ברלין חלק א' – התחייה – על ההופעה של הפליט פוקסז

פספסתי את הפליט פוקסז פעם אחת כי הייתי פחדנית, והסיבוב הזה היה ההזדמנות שלי לכפר על כך. שנים חלמתי לראות את השועלים, תקופות שבהן הוארתי ע"י מילותיו של רובין פקנולד ונמסתי למשמע ההרמוניות הקוליות או אנדרלמוסיית כלים שהם היו אחראים עליה בכמה שירים, זה היה חלום שנועד להתגשם, במיוחד עם אלבום שעשה עליי את הרושם האולטימיטיבי השנה – "Crack-Up".

היה די קל להגיע לשורה הראשונה באולם ה-Columbiahalle. אילת, עטר ואני הגענו לאיזור האולם שעה לפני ההופעה וגילינו רק שתיים שחיכו שם, אנג'לה האיטלקית ושרה הגרמניה. איך שהגיע זוג נוסף של אנשים והתיישב במדרגות ליד הכניסה תפסתי יוזמה ונעמדתי ליד הדלתות. כשארז מ"אנטנות השמיימה", ששמחתי להשתתף איתו בחוויה (עוד נראה את סיגור רוס ביחד!), הצטרף לחבורה כבר היינו שורה שלמה של ישראלים שחיכו מול הדלתות, אבל אז הגיע עמיחי בהפתעה גמורה בלי להודיע מראש והעלה את החוויה ברמה. קצת איבדתי את הראש ברגע שהוא הגיע, ומרוב עברית שדוברה במהלך הציפייה להופעה, כבר לא הצלחתי להבדיל בין האולם הברלינאי לישראל.

mde

מימין: מורגן הנדרסון, סקיי סקיילט(?), רובין פקנולד ומאחוריו מסתתר מאט באוואר הקטן

על החימום לא אכביר במילים מכיוון שמה שניק חכים (Nick Hakim) עשה היה בעיקר להלחיץ אותי עם העוויתות שנוצרו כנראה מאובר-אלכוהול או סטלה מטורפת, וגרם לי להריע לו מפחד שאולי אם הוא לא יקבל מספיק עידוד מהקהל הוא יישאר שם. אבל הוא לא נשאר והשועלים עלו לבמה והתחילו אותה עם השיר הראשון מאלבום השנה שלי "Crack Up". ההתחלה הייתה קצת צורמת לאוזן, שמעו את הגיטרות יותר מאת קולו של רובין, ואותה אנדרלמוסיה שדיברתי עליה טבעה יותר ויותר בתוך בלאגן של סאונד. כשהגיע זמנו של השיר השני בהופעה ובאלבום, "- ,Cassius", הבעיה נפתרה וכל מה שנשאר זה רק ליהנות מההופעה שכללה בעיקר שירים מהאלבום הראשון והשלישי, חלק מהסיבה למה ההופעה לא הספיקה.

הופעות מוזיקה בשבילי היא חידה שאיני מצליחה לפתור, עוצמה פנימית שמתעוררת דווקא כשלהקה שאני ממש אוהבת עולה על במה וגורמת לי להארה או שתיים שמשאירות אותי הלומת קרב כל הדרך חזרה למיטה. ההופעה הנ"ל לא הייתה יוצאת דופן ותחת מרותם המעודנת והרכה של השועלים, משהו בבטן התרפה ואיפשר לסרעפת לפעול בהלכתה. על האושר המובן מאליו האפיל צורך בסיסי לנשום, ובין שיר לשיר הרגשתי איך החזה מתנפח יותר, כאילו חמצן חלופי ובריא יותר החליף את כל מה שנשמתי עד אז, כשלא היה צריך קשר מיוחד עם הלהקה, רק את המוזיקה שהם הגישו עם כל כך הרבה נשמה. החבר'ה הראו רצינות יתר בכל הנושא של נגינה והתוצאה הייתה מפעימה. רובין היה היחיד שיצר קשר מבויש עם הקהל, התבדח על השרפרף הגבוה שעמד לידו ומעליו נחו כמה כוסות תה ובקבוקי מים מהם הקפיד לשתות בין שיר לשיר, ולא הפסיק לחייך כשהקהל גילה כלפי הלהקה הרבה חיבה עם מחיאות כפיים וצעקות. זו הייתה חוויה מיוחדת במינה, יצא שנעמדתי בדיוק מתחת לפקנולד ולא יכולתי כמעט להסית את הראש שלי כדי להסתכל על אחרים, כשדמותו הקופצנית והאנרגטית של מאט באוואר, המתופף של הווקמן שעכשיו עושה את סיבוב ההופעות עם השועלים, בצבצה לי מדי פעם בזווית העין.

