אילו הבחירות שלי אילו אני הייתי חברה באקדמיה שבוחרת למי לתת פסלון מוזהב ומלא חשיבות שקייט ווינסלט בחרה לשים אותו בשירותים שלה. אני לא אוהבת להביע את סלידתי מכל אמנות כלשהי כי זה תמיד מוביל לדיון שלא מוביל לכלום, אבל בגלל שהשנה אני התאכזבתי ברמה יוצאת דופן מהסרטים שיצאו בעונת הפרסים שלה, לא יכולתי לשמור על שתיקה.
אזהרה: זהו לא פוסט לבעלי לב שאוהב את הסרט "כוכב נולד" או בערך כל סרט אחר שיצא השנה.
בואו נתחיל –
שיר פסקול וזה:
רוצה: תום יורק, "סספיריום" – זה באמת לא עיוורון רדיוהד שאני לוקה בו כשאני כותבת את המילים הללו. זה גם לא האנטי-כוכב-נולד שהתפתח בתוכי תוך כדי צפייה בסרט, זה פשוט אחד השירים הכי טובים ששמעתי שהצליח להעביר תחושה של נשיות דרך קול של גבר-לא-גבר בשם תום יורק. בשיר אחד הוא המחיש פרנויה, תזוזה ופנטזיה; בתוך שיר אחד הוא יצר סקרנות שלמה לסרט שאני בחיים לא אראה כי אני ואימה לא ממש חברים; בתוך שיר אחד הוא שם מנגינה אחת מכשפת של פסנתר והפך אותה לתולעת האוזן הכי טובה שהיתה לי בשנת 2018.
הימור: ליידי גאגא ושות', "רדוד" – שם השיר מסכם את הביקורת שלי על הסרט ועל-כן גם על השיר. הביצוע שלו, לעומת זאת, מדהים ואני מודה שיש לי חולשה לפעמים למלודרמטיות הווקאלית של גברת גאגא.
סרט אנימציה:
רוצה והימור: ספיידרמן – אני לא הראשונה להגיד את זה, אבל באמת מדובר בסרט הספיידרמן הכי טוב שיצא, והוא לא יכול היה להיות כזה בלי האנימציה המדהימה שעזרה למגוון העולמות המקבילים להתנגש אחד בשני בצבעים חיים ויפים. מעבר לאנימציה הכתיבה בסרט הזה היא מתוחכמת – נעה בין הומור עצמי בריא לבין נגיעה באוכלוסיות שונות שלא ראיתי עדיין בסרט קומיקס, כן, יותר מב"הפנתר השחור" האוברייטד. יש פה ייצוג בלי דחיפה מיותרת לגרון שלי שכבר מאס בכל דבר שהוא פוליטי בעולמו הסופר-מאוס של הוליווד.
צילום:
רוצה: רק לא "כוכב נולד" – ציינתי את האנטי שלי לסרט הזה מהשורה הראשונה.
הימור: רומא – חייבת להחמיא לדרך שבה קוארון השתמש במצלמה כדי לגרום לי בתור צופה להיצמד למסך ולעקוב אחר מעשיה של גיבורת הסרט בסצינה הפותחת של הסרט. רק בגלל זה שווה לתת את הפרס לסרט הזה, וחבל רק שהתסריט והמשחק לא עמדו באותה רמה כמו של מלאכת הצילום בו.
תסריט מעובד:
רוצה: רק לא "כוכב נולד"
הימור: בלקנסמן – כי ספייק לי ושות' הצליחו ליצור תסריט שהוא לפחות חצי-כוח כמו מי שהייתי רוצה שיזכה בפרס התסריט המקורי.
תסריט מקורי:
מאוד רוצה: הוא לא מועמד אבל אני לא שואלת אף אחד – Sorry to Bother You– בוטס ריילי יצר (בסרט הראשון אותו כתב וביים, חובה לציין) תסריט הזוי לגמרי עם קצב מסחרר; הוא כתב ספר סינמטי שאני הייתי ממש שמחה לקרוא; הוא הניע את הדיאלוגים בין קומדיה, מדע-בדיוני ופנטזיה מוחלטת; הוא יצר עולם מקביל שנראה בדיוק כמו שלנו, אבל נתן לו טונים מוגזמים מדי כדי שאנשים לא ייקחו אותו יותר מדי ברצינות. כמה נחרדתי מהסרט זה, ככה הוא היה כתוב מצוין. כמה צחקתי מהסרט, ככה הוא היה המיוחד במינו של השנה.
