זיכרון (או: כותרת עצלנית אחרת) – מצעד אלבומי השנה של 2015

עוד פעם הגיעה התקופה, והשנה זה היה קשה! כל כך הרבה אלבומים ירדו, כמה נשארו על הגלקסי 3 הגוסס, חלק נמחקו מרוב שנמאסו וחלק נשארו בגלל שהשיר הראשון באלבום ממש טוב (אני אתן לכם לנחש לאיזה שיר מפוצץ אני מתכוונת). הרבה אלבומים חדרו לי לורידים, אולי לא מספיק כי לא כתבתי על מלא מהם השנה, אבל תסלחו לי, הייתי עסוקה בלכתוב שירה/סיפורים קצרים/ספרים/ביקורות הופעות לאתר וואלה! מדי פעם (הגשמת חלום שאין לתאר), דברים שאולי ביום מן הימים יהיו לי הביציות לעשות איתם משהו (חוץ מהג'וב חלומות שאין לתאר).

השנה מה שהכריע את הכף בהחלטה שלי הם הזיכרונות שצברתי מלהקשיב לאלבומים: כמה אני זוכרת את הפעם הראשונה (כי אני בן אדם נוסטלגי ואני מתה על פאלפ), כמה המשכתי להקשיב להם וכמובן אם היה ערך מוסף מעבר למוזיקה שכל כך החזיקה והשאירה את האוזניים אובססיביות וצמאות לעוד שמיעה. מתערבת איתכם על 50 ש"ח ששכחתי אלבום שממש אהבתי בתחילת השנה.

חשוב לי לציין שיש שלושה אלבומים משנה שעברה שיצא לי להקשיב להם רק השנה, ולו היו מחכים קצת עם תאריך ההוצאה שלהם, הם היו נמצאים במצעד. על אחד מהם כבר כתבתי (ג'ולי ביירן, מלכתי, שהייתה זוכה בתואר אלבום השנה שלי. לו רק, לו רק), על השניים האחרים אולי ארחיב ביום מן הימים (טימבר טימבר, Weyes Blood, שיהיה לידע כללי). אז כדברי בנדיקט קמברבאץ', זאת אומרת, קאן מ"Star Trek":

מקום עשירי: This is the kit – Bashed out

השנה ביליתי את הזמן ערה בעיקר בבקרים. הייתי קמה מוקדם לעבודה ויוצאת מהבית בשעות שבהן סטודנטים פוקדים את תחנות האוטובוסים, הקופיקס חצי פתוח והשקט מאפשר לחצות את הכבישים הרחבים של אבן גבירול גם באור אדום (אדוני השוטר, סלח לי). "Bashed Out" היה לי מוזיקת רקע מעולה לתקופה זו, מנחם מספיק לאוזן שעדיין לא התעוררה, ומספיק עשיר במילים שיוכלו לתת כוח ליום שבא לטובה/לרעה. הקול של קייט סטייבלס עדין כל-כך, צנוע במימדיו ועושה נעים בשבלולים. השירים הופקו ע"י ארון דסנר (ע"ע הנשיונל), שדאג למלא את הפשטות שלהם בשכבות כלים כמו קלידים או גיטרה חשמלית רכה, כדי שיהיה הרבה ממה לטעום בעוד סטייבלס מתארת נופים שכל אחד מרשה לעצמו לחלום עליהם מדי פעם. אלבום קטן לשעות הקטנות של הבוקר. אמנם קל לי לזכור נופים שבהם נתקלתי בערך בכל בוקר כשנסעתי לעבודה, אבל עדיין השירים משם מחזירים אותי למצח הנשענת על זגוגית חלון האוטובוס, הנוף לים והמחשבות שמנסות לחפור בתת-מודע ולהבין מה לעזאזל חלמתי בלילה הקודם. לשיר הנושא מתוכו, הקליקו.

מקום תשיעי: Lord Huron – Strange Trails

נראה לי בכל שנה זה מכה – הרצון העז להקשיב לקאנטרי/פולק, מוזיקה רחוקה אלפי שנות אור מהערים שאני שואפת בכל יום לתוך הנחיריים. אבל זה לא רק המרחק הפיזי והמנטלי שמושך אותי, אלא גם הפשטות שיכולה להימצא בז'אנר, לחנים שנספגים בעניין של כמה שניות ומילים שלא צריך מילון בשביל להבין את הכוונה של המשורר. "Strange Trails" של לורד הורון הוא ממש תמצית כל התכונות האלה. האלבום אמנם יכול להיחשב כאלבום אפל, אחרי הכל הוא נוגע במוות (מילה מוזכרת לא מעט, יחד עם "קבורה"), אך הוא עוד יותר נוגע במה שהאלבום מגדיר כההיפך הגמור מהסוף הבלתי נמנע – האהבה. בן שניידר, מר סולן, כתב על הרפתקאות לא נעימות בלילה, נשים דורסניות ודוברים שמתחננים לעוד מהרע הזה, ולמרות שקל להיתקע על כל אלה, בכל זאת כל הקשבה לאלבום הזה מותירה אותי עם הרגשה טובה. זו אולי עוד סיבה למה הז'אנר הזה כל כך קוסם לי; במקום שבו היוצר פורס את כל מה שעל ליבו, נמצאת גם הנחמה, ההרגשה שהוא, ועל-כן גם אני, לא לבד. לשיר הכי כיפי ממנו, הקליקו.

מקום שמיני: Susanne Sundfør – Ten Love Songs

כמה קל יהיה לרפרר לשיר של לאונרד כהן, להגיד שקל להבין שסוזן עם S היא חצי משוגעת, שבכל זאת אני רוצה להיות שם איתה, ולהתכוון לזה בכל מובן. תודות ל-Big Black Delta, אהובי מהשנה שעברה, והרמיקס שהוא עשה לסינגל "Fade Away" מהאלבום המדובר, גיליתי יוצרת מיוחדת במינה. החשיכה אינה מצרך נדיר שסקנדינביה מייצאת, אופל הוא שם המשחק במדינות שלא זוכות לראות את השמש באופן שאנחנו רגילים אליו וסנדפור ניתבה את הטמפרטורות הנמוכות לכיוונים שונים ומעניינים בכל אלבום. "Ten Love Songs" הוא האלבום הפופי ביותר שלה, בצלילים מתוקים היא מובילה את המאזין כמו עמי ותמי אל תוך ביתה רק בשביל לשבור אותם עם פגיעותה המילולית ולאכול אותם עם קולה העוצמתי. בזמן שכולם נופלים על שיר של אדל, ומבכים את כאבה, אני חושבת שסנדפור שמה מראה הרבה יותר ריאליסטית ויפה מול השבריריות הנשית. אני חולמת על היום שבו אגיע למסיבת אינדי-שמינדי וישימו לי את "Insects" ברקע, אני גם מפחדת על אלה העתידים להיות בקרבתי באותו רגע, אבל היי – חיים רק פעם אחת. לשיר שהופק ע"י הדלתא השחור הגדול וקיבל קליפ מרהיב, הקליקו.

מקום שביעי: Sufjan Stevens – Carrie & Lowell

אני מדמיינת לי כמה וכמה שירימו גבות תוהות על המיקום הנמוך (יחסית) של האלבום הנ"ל. הרי זה סופיאן סטיבנס, והוא עשה הפסקה מהטררם תוהו ובוהו שלו בשביל להוציא לנו אלבום לחשוב עליו, אחריו ומתחתיו. הרי זה סופיאן סטיבנס, זה שאת קולו אי אפשר לחקות, את היכולת שלו לספר סיפורים אי אפשר להשוות ואת התמימות שלו אי אפשר לשבור. הרי זה סופיאן סטיבנס, מי שדרתי תחת כנפי הפרפר שלו במשך שנים, אבל הפעם הוא לא הגן ולא ניחם – הוא דיכא אותי לגמרי. זה לקח לי מספר רב של הקשבות עד שהצלחתי לסיים את האלבום עד הצליל האחרון, הוא הציב בפניי יותר מדי מהפחדים שלי וגרר אותי למחשבות מפחידות אף יותר. אפשר להגיד שסטיבנס צחק עליי שלא בכוונה כשחזר לסגנונו העדין אליו כמהתי, אך תקע את הסכין הלירית חזק בגב. אבל זה סופיאן סטיבנס, וזה האלבום הכי פתוח וכן שלו. אבל זה סופיאן סטיבנס, והכי יפה לו כשאין יותר מדי מוזיקה להסתיר את מיתרי הקול המלאכיים שלו. אבל זה סופיאן סטיבנס, וזה אלבום שאקח איתי בעתיד כשאותם פחדים יתממשו, ואז הכנפיים יחזרו לפרפר ולנחם. בינתיים אני מעדיפה להדחיק, ובגלל זה המקום הנמוך (יחסית). ליופי שהוא סופיאן סטיבנס, הקליקו.