mde

מימין: רובין פקנולד ובין רגליו מאט באוואר, כריסטיאן וורגו וקייסי ווסקוט

לא הפסקתי להגיד בדממה את המילים של פקנולד במהלך ההופעה, באיזהשהו שלב באמצע ההופעה כאב לי בפה מרוב שהזזתי אותו כל כך. השתדלתי לא לשיר כי ידעתי שזה מפריע לאחרים כשהם שומעים יותר את הקהל מאשר את האמן, אבל לא העזתי להרפות מהמילים בהם הזין אותי פקנולד במהלך השנים מאז שגיליתי את הלהקה אי-אז בחורף 2008. בין החלומות, ההרים הגבוהים והסדקים עליהם שר פקנולד, המלודיות של הלהקה קיבלו אנרגיה מחודשת, כאילו הם קמו לתחייה, אפילו יותר מזה – הועלו מעבר לתחייה ונשארו במקום שבו גובה כבר לא יכול להימדד, והאוויר הצלול ביותר התפזר בשביל שנוכל לשאוף, להסניף ולהתנקות. "אתם מוזמנים לבוא ולשמוע פולק רועש" אמר פקנולד פעם כשנתבקש להזמין צופים להגיע להופעות של הפליט פוקסז, וזה מה שאוזני הקהל קיבלו – פולק שכולו מלא חיים אשר יכולים למלא נשמות של אלפים ואף להחריש כמו בין התנוכים.

לא הספיקה לי הופעה אחת, מה גם שהבנתי מה הולך מולי רק לקראת הסוף, בין "A Shrine/An Argument", לשיר האהוב עלי השנה "Crack Up". מדובר בשני השירים שגם מוזיקלית וגם לירית הם מאוד מורכבים, והחיבור ביניהם הרגיש טבעי, כאילו הם הגיעו מאותו אלבום. המילים של שני השירים הן אילו שהזדהיתי איתן בעוצמה החזקה ביותר, וכנראה ששם הגיעה ההבנה ואיתה, כמובן, הדמעות. ההדרן היווה חצי נחמה, אבל איך שהסתיים "Helplessness Blues" והחבר'ה נפרדו ממנו (אילת טוענת שרובין שלא הסתכל על הקהל כל ההופעה החטיף מבט לכיווני לפני שעזב, וממש בא לי שזה יהיה נכון), נשאר לי טעם ממש מתוק של עוד.

cof

גיבור שלי: רובין פקנולד

יש לי עוד כל כך הרבה להגיד, אבל יש דברים שאולי עדיף לשמור לעצמי 🙂

רשימת השירים:

  1. Arroyo Seco/Thumbprint Scar
  2. Cassius, –
  3. – Naiads, Cassadies
  4. Grown Ocean
  5. Battery Kinzie
  6. Ragged Wood
  7. Your Protector
  8. The Cascades
  9. Mearcstapa
  10. On Another Ocean (January/June)
  11. Fool's Errand
  12. He Doesn't Know Why
  13. Blue Ridge Mountains
  14. Tiger Mountain Peasant Song
  15. Mykonos
  16. White Winter Hymnal
  17. Third of May
  18. The Shrine/An Argument
  19. Crack-Up
    Encore:
  20. Oliver James
  21. Helplessness Blues

dig

 

