השני על הבמה אלא אם כן זה למטרות הכנה לשיר, והיחיד שמדבר עם הקהל הוא פקנולד, שהתמודד יפה עם בחור ששאל אותו אם הוא יסכים לנגן בחתונה שלו ביוון (אמר לו שאפשר בכיף לדבר אחרי ההופעה, וגם הצליח להרגיע אותו כי כנראה שהמאורס המאושר גם היה ממש שיכור ולא הבין על מה הוא מדבר), נענה לבקשה של אימא שהייתה צריכה לחזור לילדיה בבית וביקשה את "Tiger Mountain Peasant Song" (היא קיבלה הקדשה בסופו) והתעלם בחינניות מחבורה של אנשים שביקשו את "Sun Giant". לעומת חברי הלהקה שהעדיפו להתעמק בנגינה, היה זה פקנולד שפיזר חיוכים ומבטים לכל מי שעמד מולו ולא הפסיק להגיד תודה למחיאות הכפיים הסוערות שגם באולם של מאות איש הרגישו כמו אצטדיון של עשרות אלפים. גם חברי הלהקה תקשרו, אבל ברמה אחרת:  התמזלי מזלי ונעמדתי ממש מול מאט באריק, המתופף של להקת הווקמן (קאמבק דחוף!), שהצית את השירים מחדש עם תיפוף עוצמתי שהרעיד את הגוףץ הוא הוסיף כל כך הרבה קצב לשירים כמו "Mykonos" (שהוקדש לבחור המאורס) ו-"Third of May", ולא יכולתי שלא להתמסר לנגינה המתמסרת שלו. קייסי ווסקוט, הקלידן/גיטריסט, הפתיע אותי כאשר היטיתי אליו את מבטי ב-"The Shrine/An Argument" וחזיתי בו רוקע חזק ברגליים לקצב של באריק, כאילו נכנס לסוג של טראנס, וכל סימנים של איפוק מצידו התמוססו.

הקהל מתמוגג. אפשר לראות אותי מימין, ליד יולנדה הנשענת על הגדר. התמונה צולמה ע"י הצוות המקצועי של המקום

ההרמוניות גם היו שם, כמובן. כריס(טיאן) וורגו וסקאי היו שם כדי ללוות את קולו המדויק של פקנולד, כל כך מדויק הוא היה שמקרוב היה אפשר לראות את האותיות והצלילים מקבלים צורה מתוך הפה שלו. והמילים, הו המילים, הן היו שם גם, ברורות מתמיד, מכאיבות בלחיים מרוב שהלב רוצה לשיר אבל לא רוצה להפריע לאחרים מצדדיי ואחוריי; נכון שלא היה שם את "Crack Up" או "Kept Woman" (שעזבו את מה שהוא מסמל בשבילי, יש לו חתיכת משמעות ליולנדה), אבל זה רק הזכיר שיש קסם פואטי בכל הופעה, עם או בלי השירים הכי אהובים. בהדרן הפתיע רובין בביצוע לשיר "The Blues Run The Game"  של ג'קסון ס. פרנק (שאחרי זה גם בוצע ע"י גדולים כמו סיימון וגרפונקל וניק דרייק), מן קדימון לביצוע קוסמי של השיר  "If You Need To, Keep Time On Me" ו-"Helplessness Blues" שסוגר את מירב ההופעות עם ההבטחה "I’ll get back to you someday soon you will see".

ההופעה אמנם נגמרה, אבל ידעתי שהמסע שלי עדיין לא הסתיים – היה לי עותק של "Crack Up", אחד האלבומים שהפכו להיות החשובים ביותר ברשימה האישית שלי, ורציתי להחתים אותו ע"י כמה שיותר אנשים שהיו מעורבים בו. בנוסף גם היה ספר שקניתי מתנה לפקנולד, מחווה של תודה על השראה ואהבה שלא תסולא בפז. בזמן שצפינו בחבר'ה מהצוות אורזים את הציוד הרב מהבמה, ואחרי זמן מה של ציפייה, ראיתי את מאט המתופף ויצא לנו לדבר איתו דקה ולהחתים אותו בעט שגיליתי שלא עובד לי. לאחר מכן כריס הגיע, ומשום מה לא היה לי נעים לבקש ממנו שיחתום לי על האלבום. אלברט, מנהל הטור שלהם, הגיע מיד אחר כך ואמר שחברי הלהקה עומדים לעזוב והם צריכים את החלל של המקום בשביל לארוז את הדברים, ובנימוס ביקש שנצא. בחור צ'כי שהצטרף אליי וליולנדה ביקש שיביא בכל זאת את התקליט שלו בכדי להחתים את חברי הלהקה ואני שלפתי את הספר מולו. הוא שאל אותי מה זה וכשאמרתי לו שזו מתנה לרובין הוא התלהב ושאל לשמי, הוא היטה את הח' כל כך יפה, הייתי צריכה לתת לו קרדיט על כך. אלברט החזיר לנו את התקליט, היה נחמד מספיק בשביל להגיד לי שוב שהספר בידיו ושהוא זוכר את שמי ויצאנו החוצה.

פקנולד בהופעה. התמונה צולמה ע"י הצוות המקצועי של האולם

עלינו במדרגות החוצה, אבל לא התכוונתי לוותר ובדיוק מאחורינו יצאו סקאי ומורגן הנדרסון, האיש שהחליף הכי הרבה כלים במהלך ההופעה וניגן על חלילית, כלי הקשה וכלי נשיפה שונים. אמרתי לסקאי שמאוד נהניתי מההופעה ושאלתי אם הוא יוכל לחתום לי על האלבום והוא נענה בהתלהבות, "באת כל הדרך הזו!". מורגן שאל אם אני זו המעריצה מישראל ואמר שזה ממש מגניב שהגעתי לראות אותם מופיעים. כמו שהם חתמו, כך הם התנדפו לכיוון האוטובוס שלהם ומי שנשאר בתוך המתחם היה רק רובין שבינתיים העלה לסטורי באינסטגרם תמונה שלו יושב בחדר בפנים. חיכינו כמה דקות, ראינו את אלברט יוצא, ראינו עוד אנשי צוות יוצאים, ואז מישהו מהקהל יצא ויידע אותנו באדיבותו שרובין עומד ממש למטה ושאפשר לגשת אליו אם רוצים.

