טים-רוסו: על "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים"

כל ספויילר שתרצו: הוא פה.

בראיון ל"Screen Junkies", חבורת המטורפים שאחראים על ה"Honest Trailers", אנתוני רוסו אמר שהדבר החשוב ביותר לו בתור במאי וכותב היא לספק לקהל את הדמויות שהם אוהבים עם מספיק עומק, לא משנה כמה זמן מסך הם מקבלים. תוך כדי שהוא אמר את זה ואישוני הלבבות שלי התרחבו מעבר לגבולות העיניים, הבנתי שזה סוד הקסם של האחים רוסו בפרט והעולם הקולנועי של מארבל בכלל – ביקום דמיוני, אליו נשאבים מעריצים על גבי מעריצים, צריך לטפח כל דמות ודמות ולא להשאיר אף אחד מאחור בגבולות הסיפורים הזניחים. אחרי שהצילו את קפטן אמריקה מאיום השיממון ב"קפטן אמריקה: חייל החורף", חזרו האחים רוסו לביים את הסרט השלישי בסדרה של הגיבור הכחול-לבן-אדום, והצילו עוד כמה דמויות משיתוק כתיבתי.

הגיבורים האמיתיים בעולם של מארבל. מימין: ג'ו ואנתוני רוסו.

הכאילו-ביקורת שיש לי על הסרט היא שהוא לא ממש מייצג את החלק הראשון של הכותרת. יכול להיות שזה קשור לנוכחות הכריזמנטית של רוברט דאוני ג'וניור על המסך, אבל קפטן אמריקה לא היה הכוכב הראשי של הסרט. זו כאילו-ביקורת מכיוון שאם קפטן אמריקה היה באמת הכוכב הראשי, זה בטח היה בשביל לחזק את העמדה שלו – חופש חשוב בכל מחיר – ואיירון מן שם בשביל לאזן את המחשבה הזו עם קצת היגיון על הגבלות ופיקוח שחייבים לשמור על סדר; הרי כאוס לא נועד בשביל שבני אדם ישרדו אותו. האחים רוסו השכילו להבין שקפטן אמריקה המרובע מהקומיקס לא יעבוד, ובאקי שם בתור חתיכת פאזל (שווה במיוחד) שמוסיפה לו עומק. אין אחווה כמו אחוות האחים לנשק, מלחמות מלאות בדם מותירות מאחוריהן חברויות חזקות למשך שנים על גבי שנים, אפילו 70 בהקפאה. יותר מאשר על העקרונות שלו, סטיב רוג'רס לחם בלהיטות למען חברו הטוב ביותר,  ואיך אפשר שלא לאהוב גיבור כזה. לא פלא שפאלקון מקנא. באחת ממסיבות העיתונאים, הציע אחד מהקהל ליצור סרט רוד טריפ של באקי עם פאלקון. אחרי הסרט הזה, אני לגמרי בעד; בעניין של כמה הערות סרקסטיות, האינטראקציות בין שתי הדמויות הפכו למשעשעות ביותר בסרט.

את החלק בכותרת של "מלחמת האזרחים" הגשים הסרט מכל הבחינות. הקרב המשולש האחרון היה מותח וכואב במיוחד, השיא אליו אף אחד מהמעריצים קיווה הגיע והקפטן זרק את המגן שלו במחוות ברוגז מרשימה במיוחד, איירון נותר פגום ופגוע מאחור, חצוי בין אהדתו הרבה לקפטן לכעס הרב שהוא צבר אליו במהלך השנים. תודה לאל שיש את סרטי "הנוקמים" כדי לראות את השניים משלימים באיזה מסעדת שווארמה. הקרב הרעיוני בין השניים הותיר את הצופים חצויים גם כן: מצד אחד צריך פיקוח כדי שאסונות גדולים לא יקרו, אבל איך אפשר להגביל כוחות של אנשים או את הרצון של כל אחד להציל את המצב בידיעה שהוא יכול? חשוב שיהיה סדר בעולם, אך סדר תמיד בא מאוחר מדי כשכאוס מתקיף, אז מה נכון? למרות השאלות הגדולות שעולות, האחים רוסו איפשרו לכל צופה להבין כל צד, והאירועים נשארו עם רגליים על הקרקע, כמו הנבל של הסרט.

מאוחדים נעמוד. מפולגים ניפול. יפים נישאר לעד.

ברון זימו, אחד הנבלים הקשוחים והחזקים בקומיקס של מארבל, הפך בסרט לאדם מן היישוב עם עיוות קשה של נקמה. כמו דמותו של טוני סטארק, אותו ראו יותר מחוץ לחליפת הברזל מאשר בתוכה, גם את זימו ראו בחליפתו האנושית, בלי גלימה או מסיכה ורודה. הוא היה אדם עם אג'נדה קטנה ורעיון גדול בשביל להגשים אותה – לנקום את המוות של משפחתו בסוקוביה. הסצינה שלו עם הפנתר השחור הפכה אותו לנבל שאפשר להתחבר אליו, בדיוק כמו שעשו עם לוקי, בדיוק כמו שווידון עשה עם אולטרון (זה נכון לפחות מבחינתי). לזימו בסרט היה כוח-על יחיד והוא סבלנות; שנה הוא תכנן להוריד את הפלת אימפריית "הנוקמים", הוא השתמש בשיטות אכזריות במיוחד, נקמה בעיניים, פצצות בשרוולים, ללא צורך בגורם ההפחדה של Red Skull או היידרה מהסרטים הקודמים. דניאל ברוהל הביא למסך אדם קטן ומחושב, מלא בכאב, ופרצוף חמוד כמעט כמו של מרטין פרימן. "טוב" ו-"רע" ממשיכים להיות מונחים יחסיים בעולם של מארבל, וגם לנבלים אפשר להתחבר מפעם לפעם.