מודעות פרסומת

מעגליות כמעט-מושלמת: ניתוח האלבום החדש של הפליט פוקסז

Fleet-Foxes-Crack-Up

בקצרה: הלהקה שבישלה כריסמס חם בלבבות רבים בחורף של 2008 והפליאה את מעריציה עם המשך עשיר של הרמוניות קוליות ומלודיות שאי אפשר להישאר אדישים אליהן ב-"Helplessness Blues", חוזרת עם אלבום חדש ומתקדם. "Crack Up" ממשיך בדיוק מאותו אקורד איתו סיימו החבר'ה את "Grown Ocean", השיר החותם את האלבום מ-2011, ומשם המוזיקה לוקחת כיוון אחר: האקפלה תופסת את התפקיד העיקרי בבניית המלודיה של השיר, והכלים עוברים להיות חלק מיצירת האווירה, הם עוזרים לה להתעצם יחד עם המילים, איתן מנסים חברי הלהקה לתאר את חילופי מצבי הצבירה של הדוברים בשירים. זהו אלבום שפחות קל להתחבר אליו מבחינה מוזיקלית שטחית, ישנן כמה הבלחות טיפוסיות של פליט פוקסזיות עם החלק הראשון של "Third of May" והמדריגלים היפהפיים של "Fool's Errand", אבל בין לבין השירים נעים בין מונוטוניות לבלאגן, בין שקט לרעש, בין פליט פוקסז של פעם לרצון שלהם לחקור ולראות מה עוד הם מסוגלים להפיק בתוך הז'אנר שלהם. לפי התוצאה הסופית נראה שיש עוד הרבה לגלות בעולם העשיר של הלהקה הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינת מילות המשורר העונה לשם רובין פקנולד, בהן בחרתי להתעמק בפוסט זה.

ועכשיו לחפירה:

"אפשר לאמוד אינטליגנציה מדרגה ראשונה עפ"י היכולת להמשיך לתפקד בעוד המוח בוחן שני רעיונות מנוגדים בו-זמנית. דוגמא לכך יכולה להיות אדם אשר לא רואה תקווה בחייו ובכל זאת מתעקש למלא אותם בה." -פ. סקוט פיצג'רלד מתוך המאמר "Crack Up" (תרגום חופשי: ח.ה.)

האלבום השלישי במספר של הפליט פוקסז עומד לצאת אחרי הפסקה של כמעט חמש שנים, בהן רובין פקנולד (השועל הראשי) סיים לימודי ספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה ושאר חברי הלהקה יצאו למסעות מוזיקליים צדדיים. פקנולד, שעבר מצד אחד של היבשת האמריקאית בסיאטל לצד השני בניו יורק, הפך את המעבר הזה לסיפור אודיסאה פרטי משלו ופרס אותו בקו לינארי לכאורה של התחלה, אמצע וסוף על פני האלבום החדש. זה לא ברור מהתחלה, אך לקראת סיום האלבום כבר אפשר להשוות את הדובר בשירים לאודיסאוס, הגיבור אשר אחרי עשר שנים של הרפתקאות חזר סוף סוף אל הבית והחזיר לעצמו את השלטון עליו.

הבית של פקנולד או הדובר בשירים, איך שתרצו לקרוא לו, הינו סמלי. כיאה לכתביו מאלבומים קודמים, הוא מחפש משמעות במחשבות, בזיכרונות, והאלבום הזה נוגע בעיקר בעניין של תפיסה, של כלים היכולים להפוך את הדובר לגיבור ולהחזיר אותו אל הבית הנוח והבטוח שלו. "אני כל מה שאני צריך" הוא המשפט איתו מתחיל השיר הראשון באלבום. העולם הפרטי סובב סביב הדובר בעוד העולם מבחוץ משתנה. בהמשך השיר הוא נע בין הווה לעבר לעבר רחוק יותר; הזיכרונות מבדילים אותו ממה שהוא היה פעם למה שהוא עכשיו והמאזין מתחיל את המסע בנקודת פתיחה מוכרת ובטוחה – לבד, רחוק מכולם.

הקו הכמעט לינארי שצויין למעלה הוא קו אשר חוזר על עצמו במהלך האלבום. בעולם מסודר הקו הוא ישר, מחבר בין שתי נקודות של התחלה וסוף ובאמצע הכל עובד כמתוכנן, הכל עובד כשורה. אבל בעולם האמיתי והכאוטי, עד כמה שננסה לעשות ממנו ממד קוהרנטי ובהיר, אין קו אחד, יש כמה מקבילים ומתנגשים, מסתלסלים בין התחלות מגוונות עד שמגיעים לאיזה סוף, טוב או רע. המשמעות, כמו הקו, נעה במספר כיוונים, וכך גם פקנולד כתב את האלבום: השיר השני נקרא "Cassius", תוכנו כולל רפרנס ישיר לקסיוס קליי, הלוא הוא היה מוחמד עלי, אבל הוא יכול גם למשוך אחורה להיסטוריה הרחוקה שבה גאיוס קאסיוס לונגינוס הוביל את המרידה נגד יוליוס קיסר. "האם גם אנחנו מאולפים?" שואל הדובר בשיר, האם מול הפוליטי והאלים נהיינו מאולפים וצייתנים? הזרמים האישיים של השיר הראשון מתפרצים ומתרחבים בשיר העוקב לעולם המאקרו המשפיע עלינו גם כן.