הימור: רומא, למרות שאין בו באמת תסריט כל כך מיוחד.
בימוי:
רוצה והימור: אלפונסו קוארון – רק על עבודת הצילום המרהיבה של הסרט הזה, חוץ מזה אין לי יותר מדי מה להגיד עליו.
שחקנית בתפקיד משנה:
רוצה: רייצ'ל וייז – יש בשחקנית הזו עוצמות מטורפות שהיא לא מדברת; היא לא מאלה שתעשה יציאות מלודרמטיות בשביל להוכיח את זה, היא גם לא תבחר לעצמה תפקידים יותר מדי גדולים, היא משחקת כל דמות בכזו עדינות כאילו מדובר באותן דמויות ובכל זאת לכל דמות היא נותנת (בכוונה או לא בכוונה) רגישות משלה. לוייז היו את השורות הכי טובות ב"המועדפת" וגם אם כשהיא העבירה אותן מאחורי הקיר, בלי שיראו אותה בכלל, לא יכולתי שלא להקשיב לה ולפחות לנסות להזדהות עם הדמות של הגברת צ'רצ'יל. מה גם שמעבר לרגישות, וייז הביאה למסך בכשרון מוחלט את אחת הדמויות הנשיות הכי חזקות שראה המסך הגדול.
הימור: רג'ינה קינג – היא מדהימה ב"אם רחוב ביל היה יכול לדבר", אבל לא מדובר באחד התפקידים הכי מרשימים שלה.
שחקן בתפקיד משני:
רוצה: מייקל שאנון (כי באמת לא איכפת לי מי יזכה פה) – הוא השחקן הכי טוב שיש בעולם הזה, ואף אחד לא יוכל לשכנע אותי אחרת. מצידי שיביאו לו פסלון של כבוד או משהו על כל העבודה שהוא עשה בשנה האחרונה – אם זה על "What they Had" בו הוא שיחק את האח הרגיש של הילארי סוואנק (הנהדרת גם היא), או התפקיד שהוא שיחק בקליפ של לוצרו בבימויו של האחד והיחיד והמיוחד והתסיים-לכתוב-כבר-סרט ג'ף ניקולס, או שהיו נותנים לו על הקליפ שהופיע בו לשיר של הלהקה Local H. לא היה שחקן משנה שהרשים אותי השנה פשוט, אז ברירת המחדל תמיד תהיה שאנון כי מגיע לו מבחינתי את כל הפרסים על משחק בעולם שאינם "ראזי".
הימור: מהארשלה עלי – הוא שחקן מצוין, התסריט שניתן לו איפשר לו להראות את זה בחצי-כוח (שלא כמו ב"אור ירח"), אבל זה יהיה כיף לראות אותו שוב עומד שם, נושא נאום עם הכריזמה המחרמנת שלו ולצפות עוד קצת בחזות הטעימה שלו. קיצר, הוא חתיך.
שחקנית בתפקיד ראשי:
רוצה: אוליביה קולמן – דבר ראשון והכי פחות חשוב: אם קולמן תזכה היא תיתן את הנאום הכי מצחיק בכל הטקס ותרים אותו בכמה שלבי איכות. דבר שני ויותר חשוב: קולמן היא לא השחקנית הראשית בסרט "המועדפת", זה בעצם משחק משולש שלה, של אמה סטון ורייצ'ל וייז, אבל בחרו להכריז עליה כשחקנית ראשית אז יאללה, והיא באמת הייתה הכי בולטת בסרט הזה. דבר שלישי והכי חשוב: כמו בכל תפקיד שהיא עושה, קולמן היא כוח שמסוגל לשלב באותה שנייה קומדיה, דרמה והרבה הזדהות. הדמויות של אמה סטון ורייצ'ל וייז מתחרות על תשומת ליבה של המלכה אן, והיא בעצם הדמות המוכתמת מכולן – היא ילדותית, די טיפשה, חסרת גבולות ושתלטנית, אבל בידיה של קולמן היא גם הייתה חתיכה של אנושות פגומה משוחקת להפליא.
הימור: גלן קלוז – גם לה מגיע, אבל פחות מקולמן.
שחקן בתפקיד ראשי:
רוצה: ווילם דפו – דפו הביא למסך וינסנט ואן-גוך פחות מוכר, הוא הגיש אותו אלים, חסר יכולות חברתיות, טוטאלי בתלותיות שלו וחסר פשרות לגבי האמנות שלו עד כדי פגיעה בזרה בדרך שלו לצייר עוד נוף צרפתי צהבהב. דפו לא חס על הדמות של ואן-גוך ושיחק אותה בדרכו הדפואית – עם מנה של אותנטיות שהיא כולה הוא. הדבר היחיד שהרס את הדמות היו הדיאלוגים האובר-פלצניים, ומגיע לדפו פרס רק על המאמץ להגיד את המילים הללו מבלי לצחוק יותר מדי על האובר-חשיבות שנתנו להן בסרט. ואן גוך היא דמות ששוחקה לא מעט, הסרט מאפשר לראות אותו באור אחר, ו-ווילם דפו נתן שת"פ מרשים מאוד שהצליח מדי פעם להסיח את דעתי מכמה שהסרט מעצבן.
הימור: רמי מאלק – הוא היה נהדר בתור פרדי מרקורי. לא סבלתי את השחקן הזה לפני הסרט, ואחרי "רפסודיה בוהמית" לגמרי נשביתי בקסמו. אולי עם תסריט יותר בוגר הוא גם היה נותן תפקיד של אוסקר, אבל זה עדיין לא הזמן שלו. האקדמיה כמובן לא תסכים איתי, וזה בסדר, כי זה מאלק וכמו שאמרתי – הוא קסם.
הסרט הכי טוב:
מי שאני רוצה שיזכה: אף אחד מהמועמדים – SORRY TO BOTHER YOU – זה הסרט היחיד שמשרת יותר את המציאות מאשר את הפוליטיות הצבועה של הוליווד. זה סרט ששם את העידן שלנו תחת ביקורת חריפה ומשליך את הסחוג הקולנועי הזה לתוך העיניים כך שלא יהיה מנוס אלא להודות ברדידות המחרידה והאלימה אותה אנחנו צורכים. זה סרט שמדבר על גזענות בלי צדקנות מזוייפת או התנצלות לבנה; זה סרט שמביא את העובדים לקדמת הבמה ומעצים את חשיבותם בכמה כוחות-סוס (הבנתם מה עשיתי פה? הבנתם?). זה הסרט הכי טוב כי הוא משלב קומדיה מטורפת, אלמנטים של מדע-בדיוני אפל והרבה שאלות חברתיות ששמות גם את המוסד של הוליווד על המוקד. אבל אף מכשפה לא תישרף בליל האוסקר, כי הם עסוקים בלהיות פוליטיקלי קורקט, כי האקדמיה היא חבורה של אנשים שחיים בסרט על כך שכל יצירה שעוסקת בנושא חשוב חייבת להיות גם טובה ("הפנתר השחור" – כבר ציינתי שהוא אוברייטד אבל אציין זאת שוב), זו חבורה של אנשים שבטוחים שהם כל כך מתקדמים שהם מעמידים לקטיגוריה סרטים מתנצלים מדי ("אם רחוב ביל היה יכול לדבר"), צפויים ומאוסים מדי ("כוכב נולד") או כאלה שנותנים תמונה מעודנת מדי על מציאות במדינה שהם חשים אשמה לגביה ("רומא"). SORRY TO BOTHER YOU אינו מתנצל, הוא אלים כלפי הצופה כמו שהחיים אלימים כלפינו, הוא מצחיק ומחריד בו-זמנית, הוא משוחק לעילא והפסקול שלו הטוב של השנה. צריכים עוד סופרלטיבים? נראה לי שעדיף שאעצור פה.
הימור: רומא – סעמק
לסיום: תמונה של מייקל שאנון וג'ף ניקולס.
