אנטי-שביל-הבריחה (חלק ה') – אל הסיוטים

(הערת הכותבת: כוונתי הייתה לכתוב פוסט על מוזיקה ובמקום יצא לי זר מילים עטוף בסרט אקטואלי, מי שמעונין רק במוזיקה מוזמן רק להקשיב ולא לקרוא, יש פה אחלה מוזיקה.)

אפקט אודיטורי – נא ללחוץ על פליי:

פוסט זה נכתב בעקבות שני דברים –

  1. צפייה בפרק של באפי ציידת הערפדים, עונה ראשונה פרק 10 – באפי, ג'יילס, ווילו וזנדר נאבקים בעוד תופעה שמשתלטת על סאנידייל. ילד הנמצא בתרדמת מלאת סיוטים, משרה את אותם פחדים גם על שאר תושבי העיירה והדמויות נאלצות להתמודד עם הפחדים הכי גדולים שלהן. הפרק הציג כמה מהפחדים האישיים שלי: ליצנים, להיקבר בעודי חיה ופחד שאף פעם לא חלמתי עליו וזה לשכוח איך לקרוא. בבוקר קמתי לגלות הודעה בוואטסאפ בקבוצה של אנשי המשרד שלי.
  2. בהודעה נכתבו סיפורי אימה על "סכנה קיומית [לישראל] לראשונה מאז מלחמת השחרור", על מה היה קורה אילו שלושת הנערים המסכנים (איל, נפתלי וגלעד) לא היו נרצחים, אילו מבצע "צוק איתן" לא היה יוצא לדרך, וחיילי צה"ל לא היו מוצאים את המנהרות המפורסמות של חמאס. על פיגועי שנאה שהיו אמורים להתבצע דרך אותן מנהרות, על טבח המוני ביהודים במהלך ארוחת חג, ערב ראש השנה, ועוד ועוד עוד.

בעודי מנסה להדחיק את הסיפורים האלה, המוח התעורר לחשוב על אותן מנהרות אותן צה"ל תר כדי להרוס, ואז נזכרתי מהו הסיוט הגדול ביותר שלי. בסדרת חלומות שאני לא מעזה לשכוח, אני הולכת בשדה פתוח וחשוך, אני יודעת שביין להבות אש ורודה עומדת לפגוש שטן העוטה מסכה מפחידה במיוחד שאינני יודעת איך היא נראית, ולמרות שהלא-נודע מרתיע אותי, אני ממשיכה משום מה ללכת בלי להסתכל אחורה. במהלך יום העבודה יצאתי להפסקה, התיישבתי בצידי הבניין בו אני עובדת וגבר בי החשק להקשיב למנגינה למעלה. צלילי כלי המיתר משכו אותי ללבוש מדי צבא הגנה לישראל, אפוד וקסדה, ה-M16 בידיי והמפקד אומר לי שזה הזמן לעשות את מה שאימנו אותי זמן מה לעשות. כשג'ון קרוסבי סיים את מלאכתו והרצועה נגמרה, עברתי להקשיב ל-Natural Snow Buildings ואלבומם "The Night Country".

את כלי המיתר של  Vast החליפו צלילי מה שמגדירים כפולק פסיכדלי עם השפעות פוסט-רוק. צלילי אמביאנט אפלים גרמו לי להסתכל על הרחוב, לראות בחורה המנסה לתפוס נהג מונית שיסכים להעלות גם את אופניה ובו-זמנית להתחיל ללכת באותה מערה. בתוך המיתרים המונוטונים של הרצועות הראשונות הלכתי באחת המנהרות החשוכות, כשאני שומעת את צלילי צעדיי ואלה שמלפניי ומאחוריי, בידיעה שבסוף צופן לי הקץ האולטימטיבי אך אין לי לאן לברוח. אם אעיז להסתכל אחורה, אם חס וחלילה אסובב את גבי ואסתכל אל האור מאחוריי ואברח אליו, אני אעשה טעות שאולי תעלה לי באותו "מחיר" אותו אשלם אם אמשיך קדימה. את השד מהסיוט שלי מחליף מחבל מן המעשיות שאיני יודעת עד כמה נכונות הן ואין לי מושג איזו מסכה הוא יעטה עליו.

אני מפסיקה את המחשבה המבעיתה ורואה את החדר שלי מולי, מסתבר לי פתאום שדרך האלבום הזה, ששמעתי אותו גם בנסיעה חזרה לדירה, חייתי את הפחד הזה. גם בזמן צפייה בסניף חדש של קופיקס שנפתח בדיזנגוף או מחשבות על אם אני צריכה או לא צריכה חלב, חייתי בעזה פרי דמיוני. זו לא מציאות, זה שיגעון, מנה טרופה של מה שסיפורים יכולים לעשות לאנשים. כלי המיתר של האלבום הופכים אט אט לקלידים, טפטופים שמרדדים את הסיוט והופכים אותו למשחק. במקום מנהרות, אני הנסיך הפרסי ואני צריכה לעבור דרך מרתפים חשוכים כדי להציל את הנסיכה מג'פאר הרשע. קולות פעמוני הרוח גורמים לי לנסות להבין מה עובר בראשם של חיילי צה"ל, ילדים בני 18,19,20, כשהם מקבלים את הפקודה לרדת אל אותן מנהרות הטומנות בתוכן בעיקר את סופם. בתוך החנק שנושב מתחת לאדמה איך אפשר להמשיך לצעוד כשרק דבר אחד מחכה בצד השני – הלא-נודע?

למרות הקונוטציות השליליות מהאלבום הזה, אני ממשיכה להקשיב לו גם עכשיו, אחרי שהעזתי להסתכל אחורה במנהרה ולשוב לאוויר החם של תל אביב, כי אין מוזיקה כמו מוזיקה שמבינה את המצב הנפשי של אותו הרגע. הוואטסאפ והרשתות החברתיות הוכיחו לי בפעם המי יודע כמה, שמעבר להיותן משכינות ערכים של שיתוף ואיך לא – חברות, הן גם משלשלות מתחת לרגלינו בוץ טובעני של פחד ושנאה. סיפורים שורצים במשקלים קטנים של כמה קילובייטים והם שוקלים הרבה יותר כשמישהו קורא אותם ומעביר אותן לתודעה שלו. חבל לי קצת הצמד הפריזאי, שלקחתי אותם איתי לעולמה האפל של ישראל, אך הם היו לי חבר מבין היום, ועל כן יש מן התודה.

פעם שלישית שאני שומעת את האלבום, כבר הגעתי לנגיעות הפולק שחוזרות על עצמן ולאט משאירות את חותמן בלב המוזיקלי שלי, ואני לא מאמינה שהגעתי לידי מחשבות כמו אילו היום. גם בימיי כטכנאית בבסיס שייטת 13, כשמדיי ידעו את זיעת מלחמת לבנון השנייה, לא שמתי את עצמי בנעלי הלוחמים כמו היום, כמו במלחמה הזו שמורגשת הרבה יותר מבעבר. רצח שלושת הנערים ומבצע "צוק איתן" הינם מיוחדים בגלל המחלוקות הרבות הם חשפו לעיני כל – הרשתות החברתיות שאיפשרו לכל אחד להביע דעתו וגם לקבל על הראש אחר כך, הביקורות והתמיכות מאנשים בחו"ל, פיד שלם של פייסבוק שהיה כאוס של הסתכלויות על מציאות אחת שיש בה אמת אחת ויחידה והיא כאב.

בכל אזעקה ישנו זיק של טירוף שמתעורר בי, דאגה בלתי נשלטת לגורלי האישי, לגורל משפחתי וחבריי ולגורל המדינה הזו, שמתחת לחזות המאוחדת היא מתפוררת. זו כבר לא המוזיקה שמדברת אלא הפחד הזה מהלא-נודע, מהעובדה שאין לדעת מתי זה ייגמר, ואם זה ייגמר מתי יחזור להעיב על הלב?  לכל מלחמה יש קורבנות: גופות של אנשים טריים מדי, נפגעי מלחמה אשר חזו ביותר מדי ונפגעי חרדה שגם אם המלחמה לא נוגעת בהם פיזית, הם רואים אותה ומפחדים ממנה. ומה עושים כל השאר? מפזרים סיפורים על מנהרות, מזהירים מפני פיגוע, מפרסמים קליפים של התקפות משני הצדדים. איך שורדים כזה דבר?

זה לא היה פוסט בריחה, אני מודה באשמה, עמכם הסליחה.

אאחל לנו תקופות של שקט, ופחד שיחיה רק מול מסכי קולנוע ושרה מישל גלר.

בינתיים כל מה שנשאר הוא להיאחז באנשים שיש, וגם במוזיקה, מבינה ככל שתהיה.

חזק ואמץ עד כמה שאפשר,

חן

שביל הבריחה חלק ד' – אל הנסיך

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

If you could meet anyone in the world dead or alive who would it be and what would you say to them?
Benedict Cumberbatch: Hitler. I’d tell him his paintings were great and to stay off the politics and get laid.

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

tumblr_n1ewi9pogE1swssiho1_500

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

זה לא סוד גדול, אני מעריצה גדולה של בנדיקט קמברבאץ', הבחור שהתברך בבריטיות, עיניים עם כחול שלא נגמר וכריזמה שדולפת מן המסך אל העולם החיצון. אחרי צפייה אחת ב"שרלוק" נסחפתי יחד עם עוד מיליוני בנים, בנות, גברים וגברות אל תוך המסע המטורף של הבן אדם הזה לכוכבות-על. קינאתי בו רבות על מסעותיו מסביב לעולם, על העובדה שהוא אמן שזוכה להפיק את המיטב מן הכישרון שלו, על כל מה שהוא נוגע ונוגע בו. הציטוט למעלה לא בא סתם, אלא כדי להראות כמה הערכה יש לבן אדם לאמנות, כמה הערכה לטוב שיש בבני אדם ואיך הוא מנתב אותן בעזרת הומור, כשהוא לא עסוק בהתמסרות לדמות באולפן הצילומים. אתמול (19 ביולי) חגג הבחורצ'יק יומולדת, ואין תירוץ יותר טוב לכתוב על שחקן אהוב מאשר יום הולדת, ולכן אני מציגה בפניכם את הבריחה שלי להיום – דירוג התפקידים של בנדיקט קמברבאץ' (כשעדיין לא צפיתי בו משחק את סטיבן הוקינג או וינסנט ואן גוך). אני מזהירה – חלק מהסרטונים כוללים בתוכם ספוילרים, אם לא צפיתם בסרטים ובכוונתכם לעשות זאת – ראו הוזהרתם!

10. פול מרשל מ-"כפרה"

כמה גועל נמרח על מסך הקולנוע כשראיתי את בנדיקט קמברבאץ' לראשונה, כשהוא שיחק את פול מרשל, בחור מבית טוב ועשיר עם סטייה גדולה ואהבה לבנות שקטנות ממנו בכמה וכמה שנים. ב"כפרה" איאן מקיואן לא חס על דמויותיו, ובסרט קמברבאץ' לא חס על מרשל ועשה אותו מבחיל ומביך בו-זמנית. הסרט הבא שראיתי עם קמברבאץ' היה "בת בולין האחרת", שם שיחק את הביישן וחסר הניסיון, ועדיין היה לי קצת קיא בתוך הגרון. אם היו אומרים לי שאני הולכת לאהוב את השחקן הזה היום, הייתי קצת מתעוותת אחרי הצפייה ב"כפרה".

9. וויליאם פורד ב-"12 שנים של עבדות"

זכייה מוצדקת של הסרט בפרס האוסקר, לצ'יוואטל אמנפור נגנב הפרס על השחקן הראשי ע"י ההייפ שאני אישית ממש לא מבינה על מת'יו מקונוהיי (הייתי חייבת להוציא את זה), למייקל פסבנדר הגיע גם פרס, אבל זה כבר ידוע עוד מימי "רעב", והפרס הלך למורעב אחר בשם ג'ארד ליטו (דווקא לו הגיע). לבנדיקט קמברבאץ' הגיע לעשות פוטו-בומבינג ליו2 באותו הטקס ולצאת מזה עם אהדה עולמית עצומה. התפקיד שלו ב"12 שנים של עבדות" הוא תפקיד קטן, הוא זכה לרכב על סוס, להציל מדי פעם את העבד שלו, אך סטיב מקווין ראה את זה הכרחי להראות שעדיין מדובר באדם שמסתתר מאחורי המעשים הטובים שלו כשבחוץ עדיין עובדים בפרך עובדים שחורים למען המטרות הכלכליות שלו. קמברבאץ' משכנע בתור המטיף, אך הוא רק בורג קטן בסיפורו העוצמתי של סלומון נורת'ופ.

Benedict_Cumberbatch_Ford_fixed.jpg.CROP.promovar-mediumlarge

8. צ'רלי אייקן ב"אוגוסט: מחוז אוסאג'"

הלוזר האמריקאי האולטימטיבי: חסר תזוזה, גמלוני, חושף כל שבר ברגש הפצוע, רוצה לאבא ואימא, מאוהב בבת דודה, מפיל כל דבר בדרכו ונותן לאחרים לדרוך עליו בדרך. במקרה של בנדיקט קמברבאץ' אותו לוזר בשם צ'רלי אייקן הוא אוגר קטן בתוך גוב אריות בדמותן של מריל סטריפ וג'וליה רוברטס, קשה לשים לב אליו בתוך העוצמה של שתי הנשים הגדולות האלה, אך הוא מצליח להתבלט שם בקטנות שלו, מעורר אמפתיה, אבל הכי בולטת היא ההתמסרות שלו לדמות בהליכה, בעמידה הכפופה ובתזוזות חסרות הבטחון שלו.

7. ג'וליאן אסאנג' ב"הרשות החמישית"

הסרט עצמו מתיש, הסיפור משכנע בכך שהוא חותר לאובייקטיביות בלי לבחור צדדים של טובים ורעים, ובנדיקט קמברבאץ' נהיה ג'וליאן אסאנג' בדיבור, במראה ובתזוזה. התמסרות שלמה לדמות וחוסר בושה לגלם אחת שנויה במחלוקת ולהצדיק את התפיסה הזו על מי שחיפש צדק ובדרך גם רצה תהילה. חוץ מזה, זו הזדמנות נחמדה לראות את קמברבאץ' משחק לצד דניאל ברוהל המעולה.

6. דייויד ב-"Wreckers" 

אנושי, אנושי במידה הכי מוכרת שיש. דייויד מתחיל את הסיפור בתור בעל, דמות שטוחה שמציעה את כל מה שהעולם מבקש ממנה: הוא מורה, בונה בית ואב לעתיד. התפקיד ממצה את עצמו די מהר כשמגיע האח ודייויד צריך לתפקד בנוסף כאיש במשפחה מנופצת לרסיסים ע"י ילדות קשה וחייל ששב מביצות המלחמה של עירק. הסיפור מועבר מנקודת מבטה של האישה, מה שמנחיל הרבה מסתורין אל תוך הסרט, וקמברבאץ' נע בין הבעל המסור לאח הפחות מסור, תוך כדי שהוא ואישתו מציגים רגעים קטנים של אנושיות שברירית.

5. קאהן ב"סטאר טרק: האויב בתוכנו"

הסרט שבו קמברבאץ' לוקח את כולם ומסובב על האצבע הארוכה שלו, חוץ מאת סיימון פג כי אני לא מרשה. סרט אקשן מדע בדיוני מקבל אליו את הטרוריסט השייקספירי בדמותו של קמברבאץ'. קאהן לא היה כזה מפחיד אילולא קמברבאץ' היה מוסיף לו תיאטרליות, דיבור שמתפרס על כל הפנים, רגשות שמתפרצות דרך כל הגוף וכריזמה שתגמור כל אחד שיעמוד בדרכו. בתוך ה"אנטרפרייז" הצוות הוא חביב, אך האויב מפזר את האפלה בעיניים קודרות ומעלה כל סצינה כמה רמות למעלה. קמברבאץ' הביא רשע חסר רחמים למסכי הקולנוע, עם סיפור רקע שמלמד מה מביא אדם להיות כזה, ובכך גורם לצופה להתחבר אליו.

4.פטריק ווטס ב-"Starter for 10"

הסרט שהתחיל קריירות של שחקנים בריטים רבים: ג'יימס מקאבוי, אליס איב, רבקה הול, דומיניק קופר ובנדיקט קמברבאץ'. האדון התהדר בשיער ג'ינג'י ותחפושת החננה הידוע לכולנו – עם השיער משוך אחורה ויהירות מוגגזמת שאי אפשר שלא לצחוק עליה. בסרט הזה קמברבאץ' סיפק את הרגעים הכי משעשעים עם הדיבור המתנשא, ההתנהגות הגיקית וחוסר ביטחון שתמיד בא בסופו של דבר כשהוא נמצא תחת אורות האולפן ונאלץ להתמודד עם התחרות אליה הוא התאמץ כל כך להגיע. תודות לתפקיד הזה גיליתי סרט קולג' מתוק ושונה מהרגיל בלי רעים וטובים, רק שאיפות, פנטזיות וסטריאוטיפים שלא מתביישים להסביר את עצמם.

3. סמאוג ב"ההוביט: מפלתו של סמאוג"

יש לי אהדה מאוד גדולה לדרקונים, מגיל קטן אחי הגדול הנחיל בי מודעות ליופי של עולם הפנטזיה, ואני תמיד חיפשתי את סיפורי היצורים משלחי האש וההרס. פיטר ג'קסון וצוות האפקטים שלו יצרו את הדרקון היפה ביותר, והדיבוב שלו הפך אותו לדרקון המושלם שראיתי עד היום (סליחה ג'ון הארט והדרקון מ"מרלין"). קמברבאץ' לא נמצא בסצינה בשר ודם, אך הוא מורגש בכל אות שיוצאת לדרקון מן הפה. הקול העמוק הוא כמו אש שמתלבה מבפנים ויוצאת החוצה בכזו עוצמה שקשה שלא להתלהב. סמאוג נהיה רק ענק יותר ויותר ככל שהוא מדבר, והכל בזכות קולו האדיר של קמברבאץ'. מה גם שזו הייתה הזדמנות נוספת מצוינת לצפות בקמברבאץ' משתף פעולה עם מרטין פרימן, ולקבל סצינות משותפות שלהם גם מחוץ לדירה ברחוב בייקר. יש לי חולשה לא נורמלית לשניים האלה כשהם ביחד.

2. ג'יימס ב"Third Star"

מי אמר שאובססיות זה לא טוב? בזכות אהדתי לקמברבאץ' גיליתי את "Third Star" שהיום מכהן ברשימה הארוכה-קצרה של הסרטים האהובים עליי. אפשר לקרוא לזה "אני והחבר'ה" לגילאי 20 מאוחרים ו-30, ארבעה סיפורים שמתחברים יחדיו בתוך מסע לאחד המקומות היפים ביותר שראיתי על המסך – מפרץ ברפונדל בוויילס. קמברבאץ' משחק את ג'יימס, חולה סרטן שמבקש לצאת עם חבריו לטיול אחרון לפני שהוא נסוג ונותן למחלה לעשות בו כרצונה. במהלך הסרט מתגלים פרטים קטנים על כל אחת מהדמויות ואפשר ללמוד דבר או שניים ממשפטי חוכמה שיוצאים לחלקם מהפה. בנוף היפהפה של האי הבריטי הסיפור מתאר את החברות האמיצה ביותר שראיתי על המסך. תכינו את הממחטות ואת האופטימיות שהשארתם בצד. קמברבאץ' במיטבו הרגיש.

maxresdefault

1. שרלוק הולמס ב"שרלוק"

כאילו שהייתה יכולה להיות אפשרות אחרת במקום הזה. בנדיקט קמברבאץ' היה הבחירה היחידה של סטיבן מופאט ומארק גאטיס לתפקיד שרלוק הולמס, ותודה להם על כך. הם בחנו ווטסונים רבים וזיהו את הפוטנציאל העצום של הכימיה בין מרטין פרימן לכוכב הראשי, ואחת התודות העצומות שלי על כך. שני גיבורי המשחק הגדולים בכל בריטניה (אם לא בכל העולם) יחד עם הכתיבה השנונה של מופאט וגאטיס יצרו ביחד עולם משעשע ומסקרן שמבוסס על סדרת ספרי הבילוש המפורסמת ביותר. קמברבאץ' הציג לנו שרלוק הולמס אנטיפתי אך מעורר אמפתיה, מחוצף אך מושך אליו, מתנשא אך מעורר השראה להגיע לרמת ידע שכזו. בהיותו שחקן שמתמסר בכל הגוף, שרלוק קיבל מקמברבאץ' את התנועתיות הילדית, מבטים שנעים מהסוציפתיות של הדמות לרגישות של הדמויות אותן הוא משחק. שרלוק של קמברבאץ' עובר תהליך של התבגרות תוך כדי משחק פינג פונג שנון ומקסים עם ווטסון שלו. אני לא רוצה ולו פעם אחת לדמיין את הסדרה הזו ללא הסופר-זוג הזה, שני כוחות-על שביחד הם יישות אמנותית שאי אפשר עליה. כולי תקווה ששניהם סוף סוף יקבלו את הכבוד המגיע להם גם בטקס פרסי האמי השנה.

ראו זאת בתור המלצות של עשרה סרטים שאולי עוד לא ראיתם וכדאי להכיר, אני מאחלת לכולם שבוע טוב, שקט, ונטול קורבנות למטרות שאינן מועילות לאף צד.

חן.

שביל הבריחה חלק ג' – אל היוצר הרומנטי

החלק השלישי הוא סוג של יומן ובתוכו המוזיקה שמלווה ומייפה גם את הזמנים המכוערים, יוצרים שכותבים את האהבה שאני אוהבת, כמו שהווקמן פעם שרו:

 יום שישי – 11.7.14

אני בחיפה בבית ההורים, הלילה אני נשבעת לעצמי שאישן כמו בן אדם. בשלוש וחצי בבוקר קול אזעקה מוכר מעיר אותי, אימא לא רוצה לרדת למקלט, היא מעדיפה להישאר בחדר פנימי. אבא רץ לסלון עם חלונות פתוחים לארבעת כיווני האוויר, הוא רוצה לראות מה אומרים בטלוויזיה. אימא שלי עטופה בסדין, פותחת את ידה ומזמינה ואתי פנימה. הסדין הופך לגלימה ואני מתעטפת ומחובקת יחד איתה ואנחנו מחכות לקול הבומים שמתלווים לאזעקות. שום דבר לא קורה, אבא לא הצליח להדליק משום מה את הטלוויזיה אז הוא חוזר לישון. אימא ואני נשארות בסלון ונזכרות באירועים של מלחמת לבנון השנייה, צוחקות על חוויה מיוחדת במינה שבה לא ירדנו למקלט אלא פשוט נשארנו להתפקע מצחוק על הרצפה. אנחנו נרדמות בסלון המשקיף לים ובריזה נעימה משקיטה את הנפש ונותנת לה לנוח. בשבע בבוקר אימא מעירה אותי כי היא יודעת שהרדיו מהמטבח יעיר אותי ממילא ומזמינה אותי לחזור לחדר שלי ולהמשיך לישון. אני עושה את זה ומתעוררת בעשר וחצי.

בשכונה של הוריי בחיפה רוב הזמן שקט, הבריזה של הים משקיטה לא רק בלילה אלא גם ביום, הילדים משחקים ברחובות ורק שכנים עצבניים שלא מתביישים להרים קולם על כל הרחוב  מעכירים לפעמים את האווירה. בבוקר יום שישי האוויר לא זז, ברחתי לפה בגלל שרציתי את האוויר שלא זז ובמקום הגיע שלוש וחצי בבוקר והעיר אותי להיות לחוצה יותר לגבי המצב. בעשר וחצי בבוקר ההורים שלי לא בבית ואני נשארת לעשות בו כרצוני, אז אני הולכת למחשב לעשות את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב – לשמוע מוזיקה. אני מסתכלת על רשימת השירים באייטונז שלא ערכתי מאז שעזבתי לפני שנתיים ומגלה שירים שכבר מזמן שכחתי. נוסטלגיה תוקפת אותי ולא מרגישה לי מתאים כשהכל סטטי מסביבי. במקום השירים היחסית ישנים, אני שמה לי את החדש של דייויד גריי, "Mutineers".

השיר הראשון, "Back in the World", שולח יד נעלמת אל סנטרי ומוביל אותי להסתכל עלdavid-gray-mutineers השמיים. דייויד גריי שר על אופטימיות מנצחת ואני מרשה לעצמי להאמין לו בעודי מתלהבת מהכחול שמתפרס לי מול העיניים. האלבום ממשיך לו ברקע ואני נרגעת, גריי הרי תמיד היה לי מקלט לנפש. הפסנתר של "Beautiful Agony" וקולו של הזמר משתלבים ויוצרים שיר של בית, פזמון, בית, פזמון, מעבר, דרך מוכרת מלווה במלודיה נוגעת ואני מתרגשת לשמוע אותה, כאילו זו הייתה הפעם הראשונה שבה שמעתי אותה. "Snow in Vegas" מזכיר לי את האהבה בה אני מאוהבת, רגעים קטנים של אושר זוגי ו-"Cake and eat it" קצת לא קשור אך נסלח. מ-"Birds of the High Arctic" עד ל-"Gulls" אני גולה שמתגלגלת בין המרגש למרגיע, והדמעות מתגלגלות כשאני מבינה שלא באהבה אני מאוהבת, אלא במלודיה מיוחדת שרק קול של גריי יכול לעשות אותה מיוחדת במינה. גם בפעמים הקודמות ידעתי את זה וסוף סוף אני יכולה לכתוב את זה – דייויד גריי הוציא אלבום עשירי יפהפה, הקיטש יוצא לו בכוונה אבל נסלח ברגע שמקשיבים לנגיעות המוזיקה הנוגות ונותנים לציניות הקרה לנוח בצד. אחרי שהקשבתי לאלבום הלכתי לאותו סלון פתוח והרשיתי לעצמי לנוח על הספה יום שלם, העולם היה יפה.

 

יום ראשון – 13.7.14

העולם היפה נמחק על ידי מתקפות טילים בארץ, החדשות לא מפסיקות לדבר דרך חלונות של בתים ואחרי שלא הסכמתי לרדת בתחנת הרכבת בשבת בערב, אני חייבת להתמודד עם השדים האלה פעם נוספת היום. בתחנת הרכבת של חוף הכרמל הצל מחוויר והשמש מסנוורת, ואני מתנדנדת ביניהם ומשכנעת עצמי שיהיה בסדר. המתח מצטבר כאשר חברות טובות כותבות לי על אזעקה שנשמעה בתל-אביב ותוך כדי הליכה לחוצה בין קצה אחד של התחנה לשני, אני מנסה לנשום. הרכבת מאחרת בכמה דקות, וכשהיא מגיעה היא ריקה לתפארת מקומות הישיבה ואני מרשה לעצמי לתפוס גם את המושב שלידי ולשים עליו את תיקיי. המסע דרומה מתחיל ואני נזכרת באימא שמציעה לי לשים מוזיקה מרגיעה ברכבת ולתת לה להשקיט קצת את הלחץ שלי.

אני שמה את האלבום הראשון של קיטון הנסון, הוא שואל אותי אם מישהו יודע מי אני, אם הוא0wust צוחק כדי להבין מה יש לו, אם הוא יודע לא לדבר על אבא שלי והאם הוא יודע מתי אני עצובה. אני מסתכלת על הבחור שיושב מולי, שביחד עם כל היושבים סביבי הקימו קומונה וירטואלית של בהייה בסמארטפונים. אני מביטה החוצה ונותנת לקיטון להבין אותי תוך כדי שהוא מפשיט עצמו בעזרת מילים שמקלפות אותו עד לבסיס הכי רגיש. אחרי כמה שירים הלב מתחיל להראות סימנים של חרדה ואני מעבירה כמה רצועות קדימה ומגיע לאלבום האינסטרומנטלי של היוצר בשם "Romantic Works". זהו אלבום אותו יצר הנסון בלי לקרוא תווים או לכתוב אותם, הוא כתב אותם תוך כדי שהוא שומע את המנגינות בראש ויצר עמן יצירות אינסטרומנטליות שהוא העיד עליהן כי הן מתאימות לחדרים קטנים בשעות הקטנות של הלילה. אני מסתכלת החוצה ורואה את ישראל על רקע מה שהנסון מנסה לצייר לי בתוך האוזניים ואני נרגעת. כשמגיע "Healah dancing" אני מפתחת קנאה ירוקה באותה רקדנית ומדמיינת איך הנסון כותב מנגינה עליי, מפנטזת על יופי שאין לי, רגלי לא נמתחת לאורכים מיוחדים ותנועות ידיי אינן רכות כמו כלי המיתר הנשמעים ביצירה. אני חוזרת להסתכל על הנוף הישראלי ונרגעת.

אני מגיעה לתחנת הרכבת בתל אביב והאוטובוס מגיע בדיוק בזמן לקחת אותי חזרה לדירה. אני מסתכלת על האנשים והם נראים לי מתוחים כמוני, אחד שעומד לידי פתאום מוריד את האוזניות ואני מתכווצת מפחד להוריד גם את שלי ולשמוע צליל אזעקה, אך זהו צליל הדלת מאחוריי שנפתחה ולא נסגרה כראוי ורק בתחנה הבאה יוכל הנהג להפסיק אותו. רבע שעה של לחץ הגורם לזמן לרחף בממד סטטי ובסופו אני מגיעה לדירה ושומעת את הרצועה האחרונה באלבום. אם במילים הוא מתקלף והכאב יפה לו, בכלים קיטון הנסון פורח והלחץ שמאיים להתפוצץ מקבל ליטופים אינסטרומנטליים. מצאתי לי חבר לעת צרה גם באלבום השלישי.

  

יום שלישי – 15.7.14

המתח מיום ראשון התפוגג, אבל עדיין אין לדעת איזה צליל יתפוס אותי בדרך לעבודה. בבוקר קומץ של אנשים מסתובבים ברחובות תל אביב, ואני מנסה לסמוך עליהם לסמן לי בתנועות גופם אם קורה דבר חשוד. אין לי דרך אחרת להעביר את המתח של השקט חוץ מלהקשיב למוזיקה ואני בוחרת הפעם לשמוע את החדש של Low Roar. היוצר האמריקאי שעבר לאיסלנד ומאז מצא את מה שתמיד רצה בתוך עצמו והוציא אותו לאולפן הוציא את אלבומו החדש לפני כמה ימים וניסיתי למצוא זמן נכון להקשיב לו. באלבום הראשון התאהבתי ממבט ראשון (אפילו כתבתי עליו קצת פה) לשני, הנושא את השם "0" לוקח לי זמן אך זו התאהבות בהתהוות.

צלילי סיגור רוס לייט מלווים את קולו של היוצר, ואותו אפקט נוצר כשבין האוטובוסים העוצריםxgYNhAB לתחנה אני מחפשת את הירוק של איסלנד ומוצאת אותו בין קלידים, גיטרות צורמות וקול עדין ששר על יותר מאהבה – על חברות. בין אם זה אקורדים או תווים שחוזרים על עצמם, ההתחלה של השיר לא תהיה כמו סופו, ואין לדעת למה לצפות. אני יושבת על האוטובוס החצי-ריק, ורואה בחורה המסתכלת אחורה. אני מורידה את האוזניות לבדוק האם האזעקה באה לתפוס אותי, ושמחה לגלות שלא, זו שהסתכלה אחורה פשוט רצתה לעבור מקום. כשעוברים ליד הים הסוער, אני רואה אנשים רצים ממנו ולעברו ותוהה אם גם הפעם אם יש סיבה להילחץ, אבל סביבי כולם ישובים רגועים ומבעד לאוזניות עם Low Roar כולם יותר יפים. אני מגיעה למשרד והכל שקט, חצי מהצוות עדיין לא הגיע. אני פותחת מסמך וורד וכותבת, שמחה שיש לי חבר מרגיע לחזור איתו הביתה ולקוות שלא יתפוס אותנו צלילו הצורם של הטיל. בתל אביב פועלת עליי יותר הלוחמה הפסיכולוגית ואני מפחדת לתאר לעצמי איך זה דרומה מכאן, ומקווה שהסבל הזה ייגמר להם יותר מהר.

שייגמר כבר. בבקשה.

חן

שביל הבריחה חלק ב' – אל הזומבים

Simon: Since the day I could think, I’d had the idea in my head, this piercing notion that life was completely meaningless. Me and everyone else were just treading water until our bodies gave out and we sank back into the darkness. When you feel like that 24/7 you might as well get fucked up beyond relief, because you don’t believe in anything in the first place.

Kieran: Do you still feel this way?

Simon: No. Not anymore.

(From "In The Flesh")

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

In_The_Flesh_63009

אני צופה אדוקה של "The Walking Dead", אולי לא מהסיבות שהרוב צופים בה -המשחק הבינוני מינוס קורע אותי מצחוק ולמרות שיש פרקים בהם העלילה לא זזה עדיין מבדר לראות אנשים יפים מנסים לשרוד עולם שבו הסכנה אורבת בכל מקום. מעל הכל, נחמד לראות שבתוך אותה סכנה הדמויות עדיין מחפשות מקום של שפיות אחד בשני, בקשרים שנוצרים שם או בידיים השריריות של דריל דיקסון.

ככה זה תמיד, ככה לימדה אותנו המציאות – לא משנה כמה תבנית החיים מסובבת אותנו, עדיין יש את האנשים שמחזיקים אותנו, התחביבים שנותנים משמעות, התרבות, מטרות כמו זו של סיימון מ-"In The Flesh" שמצא אותה לעצמו לאחר שהפך לזומבי. רגע, מה זה "In the Flesh"? זו תוכנית הטלוויזיה שלקחה את הממד הפוסט-אפוקליפטי של הזומבים והוסיפה לו רובד נוסף. סדרת הטלוויזיה הבריטית ממוקמת בעיירה בשם רוארטון (באנגלית בריטית לא מבטאים את הר' השנייה), לשם חוזר קירן ווקר ממכון לשיקום אלה הסובלים מ"תסמונת מתים בחלקם". ווקר היה מאלה שקמו לתחייה ולאחר התמודדות לא קלה של האנושות עם הזומבים, הם גילו דרך רפואית שבה אפשר להחזיר את הזומבים לקדמותם, למה שהם היו לפני עליית המתים.

הסדרה מתחילה כשהיא מתמקדת בקירן (לוק ניוברי, או איך שאני אוהבת לקרוא לו: הגירסה היפה של ברדפורד קוקס מדירהאנטר), שחוזר לעיירה ומשפחה שהוא הכיר פעם בצורה אחת והשתנתה לגמרי אחרי תחיית המתים. העיירה עכשיו נשלטת ביד קשה של הכנסייה, תחת נבואות איבה שיוצאות מפיו של הכומר ומזהירות כי כל מי שהיה זומבי תמיד יהיה בגדר סכנה לאנושות. אחותו הקטן של קירן, ג'ם, היא מתנדבת ב"צבא ההתנדבות האנושית", חבורה של אנשים אשר מינו עצמם לשמור על שלום העיירה ולהרוג במידת הצורך "רקבנים" (כינוי לזומבים) אוכלי מוח. קירן חוזר לחיות עם הורים שלא יודעים איך להתמודד עם הסיטואציה, אחות ואנשי עיירה שמעדיפים שלא היה חוזר וסיפורים שעוד רדפו אותו לפני שמת.

לאורך הסדרה, הכוללת תשעה פרקים (שלושה בעונה הראשונה, ששה בעונה השנייה, כל אחד שעה), מוצגים סיפורים שונים על התמודדות עם נושאים רבים: דתיות פונדמנטליסטית, משטרים מדכאים, התאבדות, פחד מהשונה ושנאה לאחר. רגע, אל תגלגלו את העיניים כל כך מהר, אחרי הכל ברחתי לעולם הזה וחזרתי עם מלא אהבה בידיים. מעל ראשיהם של תושבי רוארטון השמיים מלאים עננים שחורים, קר לאנשים ולזומבים לשעבר מנוכר, אבל לכל דמות יש את הסיפור שלה שיכול לחמם את הלב ולתת תקווה. את האור קירן וחבריו מוצאים בתמיכה של האחרים ובעיקר באהבה. זו לא סדרה שקל לראות, אבל יש בה גם משהו מאוד מנחם מסצנה קשה אחת לאחרת ומוצאים אור בסיפורים הקטנים ובמערכות היחסים שנוצרות שם.

נשביתי בקסמה של הסדרה בעיקר בגלל קירן ווקר, דמות ראשית שנטיותיה המיניות מטופלות כפי שהן צריכות לדעתי – בלי תשומת לב רבה מדי על אהדתו לגברים, אלא התמקדות בכמה אהבה דומה ביופייה אצל כל המינים, בעולם שמקבל את הבן אדם כפי שהוא ולא מגדירים הומוסקסואליות או כל "שונות" חברתית אחת או אחרת כ"אחרות" (עכשיו שרק "זומבי" נחשב "אחר"). אני התאהבתי כמעט בכל דמות בעיירה – בהורים המבדרים של קירן, באיימי דייר החברה הכי טובה, בפיליפ ומערכת היחסים שלו עם אימא שלו והטוסטר, ובריק וסיימון שאת תפקידיהם במערכה אשאיר לכם לגלות.

הסיבה שנכנסתי לסדרה היא השימוש הבלתי פוסק שלה בשירים של קיטון הנסון, אחד מהכוכבים של הבלוג הזה מהצד שלי. למרות שלא כתב שיר אחד בכוונה לפסקול הסדרה, פריטות הגיטרה החשמלית העגמומיות שלו מתאימות שתי טיפות מים לסצינות. המוזיקה והמילים של הנסון מהווים דמות נוספת שפורסת את עולמם הפנימי של האחרות בעזרת קולו השברירי של הזמר. כבר זמן מה שהבחור מהווה לי השראה, ואני לא אפסיק לציין את התרומה שלו לעולם המוזיקה, עד כמה שהוא עצוב.

כולי תקווה שרשת ביביסי הבריטית יודעת מה טוב באמת בטלוויזיה ותחדש את הסדרה לעונה שלישית, ולא תעשה לנו תרגיל מסריח כמו עם "השעה" המופתית, ונוכל לזכות ביחד בעוד מעלילותיה של העיירה הקטנה ולדעת קצת נחת מבעד לכיפת הברזל שיכולה להגן פיזית אך לא נפשית. תמיד טוב שיש סדרות שמזכירות מה יכול להקפיץ את הלב ולהחיות אותו – וזה המגע האנושי. תמשיכו להיות חזקים, ותהיו טובים אחד לשני, לא הכל רע בעולם הזה – גם אם ניל יאנג לא יהיה פה ביום חמישי להופיע. אוף. הלכתי לשמוע דייויד גריי (רמז לבאות).

את העונה הראשונה אפשר לראות ב"ויאודי" של הוט – חפשו את "בבשר החי" בתפריט, את השנייה כרגע יש אפשרות רק להוריד.

תהנו,

חן.

שביל הבריחה חלק א' – אל עצמי

ארץ ישראל יפה, ארץ ישראל פורחת, אבל אף אחד לא ידבר על זה בחדשות. השפה העברית למדה בתקופה האחרונה חזרות כוזבות של מילים כמו "קיצוני", "רצח" ו-"שנאה". הרשתות החברתיות הדביקו קורבנות רגישים אל תוך קורי עכביש פוליטיים שכולם היו ביקורת, בלבול ואנדרלמוסיה. הפייסבוק מילא עצמו בכתבי שחורות, אנשים שדגלו בשלום גם הם דבקו בצד הרע של כל ידיעה, ולא הבנתי למה לא מנסים להציג צדדים יפים שיש לעולם להציע. כדרכי בקודש גם אני נשאבתי אל תוך החור השחור הזה ואפילו שקלתי לפרסם את דעותיי בפוסטים בפייסלנד, אבל הפוליטיקה כל כך מכוערת (במיוחד פה בארץ) שחשתי צורך עז מתמיד לברוח הרחק למקומות יפים: התנתקתי מהפייסבוק לכמה ימים, שקעתי בכתיבה בכל מיני ז'אנרים והמראתי בכדי לראות סצינות אופטימיות יותר, אותן מצאתי לצערי רק בסדרות זרות. חלק ממה שיצא מהתקופה הזו היא סדרת הפוסטים הבאה שתכלול בתוכה מוזיקה וטלוויזיה, דברים שמילאו אותי באהבה והרבה רצון לכתוב עליה.

החלק הראשון יוקדש לבריחה שלי לעצמי ושני אלבומים שהעבירו אותי את התהליך הזה.

Angel Olsen – Burn your fire for no Witness

"angel-olsen-burn-your-fre-for-no-witness-album-artwork-534x0לצעוק את הרגש עד שלא נשאר כלום", זו שורה שאני כל כך מאוכזבת שאני לא חשבתי עליה לפני גברת איינג'ל אולסן. זה הרי מה שאני מנסה לעשות כל פעם שאני כותבת, בלי לחשוב אם אני מצליחה להעביר את הרגש, פשוט לצעוק, לזעוק, לפתוח את הפה כל כך חזק שיהיה אפשר לראות את הלב חשוף ליד הריאות האפורות מעייפות.
אולסן, שזה אלבומה הרביעי במספר, למדה את חוקות האינדי מאדם בשם וויל אולדהאם, שהרבה מכירים בתוך בוני פרינס בילי. היא שרה איתו בהופעות והקליטה איתו אלבומים, אך לא מזמן החלה למצוא את דרכה ליצור לבד. ו"לבד" היא מילת המפתח כי זה מה שמשך אותי לאלבום הזה.
אולסן, זמרת פולק-קאנטרי שבקולה מזכירה זמרות פופ נוגה של שנות ה-50, הוציאה אלבום שמשלב את כל מה שהיא הראתה עד עכשיו עם קמצוצים של פאנק ולהקה שמוסיפה עוד רבדים של סאונד, ובכך הופכים את האלבום ככולו למעניין מוסיקלית. במילותיה היא מספרת על מערכות יחסים שנשברו, על אמון מעורער, על האכזבה מאנשים שפעם היו מקשיבים והיום רק רואים את עצמם. אבל איינג'ל אולסן לא רואה סיבה להתבייש בבדידות שלה, היא תיתן כיף לכל מי שיסכים איתה שלבד זה להיתקע וזה לאו דווקא חוויה שלילית. היא דורשת את מקומה בין אנשי האור, היא מבקשת להדליק מדורות גם בזמנים עגומים ולפתוח את החלון כדי לתת לאור ללבות את האש שיש בפנים ואצל אנשים מסויימים יכולה לצאת כשהם לבד.
האמנית כתבה שירים שבהם "את\ה\אתן\ם" יכולים להיות דמויות מתוך סיפורה של הדוברת, אך מצד שני היא גם מדברת אל המאזין והופכת למן חברה לרגע, המלווה את האוזן לסדנת אנטי-רחמים-עצמיים ומזמינה אנשים להסתכל פנימה ולהרגיש בנוח עם מה שיש שם. השיר "Lights Out" מתחיל עם טרגדיה אך מסתיים בסופה של הנפילה, כשיש המשכיות של ריצה. "Dance Slow Decades" מדגישה את ההכרחיות בעשייה כלשהי בלי סיבה אמיתית חוץ מלהיות עצמך, ו-"Windows" הוא שיר המלחמה הגדול ביותר באלה המסרבים לקום מכסאם ולהצהיר שיש אור שאף פעם לא נכבה – הוא גם אחד השירים הכי יפים שיצאו השנה.
אולסן ניחנה בקול מקסים והיא משתמשת בו בלי לפחד לצאת משוגעת, היא מרימה אותו כשהיא כועסת, עולה לאוקטבות רגישות כדי להראות שבריריות וברגעי פאנק היא נשמעת אף אדישה ובאלבום הזה היא לא פספסה אצלי ולא פעם אחת. יותר מכל, איינג'ל אולסן היא נגישה באלבום הזה, ועם המילים היפות שלה היא סוף סוף יוצאת החוצה וחוגגת את מה שאף אחד לא העז בדרך כלל – את הלבד.

Sharon Van Etten – Are we There

Sharon-Van-Etten-Are-We-Thereהו שרון, שרון. סדנת ההתפרצויות שהיא העבירה אותי עם האלבום הזה עדיין מפתיע אותי מאחר ועד האלבום הזה, לא ממש הבנתי מה פשר ההתלהבות הרבה סביבה. בעברי ובהווה חטאתי בחוסר חיבור לחומרים נשיים, היו כמה יוצאות דופן כמו פטי סמית' האלילה ופיג'יי הארווי ממשיכתה, אבל משהו משך אותי בכל זאת לנסות ולהקשיב לחדש של שרון ואן אטן. הביקורות היללו אותה, במיוחד אחת באתר מוסיקה נטו שטעמנו פעמים רבות חופף מאוד. לקחתי את האלבום איתי לים והשיר השני, “Taking Chances” עשה לי שליכטות בלב. הריפים הצורבים של הגיטרה גרמו לי לעמוד במקום כאילו הייתה זו צפירה שתפסה אותי באמצע דרכי ולא הזזתי שריר. לאחר מכן הגיע "Your Love is Killing Me" שכבר ליווה אותי לחתום על כתב ויתור – איני עוד אותה חן שהייתה לפני שהתחלתי להקשיב לאלבום הזה.
שרון ואן אטן גילתה לי כי פגיעות ושבריריות, תכונות שמקשרים ברוב המקרים לנשים, הם מהכלים היפים איתם אפשר לכתוב מוזיקה, איכויות שמצאתי אצל גברים אך אצל הנשים הבד יותר רך. באלבום הזה היא כתבה על אותם רגעים של בין-לבין, עם בן זוג אך בלעדיו בסצינה, כשהמחשבות שלה רודפות אותה לגבי סיטואציות מסוימות ורגשות שמתפרצים ממנה כשהיא חושבת מהמקום המחולק לרסיסים קטנים של זכוכית. קולה לא חס על המאזינה והיא נקלעת לתוך מערבולת האוקטבות שלה, קול שרוטט כשאינו יכול לשאת כבר את המקומות הנמוכים ביותר, ומנחם כשהוא עולה מעלה ושר "Maybe something will change". היא נוגעת ופוגעת כשיש מגוון צלילי גיטרות מסביבה, אך ההשפעה לא פגה גם כשהיא לבד עם הפסנתר בשיר כמו “I know”, האהבה סובלת מדו-קוטביות ומספיק רק עוד קול כמו של ואן-אטן כדי להשלים את המחלה ולהמחיש את הכאב שלה. השיא בשבילי הוא "Break Me" שאיכשהו נכתב בקצב ומילים שכולם אני, משיטים אותי פנימה כשאני מכניסה גם אורחים אחרים לתוך הקרעים, כשהסירנות רחוקות ואני בטוחה לבד, מרשה לעצמי להיות מושפעת מרחוק, ובסופו של דבר כותבת.
לא חוויתי את כל מצבי הצבירה שואן-אטן כתבה באלבום ובכל זאת התחברתי לכל שיר ושיר, כאילו אני עברתי את אותן תהפוכות ושברים, ממש נגעתי בחיים שלא הכרתי. בין השורות מצאתי כמה שנוגעות ליחסים שלי עם אחרים, לאו דווקא רומנטיים, ומצאתי לי תשובות לכל מיני שאלות, ואיך לא, כדרכה של אמנות מצאתי גם חידות חדשות לפתור. החיבור המושלם שלי לאלבום הזה רק הבהיר לי שיש עוד למה לצפות מהמוזיקה, ההווה תמיד יהיה דל יותר מן העבר המצטבר, אבל יש צלילים שעדיין לא חוברו, ורידים שעדיין לא זרם בהם דם מתרגש, ויש עוד הרבה לאן לנסוע עם המוח. ואן-אטן היא אחת ההשראות הגדולות שלי השנה, וככזו נשמר לה מקום מאוד מיוחד אצלי. מקווה שבתוך החוויה האישית שלי, הצלחתי גם איכשהו להכניס אותה לתודעה שלכם

.

 

ואם כבר אל עצמי, אז למה לא להתלהב קצת מהעובדה שאינטרפול סוף סוף הוציאו סינגל אולפני ליוטיוביה? השלישייה הניו יורקית חוזרת עם סינגל שכולו, איך לא, אינטרפול – ריף גיטרה שמוביל את השיר לאורכו, כל תו הוא עולם ומלואו. אחר כך בא הסולן, מכניס אקורדים מילוליים עם איכויות שעליהן כל הזכויות שמורות לו והרוק חזר לעיר. פול בנקס, דניאל קסלר וסם פוגרינו, אבירי העונות ומצבי הצבירה שלי, חזרתכם מבורכת כמו תמיד. מתי כבר ספטמבר?