כמו כל גל אשר מתפרץ ברגע, הוא נרגע לאחר מכן וחוזר אל תוך הים. כך מתנהלים העניינים בשירים הבאים בהם הדובר שר על מערכות יחסים שונות שהיו לו. הוא מסתכל על אהבות נכזבות בשיר השלישי, ובשיר הרביעי הוא מסתכל על ממד ספציפי יותר: על אישה בה הוא פגע ומקווה להשלים איתה. "Month of May", הסינגל הראשון שיצא מתוך האלבום, הוא שיר מסע של פקנולד עם חברו ללהקה, סקיי, בו הוא מתאר את קצב מערכת היחסים ביניהם: מההתחלה שבה המוזיקה החזיקה אותם, האמצע שסבל מקטיעות עקב ההפסקה של הלהקה וההמשך שבו המוזיקה נותרת כעוגן לשניהם. מערכת היחסים לא מתוארת בשיר אחד אלא ממשיכה ל"If you need to, Keep Time on me" בו פקנולד מבקש לתמוך בחבריו וגם להוביל אותם לקצב הנכון.

עד נקודה זו, המתבודד נתלה בזכרונות שלו, ועכשיו מתחילה נקודת השבירה, ה-Crack-Up. השיר "Mearcstapa" מציג את החיה המתבודדת בתוך הדובר, הוא רואה איך הזיכרונות לוקחים אותו לממדים שונים בחייו, "שני קווים באוויר", והוא תוהה מי ייקח בסופו של דבר – החיה בתוכו או האדם. "On Another Ocean" נכנס עוד יותר פנימה אל תוך המרחק והניכור של הדובר, ושאלותיו, אשר ליוו את השירים הקודמים, הופכות גדולות ומכבידות יותר. ב-"Fool's Errand" הוא סוף סוף מבין כי הקווים אינם נעים בכיוון אחד של עבר, הווה, עתיד, הלוך וחזור, אלא מדובר בקווים מעגליים. החיים חוזרים על עצמם, הם מטא-נרטיב אשר אנחנו מריצים עם כוח הלמידה והוא מריץ אותנו בתוך התקווה לגורל, לסימן, מזל טוב שאנחנו יודעים שסביר להניח שלא יבואו. האהבה היא עיוורת, כמו ההארה, ובכל זאת אנחנו נרדוף אחרי אותה רוח לאחר שההשפעה הטובה שלהן תפוג. הדובר בשיר נובר בתוך המעגליות הזו עד שהוא מבין שיש לה סיבה ובתוכה, בסופו של דבר, טמונה התוצאה.

ב-"I should see Memphis", הדובר רוצה לחזור אל דרכיו, לראות את הכבישים המהירים ואת המקומות שהוא אוהב. המשמעות הרב-גונית חוזרת עם קאסיוס מרומא וקאסיוס קליי אשר התאגרף נגד ג'ורג' פורמן ב-1974 בקינשאסה, עיר הבירה של קונגו. אותה דו-משמעות מגיעה גם עם השם "ממפיס" אשר יכול להשתמע בתור העיר האמריקאית הידועה או הבירה המצרית העתיקה. בכל משמעות שהיא, בין אם הדובר מדבר על מאבקים ומרידות, בין אם הוא מתכוון לעיר ממשית או לעיר עתיקה אליה הובילה אותו הספרות, הוא סוף סוף מסכים לחיות בתוך המעגליות הזו ולחזור לדרכיו הישנות, בשביל להתחיל מעגל חדש. אוסיריס, אל המוות והשאול המצרי, מוזכר כאן כדי להגדיר את המיתה כהתחלה חדשה; הדובר אשר עשה את דרכו המעגלית והגיעה אל סופה מתחיל את החיים שאחריה עם מעגל חדש.