בנוסף לקטנותו המגדילה של הנבל, הוסיפו רוסו ערך לסרט עם הכנסת דמויות חדשות כמו "הפנתר השחור" (ופרס האוסקר לחליפה המרשימה ביותר הולך ל…), ספיידרמן שבגלל שטויות אקזקיוטיבות רק עכשיו הצטרף לעולם של ה-MCU ותוך כדי שדרגו את הדמויות שכבר למדנו להכיר. נחזור שנייה לספיידרמן, שעמד בסכנת לעיסות ומיאוס, והפך לחלק אינטגרלי וחשוב ביותר לסרט. סוף סוף יש לנו ספיידרמן שנראה כמישהו שיש לו שיעורי בית ומבחנים באלגברה, סוף סוף ספיידרמן שלא מפסיק לדבר, דמות שהייתי הולכת לראות עוד סרט עליה בקולנוע. אותו דבר על הפנתר, כמובן, מי שהוסיף שכבה מיתית מסתורית ליקום. סיפור האהבה המתפתח בין ויז'ן ו-וונדה נבנה בצורה מקסימה, חייבת להודות שגם דעתי הייתה מוסחת אם אליזבת' אולסן הייתה מונחת בין זרועותיי. שתי הדמויות הנ"ל חדשות לעולם ה"נוקמים"; אחד מנסה לפענח את היישות שלו מעבר לזרמים הרובוטיים הזורמים בעורקיו, השנייה עם כוח שיכול להרוס ערים שלמות הרוצה לשלוט עליו כדי לא לגרום לעוד אסונות. "סקרלט וויץ'" היא הדמות החזקה ביותר, ונראה שהאחים רוסו לוקחים אותה למקום מסקרן; כשהעולם מגיב לכוח שלה בכזו שליליות, כשכולם מפחדים ולא מקבלים אותה לחברה ואפילו החברים שלה מ"הנוקמים" בוגדים בה, כובלים את ידיה ומכניסים אותה לתא כלא קטן, האם לא תיווצר בה להבה חזקה של נקמה? עם כוח רב יכול לבוא גם טירוף מפחיד.

עכשיו נעבור לשתי הדמויות האהובות עליי ביותר בעולם הזה: נטשה רומנוף וקלינט ברטון, האלמנה השחורה והוקאיי. עוד שני אנשים קטנים ללא כוחות-על, אשר רוצים לעשות את הדבר הנכון לא משנה כמה חלשים הם יכולים להיות. כבר ב"חייל החורף", האחים רוסו בנו לנו אלמנה שחורה עצמאית וחזקה, כזו שביונסה וטיילור סוויפט צריכות לתלות פוסטר שלה באולפן ההקלטות שלהן. בסרט הזה הם פיתחו את הצד האנושי שלה, תוך כדי שהיא קרעה את הטוסיקים של כמה וכמה פושעים וגיבורי על. היא הייתה לב בשביל קאפ אחרי שפגי קרטר נפטרה והיא הפעילה מוח מחושב בכל צעד שלה במאבק בעד ונגד החוקים החדשים. נטשה רומנוף היא לא סוכנת כפולה, היא סוכנת שפועלת לפי הבטן ועומדת מאחורי ההחלטות שלה.  וקלינט ברטון? מעריצי ג'וס ווידון יכולים לעבור לפסקה הבאה. לעומת אביר הפמיניזם הג'ינג'י, שהתעצל יותר מדי בכתיבת דמות עם פוטנציאל אדיר, האחים רוסו סוף סוף כתבו הוקאיי ראוי למעריציו. אנתוני רוסו הבטיח שכל מעריץ יכול ליהנות מהדמות אותו הוא הכי אוהב, והו, כמה מבסוטית יצאתי מ"מלחמת אזרחים" אחרי כל גבורת ההוקאיי שראיתי. ברטון הפך מתוספת נחמדת לגיבור בזכות עצמו – שורות המחץ שלו היו מהמצחיקות בסרט; החולשות שלו מול גורילות-על כמו ויז'ן והפנתר השחור עשו אותו אנושי; העמידה שלו מולם לא משנה כמה הסיכוי שלו לגבור עליהם נמוך ובמיוחד עמידתו נגד טוני סטארק בבית הכלא הפכו אותו לגיבור ושימרו את מעמדו בתור אחד משני הדמויות האהובות עליי בעולם של מארבל. לא עוד בובה על חוטים שהולכת לפי העלילות של כל האחרים, אלא אחד שעומד בפני עצמו, יורה חיצים, מפספס מדי פעם, אבל לא מוותר. חוץ מזה: סקרלט ג'והנסון וג'רמי רנר. זהו.

יש עוד כל-כך הרבה לשבח בסרט הזה: אנטמן, החברות בין רודי וסטארק, ג'יאנטמן, באקי, סקוט לאנג, באקי, פול ראד, סבסטיאן סטאן וכמובן סטן לי; חבל לעייף, עדיף אם כבר לראות שוב את סרט גיבורי-על הטוב של השנה (**נכתב לפני כניסתו של אפוקליפס וג'וקר ליטו למסכי הקולנוע**). אחרי שהתמודדו בגבורה עם סרט עתיר גיבורים כזה, האחים רוסו עומדים בפני מכשול חדש: שני החלקים האחרונים בסרטי ה"נוקמים", אשר לדבריהם יכללו כ-60 גיבורי על. אני תוהה איך הם יצליחו לתת מקום לכל כך הרבה דמויות עם זמן מסך כה מצומצם, אבל כמו שחבריי לטאמבלר חוזרים ואומרים:

In Russos we trust.

רק שיפסיקו לגרום לגיבורים לריב, זה כואב בלב.

וחוץ מזה אנתוני מאקי הוא האיש היפה בעולם.

שיט, כל הזמן מתפלק לי.

כמו בחלום רע-טוב – פוסט מחווה לדמויות והסרטים של השחקן ג'רמי רנר

תסמכו על יקום כמו של מארבל שיכניס אותי חזק גם אל תוך השחקנים שממלאים אותו בחן ובחסד. תסמכו על הפרצופים היפים של כל אחד מהם שימשכו אותי לנבור בקריירה שלהם ובסופו של דבר להודות באמת הקשה: אני מעריצה. עם סקרלט ג'והנסון היו לי רק כמה השלמות כי אחרי הקריירה שלה אני עקבתי גם לפני שהיא "נקמה". אליזבת' אולסן חברה לג'והנסון בצבא האובססיה שלי, וגיליתי מישהי ששווה לשים עין על הפרויקטים הבאים שלה. אבל כיאה לעיניי אוהדות המין הגברי, מי ששבה את ליבי לגמרי הוא ג'רמי רנר. לעומת השתיים הצעירות, לשחקן הקליפורני בן ה-44 יש כבר רפרטואר ארוך יותר ומרשים של סרטים, בהם הוא שיחק מגוון רחב של דמויות, רובן משניות, כשהוא ניחן ביכולת לגרום להן להתעלות לפעמים על הראשיות, לגרום לצופה להתחבר אליהן ואפילו לחבב אותן. במהלכו של מסע התגלית שלי, גיליתי כמה סרטים מצוינים שלא הייתי רואה אילולא הייתי כל כך להוטה לעקוב אחרי הקריירה שלו, וגם בזבזתי כמה שעות טובות מהחיים שלי עם סרטים כמו "Dahmer" ,"Lightbulb"  ו-"קוטלי המכשפות" שלא הרשימו אותי במיוחד, אבל בכל מקרה רנר התברר כמו שחקן ששווה לראות סרט בשבילו. אז הנה מצעד של עשרת הדמויות המרשימות ביותר שלו, כשהשארתי בחוץ את סוחר הסמים המצחיק שהוא שיחק כשהתארח בתוכנית הטלוויזיה של לואי סיקיי, את בובי שארפ המניאק מהסרט המצוין "ארץ קרה" (שרליז ת'רון, למה את כזו שרליז ת'רון?),  את אורלנדו הקוסם השרמנטי מהשיעמומון "המהגרת" ואהרון קרוס מסרט בסדרת סרטי האקשן של ג'ייסון בורן.

10. Gus Maitland – "12 and Holding"

סרט התבגרות סגנון "אני והחבר'ה" שכנראה בגלל הקיצוניות של הסיפורים שלו, לא קיבל מעמד כמו של זה לפניו. זה הסרט היחיד שאני מכירה שבו רנר תיפקד בתור החתיך התורן, וכמובן שנוספו לו עוד כמה רבדים תוך כדי. הילדים הם הכוכבים הראשיים וגאס מייטלנד תיפקד כקראש של ילדה בת 12 שרוצה לחקור יותר לעומק את המיניות שלה, אבל עם רנר שמשחק איתו, יש בו הרבה יותר ממראה. בגלל היותו דמות משנית, לא ממש התעמקו בדמות של מייטלנד, אבל רנר השאיר הרבה מקום לדימיון.
סצינה לציון: מייטלנד מספר לפסיכולוגית שלו מה הסיבה לכך שהוא כל כך התחבר לבת שלה, ובכך גם גורם לאימא להבין מה בעצם הילדה הייתה צריכה כל הזמן הזה – חברה. אפשר לדעתי לראות את הסצינה גם בלי לראות את הסרט קודם, כי מייטלנד הוא רק בורג קטן בכל הסיפורים שהולכים שם.

9. William Brandt – "Mission Impossible: Ghost Protocol"

אית'ן האנט יצא להציל את העולם עוד פעם עם אקשן מטורף אבל לא ראיתי אותו כשהוא יצא כי מאסתי בטום קרוז. אז הגיע ג'רמי רנר, הזכיר לי שיש שם גם סיימון פג, ועיניי היו דבוקות למסך כמו שהמכנסיים המחויטות של הדמויות היו דבוקות לטוסיק שלהם במהלך הסרט (קוראים לי חן, ויש לי חולשה ללחיים האחוריות). אז למה צריך ג'רמי רנר אם יש כל כך הרבה אקשן? כי אית'ן האנט הוא דמות רצינית מדי, סיימון פג (כפוקיעליו) הוא ליצן החצר, ומסתבר שרנר הוא אחלה ערבוב של השניים שיכול לאזן את הכל. דווקא בסרט הזה שרובו עוסק בקפיצות מבניינים ופיצוצים, רואים שיש לבחור תזמון קומי טוב, ושהוא יכול להיות רכרוכי בסצינה אחת וקשוח באחרת וזה עדיין ייראה אמין. חוץ מזה, הסצינות שלו עם פג מעולות, כי זה סיימון פג (כפוקיעליו כבר אמרתי?).
סצינה לציון: הסוכן ברנדט צריך לקפוץ אל תוך פיר, וכדי להפיג את הלחץ לפני כן הוא עושה כמה תרגילי ברכיים. אני לא בטוחה שהסצינה הייתה אמורה להיות קומית, אבל יצא ככה. בכל מקרה, הסצינה לא הייתה מתוכננת, טום קרוז תפס את רנר מתכונן לסצינה תוך כדי שהוא עושה את הכ(ק)ריעות והתעקש שהן ייכנסו לסרט.

8. Chick Prigusivac – "Love comes to the Executioner"

מהסרטים האלה שהוציאו אותו בשביל שישמש לקהל מסוים כסרט קאלט אבל לא ממש הצליח במשימה. הק חוזר לעיירת הולדתו לאחר שסיים לימודי לטינית במכללה, ובשביל לעזור לאימא שלו לשלם על מטפלת שתשמור עליה מהאלכוהול המפתה, הוא מתחיל לעבוד בכלא המקומי. באותו כלא כלואים אחיו, צ'יק (רנר), באשמת רצח וגם אהובתו לשעבר של צ'יק שהופכת מהר מאוד לצלע שלישית והזויה במשולש אהבה בין שני האחים. אסיר מטורף? מה זה מעניין? זה אסיר מטורף, התגלמות ה-"וייט-טראש", הרע הטיפוסי ביותר עם טוויסט קומי, והוא גם יודע לשיר ככה:

7. Gary Webb – "Kill the Messenger"

פה רנר גם תיפקד כמפיק וסיפק סיפור חשוב לעולם הקולנוע, רק חבל שזה לא הביא קהל. הסרט המבוסס על מקרה אמיתי מספר על עיתונאי קטן שגילה משהו גדול, וכמו בכל תאקל עם גורם ממשלתי, מצא את עצמו נמעך כמו חרק חסר חשיבות על המדרכה. בשבילי, הסרט הלך לאיבוד איפהשהו בניסיון לשלב את עבודת התחקיר המקצועית של ווב, יחסיו עם חבריו למקצוע והחיים שלו במשפחה שהוא ניסה לטפח, אבל הותיר מספיק רושם כדי שאלך אחר כך ואבדוק מי היה הארי ווב האמיתי, שטוענים כי הוא התאבד גם אחרי שהתברר שמה שהוא גילה על הקשר בין פעילות ה-CIA  בניקרגאווה ועולם הסמים בלוס אנג'לס היה נכון (דיברו על זה, אבל הייתה איזו מוניקה לווינסקי באותה שנה שהתעקשו שתעשה יותר כותרות). אז מה היה מיוחד ברנר? הוא בקושי משחק תפקיד ראשי בסרטים ופה הוא סוף סוף לקח את הדגל, בלי דמות שתומכת בו כל הזמן, הוא הראשי בכל מובן של המילה. התפקיד לא ממש מזוהה עם התדמית והרפרטואר שלו: איש משפחה תמים המנסה לפרנס את המשפחה שלו, עיתונאי הנלחם למען האמת וגם למען ביטחון המשפחה שלו עקב האיומים שבאים עם התפקיד ומאבד את הכל בגלל שהוא התעסק עם האנשים הלא נכונים. איפה היה הסרט הזה כשעשיתי את התואר בתקשורת?

סצינה לציון: הנאום הסוגר של הסרט, גארי ווב אמור לתת נאום תודה, אבל במקום מתוודה בדמעות שכל מה שהוא רצה היה לכתוב עיתונות טובה למען האנשים ובמקום מצא את עצמו נאבק בשביל זה ומפסיד.

6. Clint Barton/Hawkeye – "The Avengers/Age of Ultron"

אם היה מדובר במצעד הדמויות האהובות ביותר שרנר שיחק, אז הוקאיי היה במקום הראשון עם השתפכויות על חץ וקשת, שורות מחץ ובודפשט. מכיוון שזה מצעד שחוגג יותר את הכישרון של הבן אדם, הוקאיי קיבל מקום נמוך יותר. אבל למה? ככה. סתם, עבדתי עליכם. גיבורי על הם דמויות די ידועות מראש: היה היה\הייתה בחור\ה שניחנו ביכולת מיוחדת במינה, ולמרות כל הכוח שטמון בתוך היכולת ישנן הסתבכויות – אם זה אהוב\ה, דוד\ה, באקי\ה, הכל מסובך במארבלנד. הוקאיי הוא סופרמן (וסליחה על הקישור ל-DC) אם היו מצמידים לו קריפטונייט והיו לו עיניים מעופרת יצוקה. הוא שביר, הוא לא גאון, לא אל וגם לא סופר-חייל, הוא סך הכל איש מן המניין שרואה טוב יותר ממרחק, ובכל זאת הוא בוחר לעמוד מול צבא של חייזרים/רובוטים בשביל להציל את העולם. דווקא הגיבור הטיפוסי הוא הדמות הלא-טיפוסית בשביל רנר, ובגלל זה הוקאיי הוא מעל כל קודמיו. אחרי רצף של דמויות מטורללות, רנר שמר על קור רוח, גילם את המבוגר האחראי מדי פעם והצליח להבליח בדיחה מצחיקה מפעם לפעם, סחתיין. 
סצינה לציון: הוקאיי תחת השפעה של לוקי נאבק ומפסיד לאלמנה השחורה (הו, אהבת אמת), באולטרון הוא משתף את הקהל בתוכניותיו הזדוניות כלפי פייטרו ולאחר מכן הוא לא ראה את זה קורה, והמבין יבין.

5. Carmine Polito – "American Hustle"

כמו ב"הנוקמים", גם ב"חלום אמריקאי" רנר נמצא בסכנת היבלעות בתוך ליהוק של שחקנים גדולים. הפעם אילו כריסטיאן בייל, איימי אדמס (המלכה), בראדלי קופר וג'ניפר לורנס. בסרט הזה הוא נחל הצלחה גדולה יותר במשימה מאשר עם רוברט דאוני ג'וניור, מארק רופלו, כריס אוונס\המסוורת' וסקרלט ג'והנסון (המלכה). אבל למה? מכיוון שקרמיין פוליטו הוא ראש העיר הקרימינל הכי חביב שיש, הוא סוג של רובין הוד מניו-ג'רזי עם בלורית מנופחת והרבה רצון טוב. בסרט שבו הדמויות הראשיות הן אילו עם כלי המשחק המניפולטיביים החזקים, דווקא הקורבן היה זה שגנב את ההצגה. בתוך קרמיין פוליטו, ג'רמי רנר שינה חברבורותיו והפך לאיש משפחה חם ולאבא אוהב של עיר שלמה. בתמימות אווילית ושיר של טום ג'ונס, כבש פוליטו את המסך ואת לבבות הצופים שבסופו של דבר ריחמו בעיקר עליו.
סצינה לציון: אירווינג רוזנפלד (בייל) מגלה לפוליטו שהוא בצרות צרורות, ג'רמי רנר הוא כלב פאג.

4. Ned – "Neo Ned"

בחור צעיר עם בעיות זעם, שבשביל להשתלב בחברה הקרובה לו הצטרף לחבורת גלוחי ראש ניאו-נאציים, ובשביל להשתלב בחבורה שלהם נשבע לשנוא שחורים ולהרוג אותם. הוא מתאשפז בבית משוגעים לאחר שהואשם ברצח, ופוגש שם בחורה שחורה שטוענת שהיא הגלגול הבא של היטלר. בין השניים נוצר סיפור אהבה שמאיים להיות רגיל, אבל אז הסרט ממשיך. לבחור קוראים נד, ומשחק אותו… איזה מתח… ג'רמי רנר בחיתוליו! אז למה? כי למרות הווייתו הקשוחה של רנר, הוא הפך את נד לדמות עגולה ורכה. העלילה של הסרט גם היטיבה עם הדמות, הסוף בכלל עושה טוב על הלב מסיבות ממש מעוותות, ורנר נותן את הטאצ'דאון המנצח כשהוא הופך כולו, בגוף ובכל תנועה, לנד הטיפש והחמוד מדי בשביל לא לעודד לסוף טוב בשבילו. גבריאל יוניון מעולה בסרט הזה, מצליחה לצאת מן הצל של המוזרות של נד ולהתבלט עם הבגרות שלה. ביחד, רנר ויוניון הם צוות לעניין.
סצינה לציון: ….

3. William James – "The Hurt Locker"

מישהו זוכר שהסרט הזה זכה באוסקר? שהבמאית קתרין ביגלו הייתה האישה הראשונה לזכות בפרס האוסקר על בימוי הסרט? מישהו זוכר את הוקאיי, פלקון ועוד חייל קופצים על הבמה מאושר על כך שסרט דל תקציב הגיע לדרגה הגבוהה ביותר בעולם תהילת הקולנוע (עד היום הוא מחזיק בתואר של הסרט עם התקציב הקטן ביותר שזכה באוסקר)? סיפורה של יחידת בראבו שהתעסקה בנטרול מטעני חבלה בעירק מוכת המלחמה נכנסה אל המיקרו של המיקרו. אז צריך לשאול למה? "הריגוש מהמלחמה יכול להיות ממכר מאוד, אפילו קטלני, מכיוון שהמלחמה היא סם בפני עצמו." (תרגום חופשי) זה הציטוט שמתחיל את הסרט, ההסבר מתפרס לכל אורכו והסוף הופך אותו ליותר אמיתי. וויליאם ג'יימס הוא פסיכופת, הוא ישים את האגו שלו לפני כל דבר שיוכל להבטיח שיחזור בחיים, הוא ממציא לעצמו סיפורים כדי לצאת גיבור פעם אחר פעם ובסוף היום ייצא הגיבור הכי לא קונבנציונאלי שהאמריקאים יעדיפו לשכוח. המלחמה היא סם בשביל ג'יימס, תרופה שמתעלה על כל מטרה נעלה כמו שלום או ביטחון, ולמרות שהסרט מתרחש בעירק, הפסיכופת של רנר נראה קרוב יותר, אפילו רגיל. מלחמה מעוותת חושים או שהיא משרתת אותם?
סצינה לציון: שתיים – אחת בה תגרה ילדותית ומכוונת של ג'יימס וסנבורן  (פלקון. זאת אומרת, אנתוני מאקי) הופכת למפגן כמעט ארוטי של אלימות. סצינה שנייה היא של ג'יימס מדבר עם התינוק שלו ומודה שיש רק דבר אחד שהוא אוהב בחיים (ספוילר לסוף הסרט).

2. James "Gem" Caughlin – "The Town"

בפסטיבל הסרטים של חיפה לפני כמה שנים, החלטנו פנינושקה ואני להגיע לסרט הסוגר של האירוע שהיה "גנב עירוני" (The Town), היינו סקרניות לגבי ערכו של בן אפלק בתור במאי. לצערו של אפלק, לא ידענו שאנחנו לא רק הולכות לראות את הסרט אלא הקדים אותו טקס פרסים שבכלל לא התעניינו בו. יצא שכשהסרט התחיל כבר היינו חסרות סבלנות על גבי הכיסא, והסיפור הידוע מראש כבר היה רחוק מלהרשים. אז למה בכל זאת? כי ג'רמי רנר הציל אותו. אפלק הציב סיפור שונה מהרגיל על המסך בו הפושעים היו במרכז וזרקור אנושי האיר על פניהם. בתפקיד הראשי אפלק היה הגיבור הטיפוסי והצפוי, בתפקיד משני ג'רמי רנר לקח את ג'ם והפך אותו מרע טיפוסי לתסבוכת גדולה של מורשת, חברות, אלימות ואומץ תחת של אש של חוסר ברירה. הסיידקיק הפך לדמות רבת רבדים בתוך סיפור שהפך לרגיל ובינוני תוך כדי הסרט, מי שגרם לי להתחבר יותר למוח הקרימינלי ולזכור שמאחורי סוגי הפשע עומד בן אדם. לאחר שצפיתי בסרט, חיפשתי לראות עוד סרטים עם רנר, אבל ה"אני המתנשאת" התגברה עליי כשראיתי שהוא בעיקר עושה סרטי אקשן, אז ויתרתי על המסע הקולנועי הספציפי, והנה תראו אותי חמש שנים לאחר מכן! בפעם השנייה שצפיתי בסרט, שזה היה לא מזמן, התברר לי שחוסר הסבלנות אז ממש גזל מהסרט, ומדובר בפיסת קולנוע איכותית ביותר גם בלי קשר לרנר.
סצינה לציון: ג'ם מתעמת עם דאג (בן אפלק) ומנסה להזכיר לו שאם הוא עוזב יש אנשים שהוא ישאיר מאחור, שלפני שהוא פיתח ביצים מוסריות, הוא היה בדרכו לרשת את עולם הפשע של אביו. אילו החיים שהם הכירו וככה גידלו אותם.

1. Saul Gregor – "Take"

זו תהיה השוואה מוגזמת, אבל למען ההסבר אחטא מעט ואציין שלדעתי איכות המשחק של דניאל דיי לואיס (השחקן הטוב ביותר בתקופתנו. רק תנסו להתווכח איתי, נראה אתכם!) עומדת בכמה קנים מעל כל שאר השחקנים. לא רק בגלל הגיוון בדמויות וההשקעה הגדולה שלו, אלא גם ביכולת שלו להגיד הרבה יותר כשהוא שותק. אולי בגלל שפה הוא הכי קרוב לאיכות הזו של דיי לואיס, בחרתי בתפקיד הזה במקום הראשון במצעד התפקידים של ג'רמי רנר. אבל למה בכל זאת? כי לא יכולתי להוריד מרנר את העיניים כל הסרט, וזה לא בגלל שנדלקתי על פרצוף הפאג שלו. האיטיות של הסרט אפשרה להיכנס יותר אל תוך נבכי הנפש של סול גרגור, להתחבר אליו גם לאחר מעשה, ולרחם על הייאוש שרק נערם על כתפיו תוך כדי הסרט. הסטואיות של הדמות היא הניגוד המוחלט לתזזיתיות של כל שאר הדמויות של רנר, ולפעמים כשהוא מביט לכיוון המצלמה, זה נראה כמו סוג של מראה מעוררת מחשבה. שווה לראות את הסרט ברצף עד הסוף, ולהתנחם בחמלה שלו כלפי כל אחת מהדמויות.
סצינה לציון: הסצינה הראשונה שבה רואים את גרגור יושב מול המצלמה, נוכחות אינה חייבת להיות תלוית דיאלוג או פעולה, היא הרבה יותר בולטת בשקט, עם מצמוץ פגיע בלתי פוסק כמו תריס שנסגר ונפתח מספיק בשביל שהאור ייכנס, אבל אי אפשר יהיה לראות פנימה.

יקום של פלא – מצעד סרטי גיבורי העל של MCU

האבולוציה שלי מבחינת חומרי קומיקס לטלוויזיה ולקולנוע התחילה בכלל מ"סופרמן" של כריסטופר ריב, המשיכה ל-"סמולוויל", סרטי ספיידרמן הטובים עם טובי מגווייר, באטמן של נולאן, ובמרחב הרציני והדרמטי שלי הייתי מסופקת, עד שהגיע הסרט במקום הראשון (שאני אספיילר?) ושינה את הדרך שבה הסתכלתי על הז'אנר. לא הכל חייב להיות פילוסופיה, חושך והית' לדג'ר, מותר גם לצחוק כשבאמת רוצים שהקהל יצחק, ואפשר ליהנות מרעיונות גדולים תוך כדי שחייזרים מאיימים להשמיד את העולם בפיצוצים ובומים (ויש גם הוקאיי). מכיוון שאני עדיין לא שבעה מהעולם הזה, הנה המצעד הזמני של הסרטים עם תוספת קטנה של מה שחברת "פוקס של המאה העשרים" סיפקה לנו מאותו ז'אנר:

11. "איירון מן" – רק בפעם הרביעית הצלחתי לסיים את הסרט הזה, וזה היה בכוח, תוך כדי בדיחות על חשבון שם הדמות של ג'ף ברידג'ס. אובדייה? שאני אשיר הללויה? נקודות חוזק: הכימיה בין טוני סטארק לפפר פוטס, העיניים של טרנס האוורד וכל רוברט דאוני ג'וניור. ענייני נשק תמיד גרמו לי לחרחר מלחמת פנימיות בין נחירות של שיעמום לעיניים שנהנות מהפיצוצים והבדיחות תוך כדי סרטים מסוג זה. לפחות הגיעו סרטי ההמשך שהיו יותר טובים.

10. "קפטן אמריקה: הנוקם הראשון" – אולפני מארבל השקיעו הרבה בסיפורי ההתחלה של הדמויות שלהם. ככה יצא שמרוב היכרות עמוקה עם סטיב רוג'רס, ברגע שהגיע זמן האקשן, ואלרונד מ"שר הטבעות" שהתחפש לטמפון, כבר התעייפתי. רק בפעם השנייה שצפיתי בסרט הזה סיימתי אותו, וזה גם היה בכוח, תוך כדי בכי על באקי. נקודות חוזק: פגי קרטר, היילי אטוול, באקי לא מסכים לעזוב את הבניין הבוער בלי סטיב, בכי. הסרט השני בסדרת הסרטים ו"הסוכנת קרטר" המצוינת הם פיצוי הולם (הסרט השלישי גם כנראה כי הוקאיי ואלמנה שחורה).

9. "איירון מן 2" – סקרלט ג'והנסון. אה, יש גם עלילה, אבל אז יש את סקרלט ג'והנסון. והיא קורעת לגברים את הצורה, והיא סקרלט ג'והנסון. רק שפה קוראים לה בכלל נטשה והיא אלמנה שחורה. מיקי רורק יכול להיות אחלה רקדן, תראו אותו מענטז עם השוטים המחשמלים האלה. היי! איך סאם רוקוול הצליח להיכנס לפה? כפרעליו. עדיין אותה מלחמת נחירות מול פיצוצים, אבל ביותר מעניין. נקודות חוזק: כל-כך הרבה שחקנים טובים, עלילה חצי-חזקה, תנו לי עוד טוני ופפר, דון צ'ידל!!!!!!!! אדושיים, ויש פה גם רוברט דאוני ג'וניור בתחרות טוסיקים עם סקרלט ג'והנסון.

8. "ת'ור" – הו, קים מ"קרוב רחוק", הוא התקדם בחיים. פעם ראשונה שראיתי רק חצי התלהבתי, כנראה שהייתי עיוורת טום הידלסטון, וגם לא ידעתי מי זה הוקאיי שמופיע לשתי דקות יפות בחיי. פעם שנייה שצפיתי בסרט לפני כשבוע הייתה מהנה הרבה יותר אחרי שהעולם של מארבל נהיה יותר בהיר לי ונזכרתי גם בכמה הוא מצחיק. הסיפור של ת'ור משך אותי יותר מקפטן אמריקה ואיירון מן כי הוא מלא בדמיון ואידריס אלבה, אזגארד היא ממלכת אלים זהובה ויפה, גם נטלי פורטמן, ת'ור הפך מאל יפה ושטוח לדמות מורכבת יותר בעזרת סיפור הפטיש ("מיו-מיו"!), לוקי ואודין. נקודות חוזק: לוקי, הנבל שיכול היה להיות בקלות מעצבן, אבל קנת' בראנה וטום הידלסטון הפכו אותו ליותר מזה – נבל להתחבר אליו, הסוכן קולסון והוקאיי לשתי דקות.

שתי דקות מבורכות

7. "רוברט דאוני ג'וניור 3" – עם עלילה מלאת תפניות, טוני סטארק סוף סוף יצא מתלבושת הברזל והראה שגיבור-על יכול להיות כזה גם בלי תחפושת. הוא היה אנושי, היו לו התקפי חרדה אחרי כל מה שקרה בסרט "הנוקמים" הראשון, האיש החזק ביותר באמריקה הבין שהמעצמה היא רק נקודה קטנה ביקום מלא בחייזרים רעים, ועקב כך גם איבד את האנשים החשובים לו ביותר, אפילו את ג'ארוויס. אבל סוף טוב, הכל סביר. נקודות חוזק: בדיחה אחת של ג'ארוויס כמעט הפילה אותי מהספה, שחקן בשם טרוור, רודי וסטארק היו צוות לעניין ופפר הראתה שרירים. עדיין שיעמם אותי מפעם לפעם.

6. "אקס מן: ימים של עתיד שהיה עכשיו אבל איחר" – שובם של המוטנטים בהפקה שמאפשרת להם להיקרא ככה עם הרבה חורים בעלילה, אבל למי איכפת כשתקעו את כל החבר'ה בשנות השבעים עם דובדבן ג'קמן לשיפור המצב רוח? נקודות חוזק: קוויקסילבר מכניס את הזמן לבקבוק ומסובב אותו על האצבע הקטנה שלו, וולברין בסצינה הראשונה שלו כשהוא חוזר לשנות השבעים, עוד על הבעייתיות בהסתכלות על האחר מהדרגים הגבוהים ביותר, אקסבייר של פטריק סטיוארט ומגנטו של איאן "גנדלף" מקלן אומרים שלום כביכול אחרון בלחיצת יד, והכל כואב.

5. "ת'ור: כריסטופר אקלסטון האפל" – שנייה לפני שאני פותחת עמוד מעריצים לפה של כריסטופר אקלסטון וכל מה שיוצא ממנו, נדבר על הסרט שמתוך כל הסרטים הרשומים פה, הוא הסרט שצפיתי בו מספר הכי רב של פעמים. חמש פעמים, כששלוש מהן היו בגלל שזה בדיוק היה בטלוויזיה ומי אני שאגיד "לא" לטום הידלסטון. בכל זאת, כל פעם נשארתי דבוקה למסך כי יש פה עדיין תפאורה מפוארת של אזגארד, אקשן מלא בדיחות והרבה לונדון. רק חבל שאודין כזה מעצבן, אנתוני הופקינס, נו נו נו!!! נקודות חוזק: קפטן אמריקה בתור לוקי משחק את קפטן אמריקה, פטיש תלוי על וו, כריס או'דאוד, כריסטופר אקלסטון מדבר ג'יבריש עם כריזמה אקלסטונית-שייקספיריאנית.

4. "אקס-מן: שלום כיתה א'" – הוליווד אוהבת לחזור אחורה בזמן ולספר על התחלות, עם וולברין זה הלך להם בערך כמו שהולך לי בעסקי המטבח (סביר מינוס), עם שלושת הכוכבים הראשיים של מארבל שצוינו לעיל זה גם היה חלש למדי, ואז הגיעו אקסבייר ומגנטו. עזבו את סיפורי האהבה, מערכות היחסים המעניינות ביותר הן בין הנבל לגיבור, ונקודת החוזק הגדולה ביותר טבועה בעובדה שכל הסרט ברובו הושתת על זו בין הפרופסור למר מתכת ועל המורכבות בתוכה. זה שמייקל פסבנדר וג'יימס מקאבוי משחקים את שתי הדמויות האלה ממפת (מלשון "מופת") את החוויה, ולא רק בגלל שהגנים האנושיים היטיבו עם פרצופם וגופם. סוף סוף סיפור מקורות שמרתק מדקה ראשונה.

3. "הנוקמים: גילו של אולטרון" – ג'וס ווידון הוא גאון מהבחינה הזו שהוא יוצר חומרים שמצד אחד ישעשעו קהל שרוצה בידור גרידא, ומצד שני ייתנו חומר למחשבה למי שרוצה מעבר לעלילות, פיצוצים ואנשים יפים. הסרט השני בסדרה של "הנוקמים" נוגע בנושא של 'שלום', כאוס, סדר, טוסיקים של רובוטים וגם טיפה בנושא שסרט של דארן ארונופסקי על נוח נגע בו – הכחדת האנושות למען הצלתה. נקודת החוזק הגדולה ביותר, ואני לגמרי משוחדת, היא הפיצוי ההולם על החוסר בהוקאיי/ג'רמי רנר והפלקטיות שלו בסרט הראשון בסדרה, בהפיכתו לדמות מיוחדת במינה באנושיותה בקרב גיבורי העל שלוחמים לצידו. נקודת חולשה: הענק ואלמנה שחורה? באמת? וגם למה הוקאיי עדיין עומד דומם בדיונים פעילים של כל הקבוצה? אוף. ראיתי אותו פעמיים וזה עדיין לא מספיק לי, זה כבר אומר משהו, התוספת של וונדה ופייטרו היא דליקטס. יש יותר מדי נקודות חוזק, פשוט תלכו לראות בקולנוע אם עדיין לא יצא לכם.

2. "קפטן אמריקה: חייל חורף" – רוברט רדפורד הוא שיא הליהוק ביקום הפלא של מארבל, אולי זה רק בגלל שגדלתי בבית עם אימא שסוגדת לו, אבל זה היה נראה בכל סצינה כאילו השחקן לידו עומד לקבל פיק ברכיים מרוב התרגשות מלהיות איתו באותו חדר. חוץ מזה, העלילה בסרט הזה כל-כך מהודקת, אולי הטוויסט הגדול ביותר בעולם של מארבל, כימיה מטורפת בין כל הדמויות וסצינות לחימה בכוריאוגרפיה שכיף לחזור אליה כל פעם. האחים רוסו הצילו את קפטן אמריקה, נקווה שזה ימשיך ככה גם בסרט השלישי בסדרה ובסרטים הבאים של "הנוקמים". נקודות חוזק: **ספויילר (נראה לי)** באקי, באקי וסטיב, סטיב ובאקי, אנת'וני מאקי, האלמנה השחורה אלופה במולטי-טאסקינג.

1.5. "הנוקמים" – עוד סרט על התחלה, רק שהפעם הדמויות מוכרות, ונותר רק להכניס את הנותרים. פעם ראשונה שראיתי את הסרט, לא ממש הבנתי מה קורה שם, רק שלוקי זה רע וכל השאר טובים. פעם שנייה, התוודעתי יותר להוקאיי, פעם שלישית כבר הבנתי בדיוק מי נלחם ולמה. לוקי עוד פעם הצליח להתחמק ממלכודת האח הבכיין והמעצבן והיה חלק מהסצינה המצחיקה ביותר בסרט, הצגה מקסימה של חברות אמיצה (הלוואי וזה היה יותר) בין הוקאיי לאלמנה השחורה והרבה עבודת צוות של כל גיבורי העל האהובים. כיף לחזור אל הסרט הזה עם חבורת שחקנים שכזו מבויימת וכתובה ע"י ג'וס ווידון. נקודות חוזק: יש יותר מדי! טוני מציע שווארמה, ת'ור אוכל שווארמה, אלמנה שחורה/הוקאיי, סקרלט ג'והנסון/ג'רמי רנר והענק משחק עם לוקי.

(ובמקום הראשון: 

תופים בבקשה…

הסרט על הוקאיי ואלמנה שחורה שבניתי בראש!!

אין לי מושג מי המוכשר שיצר את הפוסטר הזה, אבל לא קוראים לו חן הוניג, זה בטוח

סתם נו.)

1. "שומרי הגלקסיה" – הסרט ששינה את דעתי הסקפטית לגבי היקום של מארבל, תענוג קולנועי מצחיק עד דמעות. לא הייתי מוכנה לכך שחבורה שכוללת בתוכה עץ, ראקון וכריס פראט (לו אני אשמור חסד על "אוורווד" לעולמי עד) תצליח לשכנע אותי להיכנס לעולם של מארבל ולהתעמק בו. חבורה של יצורים עם אינטרס אישי לכל אחד, מוצאים אחד בשני משפחה תוך כדי מלחמה בדרדס-פייס הענקי. זה סרט גיבורי-על טיפוסי, הטובים מנצחים את הרעים ומצילים את הגלקסיה, אבל הגיבורים אינם טיפוסים בכלל, הם קטנוניים, מלאי עצבים, לא חכמים במיוחד, אבל יודעים מה טוב ומה נעים – שבת יצורים, בדיחות תחת. נקודות חוזק: בניסיו דל טורו, וין דיזל בתפקיד חייו ומאבק שמסתכם ב"דאנס-אוף".

אולי הגיע הזמן שאתחיל לקרוא את הקומיקס…