מקום שישי: Julia Holter – Have You in my Wilderness

תואר שלם ביליתי בקריאת מילותיהם הרומנטיות של נשים וגברים שונות/ים ומשונות/ים. הןם הסתירו את המילה סקס בתוך פירות, פרחים, חיות ומיתולוגיה, והמטפורות גרמו לי להתאהב יותר באהבה. אותם יצורים שונים ומשונים נגעו ביצר (כנראה) נשי יותר, דיברו בשפה שעדיין קוסמת לי ומלחלחת את עליי היבשים מדי פעם. מאות שנים לאחר מכן נשים שונות משונות באו והלכו, והשנה הייתה זו ג'וליה הולטר שהילכה בי קסם בדרך שבה היא תיארה מערכות יחסים עם גבר/ים אחר/ים. שירים בשבילי הם הרבה יותר עוצמתיים כשהם מופשטים מספיק ממשמעות כדי שיהיה אפשר להבין אותם פחות או יותר ואוכל גם להחדיר את עצמי אליהם. עם אלבום זה של הולטר זה היה קל, דרך התזמורים מרחיבי התודעה והקול המזמין, השאבתי את המחשבות שלי אל תוך המילים שכל כך הזדהיתי עמן ולקחתי את המטפורות אל תוך אירועים מחיי. לאלבום היה במקור מיקום נמוך יותר, אבל זה השתנה תוך כדי כתיבה כי החזה התרחב כל-כך שהבנתי שההשפעה של האלבום עדיין לא הגיעה לשיאה. הלכתי להקשיב לו עוד פעם, טוב? לשיר האהוב עליי מתוך האלבום, הקליקו.

מקום חמישי: Guy Garvey – Courting the Squall

בראש ההיררכיה המסחרית נמצאים הציניקנים הגדולים ביותר. בדמיוני הם יושבים במשרד היושב בקומה העליונה שנמצאת בבניין הגבוה ביותר בעולם המערבי. חבורת הנשים ואנשים הזו מסתכלת על כולם מלמעלה וצוחקת בעוד הן והם מאכילים את כולנו ברומנטיקה בגרוש. הם מכתיבים את קצב השירים עם מילים בעלות הברה אחת, נוטעים בהן את ההבטחות הכוזבות הקלות ביותר לשימוש וזורקים אותן דרך אוקטבות רחבות ומורחבות של קולות נגישים. בשבילם אהבה היא המסכה הטובה ביותר להזרים איתה מזומנים וסמים שעושים את העולם כביכול יותר טוב. אם זה באמת נכון, אז גיא גארווי הוא גיבור העל שבא מן המחתרת להילחם בהריסת תדמית הלבבות האדומים. הוא עשה זאת כבר עם "ליגת הצדק" שלו בתור סולן של להקת אלבואו, והפעם הוא ליקט לו חברים אחרים שיעזרו לו להדגיש שיש קיטש ויש שירה, ולחבר אותם ביחד זו לא עבירה גסה. גיא גארווי הוא גיבור שירה שלי, בכל אלבום הוא עולה בכמה שלבים עם אמצעים ספרותיים שבתור בוגרת תואר בספרות אנגלית קל וכיף לי לזהות. הוא משתמש בז'רגון הבריטי, מתאים מילים ארוכות למנגינות מרגשות ובקול הילד הטוב שלו שר על אהבות שנגמרו ועל תקווה למחר מאוהב חדש, פעולות שגורמות לי לגרד את השפתיים התחתונות עם השיניים על כמה שזה סקסי. אין ממש הבדל מוזיקלי בין החומרים של להקת האם לאלבום הזה, ובדיוק בגלל זה גארווי המשיך במסורתו להתמקם במצעדי סוף השנה שלי. הלכתי לחשוב על כינוי טוב בשבילו למקרה שאי פעם אתחיל לכתוב קומיקס, הצעות יתקבלו בברכה! להוכחה שלגיא גארווי יש גם חוש הומור, הקליקו. (הלוואי והיה לינק לשיר אחר בשם Unwind, אבל אין).

מקום רביעי: Father John Misty – I love you, Honeybear

ג'וש טילמן כבר ניסה להיות סיידקיק וזה לא ממש קסם לו (הוא תיפקד בתור המתופף של הפליט פוקסז). לכן ביקום המקביל של גיבורי על אות יצרתי הוא לא יעבוד לצד גארווי, אלא בסדרת בת של נטפליקס, שם יש לו את החופש האומנותי להביע את כל מה שירצה בלי צנזורה. בעוד גארווי הוא מאמין תמים בכוחה של אהבה טהורה, טילמן כתב אלבום שלם על עומקה, השפעתה ואיך היא יכולה לשנות דרך חיים שהסתכמה עד רגע ההתאהבות (באמנית אמה גאר) בתהיות קיומיות ופסימיות. בשונה מגארווי, שכוחות העל המילוליים שלו נעים בין חום לרכות, טילמן כתב את הרפתקאותיו בשנינות ואינטיליגנציה מעט קרה. האהבה כבשה את ליבו של הכותב, ובכך גם את הדף, ולצד הדיו הפילוסופית נוספו כמה לבבות חמודים בשוליים. אלבום זה הוא אחד הראליסטים ביותר שנכתבו לגבי הנושא הכל-כך מדובר בעולם הפופ, ובהפקתו של ג'ונת'ן ווילסון הוא ממשיך את אותו קו מופתי של הקודם אותו כתב טילמן תחת השם פאת'ר ג'ון מיסטי. סגנונית, טילמן עדיין קרץ לקצת מהכל, אבל הז'אנר הפולקי/קאנטרי/אלקטרוני לא באמת חשוב כשהרעיון מועבר בצורה כל כך מושכת ומחכימה. לאגרוף הכי כואב ועמוק בבטן שלכם, הקליקו.(סגן שיר השנה שלי)

מקום שלישי: Blur – The Magic Whip

ברוכה הבאה לעולמי חסר האובייקטיביות, שם "בלר" היא מילת קסם לאושר, "דיימון אלברן" הוא ביטוי נרדף לעושר וגראהם קוקסון הוא כל מה שדובוני אכפת לי מייצגים. עולם זה התמלא מחדש בקשתות צבעוניות וחדי קרן מעופפים ב-19.2.2015, היום שבו בלר הוציאו את ההודעה על כך שהם עומדים להוציא אלבום חדש ופינקו בסינגל בשם "Go Out" שעדיין לא ידעתי איך לעכל. אם מדברים על זיכרונות מוחשיים, אז יש לי אחד חד מאותו יום מבורך. הוא כולל פרפרים בבטן, דמעות של אושר, צרחות מלוות בחיבוקים עם אילת הביאףאף ואחרי זה פחדים על גבי פחדים מאכזבה. שנים שבלר מתפקדת בתור אחת הלהקות הכי הכי, שדיימון אלברן הוא הגאון שמפעיל את כל הטריגרים הנכונים בתוך האוזניים שלי, ועדיין פחדתי שלא אתרשם לטובה מהתוצאה הסופית. לא לדאוג, טיפשות זה לא מדבק. "The Magic Whip" הוא אלבום של אלברן יותר משל כל השאר, זה לא היה ככה באלבומים הקודמים של הלהקה, אבל אותה דומיננטיות אלברנית לא גרעה מטיב החומר. הגיטרה של קוקסון תמיד השתלבה כל-כך טוב עם המלודיה של הסולן בעל שן הזהב, אפשר לשמוע את זה בשירים קצביים כמו הרצועה הפותחת "Lonesome Street" או בבלדות כמו "Pyongyang", והאהבה של הלהקה לאנגליה עדיין עצומה, גם כשמדובר באלבום שמוקדש בכלל לצד המזרחי הרחוק של המפה. זה האלבום הכיפי של שנת 2015, ללא צל של ספק, והוא עדיין מחיה את אותן קשתות וחדי קרן חודשים על גבי חודשים. לעושר ודובוני איכפת לי, הקליקו.