השיר המסכם, "Crack Up", מסכם את המסע: הדובר הוא עדיין בודד, אבל יש בו את ההבנה הבסיסית שכל הדברים משתנים, הכל מתמוסס יחד עם הזיכרונות והחוויות שלנו והתפיסה היא מה שנשאר. אם בשיר "Month of May" מודה הדובר שהוא מודע לכך שהתנכרות היא כמו המוות, הוא מתחיל מעגל חדש של מערכות יחסים עם תפיסה חדשה של העולם, עם פשרה והסכמה על הקו שבו כולנו נוסעים עד לסוף הידוע מראש. לכאן חתר פיצג'רלד בציטוט שהובא בתחילת הפוסט – החוכמה הגדולה היא להמשיך לתפקד למרות הכוחות המנוגדים והתפיסות השונות אשר האדם מייסד וחוקר בתוך עצמו.

photo by Shawn Brackbill

הלהקה במצב "פחחחחח…". התמונה של Shawn Brackbill

"חליתי מכאב ובושה, לחשתי "ילהאלי" כמה פעמים, בקול צרוד, והשלכתי את ראשי לאחור. האם זה לא היה אני, לא יאוחר מאתמול, אשר החליט להתעלם ממנה אם יפגוש אותה, להתייחס אליה באדישות הגדולה ביותר? במקום זאת, רק עוררתי את חמלתה ושדלתי אותה לתת לי נדבות" מתוך "רעב" של קנוט האמסון (תרגום חופשי מאנגלית: ח.ה.)

לפני שקראו לאלבום "Crack Up", חברי הלהקה הוציאו הודעה כי לאלבום החדש יקראו בכלל "Ylajali" (את ה-J הוגים כמו ה'). השם המקורי של האלבום נגזר משמה של דמות בספרו של קנוט האמסון הנורבגי, "רעב". הדובר חסר השם בספר עובר הרפתקאות ותלאות הנגרמות בעיקר מהרעב שהוא סובל ממנו עקב העוני בו הוא חי. היצירה מחולקת לארבעה חלקים שהם בעצם ארבעה מעגלים בהם הוא רק רוצה להתפרנס מהכתיבה בה הוא אוהב לעסוק, והרעב מוביל אותו להתקיים בין מציאות להזייה.

אחת ההזיות היא ילאהאלי, אישה אשר הדובר המציא את שמה והוא מחזר אחריה, שוכח ממנה, חוזר אליה, מתאהב בה, מפנטז עליה ובסופו של דבר מאבד אותה. הדמות של האישה משמשת כבבואה לדובר – הוא משתיל בה את הסיפורים שהוא רוצה שיהיו לה, בונה אותה על פי האומדנים החשובים לו, אך מפסיד אותה עקב הפחדים שלו. כאשר הדובר חסר השם מצליח סוף סוף להגיע לביתה של האישה הם מחבקים אחד בשני, הוא בטוח שזו התחלה של אהבה מתוקה, אך ברגע שהוא נזכר במצבו הכלכלי והפיזי, הוא מתחיל לחשוש פן האישה תזרוק אותו כשהיא תבין מי הוא באמת. בדיוק באותו רגע של חשש, מתרחקת ילאהאלי ממנו ובהבעת גועל מבקשת ממנו לצאת מהבית שלה, והפחד כובש את הרצון.

האמסון, זוכה פרס נובל לספרות בשנת 1920 מרד ברוח הספרותית של אותה תקופה בנורבגיה, ורצה ליישם רוח חדשה, יחידנית יותר, אחת המסתכלת על העולם מנקודת מבט אחת שאינה מושפעת מנושאים כמו אי-צדק חברתי או פוליטיקה. ב"רעב" לא ברור מה אמיתי ומה פנטזיה בעינו של הדובר הגווע, והקורא נשאר בתוך מעגליות של אירועים שמוצאים את סופם בהתחלה של מעגל חדש (לא רוצה לספיילר אז לא כותבת מהו). כמו שכבר ציינתי, האלבום "Crack Up" נוגע במעגליות הזו ומתאר את הדרך לקבל אותה ולפעול בתוכה. השם Ylajali הוא הקו השני אשר מציף את התוכן באלבום. במקביל למעגליות המציאותית ישנה גם המעגליות של הפנטזיה.