חזרנו אל האולם, ירדנו במדרגות, קלטתי שאני הראשונה בטור המעריצים שפתחנו וברגע שראיתי את פקנולד לקחתי אחורה פנה ונתתי לצ'כי שהיה איתנו להוביל את הדרך אליו. רובין בדיוק סיים לדבר עם שני מעריצים נלהבים וקיבל אותנו בכתפיים משוכות מעלה במבוכה. הצ'כי היה הראשון לבקש ממנו לחתום, ואני עקבתי בדרכיו, וביקשתי ממנו שגם יחתום ויקדיש לי. הוא צחק כאשר ניסיתי להבהיר לו איך אומרים את השם שלי, וכשאייתתי לו אותו הוא שאל אותי "זו את שהביאה לי את הספר?" ושמחתי שמשימת הספר הושלמה ואומתה ע"י הנמען. הוא הודה לי על המתנה, סיפרתי לו שהגעתי מישראל במיוחד והוא סיפר שמי שארגן את ההופעה בפראג הוא ישראלי, ושהם רצו להגיע בסיבוב הקודם, אבל זה נהיה מסורבל ויקר מדי בגלל שהיה צריך להטיס הרבה ציוד וזה היה בלתי אפשרי (ועל זה אמרו אבותינו – סעמק.) הגיע תורה של יולנדה לשתף את רובין בסיפור הפרטי שלה, שיתוף שגרם לו לפתוח את זרועותיו ולתת לה חיבוק, ואני במלוא הטקט שאלתי אם גם לי מגיע חיבוק, וגם הפעם הוא נענה בחינניות וחיבק חזק. לא מספיק שהוא כותב מוזיקה כל כך יפה, לא מספיק שהוא כותב ממקום עמוק ומורכב, הבחור מתנשא לגובה של כוכבים וניחן ביופי נדיר, אם פיגמליון הייתה אישה – רובין פקנולד היה הפסל שלה, אבל למה לנו רומנטיקה עכשיו?

העותק החתום 3>

יולנדה ואני יצאנו מאושרות, לה היה סטליסט חתום, לי אלבום, וביחד יצא שהפכנו את ההופעה לחוויה מסעירה הרבה יותר ואת כל מה שרציתי להפיק מההופעה הזו, הפקתי בגדול. נפרדנו בחיבוק, החלפנו פייסבוקים, ויצאתי לדרך הלא כל-כך נעימה חזרה למלון. את הזמן בחדר העברתי בנפילת מתח נוראית, חשבתי לעצמי על כל הדברים שלא אמרתי לרובין, כל מיני דברים שידעתי שהיו חשובים לי להעביר לו, אבל לכו תכינו את עצמכם לרגע מכונן שכזה מול אחד הגיבורים הגדולים בחייכם. למזלי, יש לי חברות נהדרות שהסכימו להתכתב ולנחם אותי בשעות מאוחרות (תודה הילה ודינה 3> ). את היום למחרת העברתי בשיחה עם האיש היקר מתחילת הפוסט, בפארק יפה שבו מחשבותיי ג'ינגלו בין זמן הווה לעבר יפה של לילה קודם, נהניתי מאוכל טבעוני, עליתי ברגל את הדרך התלולה לטירה של פראג ובערב ישבתי עם יולנדה לקפה כדי להיזכר בערב היפה ולשמוע יותר על האישה הנהדרת שהיא.

היום אני נעה בין טירוף של געגועים והתרגשות לבין נפילה של מצב רוח עקב חזרה לשגרה, אבל עכשיו יש את הפוסט הזה לחזור אליו, יש את האנשים היקרים שהיו איתי במהלך כל הדרך הזו ויש את הפליט פוקסז שלא משנה מה יביא העתיד, תמיד יהיו שלושה אלבומים שימשיכו להפעים אותי יותר ממירב המוזיקה שיוצאת בזמן האחרון.

באוגוסט יסתיים סיבוב ההופעות של השועלים, ורובין אמר שהוא מקווה להיעלם לשנה כדי לכתוב את האלבום הרביעי שהוא כבר בשלבי הכנת מרכיבים, וכנראה שלא נשמע מהם עוד הרבה וההתלהבות תישכך מעט, אבל אין כמו הציפייה המתוקה לאלבום חדש, לסיבוב הופעות חדש, למילים שמי יודע מה יביאו עמן, וזיכרון מתוק מני רבים שיביא חיוך ברגעים קשים.

 

עשור לאלבום הבכורה של הפליט פוקסז – האלבום שחגג מאות שהיו לפניו

תארו לכם בוהריים אי אז בחג המולד 2008 בגלזגו הקפואה בסקוטלנד. זהו יום החופש אליו אני מייחלת יותר מכל, אחרי שבוע מס' מי יודע כמה שאת מירב שעותיו ניצלתי כדי להרוויח כסף על חשבונם של סקוטים נחמדים שרק רצו לפנק את ילדיהם עם צעצועים לכבוד החג המצועצע, ולפי הערכת ליבי מלא האשמה, המכוניות והמסוקים יעבדו אולי עד סוף ערב החג. אני מסתובבת בשדרה הראשית במרכז העיר, שם מתנוססים שמותיהם של מיטב המותגים על גבי הבניינים הישנים, ואורות של כריסמס מובילים אותי לחפש מותג אחד ויחיד שמעניין אותי באותה תקופה: HMV. איך שאני שמה את כף רגלי בסניף הגלזגואי של רשת חנויות המוזיקה, תופסת את אוזניי מנגינה מתוקה, אבל זו לא המתיקות שתופסת אותי אלא השמימיות שנובעת דרך הרמוניות ווקאליות, דרך מה שנשמע כמו קולות של יצורים שהיו פה הרבה לפני השמיים, האדמה או האוויר שביניהם. הסקרנית שבי לוקחת נשימה עמוקה ודוחפת את הביישנית אחורה – הגיע הזמן לגשת ולשאול מהו מקור הקסם שיוצא מתוך הרמקולים והמוכר מצביע לעבר מארז של שני דיסקים שכולל בתוכו גם את "White Winter Hymnal". אני קונה את המארז, אבל כבר מוסיפה אליה את האלבום עצמו, עליו נדמה לי שכבר קראתי במגזין "Q" האחרון.

אני זוכרת את עצמי חוזרת לארץ עם האלבום הזה (יחד עם אלבום הבכורה של MGMT), החזה שלי נפוח מגאווה כי אני בטוחה שהבאתי את הבשורה המוזיקלית החדשה למחוזות חיפה, והתגובה בסניף צליל בו עבדתי היא פושרת עד משועממת מאוד, תגובות שאני רגילה להן גם היום כשאני מדברת על הלהקה והחומרים שלה (כמובן שיש כמה חברים יוצאי דופן שלמזלי מבינים וחווים את ההתלהבות). אבל האלבום הראשון של אחת הלהקות המתוחכמות ביותר שיש היום בעולם המוזיקה קיבל את התשומי הראוי באותה שנה, כיכב במצעדים של סופי שנה וקצר תשבוחות מסיאטל ועד מיקונוס ובחזרה. רובין פקנולד ושות' היו חלק מתנועת אינדי חדשה בעולם המוזיקה שחברו אליה בלית ברירה עיתונאית גם בון איבר, מיי מורנינג ג'אקט (שהיו שם לפני…) ובנד אוף הורסז, תנועה שהייתה מורכבת ממראה הנגר המתבודד – חולצות פלאנל רחבות וזקנים שמאחוריהם מתחבאות מילים של מלנכוליה מלאכית.