מקום שני: Deerhunter – Fading Frontier

ב-2013, דירהאנטר גם כיכבו במצעד סוף השנה שלי וקיבלו על הפודיום מדליית ארד. השנה ברדפורד קוקס ושות' קיבלו את הכסף כי במקום לחפור בתוך צלקות הפצעים הנוכחים, הם הוציאו אלבום שמקבל אותם כפי שהם. ברדפורד קוקס נמצא במצב טוב בחיים שלו, לפחות ככה הוא מעיד בראיונות שונים שקראתי לאחרונה. הוא מעריך את המשפחה הקרובה לו בדם, את זו שנוצרה מקשרי חברות ואת הכלב, פוקנר, שנוכחותו הקלה על הקשיים של היוצר עם הבדידות שלו. ביחד עם לוקט פאנדט ושאר חברי הלהקה, הוא כתב אלבום על סיפוק מחיים שאינם קונבנציונאלים וככזה הוא לימד אותי הרבה. אפשר להגיד שהאלבום הזה הוביל אותי לדרך מחשבה חדשה שבה התחלתי להתנסות לפני כחודש, ואם זה יניב פירות מתוקים, רק הזמן יגיד. זה אמנם לא אלבום שמתקרב ברמתו ל"Halcyon Digest", אבל יש בו אוצרות שמספיקים בשביל להכתיר אותו בתור אחד האלבומים החזקים ביותר של השנה. גיטרות גלשנים זו אמנם לא המצאה של דירהאנטר, גם לא פאנק או אינדי-פופ, אבל כשהם יוצרים שירים בתוך הרובריקות האילו, הם עושים את זה מצוין. ל(עוד) סגן שיר השנה שלי, הקליקו.

~*~מקום ראשון: Marriages – Salome~*~

תראו מהי כוחה של עטיפת אלבום מיוחדת כשלידה נמצא הכיתוב "פוסט-רוק", שילוב שיגרום לי להוריד את המוזיקה מיד. תראו איך הכל קשור כששיר הנושא מושפע מיצירה באותו השם, פרי עטו של האליל הספרותי שלי, אוסקר וויילד. תראו מה זה גורל כששיר כמו "Love Texas" מזכיר לי רעיון לסיפור שהיה לי בראש מאז שהייתי בת-עשרה מלאת אנגסט, ובזכותו אני בתהליך כתיבת ספר שיש לו את הפוטנציאל גם למצוא את סופו (לעומת ספרים אחרים שעדיין תקועים אי שם באמצע).
Marriages הם טריו הכולל את אמה רות' רנדל, גרג בורנס ואנדרו קלינקו, שלושה שמות שיכול להיות שלא יגידו לכם כלום, אבל ברגע שתתחילו להקשיב לאלבום הם כבר יהיו מעל ומעבר.
רנדל היא זיקית המחליפה את קולה לפי מצב הרוח של השיר. ברגע אחד היא רכה ומפתה, וברגע אחר היא מפוצצת את איברי השמע עם צעקות של זעם ואבדון. ביחד עם קולה היא לוקחת את הגיטרה דרך עומס הסאונד אל תוך התהום שהוא האלבום הזה. ביחד עם בורנס על הבס וקלינקו על התופים (תקראו לזה תופים, אני קוראת לזה רעידת אדמה) היא חפרה תהום עמוקה, והמוזיקה ממלאה את תהליך הנפילה בחמצן לנשימה, רגע לפני שצוללים יותר מדי.
מהרגע ש-"The Liar", הרצועה הפותחת, מתחילה עם סערת טורנדו חשמלית ועד ש-"Contender" נע על מים שקטים וסוגר את האלבום עם חריקות גיטרה המקשרות לאותה התחלה סוערת, אני נכנסת אל תוך מעגל אפור וממכר של מוזיקה שמצליחה בלי כוונה לתאר בדיוק את מה שעובר עליי מבפנים, ברבדים סודיים וכמוסים לי. האלבום עדיין לא ממש נח בתוך הנגן שלי ו(סה"כ) תשעת השירים ממשיכים להתנגן בריפיט מאז אפריל האחרון. בת-עשרה מלאת אנגסט הייתי וכנראה שאישאר, ומה טוב כשיש מוזיקה שמטפחת את הצדדים שכבר יש.

לשיר השנה שלי, מהסיבה שכתבתי למעלה:

ולסיום סיומת, הנה משהו לצפות לו בשנה הבאה (מבין עוד כמה)

שתהיה 2016 נעימה ומלאה בכל טוב,

חן

האורות המעומעמים – על החדש של דירהאנטר

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*

"נולדתי כבר ממוסמר אל הצלב" (תרגום חופשי ומאושר).

זו השורה הפותחת של הסינגל הראשון והפאנקי "Snakeskin" של דירהאנטר מהאלבום החדש, "Fading Frontier". כיאה לשפה האנגלית בפרט ולעולם הסמנטיקה בכלל, מילותיו של ברדפורד קוקס יכולות להילקח למגוון של כיוונים:

האם קוקס, שמקומו בהיכל התהילה ההיפסטרי-פיצ'פורקי כבר מובטח, רואה עצמו כמושיע? האם  אחרי 15 שנים בתעשיית אינדי האמריקאית הוא חתם את מעמדו בהיסטוריה בתור דמות דתית שיש לעקוב אחריה באדיקות? אני לא יכולה לענות בשבילו, אך מהיכרות מוקדמת עם המילים של סולן הלהקה אני נוטה לשער שהוא מתאר את המוות המתקרב כשיש קהל שצופה בצליבה עצמה ובפחד הכרוך בה. קוקס כבר כתב רבות על המוות, גם חייו תמיד נוגעים בו בנסיעות הלוך חזור ממעונו אל בית החולים. השנה הוא עבר תאונת דרכים שיחד עם גורמים נוספים כמו גיל ובגרות ריככו את ידו היוצרת והובילו את דירהאנטר אל מים שקטים יותר.

"Fading Frontier" הוא עוד אלבום המתאר את חייהם של העזובים, האנשים שהמזל פסח על דלתם וגבול חד ומכוער מפריד ביניהם לבין שאר החברה. אבל דירהאנטר הם כבר לא שוחרי ימי ה"ולווט אנדרגאונד" המוקדמים שהם היו פעם, ואת המצב הנפשי הכולל הם הגישו על מצע של מלודיות נגישות יותר. אם האלבום הקודם "Monomania" שרט כל תמונה מלאה במייק-אפ מזויף, האלבום החדש הוא הטאץ'-אפ שבא בשביל לרכך את המכה, הסכם פשרה עם כל מה שמפחיד וכואב.

ברדפורד קוקס אצלי בלב רשום באינדקס הדמויות הדתיות אחריהן אני עוקבת (כמעט) באדיקות.  הוא שגריר לכל הדחויים, אילו שמרוב הגדרות אינם יכולים למצוא את מקומם בעולם. אני אמנם לא סובלת מסינדרום מרפן או מבולבלת מינית כמו קוקס, אך המילים שלו מספיק מעורפלות כדי שכל אחד שמרגיש לבד יוכל להתחבר עם הבעיות האישיות שלו. למרות היותו שייך לשורה ארוכה של אמנים מוערכים, למרות שבין חבריו אפשר למנות את חברי להקת "בלק ליפס" והוא עצמו העיד שחברי דירהאנטר הם כמו משפחה בשבילו, קוקס נותר עדיין פרש בודד במערכה השנייה של החיים. "Fading Frontier" הוא אלבום שעדיין מתבוסס בתוך רעיון הבדידות והזרות כמו ב-"Carrion" ו-"Snakeskin", הזמן המבוזבז והפחד מאיימים להפיל את המערכות ב-"Living my life" וב-"Breaker" הגלשני הדובר עדיין חי מסביב למוות. אך לעומת האלבומים הקודמים שחתרו עמוק אל תוך השחור של הבעיה, הפעם כיוון השחייה הוא מעלה אל פני הים, היכן שקרני שמש יכולות לנשק את הלחיים הרכות וללמד אותן דבר או שניים על איזון.

נקודת האור הראשית מגיעה כבר בשיר הפותח של האלבום כשקוקס מנסח מוטו חדש לחיים "קחו את הנכויות שלכם\נתבו את דרככם אליהן והאכילו אותן\עד שיהפכו לנקודות חוזק " (תרגום חופשי). במקום לקחת כמה צעדים אחורה ולחקור את המוזרות הפנימית ולנסות לשנות אותה בשביל שאחרים יבינו, צריך להזין את העצמי. עכשיו כשאני חושבת על זה, דירהאנטר מומחים בסוג כזה של הזנה, הרי קוקס תמיד התחבר במילותיו אל האופל, בין אם כתב על ההתגלות שלו בפני "אלוהים" לגבי מיניותו ("Revival") או תיאור מחשבותיו האחרונות של מי שנמכר לזנות ועומדים להעלים אותו מעל פני האדמה ("Helicopter"). למרות השחור, המוזיקה תמיד הייתה סוג של מאוורר חמצן עם צלילים מתוקים אך מעוותים שמזכירים ימי פיפטיז\סיקסטיז עליזים. האיזון תמיד היה שם, ועכשיו הוא חדר גם לחייו של הדובר.