לחיי שנת 2019 שתהיה שווה ברמתה לפחות ל2017
אני קצת מאוהבת בפיליפ רות', למרות שבקושי שרדתי שני ספרים שלו. הוא אוהב נשים, שונא אותן והכי מכל – מפחד מהן, וזה ניכר
הייתה לי בעיה גדולה מאוד עם הסוף של הסרט, שלא חשבתי שהוא משרת נאמנה את כל העלילה שהלכה לפני כן, וקצת האפיל על בניית הדמויות ההדוקה במהלכו. סביר להניח שבלי הסוף הזה, הסרט היה מקבל דירוג גבוה יותר, כי בכל זאת יש בו את רייף פיינס באחד התפקידים הכי טובים שלו בתקופה האחרונה, ולראות אותו רוקד הוא אחד מנקודות האור הקולנועיות שלי השנה. יש פה גם את טילדה סווינטון, יצירת אמנות פוסט-מודרנית מהלכת, והדינמיקה של הדמות שלה עם זו של פיינס מהפנטת אל המסך. הסיפור אולי טיפה נדוש, מרובע מוזר של אהבה בין סוג של שני זוגות, אבל המיקום היפהפה באיטליה וצוות השחקנים שגם כולל את מתיאס סחונארטס (החתיך, וכן, עפ"י מריון קוטיאר ככה באמת מבטאים את שם המשפחה הבלגי שלו) מאפילים עליו.
איך הגיעו למסקנה שמייקל שאנון הוא האדם האולטימטיבי בשביל לשחק את אחד מהאנשים החשובים בהיסטוריה התרבותית של ארה"ב? אין לי מושג, אבל זו הייתה החלטה כל כך טובה כי הוא הפך אותה לטבעית. במקום האדם הכפוף, שאנון גבה בעוד כמה סנטימטר, שינה את הקול ועיבד קצת את המבטא שיתאים פרפקט לדרך שבה אלביס פרסלי הזיז את השפתיים שלו. אם מייקל שאנון היה בחירה מפתיעה, אז קווין ספייסי הוא הבחירה הברורה. גם יש לו ניסיון קודם במשרד הסגול (מתי כבר עונה חדשה??), וגם הוא זיקית שאין כמותה בהוליווד. ביחד שני השחקנים החיו מפגש שכל תוכנו הוא מדומיין לגמרי, וככזה הוא גם מאוד משעשע.
דן קוואן ודניאל שיינרט מאמינים שחברות אמיתית היא מפתח למציאות מלאה בדמיון. פול דנו ודניאל רדקליף הם חלק מחבורה קולנועית מקסימה, סוג של Power Couple על המסך. ארבעת החלקים הנ"ל הפכו את אחד הסרטים ההזויים של השנה גם לאחד המקסימים ביותר. כל מתבודד יתחבר לדמותו של פול דנו, כל אחד יחבק את החבר הכי טוב, בין אם הוא מפליץ יותר מדי או פחות, וכל צופה יעמוד למבחן חוש ההומור שלו. היו מלא פעמים שלא ידעתי אם זה מתאים לצחוק או לא, ואני אלופה בלצחוק בסצינות לא מתאימות, אז זה כבר היה אתגר. חוץ מזה, סרט שמשלב מוזיקה, תחפושות ומשחק שובה לב הוא סרט שחשוב לציין.
אנדי סמברג, הו, אנדי סמברג. אני יודעת שיש עוד שני חברים בהרכב "Lonely Island", אבל הו, אנדי סמברג. אין רגע דל בסרט הזה, אני די בטוחה שפספסתי הרבה בדיחות במהלך הסרט כי הייתי עסוקה לצחוק מבדיחה שהגיעה כמה שניות לפני כן. כל הקלישאות של עולם המוזיקה נמצאות פה במלוא תפארתן, הרבה אנשים חשובים ופופולאריים הואילו באדיבותם להתארח ולצחוק על חשבון עצמם, ואנדי סמברג. הו, אנדי סמברג. עדיין לא הגעתי למקור המשיכה שלי לשטותניקיות דווקא מהסוג הזה, אבל הסרט הזה עבד עליי לגמרי.
משעשע אותי ממש שזה סרט שמככב במצעדים השנה, כשהוא יצא בכלל ב-2015, אבל אני מנצלת את השעשוע הנ"ל בשביל לכתוב על אחד הסרטים המקוריים ביותר שראיתי. קודם כל – רייצ'ל וייז מתחילה לאיים על מעמדה של ג'ולייט בינוש על כס השחקנית האהובה עליי ביותר, אין תפקיד שהיא לא יכולה לעשות, אפילו אישה עיוורת ללא שם שמצליחה למצוא חן בעיני אחר בעולם שבו האהבה יותר אופורטוניסטית מאשר אמיתית (אמנות מחכה מציאות?). דבר שני – הסרט גרם לי להתגבר מסלידה קולנועית מאוד גדולה שלי – הפרצוף של קולין פארל שפשוט לא בא לי טוב, פה שכחתי מזה לגמרי. דבר שלישי – כבר אמרתי את זה, הסרט כל כך מקורי, כל כך נוקב באמירה שלו לגבי עולם הזוגיות שגם אני חלק ממנו: החיפושים הנואשים, המסכות שאנחנו שמים בשביל להתאים עצמנו למה שאנחנו חושבים שהאחר רוצה, הציפייה של המשפחה, החברים וכל העולם בערך שכל אדם יחיה את חייו בשיתוף עם אהוב אחר. סרט מומלץ לכל אחד עם עיניים.
אני אוהבת את הקיטש של ג'ון קארני, פחות אוהבת את ההערות שלו על קירה נייטלי, אבל זה לא לפה. היוצר חזר אחורה אל האייטיז וכתב סרט שגרם לי להאמין שגם אני יכולה לכתוב איזה להיט או שניים, להפליג לעבר החלומות שאני רוצה להגשים או לפחות לגדל ארנב. סרט "Feel Good" עם סוף שיגרום לכל מי שיש לו אח או אחות אהובים להזיל דמעה, שתיים או מאה בסוף. אה, וחובה כתוביות למה יש פה איזה ג'ינג'ון שלולא עזרתו של המתורגמן הייתי בטוחה שהוא העתק ממזרי של דמותו של בראד פיט מהסרט "סנאץ".
איימי אדאמס היא הלאונרדו דיקפריו החדשה, שמישהו כבר ייתן לה אוסקר או שאיאלץ לוותר על המקום שאין לי באקדמיה הכה מיושנת. סרט מדע בדיוני טוב בשבילי הוא סרט שהחייזרים בו הם רק כלי שבא לעזור לדמויות האנושיות להבין יותר על המצב האנושי שלהם. לא צריכה רובוטים שיורים, לא לייזרים או חרבות עם אורות אדומים וכחולים, מספיקים לי הסיפורים הקטנים של האנשים שנעים מסביב לחייזרים וכיצד הם לומדים על חייהם מהעיסוק הזה. "Arrival" מגולל את סיפורה של אם המגלה מה גלום בתוך התפקיד, מה תובעת האחריות שיש בידה, ומהן ההקרבות שהיא צריכה לעשות בשביל הילדה שלה. דני וילנב (במאי "סיקאריו", "אסירים" ו-"Enemy" שאין לי מושג איך תרגמו את שמו לעברית) ממשיך את סדרת הקלפים החזקים שלו עם הסרט הזה, ועולה בסולם האהבות שלי בזכות האסטתיקה שלו שמכתיבה את אווירת הסרט, והדמות הנשית שמחזיקה באומץ את העלילה. אה, ויש פה גם איזה ג'רמי רנר.
האחים רוסו עשו את סרט הקומיקס הכי נכון למעריצי מארבל. מי שרצה עוד מסיפור האהב… החברות של סטיב רוג'רס ובאקי בארנס – קיבל. מי שחשקה נפשו בעדכון על חייו של טוני סטארק – קיבל. מי שרצה עוד מהערבוב הבריא והטיפוסי לחברת הקומיקס של דרמה, קומדיה ואקשן – קיבל. מי שרצתה הוקאיי מגניב, ג'רמי רנרי ולא בובתי – מה זה קיבלה. המגרעה אולי היחידה היא שלסרט לא היה נבל גדול, הייתה לו טרגדיה שונה וקטנה יותר ממה שנכתב עליו בקומיקס, אבל דניאל ברוהל הוא עדיין עוגיית ג'ינג'ר גרמנייה ששווה לשים עליה את העין. קיבלנו פה את ספיידרמן החדש, את הפנתר השחור והרבה אינטראקציות בין דמויות שעם הזמן הפכו את מעריצי מארבל לגושים גדולים של רגשות.
הספיקה רבע שעה בשביל שאושיט את ידי לתיק, אוציא את חבילת הטישו הורודה ואניח אותה ביני לבין אילת. הסרט, המבוסס על סיפור אמיתי, מגולל את מסעו של סארו אל אימו ואחיו, אותם איבד כשהיה ילד קטן בהודו. הסיפור נע על קו לינארי, מתחיל בסארו בגיל חמש וממשיך הלאה עד לסוף המרגש במיוחד, בלי חלקים חסרים מהעבר שנחשפים באמצע, הכל כבר ידוע לצופה וכל מה שנשאר הוא לראות את הפירורים מובילים את הגיבור אל המטרה שלו. ניקול קידמן הוכיחה בפעם המי יודע כמה שהיא יותר מאחד הפרצופים הכי יפים בעולם, ושוברת את הלב בתור האם האוסטרלית המאמצת. דב פאטל, שקשה לשכוח לו את ימי "Slumdog Millionaire", קיבל סוף סוף הזדמנות לשחק כלאדם, ולא איזה פלא מתמטי הודי, והוא עושה את העבודה כמו שצריך. סיפור מקסים, שובה לב ופשוט.
ויגו מורטנסן משחק אב למשפחה "היפית", שדרך חייו הולכת בשבילים של טבע, ציד וחינוך בבית. ילדיו גדלו והתחנכו על דרכיו שנראות מושלמות בהתחלה, אבל נחסכת מהם חווית החברות עם אנשים בשכבות הגיל שלהם. מול דרכו הקיצונית של אבא אראגורן, הציבו את דרכו המיושנת והאליטיסטית בעצמה של סב המשפחה, אבא של האם שנפטרה, אדם שחי בעושר גשמי ומאמין שהוא מי שיביא את החינוך הראוי לנכדיו. הטבע עמד מול העושר הגשמי ובאמצע עומדים חלומות על האישה שנבלה, ילדים מוכשרים, כל אחד בדרכו, ופסקול כל כך מושלם שרובו צבוע בקולו הקוסמי של אחד בשם יונסי בירגיסון. סיפור מסע מרגש במיוחד שכל אחד חייב לעצמו, גם אם הוא לא מסתכל על נופים של טבע כאילו הם האהבה הכי גדולה בחייו.
טיילור שרידן החליט לפרוש מקריירת המשחק המדשדשת שלו ובמקום עשה החלטה מושכלת לכתוב תסריטים. הוא אחראי על "סיקריו" המרתקת, אבל הוא התעלה על עצמו עם "Hell or High Water". לטענתו, יותר ממשחק הוא רצה לקחת סיפור פשוט יחסית ולהתעמק יותר בדמויות. הוא לקח סיפור של שני אחים ששודדים בנקים במערב טקסס, והפך את שניהם לפנים של אלה המדשדשים תחת ידה הרמה והקפיטליסטית של אמריקה. הנה פריט טריוויה נחמד: שרידן דמיין את ג'ף ברידג'ס ובן פוסטר כאשר כתב את התסריט, ובסוף גם קיבל את מבוקשו הליהוקי.
טאיקה וואיטיטי הוא הדבר הכי טוב שיצא מניו זילנד מאז הוביטון, הוא עשה את זה גם בזמן שפיטר ג'קסון חרש את נופיה בסרטי "שר
בקצרה: סיפורם של שלושה אחים, לכל אחד שם שמשמעותו היא "ילד". לאחר שהאבא שנטש את השלושה בילדותם נפטר, נוצר מערבון דו-קרב בין שתי קבוצות של אחים.
בקצרה: אבא למשפחה מתחיל להזות ולחלום על חזיונות אפוקליפטים שונים המאיימים על שלום ביתו. ככל שהחזיונות הופכים שכיחים יותר, כך האבא מאבד את היכולת להבדיל בין מה שאמיתי למה שלא.
בקצרה: סיפור מושלם עם דמויות מושלמות ושחקנים מושלמים כשברקע הפסקול המושלם. שיט, לא יצא לי מתלהב מספיק. שני ילדים תכולי עיניים פוגשים על אי נידח בחור מיוחד בשם מאד. לא רוצה לספר יותר מזה, תתאהבו בעצמכם.
בקצרה: ילד בעל יכולות מיוחדות נחטף והרשויות מנסות לתפוס את החוטף ואותו. אם אני אספר יותר זה יהרוס את הסרט.
himandshe 