עטיפת האלבום – "הפתגמים ההולנדיים" של פיטר ברויגל האב

אפשר להגיד שמה שייחד את אלבום הבכורה של השועלים היה השילוב בין ההרמוניות המדוברות שמזכירות זמנים של סלסולי מקהלות בכנסיות אנגליות עתיקות,  גיטרות המאיירות כפרים שידעו שנים על גבי שנים בערבות ארה"ב ומנגינות שקשה שלא להמהם אותן גם אחרי שהשיר נגמר; במילותיו הזריק סולן הלהקה, רובין פקנולד, חומרים מטשטשים של פנטזיה וסיפר על נופים רחוקים, אנשים קרובים ודרמות המשיקות לרומנטיקה ומוות. כשכל זה בא במעטפת של "הפתגמים ההולנדיים" של ברויגל האב, המאזינה קיבלה וייבים של אנדרלמוסיה היסטורית המשבחת את הכאוס והאגדתיות של זמנים שהיו. זהו שילוב שעירבל תקופות שונות של מוזיקה ובעזרת קולו החדגוני של רובין פקנולד הביא משב רוח רענן למוזיקה, והחזיר את הפולק למרכז השיח של האינדי של התקופה. הגוון הממכר, שאותו אפשר כבר לזהות ב-"White Winter Hymnal", הקלילות של "Ragged Wood" ו-"He Doesn't Know Why", הכובד הרגשי של "Your Protector" ו-"Meadowlarks" והשמימיות שאי אפשר להתכחש לה ברצועות כמו "Heard Them Stirring", כולם הפכו את האלבום ליצירה שלמה שהרבה חוזרים אליה עד היום, גם עשור אחר כך, והרבה עדיין מחשיבים אותה לטובה ביותר של הלהקה.

השועלים נהנו מהצלחה ביקורתית מסיבית וממכירות שלא היו מביישות את אמני האינדי של התקופה, ונראה שבזכותם ובזכות חבריהם לסצינה, הנוף הפולקי התחיל להרים ראש מעל פני המים והצליח לחצות את גבולות המיינסטרים עם אמנים כמו מאמפורד אנד סאנז, אוף מונסטרז אנד מן ועוד, אבל הפליט פוקסז לא הראו כוונה להצטרף לחבורה הזו מאז: ב-2011 הם הוציאו את "Helplessness Blues", אלבום שהתרחק מטריטוריות של פנטזיה והתקרב לחופים אוטוביוגרפיים יותר עם גיטרות רועשות ומילים רועמות על שאלת המשמעות והקיום. הביקורות חזרו לשבח, הקהל המשיך לרקוע ברגליים והמעריצים שמחו על כך שהלהקה חזרה עם אלבום שהצליח להשוות רמה עם אלבום הבכורה המבטיח. אחרי הפסקה ארוכה מדי של שש שנים, בשנת 2017, הם הוציאו אלבום פחות נגיש בשם "Crack Up" שמי שמכיר וקורא אותי יודע שזוהי אחת מפיסות המוזיקה הטובות והאגדיות ביותר ששמעתי בכל חיי (אלבום מופתי, אגדי, מדהים, מרהיב, מהמם, מפיל, מפעים, מפליא, אנא הוסיפו פה עוד סופרלטיבים). האלבום, מסיבה שנשגבת מבינתי הממוצעת, לא ממש הדליק את כתבי המוזיקה של השנה שעברה, אבל המעריצים המשיכו לנהור אחר העולמות העשירים של השועלים.

מזוקנים ומשובצים: מימין – סקאי סקג'לסט, ניקולס פטרסון (שהוחלף בג'וש טילמן לאחר מכן) רובין פקנולד, כריסטיאן וורגו וקייסי ווסקוט

עשור עבר מאז, אבל אלבום כמו "Fleet Foxes" לא יצא. יצאו אלבומים דומים לפניו כמו "The Trials of Van Occupanther" של מידלייק, וגם אחריו כמו "Tamer Animals" של להקת Other Lives, אבל למרות יופיים המוזיקלי, הם לא הצליחו להנביע את המוזיקה שלהם מהמעיין הסודי והמכשף שעד היום התגלה סודו רק בפועלם של השועלים. אפילו הלהקה עצמה לא ניסתה ולו במעט לשחזר את הקסם הפנטסטי שהפך את האלבום למצליח כל כך, ואולי עדיף שכך. כשאני מקשיבה ל-"Fleet Foxes" היום, אחרי עשר שנים בהן האזנתי  באדיקות להמשך הקריירה שלהם, האלבום נשמע כמו ילד בשנותיו הראשונות, עולל שנע בין משחקי דמיון להכרה שלו בסביבה הקרובה, ומשם נשמע כי הילד הגיע למצוות עם מטען לא קל, אבל מרשים הרבה יותר, ואני סקרנית לדעת איזה מסע חדש מתכננים חברי הלהקה באלבום הרביעי שמיועד לצאת שנה הבאה.

הרגעים המוזיקליים הגדולים של הפליט פוקסז – פוסט יומולדת לשועל הראשי רובין פקנולד

אנחנו בסוף מרץ ושנת 2018 בינתיים לא הפיקה יותר מדי מטעמים מוזיקליים ששווה להתייחס אליהם, ולכן זה טוב שיש דברים אחרים לחגוג בכתיבה כמו אירועים מיוחדים. האירוע המיוחד להיום שייך לאחד מהכוכבים של הבלוג, סולן להקת פליט פוקסז רובין פקנולד, שחוגג היום 32 שנים על פני האדמה. פליט פוקסז הפכו לשם דבר בעולם הפולק כבר עם אלבומם הראשון ב-2008, Fleet Foxes, ומאז מנסה פקנולד יחד עם חבריו לקחת את הפולק ההרמוני המייחד אותם למחוזות אחרים ומתקדמים יותר, ואם תשאלו אותי – הוא עושה זאת ביותר מהצלחה (אם באמת תשאלו אותי, יש מצב שלא אסתום את הפה עד הנצח). הקולות הנעימים של חברי הלהקה, ההרמוניות הווקאליות, הגיטרות שנשמעות לפעמים כמו אקפלה בפני עצמן, המלודיות שגובלות בימים של בארוק וכנסיות גותיות, כולם התחברו לאוזניים שלי כאילו מצאו את המכסה המושלם להגן מהרעשים האחרים בחוץ, אבל אותו חיבור לא יכול היה להיות מושלם בלי הכתיבה המיוחדת במינה של פקנולד. אי אפשר לתאר את הסגנון שלו, אפשר רק לנסות ולנסח כמה משמעות יש בתוכה.

אז לכבוד היום המיוחד והייחוד של הלהקה הזו בחיי, הנה מדרג של הרגעים המוזיקליים והפואטיים הטובים ביותר עפ"י כתבתכם הנאמנה.

מקום 12

Dear shadow alive and well
How can the body die?
You tell me everything
Anything true

מהשיר "Tiger Mountain Peasant Song"

האלבום הראשון של הפליט פוקסז הוא יצירה שמושפעת בעיקר מהדמיון הפורח של רובין פקנולד, מיץ פנטזיה אותו שתה מספרים שונים ומשונים וקריאות אחרות. השיר "Tiger Mountain Peasant Song" הוא די פשוט מוזיקלית – פריטה חוזרת של גיטרה שמזכירה שירים עממיים של פעם, ואל תוך היופי הזה הכניס פקנולד מילים קודרות של מה שנשמע כמו דובר המדבר עם צל של אהוב/ה שמתו. את השורה למעלה מגיש הסולן בכל פעם בצעקה מצמררת ודרמטית במיוחד שהביאה את הרגע המוזיקלי הזה לפתוח את הדירוג.

מקום 11

The eyes of the sea
So easy to meet
Mearcstapa, deaf and blind like me
But the foam doesn't sing
The phone doesn't ring
So what will you find
Mearcstapa of mine?

From "Mearcstapa"

פקנולד הודה בראיון שהוא אף פעם לא קרא את האגדה "בייוולף וגרנדל", אבל הוא כל כך התאהב במילה המסובכת Mearcstapa, שהוא החליט לכתוב על בסיסה שיר שלם. המשמעות המילולית למילה (שאחרי כמה וכמה האזנות כבר יודעת לבטא אותה כמו שצריך) היא מפלצת, ופקנולד השתמש במפלצת הזו כדי לתאר מצב נפשי שבו הוא לא ממש חי בשלום עם עצמו ועם הבדידות שלו. הכל מוגש על מצע של שכבות על גבי שכבות של צלילים מכלים שונים שכיף לגלות אותם בכל הקשבה לשיר, או אם ממש מתעניינים שומעים את ההסבר המפורט של פקנולד, בו הוא מפרק את הצלילים השונים ומציג אותם למאזינים.

מקום 10

Life unfolds in pools of gold
I am only owed this shape if I make a line to hold
To be held within one's self is deathlike, oh I know

מהשיר "Third of May / Ōdaigahara"

את המסקנה הנחרצת של האלבום השלישי "Crack Up" בחר פקנולד להציג אחרי התפרצות של גיטרות רועשות ממש באמצע האלבום. לחיות בתוך עצמנו הוא כמו לחיות במצב צבירה של מוות, והוא יודע את זה, ולכן הוא כתב את השורה הזו בתוך שיר שמוקדש לחברו ללהקה ומי שעזר לו להקים אותה: סקאי סקג'לסט (יום אחד אני אבין איך לעזאזל הוגים את השם משפחה הזה). זו לא רק אהבה רומנטית שיכולה להתאים סירים למכסים, אלא גם אהבה חברית שבחייו של פקנולד ידעה שנים רבות יותר, והייתה השראה לאחד השירים החזקים ביותר של הלהקה.

מקום 9

Why is life made only for to end?
Why do I do all this waiting then?
Why this frightened part of me that's fated to pretend?
Why is life made only for to end?

מהשיר "Blue Spotted Tail"

השאלה האקזיסטנציאליסטית הבסיסית ביותר מקבלת בית שלם בשיר, קרוב לסוף האלבום השני של החבר'ה, סוג של איבוד תקווה לפני החייתיות של השיר שסוגר את האלבום – "Grown Ocean". את השאלה פקנולד כתב על פריטה פשוטה של גיטרה, כשרק קולו ושאלותיו מעטרים את האוויר באינטימיות שכל אחד מכיר כשאין את המסך של הפלאפון להסית ממחשבות עמוקות יותר.

מקום 8

Just as the sand made everything round
Just as the tar seeps up from the ground
Bitter dancer, ever turning
So was the day that you came to town

מהשיר "The Plains/Bitter Dance"

זו תהיה פעם ראשונה אבל בטח לא אחרונה שבה אזכיר אל שמו של וויליאם באטלר ייטס, המשורר האירי המפורסם, שכבר מהאלבום הראשון היווה לפקנולד השראה רבה, בעיקר בזכות הרומנטיות הבלתי נדלית שנבעה מהמילים הסוחפות שלו. ייטס האמין שהיסטוריה חוזרת על עצמה במעגלים (Gyres), הכל חוזר על עצמו – כאוס ואז סדר ואז כאוס ואז סדר (פחות או יותר), ובתוך המעגלים השחיל פקנולד מילים הפותחות את הקטע הורבלי של אחד השירים היפים ביותר של הלהקה. כמו שהטבע עובר תהליכים מעגליים, ככה גם הרקדנית סובבת סביב עצמה, והדובר מהופנט מצעדיה המרמזים על סיכוי להתחלה של סיפור אהבה, שכנראה גם ימצא את סופו המעגלי.

מקום 7

Fire can't doubt its heat
Water can't doubt its power
You're not adrift
You're not a gift
You know you're not a flower

מהשיר "Naiads, Cassadies – -"

אחת היכולות הגדולות של פקנולד היא לקחת כמה מילים פשוטות וליצור מהן משמעויות פואטיות יותר, עמוקות יותר, כאלו שגורמות לי לבכות בפרטיות החדר, או לפעמים באוטובוס כשאף אחד לא מסתכל. עם אחת המנגינות היותר רומנטיות של הלהקה, עם הגיטרה המתחנפת, עם הבאס הכבד, עם המלודיה שמזכירה יפים של "The Everly Brothers",  השיר מסתיים עם הדובר שמפרק את דמותה של האישה: היא אינה שברירית או מושלמת כמו בשירים הגדולים ביותר שנכתבו על המין היפה, אלא היא כוח מורכב וחזק שצריך להכיר בו, כמו הניאדות היפהפיות וההפכפכות מהמיתולוגיה היוונית.

מקום 6

Lie to me if you will at the top of Beringer Hill
Tell me anything you want, any old lie will do
Call me back to, back to you

מהשיר "Ragged Wood"

כבר מהאלבום הראשון הפליט פוקסז הוכיחו שהם יכולים להפיק רצועות שטומנות בתוכן מספר שירים מפורקים, בהם המנגינות יכולות להתחבר בעזרת ההרמוניה המושלמת ביותר. את החלק השלישי, השיא של "Ragged Wood", מרכיבות בעיקר השורות למעלה, שורות של ערגה מתוקה ורומנטית למישהי או מישהו, אי שם בגבעת ברינג'ר ליד סיאטל. שם השיר מרמז לשיר של ייטס באותו השם (רק עם The בהתחלה), שיר אהבה יפהפה שכולו על טהרת הרומנטיקה הסוערת שרק האירים יודעים לכתוב.

מקום 5

Brother, you don't need to turn me away
I was waiting down at the ancient gate

מהשיר "Mykonos"

מיקונוס הוא האיזור בו התנהל אחד הקרבות הגדולים ביותר בתולדות המיתולוגיה היוונית, מקום המפגש האימתני בין הטיטאנים והאלים. השיר מיקונוס לא מדבר על קרב אימתני, אבל על מריבה שעתידה להיפתר, אבל לא בזמן שהשיר מתנגן. שתי השורות הנ"ל הן השקט שמחבר בין שני חלקים ומקדם את הסערה הווקאלית העתידה לבוא.

מקום 4

If I had an orchard, I'd work till I'm sore
And you would wait tables and soon run the store
Gold hair in the sunlight, my light in the dawn

From "Helplessness Blues"

השורה הראשונה היא אולי אחת השורות המפורסמות ביותר של פקנולד, ומעריצים נתנו לה הרבה פרשנויות כשהשתיים העיקריות ביניהן (בקצרה) הן:
– פקנולד הוא קומוניסט
– פקנולד רוצה לפרוש מהחיים ולעבור לעבוד את האדמה כמו ילד טוב של אימא גאיה
הסולן הכחיש שזו הכוונה שלו, ואמר בריאיון כי כשכתב את השורה הזו הוא התכוון יותר לכך שהוא ייתן מעצמו וישקיע בכל עבודה שיתנו לו, שזוהי הצהרה הרבה יותר אופטימית ממה שאנשים ניסו להפוך ממנה. הוא לקח את חוסר ההבנה קשה, שבהופעות הוא שר מילים שונות לגמרי. האלבום השני כולו מוקדש למחשבות הקיומיות של פקנולד בתור יוצר, ושיר הנושא שלו עוסק בדיוק בזה ומוסיף קמצוץ של פנטזיה על חיים פשוטים יותר עם רומנטיקה בלונדינית המתבהרת עוד יותר בשמש, אולי רפרנס לבלונדינית של ניל יאנג מ"Unknown Legend"?

מקום 3

As you lay to die beside me, baby
On the morning that you came
Would you wait for me?
The other one would wait for me

From "Your Protector"

ישנם פירמוס ותיסבי, ישנם רומיאו ויוליה, וישנו רובין פקנולד שבדמיונו כתב את אחד הפזמונים ההרמוניים ביותר על מוות רומנטי ודמיוני משלו.

מקום 2

In the doorway holding every letter that I wrote
In the driveway pulling away putting on your coat
In the ocean washing off my name from your throat
In the morning, in the morning

מהשיר "The Shrine/An Argument"

השיר המורכב ביותר של הפליט פוקסז הוא גם אחד מהטובים ביותר שלהם ואולי האהוב ביותר בקרב מעריצי הלהקה. השיר, שמורכב משלושה חלקים שמתעצמים עד לכדי אנדרלמוסיה של כלים, מגיע לשיאו במרכזו של הוריקן גיטרות העוקצות כמו סיכות מציקות המתריעות על מציאות נבזית המשחיזה את סכיניה דווקא בשעות הרגועות של הבוקר. הסיכות שורטות יחד עם המילים שמתארות את תחילתו של עוד יום שבו צריך לעבוד על פרידה כואבת ועל זיכרונות שמסרבים להרפות.

מקום 1

All things change
Dividing tides
Far as I can see
All fades through
But a (light / lie) of you
As Eellllyyaaalliiiiiyyy

מהשיר "Crack Up"

לא, זו לא שגיאת כתיב, ככה פקנולד בחר לכתוב את שמה של יליהאלי בחוברת של האלבום "Crack Up". יכול להיות שזה חוש הומור שמטשטש את שמה של הדמות מהספר "רעב", יכול להיות שזו דרך של פקנולד להתנער מהרפרנס לספר של קנוט המסון שהזדהה עם הנאצים, יכול להיות שזו דרך שלו להתנער ממה שהדמות הזו מסמלת בשבילו. בכל אפשרות שהיא זו עדיין הסיומת היפה ביותר לשיר/אלבום של הלהקה מבחינתי. אחרי קטע בו קולות השועלים נשמעים כמו רוח שורקת וכלי הנשיפה נשמעים אניות ענק העוגנות בנמל הקרוב, מגיעה הסיומת בה נשמע רק קולו המתחספס של פקנולד – הדובר לבד מול הים. המים ששימשו מוטיב חוזר באלבום השלישי של פליט פוקסז הם עכשיו גלים נפרדים ההופכים לאופק, תמונה שיכולה להיות אור או שקר של אור, פרי דמיון יפה כמו ילהאלי, כמו העולם הפנימי שלפעמים יכול להכיל הרבה יותר מהעולם בחוץ. שמה של ילהאלי נשמע כמו הד ההופך לזעקה שיחד עם הגלים נסחפת למקום לא ידוע. ההשפעה הרומנטית של ייטס ניכרת בשורות האלה, בחיבור המוכר בין טבע לרגשות הגועשים, בין יכולתה של ערגה לפסל יופי וכישלונה של המציאות להגשים אותו (אלא אם כן אפרודיטה תחליט לרדת מהשמיים ותחשוב שאתם פיגמליון…)

ברלין חלק א' – התחייה – על ההופעה של הפליט פוקסז

פספסתי את הפליט פוקסז פעם אחת כי הייתי פחדנית, והסיבוב הזה היה ההזדמנות שלי לכפר על כך. שנים חלמתי לראות את השועלים, תקופות שבהן הוארתי ע"י מילותיו של רובין פקנולד ונמסתי למשמע ההרמוניות הקוליות או אנדרלמוסיית כלים שהם היו אחראים עליה בכמה שירים, זה היה חלום שנועד להתגשם, במיוחד עם אלבום שעשה עליי את הרושם האולטימיטיבי השנה – "Crack-Up".

היה די קל להגיע לשורה הראשונה באולם ה-Columbiahalle. אילת, עטר ואני הגענו לאיזור האולם שעה לפני ההופעה וגילינו רק שתיים שחיכו שם, אנג'לה האיטלקית ושרה הגרמניה. איך שהגיע זוג נוסף של אנשים והתיישב במדרגות ליד הכניסה תפסתי יוזמה ונעמדתי ליד הדלתות. כשארז מ"אנטנות השמיימה", ששמחתי להשתתף איתו בחוויה (עוד נראה את סיגור רוס ביחד!), הצטרף לחבורה כבר היינו שורה שלמה של ישראלים שחיכו מול הדלתות, אבל אז הגיע עמיחי בהפתעה גמורה בלי להודיע מראש והעלה את החוויה ברמה. קצת איבדתי את הראש ברגע שהוא הגיע, ומרוב עברית שדוברה במהלך הציפייה להופעה, כבר לא הצלחתי להבדיל בין האולם הברלינאי לישראל.

מימין: מורגן הנדרסון, סקיי סקיילט(?), רובין פקנולד ומאחוריו מסתתר מאט באוואר הקטן

על החימום לא אכביר במילים מכיוון שמה שניק חכים (Nick Hakim) עשה היה בעיקר להלחיץ אותי עם העוויתות שנוצרו כנראה מאובר-אלכוהול או סטלה מטורפת, וגרם לי להריע לו מפחד שאולי אם הוא לא יקבל מספיק עידוד מהקהל הוא יישאר שם. אבל הוא לא נשאר והשועלים עלו לבמה והתחילו אותה עם השיר הראשון מאלבום השנה שלי "Crack Up". ההתחלה הייתה קצת צורמת לאוזן, שמעו את הגיטרות יותר מאת קולו של רובין, ואותה אנדרלמוסיה שדיברתי עליה טבעה יותר ויותר בתוך בלאגן של סאונד. כשהגיע זמנו של השיר השני בהופעה ובאלבום, "- ,Cassius", הבעיה נפתרה וכל מה שנשאר זה רק ליהנות מההופעה שכללה בעיקר שירים מהאלבום הראשון והשלישי, חלק מהסיבה למה ההופעה לא הספיקה.

הופעות מוזיקה בשבילי היא חידה שאיני מצליחה לפתור, עוצמה פנימית שמתעוררת דווקא כשלהקה שאני ממש אוהבת עולה על במה וגורמת לי להארה או שתיים שמשאירות אותי הלומת קרב כל הדרך חזרה למיטה. ההופעה הנ"ל לא הייתה יוצאת דופן ותחת מרותם המעודנת והרכה של השועלים, משהו בבטן התרפה ואיפשר לסרעפת לפעול בהלכתה. על האושר המובן מאליו האפיל צורך בסיסי לנשום, ובין שיר לשיר הרגשתי איך החזה מתנפח יותר, כאילו חמצן חלופי ובריא יותר החליף את כל מה שנשמתי עד אז, כשלא היה צריך קשר מיוחד עם הלהקה, רק את המוזיקה שהם הגישו עם כל כך הרבה נשמה. החבר'ה הראו רצינות יתר בכל הנושא של נגינה והתוצאה הייתה מפעימה. רובין היה היחיד שיצר קשר מבויש עם הקהל, התבדח על השרפרף הגבוה שעמד לידו ומעליו נחו כמה כוסות תה ובקבוקי מים מהם הקפיד לשתות בין שיר לשיר, ולא הפסיק לחייך כשהקהל גילה כלפי הלהקה הרבה חיבה עם מחיאות כפיים וצעקות. זו הייתה חוויה מיוחדת במינה, יצא שנעמדתי בדיוק מתחת לפקנולד ולא יכולתי כמעט להסית את הראש שלי כדי להסתכל על אחרים, כשדמותו הקופצנית והאנרגטית של מאט באוואר, המתופף של הווקמן שעכשיו עושה את סיבוב ההופעות עם השועלים, בצבצה לי מדי פעם בזווית העין.

מימין: רובין פקנולד ובין רגליו מאט באוואר, כריסטיאן וורגו וקייסי ווסקוט

לא הפסקתי להגיד בדממה את המילים של פקנולד במהלך ההופעה, באיזהשהו שלב באמצע ההופעה כאב לי בפה מרוב שהזזתי אותו כל כך. השתדלתי לא לשיר כי ידעתי שזה מפריע לאחרים כשהם שומעים יותר את הקהל מאשר את האמן, אבל לא העזתי להרפות מהמילים בהם הזין אותי פקנולד במהלך השנים מאז שגיליתי את הלהקה אי-אז בחורף 2008. בין החלומות, ההרים הגבוהים והסדקים עליהם שר פקנולד, המלודיות של הלהקה קיבלו אנרגיה מחודשת, כאילו הם קמו לתחייה, אפילו יותר מזה – הועלו מעבר לתחייה ונשארו במקום שבו גובה כבר לא יכול להימדד, והאוויר הצלול ביותר התפזר בשביל שנוכל לשאוף, להסניף ולהתנקות. "אתם מוזמנים לבוא ולשמוע פולק רועש" אמר פקנולד פעם כשנתבקש להזמין צופים להגיע להופעות של הפליט פוקסז, וזה מה שאוזני הקהל קיבלו – פולק שכולו מלא חיים אשר יכולים למלא נשמות של אלפים ואף להחריש כמו בין התנוכים.

לא הספיקה לי הופעה אחת, מה גם שהבנתי מה הולך מולי רק לקראת הסוף, בין "A Shrine/An Argument", לשיר האהוב עלי השנה "Crack Up". מדובר בשני השירים שגם מוזיקלית וגם לירית הם מאוד מורכבים, והחיבור ביניהם הרגיש טבעי, כאילו הם הגיעו מאותו אלבום. המילים של שני השירים הן אילו שהזדהיתי איתן בעוצמה החזקה ביותר, וכנראה ששם הגיעה ההבנה ואיתה, כמובן, הדמעות. ההדרן היווה חצי נחמה, אבל איך שהסתיים "Helplessness Blues" והחבר'ה נפרדו ממנו (אילת טוענת שרובין שלא הסתכל על הקהל כל ההופעה החטיף מבט לכיווני לפני שעזב, וממש בא לי שזה יהיה נכון), נשאר לי טעם ממש מתוק של עוד.

גיבור שלי: רובין פקנולד

יש לי עוד כל כך הרבה להגיד, אבל יש דברים שאולי עדיף לשמור לעצמי 🙂

רשימת השירים:

1. Arroyo Seco/Thumbprint Scar
2. Cassius, –
3. – Naiads, Cassadies
4. Grown Ocean
5. Battery Kinzie
6. Ragged Wood
7. Your Protector
8. The Cascades
9. Mearcstapa
10. On Another Ocean (January/June)
11. Fool's Errand
12. He Doesn't Know Why
13. Blue Ridge Mountains
14. Tiger Mountain Peasant Song
15. Mykonos
16. White Winter Hymnal
17. Third of May
18. The Shrine/An Argument
19. Crack-Up
    Encore:
20. Oliver James
21. Helplessness Blues

 

מעגליות כמעט-מושלמת: ניתוח האלבום החדש של הפליט פוקסז

בקצרה: הלהקה שבישלה כריסמס חם בלבבות רבים בחורף של 2008 והפליאה את מעריציה עם המשך עשיר של הרמוניות קוליות ומלודיות שאי אפשר להישאר אדישים אליהן ב-"Helplessness Blues", חוזרת עם אלבום חדש ומתקדם. "Crack Up" ממשיך בדיוק מאותו אקורד איתו סיימו החבר'ה את "Grown Ocean", השיר החותם את האלבום מ-2011, ומשם המוזיקה לוקחת כיוון אחר: האקפלה תופסת את התפקיד העיקרי בבניית המלודיה של השיר, והכלים עוברים להיות חלק מיצירת האווירה, הם עוזרים לה להתעצם יחד עם המילים, איתן מנסים חברי הלהקה לתאר את חילופי מצבי הצבירה של הדוברים בשירים. זהו אלבום שפחות קל להתחבר אליו מבחינה מוזיקלית שטחית, ישנן כמה הבלחות טיפוסיות של פליט פוקסזיות עם החלק הראשון של "Third of May" והמדריגלים היפהפיים של "Fool's Errand", אבל בין לבין השירים נעים בין מונוטוניות לבלאגן, בין שקט לרעש, בין פליט פוקסז של פעם לרצון שלהם לחקור ולראות מה עוד הם מסוגלים להפיק בתוך הז'אנר שלהם. לפי התוצאה הסופית נראה שיש עוד הרבה לגלות בעולם העשיר של הלהקה הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינת מילות המשורר העונה לשם רובין פקנולד, בהן בחרתי להתעמק בפוסט זה.

ועכשיו לחפירה:

"אפשר לאמוד אינטליגנציה מדרגה ראשונה עפ"י היכולת להמשיך לתפקד בעוד המוח בוחן שני רעיונות מנוגדים בו-זמנית. דוגמא לכך יכולה להיות אדם אשר לא רואה תקווה בחייו ובכל זאת מתעקש למלא אותם בה." -פ. סקוט פיצג'רלד מתוך המאמר "Crack Up" (תרגום חופשי: ח.ה.)

האלבום השלישי במספר של הפליט פוקסז עומד לצאת אחרי הפסקה של כמעט חמש שנים, בהן רובין פקנולד (השועל הראשי) סיים לימודי ספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה ושאר חברי הלהקה יצאו למסעות מוזיקליים צדדיים. פקנולד, שעבר מצד אחד של היבשת האמריקאית בסיאטל לצד השני בניו יורק, הפך את המעבר הזה לסיפור אודיסאה פרטי משלו ופרס אותו בקו לינארי לכאורה של התחלה, אמצע וסוף על פני האלבום החדש. זה לא ברור מהתחלה, אך לקראת סיום האלבום כבר אפשר להשוות את הדובר בשירים לאודיסאוס, הגיבור אשר אחרי עשר שנים של הרפתקאות חזר סוף סוף אל הבית והחזיר לעצמו את השלטון עליו.

הבית של פקנולד או הדובר בשירים, איך שתרצו לקרוא לו, הינו סמלי. כיאה לכתביו מאלבומים קודמים, הוא מחפש משמעות במחשבות, בזיכרונות, והאלבום הזה נוגע בעיקר בעניין של תפיסה, של כלים היכולים להפוך את הדובר לגיבור ולהחזיר אותו אל הבית הנוח והבטוח שלו. "אני כל מה שאני צריך" הוא המשפט איתו מתחיל השיר הראשון באלבום. העולם הפרטי סובב סביב הדובר בעוד העולם מבחוץ משתנה. בהמשך השיר הוא נע בין הווה לעבר לעבר רחוק יותר; הזיכרונות מבדילים אותו ממה שהוא היה פעם למה שהוא עכשיו והמאזין מתחיל את המסע בנקודת פתיחה מוכרת ובטוחה – לבד, רחוק מכולם.

הקו הכמעט לינארי שצויין למעלה הוא קו אשר חוזר על עצמו במהלך האלבום. בעולם מסודר הקו הוא ישר, מחבר בין שתי נקודות של התחלה וסוף ובאמצע הכל עובד כמתוכנן, הכל עובד כשורה. אבל בעולם האמיתי והכאוטי, עד כמה שננסה לעשות ממנו ממד קוהרנטי ובהיר, אין קו אחד, יש כמה מקבילים ומתנגשים, מסתלסלים בין התחלות מגוונות עד שמגיעים לאיזה סוף, טוב או רע. המשמעות, כמו הקו, נעה במספר כיוונים, וכך גם פקנולד כתב את האלבום: השיר השני נקרא "Cassius", תוכנו כולל רפרנס ישיר לקסיוס קליי, הלוא הוא היה מוחמד עלי, אבל הוא יכול גם למשוך אחורה להיסטוריה הרחוקה שבה גאיוס קאסיוס לונגינוס הוביל את המרידה נגד יוליוס קיסר. "האם גם אנחנו מאולפים?" שואל הדובר בשיר, האם מול הפוליטי והאלים נהיינו מאולפים וצייתנים? הזרמים האישיים של השיר הראשון מתפרצים ומתרחבים בשיר העוקב לעולם המאקרו המשפיע עלינו גם כן.

כמו כל גל אשר מתפרץ ברגע, הוא נרגע לאחר מכן וחוזר אל תוך הים. כך מתנהלים העניינים בשירים הבאים בהם הדובר שר על מערכות יחסים שונות שהיו לו. הוא מסתכל על אהבות נכזבות בשיר השלישי, ובשיר הרביעי הוא מסתכל על ממד ספציפי יותר: על אישה בה הוא פגע ומקווה להשלים איתה. "Month of May", הסינגל הראשון שיצא מתוך האלבום, הוא שיר מסע של פקנולד עם חברו ללהקה, סקיי, בו הוא מתאר את קצב מערכת היחסים ביניהם: מההתחלה שבה המוזיקה החזיקה אותם, האמצע שסבל מקטיעות עקב ההפסקה של הלהקה וההמשך שבו המוזיקה נותרת כעוגן לשניהם. מערכת היחסים לא מתוארת בשיר אחד אלא ממשיכה ל"If you need to, Keep Time on me" בו פקנולד מבקש לתמוך בחבריו וגם להוביל אותם לקצב הנכון.

עד נקודה זו, המתבודד נתלה בזכרונות שלו, ועכשיו מתחילה נקודת השבירה, ה-Crack-Up. השיר "Mearcstapa" מציג את החיה המתבודדת בתוך הדובר, הוא רואה איך הזיכרונות לוקחים אותו לממדים שונים בחייו, "שני קווים באוויר", והוא תוהה מי ייקח בסופו של דבר – החיה בתוכו או האדם. "On Another Ocean" נכנס עוד יותר פנימה אל תוך המרחק והניכור של הדובר, ושאלותיו, אשר ליוו את השירים הקודמים, הופכות גדולות ומכבידות יותר. ב-"Fool's Errand" הוא סוף סוף מבין כי הקווים אינם נעים בכיוון אחד של עבר, הווה, עתיד, הלוך וחזור, אלא מדובר בקווים מעגליים. החיים חוזרים על עצמם, הם מטא-נרטיב אשר אנחנו מריצים עם כוח הלמידה והוא מריץ אותנו בתוך התקווה לגורל, לסימן, מזל טוב שאנחנו יודעים שסביר להניח שלא יבואו. האהבה היא עיוורת, כמו ההארה, ובכל זאת אנחנו נרדוף אחרי אותה רוח לאחר שההשפעה הטובה שלהן תפוג. הדובר בשיר נובר בתוך המעגליות הזו עד שהוא מבין שיש לה סיבה ובתוכה, בסופו של דבר, טמונה התוצאה.

ב-"I should see Memphis", הדובר רוצה לחזור אל דרכיו, לראות את הכבישים המהירים ואת המקומות שהוא אוהב. המשמעות הרב-גונית חוזרת עם קאסיוס מרומא וקאסיוס קליי אשר התאגרף נגד ג'ורג' פורמן ב-1974 בקינשאסה, עיר הבירה של קונגו. אותה דו-משמעות מגיעה גם עם השם "ממפיס" אשר יכול להשתמע בתור העיר האמריקאית הידועה או הבירה המצרית העתיקה. בכל משמעות שהיא, בין אם הדובר מדבר על מאבקים ומרידות, בין אם הוא מתכוון לעיר ממשית או לעיר עתיקה אליה הובילה אותו הספרות, הוא סוף סוף מסכים לחיות בתוך המעגליות הזו ולחזור לדרכיו הישנות, בשביל להתחיל מעגל חדש. אוסיריס, אל המוות והשאול המצרי, מוזכר כאן כדי להגדיר את המיתה כהתחלה חדשה; הדובר אשר עשה את דרכו המעגלית והגיעה אל סופה מתחיל את החיים שאחריה עם מעגל חדש.

השיר המסכם, "Crack Up", מסכם את המסע: הדובר הוא עדיין בודד, אבל יש בו את ההבנה הבסיסית שכל הדברים משתנים, הכל מתמוסס יחד עם הזיכרונות והחוויות שלנו והתפיסה היא מה שנשאר. אם בשיר "Month of May" מודה הדובר שהוא מודע לכך שהתנכרות היא כמו המוות, הוא מתחיל מעגל חדש של מערכות יחסים עם תפיסה חדשה של העולם, עם פשרה והסכמה על הקו שבו כולנו נוסעים עד לסוף הידוע מראש. לכאן חתר פיצג'רלד בציטוט שהובא בתחילת הפוסט – החוכמה הגדולה היא להמשיך לתפקד למרות הכוחות המנוגדים והתפיסות השונות אשר האדם מייסד וחוקר בתוך עצמו.

הלהקה במצב "פחחחחח…". התמונה של Shawn Brackbill

"חליתי מכאב ובושה, לחשתי "ילהאלי" כמה פעמים, בקול צרוד, והשלכתי את ראשי לאחור. האם זה לא היה אני, לא יאוחר מאתמול, אשר החליט להתעלם ממנה אם יפגוש אותה, להתייחס אליה באדישות הגדולה ביותר? במקום זאת, רק עוררתי את חמלתה ושדלתי אותה לתת לי נדבות" מתוך "רעב" של קנוט האמסון (תרגום חופשי מאנגלית: ח.ה.)

לפני שקראו לאלבום "Crack Up", חברי הלהקה הוציאו הודעה כי לאלבום החדש יקראו בכלל "Ylajali" (את ה-J הוגים כמו ה'). השם המקורי של האלבום נגזר משמה של דמות בספרו של קנוט האמסון הנורבגי, "רעב". הדובר חסר השם בספר עובר הרפתקאות ותלאות הנגרמות בעיקר מהרעב שהוא סובל ממנו עקב העוני בו הוא חי. היצירה מחולקת לארבעה חלקים שהם בעצם ארבעה מעגלים בהם הוא רק רוצה להתפרנס מהכתיבה בה הוא אוהב לעסוק, והרעב מוביל אותו להתקיים בין מציאות להזייה.

אחת ההזיות היא ילאהאלי, אישה אשר הדובר המציא את שמה והוא מחזר אחריה, שוכח ממנה, חוזר אליה, מתאהב בה, מפנטז עליה ובסופו של דבר מאבד אותה. הדמות של האישה משמשת כבבואה לדובר – הוא משתיל בה את הסיפורים שהוא רוצה שיהיו לה, בונה אותה על פי האומדנים החשובים לו, אך מפסיד אותה עקב הפחדים שלו. כאשר הדובר חסר השם מצליח סוף סוף להגיע לביתה של האישה הם מחבקים אחד בשני, הוא בטוח שזו התחלה של אהבה מתוקה, אך ברגע שהוא נזכר במצבו הכלכלי והפיזי, הוא מתחיל לחשוש פן האישה תזרוק אותו כשהיא תבין מי הוא באמת. בדיוק באותו רגע של חשש, מתרחקת ילאהאלי ממנו ובהבעת גועל מבקשת ממנו לצאת מהבית שלה, והפחד כובש את הרצון.

האמסון, זוכה פרס נובל לספרות בשנת 1920 מרד ברוח הספרותית של אותה תקופה בנורבגיה, ורצה ליישם רוח חדשה, יחידנית יותר, אחת המסתכלת על העולם מנקודת מבט אחת שאינה מושפעת מנושאים כמו אי-צדק חברתי או פוליטיקה. ב"רעב" לא ברור מה אמיתי ומה פנטזיה בעינו של הדובר הגווע, והקורא נשאר בתוך מעגליות של אירועים שמוצאים את סופם בהתחלה של מעגל חדש (לא רוצה לספיילר אז לא כותבת מהו). כמו שכבר ציינתי, האלבום "Crack Up" נוגע במעגליות הזו ומתאר את הדרך לקבל אותה ולפעול בתוכה. השם Ylajali הוא הקו השני אשר מציף את התוכן באלבום. במקביל למעגליות המציאותית ישנה גם המעגליות של הפנטזיה.

מוטיב חוזר באלבום הוא מוטיב המים: הגלים סוחפים את החול חזרה אל הים והופכים הכל לזמני, האוקיינוסים המסמלים את המרחק של הדובר מכל קרוביו, הים בו הוא צופה על מנת לקבל השראה, כולם כלים המשמשים אותו בסופו של דבר להגיע להארה. בנוסף, יש עוד פנים למוטיב החוזר והוא הפנטזיה. האלבום מתחיל עם זיכרון של אהובה מזמן אחר, מים ששצפו וקצפו מסביב למיתוס שהדובר בנה וניסה להשוות אותה אליו. המים ממשיכים לזרום בשיר השלישי באלבום: "- Naiads, Cassadie" אשר נראה כי מדבר על סופן הכואב של מערכות יחסים והדרך שלהן להוריד מהביטחון העצמי שלנו. ה-Naiads במיתולוגיה היוונית הן נשמות נשיות, נימפות, אשר דרות ליד מאגרי כלשהם: נהרות, נחלים, בארות וכו'. מכיוון שמים הם מצרך בסיסי לחיים ולחלק מהנשמות הללו היה את הכוח לרפא אחרים, האנשים סגדו להן. לעומת זאת, היו גם כמה נימפות אשר היו מסוכנות ונקמניות. כאלו הן הפנטזיות שלנו – התגלמות הטוב והרע בתוכנו, והפרידות שוברות ומפרקות את אותה פנטזיה לשאלות הרסניות.

אותן Naiads גם מוזכרות בשיר "I should see Memphis", שם הדובר מביע את כמיהתו החולמנית להגיע לעיר המצרית הקדומה הקרויה על שם אחת אותן נימפות. בשיר "Kept Woman" הדובר מספר על אחת בשם אנה, שמשם השיר נרמז כי היא אישה אשר הייתה נותנת מקלט ומזון לגברים אשר היו קורים בדרכה בתמורה לסקס. הוא מדבר על איך פגע בה, והיא עקב הכאב, התאבנה ונבלה, הוא מייחל להתפייס עמה ומתנצל. האהבות שלו מתרחבות ומתרחקות בשיר "On Another Ocean" ובסופו של דבר, בשיר המסכם, הן מסתכמות במילה אחת – Ylajali, אשר בקולו פקנולד מפרק, לוחש ואולי מביע את כמיהתו לאחת כזו: מי שתרכז בתוכה את כל מאוויו, רגשותיו ותקבל אותו למרות פחדיו. אותן נימפות, אהבות ומפגשים ישנים הם חלק מה-Ylajali אותה יצר הדובר באלבום; אכזבות הן מטבען רעות לנו, אך הן מובילות לתקווה חדשה המתחילה מפנטזיה.

המים יכולים להוות לאדם בבואה להשתקף בתוכה; כאשר הם גועשים, הגלים מדמים את רגשות הכעס והרעם בתוכנו; כאשר הם מדגדגים את כפות רגלינו וחוזרים לים הם מסמלים את הזמניות של כל אירוע בחיינו. בדרכים הללו מתנהלת גם הפנטזיה והיא חלק מהמציאות בה אנחנו חיים – התפיסה שלנו את האנשים כפי שאנחנו חושבים שהם תופסים אותנו, הרצון שלנו לראות את הטוב שבנו בעיני האחר. "הגיהנום הוא אנשים אחרים", כתב פעם ז'אן-פול סארטר במלוא חוכמתו, אבל אפשר גם להשריש בו גן עדן אשר מתנגן בשיר עם קולו של פקנולד הקורא לאור והשקר שהוא Ylajali הפרטית שלו.

לסיכום, הפליט פוקסז עשו את ההיפך הגמור מלאכזב באלבום החדש. הם ממשיכים למלא ביופי מלודי ו-ווקאלי את האוזניים, ונראה שבכל אלבום החקירה המתבקשת של הצלילים והמשמעויות מצריכה יותר זמן וחשיבה. לאנשים אשר מבקשים צלילים נעימים להעביר איתם את הזמן, האלבום יכול להתאים מאוד לאחר כמה האזנות מעמיקות. לאילו אשר מחפשים תכנים לצלול אליהם כדי להעמיק תוך כדי בריחה מ- ושחייה חזרה לחיים עצמם, זה האלבום הכמעט-מושלם, זו המעגליות הכמעט-מושלמת.