מבחינת המוזיקה, "Fading Frontier" הוא האלבום הנגיש ביותר של הלהקה, אחד שמבטיח נחיתה רכה אל תוך עולמם ההזוי של דירהאנטר. בעזרתו של בן ה. אלן, מי שהפיק את "Halcyon Digest" שנחשב עד היום בעיני רבים (כולל אותי) אלבום מופת של הלהקה, יצרו דירהאנטר עוד פנינה רבת השפעות שנוגעת במתיקות הרוקנרול. הגיטרה הגלשנית עושה הופעות אורח, צלילים חולמניים עושים את דרכם אל עבר אופק מדומיין והקול של קוקס נותר במעמדו חסר כל ההתנצלות והוא שם: נוכח, אך לא צורח. נזכרתי עכשיו ברשומת בלוג שעמיחי הפנה אותי אליה לגבי R.E.M., שבה הכתב התוודה על כך שהוא מאס בכתיבה על מוזיקה מכיוון שנהיה לו מחסור בשמות תואר, אולי גם אני מתקרבת לשם?

אבל חזרה לנושאינו – איני יודעת אם מה שישו חיפש בחייו היא הישועה, אין לי מושג לגבי ההעדפות המיניות שלו, אבל אני די בטוחה שאת המוות הוא קיבל כי היה לו אלוהים. קוקס, בין אם הוא לוקה בשגעון גדלות או לא, למד (ואני מניחה שעדיין לומד) לקבל את עצמו ואת החיים היחידניים בבית עם כלבו העונה לשם פוקנר. דירהאנטר עובדים רק אל אחד שעשוי ממגוון של כלים המניבים הארות הזורמות לכיוון אוזניים סקרניות אחרות. האלבום החדש אינו כולל מצבור של פתרונות, אלא מפתח אחד ויחיד לחיים והוא קבלה, לא של או ממישהו חיצוני, אלא הסכמה של המתבודד עם בדידותו. איני יודעת מה טומן העתיד בשבילי, אך אני יודעת בזכות האלבום הזה שלא משנה מה, גם אם שייכות אינה מצרך נגיש בחוץ, אפשר למצוא אותה בבית עם כלב.

אם אפשר רק שזה יהיה כלב פאג, או דוב פנדה. לא בררנית או משהו.

חן.

איפהשהוא בין החלום לחלום הבא – אלבומים חדשים

או שנהייתי עצלנית, או שניסיונותיי לכתוב שירה לוו מראשי את מרב כוחות המחשבה, או שתופעת בלר הרחיקה אותי מכל יכולת ורבאלית שקשורה לבלוג הזה. נראה לי כאילו אוצר המילים המוזיקלי שלי הצטמצם אחרי כל הטררם, ואני מקווה שהוא יחזור לפעילות תקינה במהלך הזמן. מה שלא יהיה, אני מציגה בפניכם ארבע המלצות קצרצרות (שחוסר הסבלנות שלי זירז אותי לכתוב) על אלבומים שעשו לי את החודש האחרון טוב, נעים ומשכר חושים בלי עזרה אלכוהולית!

Patrick Watson – Love Songs for Robots

עם כל המגמה ההולכת ומתעצמת של אמנים שבוחרים למכן את המוזיקה שלהם ולהקליט מוזיקה יותר אלקטרונית, השם הרובוטי שבחר פטריק ווטסון לאלבומו החדש רמז שאולי האמן הקנדי החליט לזרום עם כולם. כמו דרכן של רוב המסקנות המקדימות שלי, טעיתי בגדול. בכלל, פטריק ווטסון אף פעם לא הלך עם אף זרם חוץ מאחד שהוא יצר במו  ידיו, נשטף דרך מיתרי קול גבוהים ונעימים על גלים של צלילי גיטרות שונות ומשונות. "Love Songs for Robots" הוא המשך ישיר של האלבום הקודם מ-2012 "Advantures in your own Backyard", ומזכיר שעות ליליות ועייפות לאחר זמן ממושך של משחקים ופנטזיות בחצר האחורית. ווטסון כתב את אותה מוזיקה חולמנית שמזוהה איתו, גיטרת סטיל מלופפת מדי פעם סביב מילותיו הדבקות במציאות עגומה, פסי קול חצי-דרמטיים שמלווים ומתעצמים תוך כדי שיר. הבן אדם לא יכול להפסיד בתוך האוזניים שלי, אם לצטט את השיר "Grace" (האהוב עליי כרגע מהאלבום): "יש משהו בחן שלו" – הלוואי והייתי יכולה להיות חן כמו זו שהוא כתב. הוא ינעם לכל מי שסופיאן סטיבנס האחרון עשה לו סמטוכה בבעיות האמיתיות של החיים ורוצה לברוח מעט לענני חלום שמזכירים את שרלוט גינזבורג וגאל גרסיה ברנל אשר דוהרים על השמים על סוס מבד.

This is the Kit – Bashed Out

אלבום שלישי מבית היוצר של הצמד הבריטי-פריזאי קייט סטייבלס וג'סי די. ורנון, הראשון שלהם שאני מכירה ואני מניחה שזה ישתנה אחרי שאשתחרר מהאלבום הזה. לסטייבלס קול פשוט ועם זאת מיוחד במתיקותו, גבוה אך צנוע, התחכום נח על משחקי המילים וצלילי אותיות המשתעשעות אחת אחרי השנייה. זהו אלבום פולק חשמלי בחלקו, יש פה את הפריטות האקוסטיות הרגילות, הופעות אורח של בנג'ו, קלידים, שיחות עם אנשים, חיבורים עם הטבע ועוד פריטות גיטרה. על הפקת האלבום אחראי מר ארון דסנר, חבר הנשיונל, וידיו ה"לאומיות" מורגשות בכל פעם שהגיטרה מסתלסלת לה על שלושה עד ארבע תווים וחוזרת על עצמה, בכל פעם שהצלילים ממלאים את הלחנים הפשוטים, ויחד עם כלי הנשיפה אשר מרחיבים אותם כך שבכל פעם אפשר לגלות צליל חדש בתוך השירים. מומלץ למי שצריך רגיעון שלא צריך לבלוע עם מים או למצוץ (יש כזה?).

House of Wolves – Daughter of the Sea

ריי וילהלובוס (בתרגום מספרדית: בית של זאבים, גורל!) מגיש לכם את האלבום המסוכן למהדורה זו. הפסנתר העגמומי יהדהד לכם מ-"Beautiful Things" עד הגשם המטפטף של "Just Shy of Survival", הוא יזכיר לכם את הקרקס המורבידי של ספארקלהורס וקיטון הנסון ואולי יגרום לכם לרצות לטוס עד לארצות הברית\מקסיקו ולאתר את המסכן בשביל לתת לו חיבוק חזק ותומך. סך הכל שמונה שירים, והם מספיקים בשביל להבין שהבחור לא שמח בחלקו, שהוא זר בעולם לא-נורמלי, ש-"Rain" מתחיל כמו "I should Live in Salt" של הנשיונל, עצבות מכשפת לשעת צורך. כדאי להרחיק חפצים חדים מכם בעת האזנה.

Lord Huron – Strange Trails

שאשאיר אתכם עם טעם מר בפה?
לוס אנג'לס יודעת לייצא מכשפים עצובים כמו וילהלובוס הנ"ל, אבל יש בנוסף לעגמומנים להקת טרובדורים בהנהגתו של בן שניידר בשם "Lord Huron". אני לא אופתע אם חלק מהשירים מפה כמו "Until the Night Turns" או "Fool for Love" יהדרו פסי קול של קומדיות רומנטיות, אני כבר ביימתי אחת בתוך הראש שלי וממשיכה לשפצר אותה בכל הקשבה. האלבום כולו הוא מסיבת קאנטרי-פופ שמזכירה דיינרים אמריקאים משנות ה-50, הבנים מלאי ג'ל על השיער, הבנות פרחוניות עם חצאיות מקפצצות. האהבה מרחפת, טובה ורעה בו-זמנית, נעה לה על כבישים אמריקניים סלולים כולם על תמימות של פעם.

עד כאן, הייתה תקופה עשירה במוזיקה חדשה ומגוונת מעבר לבלר, רק שימשיך ככה,

חן.

קסם מוצלח – על החדש של בלר

פורסם במקור באתר וואלה!

12 שנים זה הרבה זמן, וכשלהקה לוקחת הפסקה בגיל בת-מצווה רק כדי שחבריה יצהירו בסופה על הוצאת אלבום חדש – זה מעלה סימן שאלה מאוד גדול לגבי טיב החומרים שהם יוציאו. בלר לקחו בדיוק כזו הפסקה, כשש שנים מתוכה הם בילו בהופעות חיות, הוציאו סינגלים חטופים מבטיחים יותר ("Under the Westway") ומבטיחים פחות ("Fool's Day") ועשו "כאילו-קאמבקים" שסיפקו כותרות למגזיני מוזיקה. כל אלה לא הכינו את המעריצים של הלהקה להודעה המשמחת והמפתיעה בפברואר השנה – החבר'ה פרסמו שבכוונתם לשחרר אלבום חדש בשם "The Magic Whip", שיצא מחר ב-27 לאפריל לחנויות.

דיימון אלברן, גראהם קוקסון, אלכס ג'יימס ודייב ראונטרי יהיו אבות לתינוק במשקל נורמלי, חבל הטבור הארוך במיוחד מחובר באדיקות לאי הבריטי ומזרים אנרגיות טובות ממזרח אסיה הרחוקה, שם הקליטו את האלבום. לאחר ארבעה סינגלים שעשו טררם מטשטש בעיקר בקרב מעריצים, סימן השאלה חוזר ומטה ראשו בתהייה – האם בלר, אבירי הנוסטלגיה הבריטית, עברו את מבחן ההפסקה? האם אחרי כל כך הרבה זמן של עבודה בלתי נשכחת, הם התעלו על עצמם? התשובה היא, כיאה לכל השאלות הגדולות, כן ולא.

אם נחזור למרווח 12 השנים, אלו היו שנים לא שקטות משתי חזיתות עיקריות: דיימון אלברן מעולם לא הפסיק לעבוד. הוא קרץ לשטחים מחוץ לגבולות הלהקה עם הגורילז בין אלבומים של להקת האם. אחרי הפירוק, אלברן נחל הצלחות רבות עם הגורילז והגיע למחוזות מוזיקליים אקזוטיים יותר כמו אפריקה, המזרח התיכון ובובי וומאק (ז"ל). את החזית השנייה פתח גראהם קוקסון, שבביישנותו הכללית פצח בקריירת-צד של מוזיקה בריט-אינדית משובחת ומגוונת. הוא המשיך לבעוט עם הגיטרות גם לאחר שעזב/הועזב מהלהקה.

אלברן וקוקסון הפכו לשמות מוכרים באי הבריטי, כנפיו של הראשון התרחבו אף יותר והגיעו למיליוני מעריצים מעבר לים תודות לגורילות שלו והמחוייבות הבלתי פוסקת להתעמק במוזיקה. כסולן ידו היתה תמיד משפיעה יותר בכתיבת המוזיקה, ואחרי הפרק שבילה לבדו גם קל יותר להבחין כמה גדולה היתה התרומה שלו ללהקה מהתחלה. באלבום הזה היא מורגשת יותר מכל, עם כמה טיפות קוקסון מסמיקות והבלחות בסיסטיות של אלכס ג'יימס והמתופף אלכס ראונטרי.

"The Magic Whip" הוא תוצאה של עבודה בהפסקות שהתחילה בקיץ 2013. במהלך חמישה ימים של שהות בלתי צפויה בהונג קונג, אלברן סירב לשבת רגל על רגל והזמין את החבר'ה לנסות להקליט חומרים ביחד. הוא הגיע לאולפן עם כמה חומרים מוכנים שהקליט במכשיר האייפד שלו במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה, ובזמן הקצוב הם הצליחו להקליט כמחצית מהתכנון. קוקסון הרגיש שלחומר החדש יש פוטנציאל רב לבנות אלבום שלם של הלהקה ופנה לסטיבן סטריט, מי שהפיק ללהקה את רוב האלבומים, והם החלו לעבוד. כשהציגו לאלברן את החומר הגמור הוא התלהב כל-כך, עד שניצל את סיבוב ההופעות של אלבום הסולו המצליח שלו מהשנה שעברה כדי לחזור להונג קונג ולכתוב מילים ברוח המקום. עוד כמה חודשים של עבודת ליטוש הספיקו בשביל לסיים את העבודה.

האלבום ברובו נשמע כמו מה שאלברן היה יכול לכתוב לכל פרויקט שלו, כשרוב השירים מתחילים בשכבת סאונד אלברנית וממשיכים עם נטייה להזכיר שיש עוד שלושה מוסקטרים בשביל אחד ובשביל כולם. האלבום מתחיל עם "Lonesome Street" אשר נמצא אי-שם גבוה במצעד הדמיוני של שירי הפופ הכיפיים ביותר של הלהקה (ואולי בכלל), עם חתיכות שיר שעוברות מבריטפופ טהור וקליל לימים טבולים בתוך הכימיה הפסיכדלית של פעם. כמו "Tender" האהוב מהאלבום "13", השיר עובר במסירות ווקאליות בין אלברן לקוקסון.

החיוך המתוק של זיכרון מבלר של פעם נמוג עם "New World Towers" שנשמע כמו בי-סייד של הגורילז, "I Thought I Was a Spaceman" הזר והמנוכר מתחיל גם כן עם סממנים של גורילות, אבל מתפתח ליצירה יותר שיתופית כשהגיטרה המערבונית של קוקסון מבצבצת יחד עם קולו, והונג קונג גם כן מראה סימנים של חיים דרך צלילי הקסילופון. הבלדה "My Terracotta Heart" היתה יכולה להיכנס בקלות לרשימת השירים מאלבום הסולו של אלברן משנה שעברה, עם מילים שמספרות על אהבה לתחושת אחווה שאבדה (עדות ל'סיפור האהבה' בין אלברן לקוקסון החברים מימי התיכון?), ומלודיה פשוטה ונוגה המזוהה עם השירים מאותו אלבום.

בכל זאת הנשמה של בלר עדיין חיה ובועטת: כשהגיטרות הרועשות של קוקסון נדחסות ב-"Go Out" ועושות רעש מעורר לאוזניים. "I Broadcast" משדר רוח שטות המתחזקת יחד עם "Ong Ong" וה"לה-לה" המוכר של הלהקה מימים בהם הם מרדו בגראנג' האמריקאי. הצלילים הממוחשבים שפיתח דיימון אלברן באייפד הפרטי ב-"Ice Cream Man" עוברים טרנספורמציה מטושטשת בעזרתו אקורדים אקוסטיים של קוקסון ואלכס ג'יימס, שהבס הקליל שלו מורגש ככל שהשיר מתקדם.

אלברן עדיין כותב כמו אדם שכלוא לבדו בעולם תעשייתי, מתגעגע למגע העור האנושי החם. בין הכינורות הדרמטיים ב-"There Are Too Many Of Us", מנסה אלברן ללמד כהרגלו לקחים לגבי החברה שבה העולם כולו חי, באמצעות אותם בתים קטנים חסרי חשיבות. עצי הדובדבן של "Pyongyang", בירת צפון קוריאה, מטפטפים צבעים על ראשו של אלברן שבמשיכת קולו מצייר עוד מהמלודיות המתוקות שלו. הכינורות חוזרים ב-"Mirrorball" הסוגר את האלבום ומתפקד בתור השיא הבלדי, ה-"This Is A Low" של האלבום החדש, עם נגיעות גיטרה שמעבירות תמונות של כריס אייזק והלנה כריסטנסן משחקים בנבזיות על חוף אמריקאי בקליפ של "Wicked Game".

בלר תמיד ניסו לגוון, שטו על זרמי נהר התמזה, פלשו למחוזות רוקיסטיים גסים יותר, ספגו אלקטרוניקה חשוכה והכניסו בסופו של דבר גם כמה מטעמים אתניים (תודות לאלברן וסקרנותו הבלתי נגמרת בענייני מוזיקת עולם). אם "Think Tank" מ-2003 היה ניסיון של אלברן לחבר בין הפופ של הלהקה למרוקו, כאן נעשתה אותה עבודה רק עם מקום אחר. אלא שההשפעות ההונג-קונגיות המינוריות על השירים ב-"The Magic Whip" מעידות על דלילות ברצון לחדש. בלר לא חזרו הפעם בשביל לגוון, אלא כדי לבדוק מה הם יכולים ליצור ביחד אחרי שלל טיפולים פסיכולוגיים שעברו במשותף, והובילו לסולחה רצינית על הבמה ובאולפן.

התוצאה של מערכת היחסים הסבוכה הסתכמה כאמור במשקל נורמלי, לא מתעלה על וגם לא נופלת מהאיכות של פעם. "The Magic Whip" הוא אלבום פופ כיפי ומלודי במינונים נכונים המזכירים טיפה מן העבר, אך לא מנסים להתחבב על הקהל כבר מהאזנה ראשונה. סביר להניח שהשירים יוכלו להחזיק את הקהל על הרגליים בהופעות, אפילו יגרמו להם להזיל דמעה או שתיים, אבל בעידן שבו תשומת הלב יכולה לעבור בקלות מאלבום אחד לאחר, קשה לחשוב שאחד מהשירים יעבור את מבחן הנצח בתוך אוזניים של אנשים שלא העריכו את הלהקה, או את אלברן, עד עכשיו.

עד לפוסט הבא,

חן

שזירה נשית – על שני אלבומים שכולם תולדה של השקעה נשית

זה כבר לא קורה לי הרבה שאני מתאהבת באלבומים. במתאהבת אני מתכוונת לתהליך שאני עוברת בדרך כלל כשאני מתאהבת באדם בשר ודם – אני מאבדת תיאבון, הסרעפת מתרחבת ומקשה עליי להעביר חמצן לבטן וכל מה שאני רוצה זה רק לשמוע, לדעת ולהכיר יותר את המושא, ובמקרה זה – האלבום. האהבה איבדה את המהות שלה בארץ ה"מובן מאליו" והיא חוזרת אליי עם מספר מצומצם של הרכבים חדשים, תגליות שדומות במעט להיכרות עם אנשים חדשים. בשבועות האחרונים התוודיתי לשני אלבומים שגרמו לי להרגיש ממש ככה.

Julie Byrne – Rooms with Walls and Windows

יש משהו מאוד גולמי בפולק, האוזניים עושות את ההקשבה והמוח כמו יד מושטת מסוגל לגעת באמן ששר. אותו אמן פולק חושף את עצמו לגמרי ומשאיר את מילותיו לחסדיה של גיטרה אחת ויחידה. השירה צנועה, הנגינה מתפתלת בין פריטה אחת לאחרת והמילים נכתבות לרוב כאילו נתלשו מהשירה רומנטית. אלבום זה, שהוא אלבום הבכורה של ג'ולי ביירן הוא כולו גולמי, ההתחלה נשמעת חנוקה בתוך חדר קטן, כשרק היא וגיטרה מטיילים בין נופים של אמריקה ובתוכם מספרים על מפגשים שונים של הכותבת עם יישויות שונות ללא מין או גיל. "Young Wife" היה השיר שהפיל אותי ברשתה של הגברת, מה שהתחיל את ערעור פעילות הסרעפת והלב הפועם חזק. סך הכל שתי דקות ורבע של שיר, שנשמעות כמו נצח של יופי ביקום מקביל.

למרות שאין פה יותר מדי מעבר לקול ולגיטרה, השירים נשמעים שונים לגמרי. לפעמים הגיטרה נשמעת כאילו רק התעוררה כמו ב-"Attached to Us like Butcher Wrap", ב-Vertical Ray" הפריטות מהדהדות יותר ומזכירות שעת דמדומים, ב-"Holiday" היא מתבדרת ברוח דמיונית כשהיא נוסעת עם הזמרת לחופשה פנטסטית שמתמלאת בתקווה גדולה, אך מסתכמת בפרידה.

שיריה של ביירן הינם שירי נוודים, כטרובדורית היא מתאהבת בכל אחד מהמקומות בהם היא מבקרת, מתארת אותם כאילו היו שיר של קיטס או וורדסוורת', מכירה אנשים חדשים, עוזבת ומפחדת לחזור. קולה הכמעט לוחש יוצר אווירה אינטימית, בעוד היא פורטת על הגיטרות ברכות, הקול שלה זורם יחד איתן אם זה בשירת מילים או המהום פשוט. היא הדור הבא של ג'ואן באאז, ושתי בניאן ויחד איתן היא לא קשורה לאף זמן, כיאה לפולק הפשוט. הלוואי והייתי יכולה להסביר את הקשר ההדוק שלי לאלבום הזה, אבל אני עדיין לא הצלחתי לשים את האצבע על הסיבה האמיתית למה אני כל פעם חוזרת להקשיב לפיסת פולק המדהימה של גברת ביירן.

Marriages – Salome

מהגולמיות של הפולק אנחנו עוברים לסערות טורנדו חשמליות וסיפורים על נשים ואנשים אלימים, מנוכרים ושקרנים. Marriages הם להקה ששני שליש ממנה – אמה רות' רנדל וגרג בורנס – הם שרידים של להקת פוסט-רוק שלא הכרתי עד עכשיו בשם Red Sparowes, ולכן קל להגדיר את האלבום של ההרכב החדש בתור מוטציה של פוסט-רוק, אבל זה לא יהיה נכון לגמרי. כדי להיות בטוחה, הייתי משאירה אותם בקטיגוריה הרחבה של רוק אלטרנטיבי, כי באלבום הבכורה של ההרכב ישנם, בנוסף לאלמנטים שנלקחו מ"גודספיד-לנד", גם טיפה של מטאל וגראנג'. שירתה של אמה מזכירה את פיונה אפל מדי פעם, הופ סנדובל וגם פיג'יי הארווי, הריפים של הגיטרה חוזרים כאילו הם אלה של אינטרפול, אך מטופלים בידיה המטפחות של רנדל עם אצבעות קלילות יותר.

כשהשטן רודף אחריהם במקומות אפלים של קברים ורמאים, השלישייה מקליפורניה מציירים רוק שכולו תוהו ובוהו. בניצוח הקול והגיטרה של רנדל, הם עוברים מ-"The Liar" המהיר ל-"Skin" הכבד והדרמטי, ונוגעים קצת בחופים הקליפורניים עם הגיטרה הגלשנית של "Santa Sangre" אבל ההתחלה היא כלום לעומת הסיומת. "Salome", שתחת טיפולו המושלם של אוסקר וויילד הפכה לטרגדיה, מקבלת תוספת עצומה של דרמה בשיר הנושא את אותו השם. בסופה שכולה גיטרות כבדות בחשמל, קולה של רנדל זועק, לוחש ומבקש מאותה סלומה לרקוד ולהתאהב בה מחדש. כמו קו עלילה שמתעצם עד השיא, מגיע גם הקתרזיס בסוף השיר שנמשך יחד עם "Less Than", הרצועה העוקבת.

אבל זה עוד לא הסוף, "Love Texas" ו-"Contender" הם שני השירים הכי נגישים מכל הבלילה, איטיים, מלודיים. הראשון מלווה דימויים של קיץ, השני (והכי יפה לדעתי מכל השירים באלבום) מרמז על מוות, התאבדות מלווים באקורדים שמזכירים ימים יפים של פורטיסחרוף. הדוברת בשיר רוצה את הנצח וזוכה בו עם הסוף שאין לשיר הזה, ומתחבר ישירות להתחלה שלו ונוצר מעגל של רוק מענג לאוזניים.

אומרים שהאמנות טומנת בתוכה הבטחה של נצח, משהו מעבר ליכולת החושית של הבן-אדם שהוא מצמצם אותה וקורא לה יופי – אני חושבת שאין הגדרה יותר מדויקת לשני האלבומים האלה.

שיהיה המשך חג שמייח,

חן

הגביעים העתידיים של הקיסר השחור – מנת פוסט-רוק

המלך הוא מטושטש. אלוהימהירות אתה! שחור קיסר

גם למלכים מותר לטעות, תשאלו את פרנק אנדרווד מ-"בית הקלפים". אתם יכולים לשאול גם את Godspeed You! Black Emperor שאלבומם החדש "Asunder, Sweet And Other Distress" דלף לפני כמה ימים לאינטרנט. אנסמבל הפוסט-רוק שלא ידע בחייו מעצורים או התנצלויות, חזר באלבום חדש וכואב לי לכתוב את זה, אבל גם מעט מאכזב. רעש הגיטרות עדיין מנסה להדוף מעליו את טורנדו הכינורות במסגרת התקפת סאדו-מאזו משותפת (יחד עם כל הכלים הנלווים) ומענגת על האוזניים שלנו. לפחות ככה מתחיל האלבום עם הרצועה הראשונה והממכרת, "Peasantry Or Light…", אבל ההמשך משמים באולי מטרה יומרנית להפוך צלילים מתמשכים למשהו מלודי. דווקא עליהם הייתי סומכת שיעמדו במשימה כזו, אבל אבדה לי הסבלנות. לפחות הרצועה הסוגרת, "Piss Crowns are Trebled" מפצה על השיעמומון שהוא שתי המנגינות שמפרידות בין ההתחלה לסוף, ואפשר להתנחם בכך שהרצועה הראשונה וזו השנייה כוללות ביחד 24 דקות של חומר גוספידי משובח ומסקרן.

הלהקה עדיין לא נפלה מהרף הגבוה אותו הציבה ללהקות אחרות שניסו לחקות את הסאונד הדחוס והנפלא שלהם (להקות פוסט-רוק שאינן כוללות בתוכן טווס איסלנדי בשם יונסי) ועם כל האכזבה מהאלבום החדש, יש לכל זה גם צד חיובי – החבר'ה הקנדים גרמו לי לחפש אחרים שקרובים לרף הגבוה והפלא ופלא, מצאתי כמה אלבומים מסקרנים!

The Future Kings of England – S/T משנת 2005:

איפסוויץ' (מקום הולדתו של גנן מסור ובריטי ביותר בשם רייף פיינס) – עיירה גדולה וציורית שנעה בין התעשייתי לכפר חיברה בין ארבעה חבר'ה ששמעו הרבה פינק פלויד וקינג קרימסון והחליטו להמשיך את דרכם הפסיכדלית עם קינוחי כובד של פוסט-רוק. אלבום הבכורה כולו מוקדש לשתי להקות העבר הגדולות, וכולל מחוות יפות אליהם. הרצועה הראשונה מזכירה מדי את גודספיד, ובכך גם משלבת את הכינור הנוגה עם הדרמה של הגיטרות בצורה יפה מדי. השילוב של סימפולי קול לא ברורים וגיטרה חשמלית שזורמת בין המילים ב-"Silent And Invisible Converts" היה גורם לרוג'ר ווטרס להיזכר בימים פחות אנטי-ישראליים. המלודיות הפסיכדליות לאורך האלבום יאשררו כי לסיד בארט מורשת והשפעה חזקה ועוצמתית על האוזן, "The March of the Mad Clownds" יפחיד כל אחד כמו שרוק פרוגרסיבי היה יכול פעם (מה שלא תעשו, שלא תעזו להסתכל על הקליפ שהכינו לשיר הזה, הוא כולל ליצנים, ואף אחד מהם לא חמוד), והסיומת תזכיר פרצוף ורוד עם עיניים פעורות ולשון בחוץ.

Grails – Burning Off Impurities משנת 2007:

מהצד השני של האוקיינוס האטלנטי מגיעים כמה חברים מפורטלנד, ארה"ב.
משחק המחשב הנוסטלגי, "הנסיך הקטן", הכיר לי את הסיטאר ובכך גם הטביע את חותמו בזיכרוני כך שכל פעם שאשמע כל פריטה שמזכירה צליל כזה, אני אחזור לימים של קפיצות בלתי אפשריות בתוך מרתף של מכשף רשע. ככה יצא והאלבום בכותרת המשנה החזיר אותי למסך ה-DOS והנסיך עם הפיג'מה הלבנה שאף פעם לא מתלכלכת. כך המשיך שאר האלבום, תוך שמירה על צביון קודר ודי מפחיד שמזכיר מרתפים חשוכים. המזרח הרחוק משתלב עם גיטרות ים-תיכוניות ששטות לצלילי פעמוני כנסיות, ובקצב מערבוני יותר הן מתערבבות ומשלבות בין כל העולמות. אני בירכתי את הרגע שבו הצ'לו הצטרף לערבוביה ב-"Drawn Curtains" גם אם זה לזמן קצר מדי, הקרשנדו לסופת ההוריקן ב-"Outer Banks" הפתיע אותי, ומחול החרבות המשיך גם לאחר מכן עם כמה הפוגות מערבוניות-ים-תיכוניות שלא ידעתי שקיימות עד עכשיו.

לחיי עוד מציאות כאלה,

חן

אבירה של שחור – על סוזן סנדפור

זה קרה בטעות, רגע קטן של שיעמום שבו החלטתי להיות יותר סקרנית מבדרך כלל ולחרוג ממנהגי לוותר על הקשבות לרמיקסים של שירים. בעמוד של "ביג בלאק דלתא" (ששיבחתי גם אותו בבלוג הזה), פירסם האמן האלקטרוני טיפול שהוא עשה לאיזה שיר של זמרת שלא הכרתי. הסקרנות השתלמה והתמכרתי לאותו רמיקס, קרה והעזתי להסתקרן עוד יותר וחיפשתי את השיר המקורי שאליו התמכרתי אף יותר עם שמונה ריפיטים שהמשיכו את גלגולם באוזניי בימים שלאחר מכן. לשיר קוראים "Fade Away" ולזמרת קוראים סוזן סנדפור. זה היה השילוב של הקול המתוק עם קצב הפופ הזכור מהאייטיז שכולם אוהבים לאהוב עכשיו, אך יותר מכל זה היה העוגב בפזמון ששבה אותי לגמרי, כי עוגב זה גותי וגותי זה הכי לא אני, ולהכי לא אני איני יכולה שלא להתחבר.

כך החל סיפור האהבה שלי עם הגברת שאת שם המשפחה איני עדיין בטוחה איך מבטאים ונניח לו להיות סנדפור עד להודעה חדשה. ביקור קצר בוויקיפדיה גילה לי כי מדובר באמנית נורווגית שבאמתחת הרפרטואר שלה יש כבר ששה אלבומים, אחד מהם אינסטרומנטלי לגמרי, שניים לא יצא לי לשמוע, על שלושה תקראו פה. "The Brothel", "The Silicone Veil" ואלבומה החדש שיצא בפברואר האחרון, "Ten Love Songs", שונים אחד מהשני בתכלית, כשדבר אחד מאחד בין כולם – קולה יוצא הדופן של סנדפור. על מוזיקה התחנכה סנדפור מגיל צעיר וכבר בגיל 12 התחילה לקחת שיעורי פיתוח קול שהתוצאות שלהם פרוסות על גבי השירים, אם זה באוקטבה הגבוהה ביותר אליה סנדפור מסלסלת את דרכה ביופי שלא הכרתי אצל הרבה זמרים וזמרות, ואם זה במקומות הנמוכים ביותר שמסתכמים בחצי קול וחצי לחישה.

"The Brothel", יליד 2010, הוא מאמץ אומנותי של סנדפור עם האמנית הנורווגית קריסטין אוסטרייד לספר עשרה סיפורים בעשרה שירים שונים. לפעמים הדמויות הן חלק מהשיר, לפעמים הן מדברות דרך הפה של סנדפור, כולן חיות של הלילה, כולם חלק ממה שקורה מתחת לשמיכת החשיכה שמזוהה עם האפילה הסקנדינבית והחורף שלא עוזב את החלק הזה של אירופה. בשילוב אלמנטים מהמוזיקה הקלאסית, סנדפור חיברה בין עולם סיפורי העם של פעם למודרנה-פוסט-מודרנה של היום כשהיא מערבבת בין כינורות, פסנתר, קסילופון וצלילים אלקטרונים-מתכתיים יותר. הקול שלה,
|כמו הסיפורים והמנגינות אותם כתבה, נע בדרמטיות מעלה ומטה ומסכם את האלבום עם תפילה- "Father, Father" שטומנת בתוכה גם כן סיפור. את המעשיות אשאיר לסנדפור לשיר לכם, ואימנע מספויילרים.

בשנת 2012 הוציאה סנדפור את "The Silicone Veil" אשר פונה לכיוון יותר אלקטרוני, יותר קצבי, אך עדיין מכוסה בשכבות עבות של שלג של חורף סקנדינבי. הסיפורים נשארו, אך סנדפור גם מתחברת למקום יותר אישי ופרטי שלה. באלבום הזה אפשר למצוא את השיר שנבחר לשיר השנה של המצעד השנתי של "הקצה"- "White Foxes", ועוד אוצרות כמו "Among Us" האימתני, ואולי השיר הכי פואטי שלה הנושא את שם האלבום ומקלל ברכות את כל החסרונות שיש ליופי להציע. "Your Prelude", שמסיים את האלבום מציג עוד פעם שילוב שמבחינתי הוא מושלם לגמרי בין הדרמטיות של לחן המוזיקה הקלאסית לבין אלמנטים יותר עכשוויים, הפסנתר בשיר הזה לא יוצא לי מהראש.

ב-"Ten Love Songs" יש נסיגה מן האפילה אל האור הפופי, הלחנים יותר פשוטים, נושא האהבה המזוהה עם הז'אנר צובע את האוזניים בלבבות אדומים ומוחץ את הלב כאשר הם נשברים בתוך ההכרה. "Accelerate", שעליו אמון גם ביג בלאק דלתא אהובי, מזכיר שגם כשסנדפור מנסה להנחיל את צליליה לרחבות המועדונים, היא לא שוכחת את האפילה אליה היא סוגדת במילותיה, והפעם חבר לכל הצלילים העוגב שמסתלסל בערמומיות אל תוך השיר ומחדיר לו גותיות שפופ לא ממש מכיר. באלבום זה אפשר למצוא את השיר שהתחיל הכל בשבילי, "Fade Away", שגם אחרי חודשים של השמעות חוזרות הוא לא נמאס. כיאה לאלבומי פופ, סנדפור נעה בין שירים קצביים למלודיות, רק שהשירים השקטים שלה נמנעים מקיטש, אפילו ב-"Memorial" שמזכיר את האיטיות הפופית של להיטי האייטיז, היא מכניסה את עצמה, המיניות שלה, החוויות שלה, האהבה שכולה שלה, בלי יומרות מוכרות.

כמו ההיכרות עם סוזן סנדפור, גם הפוסט הזה קרה מתוך סוג של טעות. את חיי הספרותיים שכחתי בתוך דיסק און קי במשרד ונאלצתי לוותר על להמשיך בכתיבתי הדמיונית. בכל זאת לא רציתי לוותר על התענוג של ההקלדה והחלטתי לתת לסנדפור את הכבוד שרציתי מזמן לתת לה במילים שלי. גם בגלל הכישרון שלה, וגם בגלל העקשנות שלה להוציא את עצמה מהז'אנר שכולנו קוראים לו "שירה נשית". סנדפור הגדירה וממשיכה לכנות את עצמה קודם כל "אמנית" – באנגלית המילה הזו לא מבדילה בין גבר לאישה, זו מילה שמאחדת את המטרה והאמצעים ולאו דווקא מפרטת על מי שמאחוריו. מגדר היא אמנם תופעה תרבותית משפיעה, אך זה לא מחייב להגדיר יצירות על בסיסו.

עכשיו תסלחו לי, אני הולכת לשמוע אובססיה חדשה בשם ג'ולי ביירן.

צהריים טובים, נסו לא  לתת לפוליטיקה לחדור יותר מדי למחשבות שלכם.

חן.

שינוי יעשה רק טוב – על החדש של פאת'ר ג'ון מיסטי

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

עטיפת האלבום

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

בריאיון סיפר ג'וש טילמן (האב ג'ון מיסטי) על חוויה הזייתית מיוחדת במינה שקרתה לו לאחר שעבר לקליפורניה השמשית מסיאטל האפורה. בעודו הולך בשדה, הוא נתקל בכדור קטן ומוזר, הוא אימץ אותו ושמר עליו בכיס ליתר ביטחון. באחד הימים העוקבים התקלף אותו כדור וטילמן גילה שמה שהוא שמר כל הזמן הזה במכנסיים הייתה עין. היא בילתה איתו כמה ימים על הכתף, צפתה איתו על הנופים של Big Sur ו-Laurel Canyon, הקשיבה למחשבותיו וספגה קצת אוויר רענן של ים, עד שיום אחד היא נדבקה לו למצח וטילמן תחת ההשפעה הרגיש את העין מראה לו דרך אחרת לכתוב חומרים – במקום לדבוק בדרך האמן המיוסר ולכתוב על הקושי הכללי והאקזיסטנציאליסטי, היא גילתה לו שהוא יכול להיות האיש הסרקסטי והמצחיק שהוא ולהמשיך לכתוב על הקושי הכללי והאקזיסטנציאליסטי.

מההזיה יצא "Fear Fun"', אלבום הבכורה של טילמן תחת הכינוי Father John Misty שאיים למחוק את כל העקבות מחייו האמנותיים בתור אמן הפולק J. Tillman. מה גם שבמהלך כל המסע הזה הוא פגש את אמה גאר, פעם סטודנטית לקולנוע ועכשיו בימאית וצלמת, פעם גאר ועכשיו גברת טילמן. האהבה שינתה את פני יצירתו של הזמר, היא ריככה את ההזתיות של "Fear Fun" ובמקום האמן דבק בפרנויות הצלולות אותן הוא טבל ברוטב של סרקזם והומור, אותו מטבל מוכר מהאלבום הראשון. מהמתכון המאולתר יצא "I Love you, Honeybear" שלא מפסיק לקצור ביקורות משבחות, בעיקר בגלל הכנות שלו. טילמן לקח את הז'אנר הרומנטי והוסיף לו קומץ של ריאליזם, ולא נתן לעיוורון מלא הלבבות בעיניים למנוע ממנו להתמודד עם המחשבות שעולות כשמתאהבים, מחשבות שלא כולן סלין דיון שטה על הטיטניק.

טילמן בפסטיבל קואצ'לה שנה שעברה

בעולם הרומנטי של טילמן לאהבה יש כוח עצום ששייך אך ורק לה – היכולת שלה להפריד כל אחד מן הצרות של העולם. בשיר הפותח שנושא את שם האלבום, מספר טילמן על חוויות שלו עם אמה מחדר המיטות ועד לרחובות ומסכם הכל ב"הכל אבוד, ושום דבר לא ייסלח, אבל אני אוהב אותך". מה משנות כל הצרות של העולם כאשר יש מישהו שמבין ואוהב? הוא מחדד את הנקודה הזו בשיר האהוב עליי כרגע מהאלבום בשם "Holy Shit" שבו הוא מציין את כל הבעיות של העולם, רעיונות מהפכנים פחות או יותר, צרות שכל אחד מאיתנו מכיר וקורא עליהן בעיתון, אהבה שפילוסופים ופסיכולוגים מנתחים עד כדי בחילה, אך אין להן קשר לעולם היחיד כשהאדם באמת מאושר: "אולי אהבה היא מצרך המבוסס על נדירות של משאבים, מה שאני לא מצליח להבין היא מה זה קשור לך ולי". מצידי טילמן היה יכול לסכם כך את האלבום, אך הוא בחר לסיים אותו דווקא עם ההתחלה – הסיפור על איך הוא פגש את אמה והתקווה שלו לאושר ועוד אושר עד היום הזה. .

בין תהייה אחת לאחרת, טילמן מספר על המצבים שהביאו אותו לידי המחשבות האלה. "True Affection" הפופי מספר על ניסיון חיזור של טילמן אחרי מישהי בעזרת אמצעים טכנולוגים הגורמים לו להבין כי תקשורת דרך אמצעי היא לא תקשורת שהוא מאמין שהיא אמיתית. בשיר הקאנטרי-בלוז "Nothing Good Ever Happens at the Goddamn Thirsty Crow" מספר טילמן על הקנאה וחוסר היכולת שלו לתפוס את הדרך שבה גברים פונים לנשים בפאבים, כשהוא מתאר כיצד התחילו עם אישתו כשהוא היה עסוק בסיבובי ההופעות שלו. "Strange Encounter" מספר על הכמיהה שלו להמשיך לחיות דרך מפגשים עם אנשים כי זה מה שמחייה את ה"אני חושב" שלו. כל המפגשים האלה אינם תלויי סמי הזיה, הם כולם פרי הניסיון של הזמר, שהיום מנסה אורח חיים בריא יותר – פחות סמים ואלכוהול, יותר תרגילי יוגה יחד עם אמה.

מבחינה מוזיקלית אני לא מצאתי הרבה הבדלים בין "Fear Fun" ל-"I love you, Honeybear". הקול נשאר אותו קול משי, פעם ראשונה אפשר לשמוע אותו נע בעולם של אלקטרוניקה בשיר "True Affection", פריטות הגיטרה הטריפיות של ג'ונת'ן ווילסון, שהפיק את האלבום, באו לתת הופעות אורח נוספות ומופתיות ב-"When You're Smiling and Astride Me" ויש גם רוק משוחרר מכל רסן ב-"The Ideal Husband" המופרע והמצמרר (בו הדובר מונה את כל המגרעות שלו מהפשוטות למרתיעות ביותר). בשביל הרומנטיקה, הכינורות המאוהבים מבצבצים בשירים כדי להעצים את ההרגשה.

אבל אין מה לעשות, ג'וש טילמן בשבילי הוא יותר ממוזיקאי – אלבומים שלו הם כמו ספר קצר,המילים שלו הם הדוושה שככל שהיא נלחצת, ככה האגרוף נכנס חזק יותר לבטן והתודעה שלי עובדת חזק בשביל להבין ולבחון אותן. הלחנים הנגישים והקלילים הם סוג של תירוץ יפה, או אולי יותר נכון להגיד שמיכת פיקניק רכה, שעליה טילמן יכול להניח סל המכיל את המאפיין ששם אותו מבחינתי מעל רוב כותבי השירים – הוא נותן כוח למילים מעבר ליופי של המוזיקה, בלי בושה, בלי מעצור, כל מה שאני מאחלת לעצמי בתור כותבת. אפילו אגיד יותר מזה – טעימה אחת מ-"Bored in the USA" ו-"The Night Josh Tillman Came to Our Apartment" גרמה לי לערער על הדרך בה אני פועלת בתור בן אדם, אבל זה כבר חומר ליומנים הפרטיים שלי.

אני תוהה אם ייצא האלבום שיצליח להתעלות על הקסם של האלבום הזה, בינתיים איהנה מהספק.

לחיי באושר ועוד עושר עד היום הזה!

חן.