מוטיב חוזר באלבום הוא מוטיב המים: הגלים סוחפים את החול חזרה אל הים והופכים הכל לזמני, האוקיינוסים המסמלים את המרחק של הדובר מכל קרוביו, הים בו הוא צופה על מנת לקבל השראה, כולם כלים המשמשים אותו בסופו של דבר להגיע להארה. בנוסף, יש עוד פנים למוטיב החוזר והוא הפנטזיה. האלבום מתחיל עם זיכרון של אהובה מזמן אחר, מים ששצפו וקצפו מסביב למיתוס שהדובר בנה וניסה להשוות אותה אליו. המים ממשיכים לזרום בשיר השלישי באלבום: "- Naiads, Cassadie" אשר נראה כי מדבר על סופן הכואב של מערכות יחסים והדרך שלהן להוריד מהביטחון העצמי שלנו. ה-Naiads במיתולוגיה היוונית הן נשמות נשיות, נימפות, אשר דרות ליד מאגרי כלשהם: נהרות, נחלים, בארות וכו'. מכיוון שמים הם מצרך בסיסי לחיים ולחלק מהנשמות הללו היה את הכוח לרפא אחרים, האנשים סגדו להן. לעומת זאת, היו גם כמה נימפות אשר היו מסוכנות ונקמניות. כאלו הן הפנטזיות שלנו – התגלמות הטוב והרע בתוכנו, והפרידות שוברות ומפרקות את אותה פנטזיה לשאלות הרסניות.

אותן Naiads גם מוזכרות בשיר "I should see Memphis", שם הדובר מביע את כמיהתו החולמנית להגיע לעיר המצרית הקדומה הקרויה על שם אחת אותן נימפות. בשיר "Kept Woman" הדובר מספר על אחת בשם אנה, שמשם השיר נרמז כי היא אישה אשר הייתה נותנת מקלט ומזון לגברים אשר היו קורים בדרכה בתמורה לסקס. הוא מדבר על איך פגע בה, והיא עקב הכאב, התאבנה ונבלה, הוא מייחל להתפייס עמה ומתנצל. האהבות שלו מתרחבות ומתרחקות בשיר "On Another Ocean" ובסופו של דבר, בשיר המסכם, הן מסתכמות במילה אחת – Ylajali, אשר בקולו פקנולד מפרק, לוחש ואולי מביע את כמיהתו לאחת כזו: מי שתרכז בתוכה את כל מאוויו, רגשותיו ותקבל אותו למרות פחדיו. אותן נימפות, אהבות ומפגשים ישנים הם חלק מה-Ylajali אותה יצר הדובר באלבום; אכזבות הן מטבען רעות לנו, אך הן מובילות לתקווה חדשה המתחילה מפנטזיה.

המים יכולים להוות לאדם בבואה להשתקף בתוכה; כאשר הם גועשים, הגלים מדמים את רגשות הכעס והרעם בתוכנו; כאשר הם מדגדגים את כפות רגלינו וחוזרים לים הם מסמלים את הזמניות של כל אירוע בחיינו. בדרכים הללו מתנהלת גם הפנטזיה והיא חלק מהמציאות בה אנחנו חיים – התפיסה שלנו את האנשים כפי שאנחנו חושבים שהם תופסים אותנו, הרצון שלנו לראות את הטוב שבנו בעיני האחר. "הגיהנום הוא אנשים אחרים", כתב פעם ז'אן-פול סארטר במלוא חוכמתו, אבל אפשר גם להשריש בו גן עדן אשר מתנגן בשיר עם קולו של פקנולד הקורא לאור והשקר שהוא Ylajali הפרטית שלו.

לסיכום, הפליט פוקסז עשו את ההיפך הגמור מלאכזב באלבום החדש. הם ממשיכים למלא ביופי מלודי ו-ווקאלי את האוזניים, ונראה שבכל אלבום החקירה המתבקשת של הצלילים והמשמעויות מצריכה יותר זמן וחשיבה. לאנשים אשר מבקשים צלילים נעימים להעביר איתם את הזמן, האלבום יכול להתאים מאוד לאחר כמה האזנות מעמיקות. לאילו אשר מחפשים תכנים לצלול אליהם כדי להעמיק תוך כדי בריחה מ- ושחייה חזרה לחיים עצמם, זה האלבום הכמעט-מושלם, זו המעגליות הכמעט-מושלמת.

%d בלוגרים אהבו את זה: