כל הסדקים הנכונים – אלבומי השנה שלי לשנת 2017

זו הייתה שנה עמוסה במיוחד – בהפתעות טובות, באכזבות, באמנים חדשים שפרצו ובאמנים אהובים שהמשיכו בעשייה יפה ונעימה לאוזן (והיו הרבה מהם השנה! יאי!). אני מכתירה בזאת את שנת 2017 לשנה חזקה והרבה יותר מגוונת, למרות שאני לא יודעת כמה יראו את זה ברשימה שלי. השנה ניסיתי להקשיב לכמה שיותר ז'אנרים בעולם המערבי, ביקשתי הכוונה מכמה חברים, הסתכלתי קצת מעבר לאמנים המוכרים, אפילו התחלתי להיכנס קצת להיפ הופ שאינו גורילאז(!) וזו התוצאה הסופית שעכשיו כשאני קוראת אותה מסודרת ואדוקה, נראה שהיא דורשת ממני הקשבה יותר סקרנית בשנת 2018.

הייתה לי רשימה של 42 אלבומים שצמצמתי ל-30 כי ידעתי שבשלב מסוים אאבד את הסבלנות לכתוב על כל אלבום ואלבום, משימה שדווקא התלהבתי ממנה כי זה היה ממש מאתגר, אז הנה הם – 30 האלבומים הטובים ביותר שהפכו את השנה הזו לנסבלת –

מקום 30 – Black Lips – Satan’s Graffiti or God’s Art?

גאראג'-בלוז-פסיכדלי לפנים. לפעמים זה כל מה שצריך… מסתבר. כל שיר באלבום הזה שונה מקודמו, וביחד יצרו הבלאק ליפס צליל שכולו כאוס מתוק שגורם לג'וקרית הפנימית לחייך. 

מקום 29 – Shannon Lay – Living Water

אלבום שאני מכירה בזכות יכולות היח"צ של קווין מורבי, שלקח את ליי תחת חסותו בלייבל החדש שהוא הקים בשם Mare (לייבל-בת של חברת ההקלטות Woodsist ששייכת ללהקת האם שלו Woods). אוהבי הפולק האקוסטי, ניקו ו-ושתי בניאן יוכלו למצוא נחמה נהדרת בקולה של שאנון ליי, שכל שיר באלבום שלה טומן בתוכו יופי מלודי ומילולי מיוחד. אחד האלבומים שלא נתתי להם מספיק הקשבות השנה, אבל בכל הקשבה הותיר בי רושם עמוק במיוחד שזו התחלה של עוד סיפור אהבה.

מקום 28 – Charlie Parr- Dog

ישנו בלוז שעדיין זורם בנהר המיסיסיפי, מתנחל על היבשת האמריקאית דרך סיפורי נוודים ונשמר דרך פריטות מתמשכות ומכשפות של גיטרות. צ'רלי פר תיכף מגיע לארץ, ושווה לנסות ולגלות את עולמו העשיר כדי לא לפספס הזדמנות לשמוע בלוז לבן ומסקרן בלייב.

 

מקום 27 – Doug Tuttle – Peace Potato

אלבום שהוקלט באולפן ההקלטות הממוקם בחדר השינה של דאג טאטל ויוצא עם המוזיקה שלו הרבה מעבר לתקרות והקירות הסוגרים מסביבו. באלבומו השלישי טאטל ממשיך לחזור כמה עשורים אחורה אל וודסטוק, אל גיטרות זורמות טום-פטי-סטייל, בשירים שאורכם הקצר שומר על היופי שיהיה קצוב ועל כן יותר מוערך.

מקום 26 – Lea Porcelain – Hymns to the night

אלבום הבכורה של הצמד הגרמני שמפגיש את האופל של שנות ה-80 עם איכויות ההקלטה של שנות ה-2000. לא קשה לשמוע את ההשפעות של הקיור, ג'וי דיוויז'ן וניו אורדר, תוך כדי ששומעים התנסויות שלהם עם לחנים די דומים על כלים די שונים ובמקצבים שמחמיאים לכל מצב רוח. אחד האלבומים שסיפק לי רעש נעים כשהייתי צריכה אותו, עם מילים נוגות שקל מאוד להבין ולהתחבר. אם מישהו מכאן אי פעם התחבר ל-VAST בצעירותו, זה האלבום בשבילכם.

מקום 25 – The Secret Sisters – You don’t own me anymore

קשה להאמין שזה אלבום שיצא ב-2017, האחיות לורה ולידיה רוג'רס נשמעות כאילו נלקחו מתקליטים שהתגלו באולפן ישן ומאובק מאמצע המאה שעברה. ביחד עם ההרמוניה הווקאלית המקסימה שלהן הן משלבות שירי אהבה, סיפורים אפלים ושובל של פירורי קסם של פעם. הקאבר שלהם ל-Kathy's Song של סיימון וגרפונקל הוא אחד משובי הלב, וקשה להתעלות על ההרמוניה הווקאלית של טום וג'רי.

מקום 24 – The War on Drugs – A Deeper Understanding

פעם ראשונה שאני מתחברת לאלבום של הלהקה, ואין לי מושג למה כי החומרים שלהם נשמעים לי די אותו הדבר, אבל הסאונד הפעם תפס אותי לגמרי – מלא יותר, עם מעטפת רב-שכבתית שמשדרת הרבה תזוזה. אין על מוזיקה שנשמעת כאילו אילו לא ידיים אלא ארבע גלגלים שמניעים אותה על דרכים רחבות, והיא לא מפסיקה לנוע קדימה, כאילו יש איזה אופק לשאוף אליו, יש לאן להסתכל.

מקום 23 – Cigarettes after Sex – Cigarettes after Sex

לא חשבתי לתת לאלבום הזה תשומי, עד שאילת המליצה עליו ובצדק; קשה לא להישבות ביופי של גרג גונזלס והמסעות האינטימיים שלו בין מאהבים לחברים. זה הרבה יותר מנחם כשהגיטרה מלטפת את הלילה.

מקום 22 – The Orwells – Terrible Human Beings

לפעמים כל מה שצריך זה מוזיקה רועשת מספיק בשביל למחוק את כל המחשבות, לתת לשיער להתנפנף במהירות קדימה ואחורה, ליהנות מגיטרות מחרישות ומילים מרדניות שרק צעירים יודעים לכתוב – סקס, סמים ושיער ארוך (כמה חבל שדווקא עכשיו מריו קומו, סולן הלהקה, הסתפר). לא שאני זקנה, כן? אבל נחמד להרגיש צעירה יותר למשך אלבום שכולו כיף פאנקיסטי ובועט.

מקום 21 – Blonde Tongues – Safe like Silk in Polyester Sheets

האלבום שהוציא ממני את המשפט: "משי יכול להיות נעים גם בפעם האלף שמעבירים את ידינו עליו", ואני עדיין חושבת שזה המשפט המדוייק ביותר על האלבום הזה של הלהקה האוסטרלית. להקות כמו סלואודייב וביץ' האוס כבר הפכו את זה לאמנות, אבל אין שום רע בלנסות להשתמש באותן נוסחאות כדי להפיק דבש פופי שכולו חלומות נעימים בתוך תערובות קלידים, מפוחיות וגיטרות על מים שקטים.

מקום 20 – Actual Wolf – Faded Days

יש פה את כל מה שאלבום אמריקנה-פולק צריך בשביל להצליח: מלודיות פשוטות מוגשות חמות על מצע של פריטות גיטרה, סלסולים שמזכירים ימים של קרוסבי, סטילס ונאש, שירים על אירועים ואהבות קטנות, אבל חסר רק דבר אחד: מילים עם טיפה יותר תחכום, אבל אני לא רוצה להכביר על חסרונות, כי בכל זאת זה מדובר באחד האלבומים הנשמעים ביותר שהנעימו את זמני בהליכות בפארק הירקון.

מקום 19 – Jesse Woods – Autoflower

להתחיל אלבום עם צלילי פדאל סטיל זו הדרך הקלה ביותר היישר אל הלב שלי, וזה מה שג'סי וודס עשה (בלי להתכוון לכך, כמובן), ומצליל ראשון זכה באינספור הקשבות שהביאו אותו עד לפה. פולק עם פסיכדליה-חולמנית-לייט שמאפשר למוח להיכנס למצב ניוטרל ולחלומות לעלות הילוך על מרפסת אי שם באמריקה הכפרית. 

מקום 18 – Sky Country – Warm Storm

החבר'ה מסקיי קאנטרי לא מפסיקים לעבוד, ופחות משנה אחרי "Ghost of Jim" המופתי שהוכתר שנה שעברה לאלבום השנה שלי, הוציאה הלהקה הקליפורנית אלבום שמושתת על טהרת הגלישה, הכיף והשמש. אלבום מושלם לעוד איזה חודש כשה"חורף" ייגמר (טוב, לא חודש), ויהיה אפשר להוציא את הניידים בשביל לצלם אנשים אחרים גולשים. דרך אגב, עד אז יש מצב שייצא אפילו עוד אלבום של החברים, ואני סקרנית איזו עונה הם ישלפו הפעם מהשרוול המגוון שלהם.

מקום 17 – Bedouine – Bedouine

אזניב קורקג'יאן (עדיין לא בטוחה שככה כותבים את שמה) פינקה את השנה הזו באחד האלבומים הנעימים ביותר של השנה. קאנטרי-פולק עם הפקה של פעם, אלבום שאפשר לקחת לדרכים ולשקוע בתוך המחשבות הקטנות אותה מגישה בדואין בקול צנוע ומתוק, אפילו עכשיו כשאני מקשיבה לה יש בי תחושה של רוגע מדהים.

מקום 16 – Cohenbeats – Daily Affirmations

תודה לדורי הידיד היקר שהכיר לי את אחת היצירות הכי כיפיות ששמעתי השנה. מיכאל כהן מצמד ההיפ הופ הישראלי, כהן@מושון, הוציא אסופה של קטעים, סימפולים, כינורות של סרטי בורקס ו-וייב של היפ הופ ואר-אנד-בי משנות הניינטיז, כל מה שיכול להקפיץ בעברית, באנגלית, בכל שפה שרק תרצו, עם ערך מוסף שנוגע בפילוסופי. האם זו תחילתה של מערכת יחסים עם ז'אנר חדש? לא יודעת, אבל עד שאגיע לתשובה אפשר לפזז קצת לצלילים המקפיצים של האלבום.

מקום 15 – Sharon Van Etten- (it was) because I was in love

לשרון ואן אטן יש קול כל כך אמיתי, שהכאב שנובע ממנו לפעמים מרגיש כאילו הוא יוצא אל המאזינים והמאזינות ממסך של סרט אימה באיימקס, כאילו המילים לא מספיקות בשביל האפקט המלא. השנה החליטה ואן אטן להוציא מחדש את האלבום הראשון בגירסה מעודכנת, ויכול להיות שלולא עשתה זאת, לא הייתי מכירה את השירים הנפלאים פה. האלבום הנוגה של השנה, למרות שהוא בכלל לא שייך אליה.

מקום 14 – Charlotte Gainsbourg – Rest

שרלוט גינזבורג, היפה בנשים, לקחה את השבריריות שכולם מכירים מהתאטרליות הרכה שלה בסרטים ובאלבומים קודמים, אספה את כל האופל שהיא תמיד רחשה לו את הכבוד הגדול ביותר, שיתפה פעולה עם כל האנשים הנכונים (גיא-מנואל מדאפט פאנק והמפיק הסרבי SebastiAn), ויצא לה האלבום שלם כל כך, אפילו פול מקרטני תרם לה שיר פה.
אחרי מה שהתברר כהתאבדות של אחותה, הצלמת קייט בארי, לקחה גינזבורג הפסקה של שנה מפריז וחיה בניו יורק כדי להתגבר ולהתאחות באמצעות המוזיקה, באמצעות כתיבה שרובה שלה (כתיבה שעודד קונאן מוקסין) ובזכותה הצליחה במה שאלבומים קודמים שלה נכשלו. שרלוט גינזבורג בדרך כלל הייתה כלי ביד היוצרים שלה ועכשיו כשהיא קיבלה מספיק ביטחון ליצור בעצמה יצא האלבום הטוב ביותר שלה.

מקום 13 – Slowdive – Slowdive

האלבום שבלע את כל הלחות התל אביבית והפך כל מסע לחוויה של הליכה על עננים. הפופ החולמני היפהפה של סלואודייב תפס אותי מאוד מאז שראיתי אותם בהופעה בפסטיבל פרימוורה ב-2014, אבל רק האלבום הזה תפס אותי בשלמותו.

מקום 12 – Gorillaz – Humanz

האלבום שלא נגמר; אמנם אחד מהכוכבים הגדולים של הבלוג הזה, דיימון אולברן, הוציאו אותו אי אז בתחילת השנה, אבל הכותב הכל-יכול ממשיך להוציא סינגלים מתוך סשן ההקלטות של "Humanz", פנינות היפ הופ ודאנס כמו "Garage Palace" ו-"Sleeping Powder", ונראה שהמסיבה לא עומדת להסתיים איתם. אולברן הוא אמנם קקה, אבל הוא חתיכת קקה מוכשר שממשיך לגעת בכל ז'אנר מוזיקלי ולהפוך אותו לממתק עשיר לאוזניים, מקווה רק שהמסר על הנבילה הבלתי נמנעת האנושות לא התמסמס בין ביט אחד לאחר.

מקום 11 – Colter Wall – Colter Wall

אלבום קאנטרי של מספר סיפורים צעיר מדי עם קול של מישהו מבוגר מדי לימים האלה, אני עדיין בשוק שהחספוס הזה יוצא מגרון כל כך לבן ובלונדיני. זוהי התגלמות החלום המוזיקלי הרטוב שלי כבר שנים על גבי שנים והיא התגשמה השנה בדמותו (טוב, בעיקר קולו וכובעו) של קולטר וול. קאובויים קיימים גם היום, הם משוחחים עם עורבים, רוצחים, מנצלים נשים ולאחר מכן מורידים  בפניהן את הכובע, סוררים ושבים לסורם, נעים ונדים על רכבות לשומקום, חוטאים ואף פעם לא משיגים את המחילה שלא מגיעה להם, והם חיים ונושמים במוזיקה מכשפת בפשטותה.

ועכשיו לעשירייה!

מקום 10 – Beck – Colors

אנשים שלא מאמינים שאלבומים יכולים להציל חיים, מוזמנים לעבור לאלבום הבא ברשימה. האלבום הצבעוני של בק הגיע למקום כל כך גבוה בעיקר בזכות התזמון שלו. חבילת הכיף והאופטימיות של בק יצאה בדיוק בזמן שנתתי לכמה נשים רעות לרדות בי ולנהוג בי בבריונות מחליאה שהורידה אותי לתהומות של ביטחון ירוד בכל תחום, אפילו בכתיבה, ובכל פעם שלחצתי פליי ושחיתי בתוך ים הסליים הפופי של אחד האמנים המגוונים ביותר בתעשייה, הרגשתי את הכוח לקום בכל בוקר ולתת עוד הזדמנות ליום חדש. היום אני מובטלת בגלל שלא יכולתי לסבול יותר, והאלבום הזה עשה את העולם הרבה יותר נסבל. אם לא הייתי עוברת את מה שעברתי השנה, יכול להיות שהאלבום הזה לא היה מגיע למקום כל כך גבוה, יכול להיות ששירים כמו "WOW" לא היו לי גורמים לבכות דמעות של אופטימיות, ולא הייתי נאחזת כל כך חזק ב-"Dear Life" שלי.

הו בק, כמה טוב שיש אותך בכל צבע, גם באלבום פופ כל כך עשיר וכיפי.

מקום 9 – Kevin Morby – City Music

קווין מורבי הנחש הוציא את "Come to me Now" בתור סינגל ראשון (מקום שלישי במצעד שירי השנה שלי), ולא רק זה, זהו השיר החולמני והסופר-פואטי שפותח אלבום שאינו קשור ולא בשום צורה לאווירה המקסימה של השיר הזה, ובכל זאת הוא עשה את העבודה והצליח להחזיק אותי עד הסוף.
הוא הצליח להחזיק אותי עם מילים פשוטות על חיים בין בניינים גבוהים וכבישים סואנים שכאילו כתבו את העולם מנקודת מבטי, עם ההבדל היחיד שאיני מעריצה כל כך של חיים אורבנים. מורבי שמתגבש מאלבום לאלבום חובק את כל הצדדים שלו, את המתבודד ב"Crybaby", החברמן ב-"Aboard my Train" והתמהוני ב-"Downtown's Lights". עם הקול האדיש והרוקנרול, קל להבין שמורבי שמע הרבה בוב דילן במהלך חייו והוא ממשיך להיות מושפע ממנו, ואין השפעה טובה יותר, רק שיתבל קצת עם פטי סמית' והכל יהיה מושלם.

מקום 8 – Nadia Reid – Preservation

מעתיקה ממה שכתבתי עליה לפני כמה חודשים: בקול הנעים והמתוק שלה, מספרת נדיה ריד הניו-זילנדית (ארץ ההוביטים וטאיקה וואיטיטי) על מעלליה עם המין הזכרי, על הבלבול שנובע מהרצון שלה להיות עם מישהו והידיעה שיש גברים שאינם כל כך בריאים לה. היא צדה, מלקטת, מרימה את עצמה אבל אף פעם לא שוכחת שגם אם יש הכל, עדיין יש געגוע ליד גברית מחבקת. בעוד היא מתנדנדת בין העצמאות שלוקחת אותה קדימה לאותה ערגה שמשאירה אותה במקום עם חלומות ומחשבות על מישהו אחר, אני בתור מאזינה התענגתי על מלודיות יפהפיות, לפעמים מסעירות ולפעמים פשוטות ואיטיות, ובמילותיה היא חסכה לי במה שאני רוצה כל פעם להביע בפני עצמי אך לא מוצאת את המקום ממנו תצא אותה אמת. הבלבול עדיין ישנו, אבל לפחות אני לא לבד בתוכו.

 

מקום 7 – Grizzly Bear- Painted Ruins

הלהקה שהוציאה את הסדרה המרשימה ביותר של סינגלים השנה. מ-"Three Rings" העשיר בשכבות צלילים, ל-"Four Cypresses" שהזכיר איזה אוצר הוא הקול של דניאל רוזן ("זה כאוס, אבל זה עובד"? איפה אני חותמת בלשכת המעריצים?) ו-"Neighbors" הגאוני, שיר שמשתנה בכל רגע במקצב ובצלילים, ועדיין שומר על קוהרנטיות מעוותת ויפה כל כך (מקום שני במצעד שירי השנה שלי, אחד הקליפים המדהימים גם).
אחרי האלבום Veckatimest, שהיה קשה לעיכול ועם זאת שבה לבבות רבים מסביב לעולם, דובי הגריזלי עושים הכל בשביל להישאר מופשטים ומסתוריים גם כשהם נהיים יותר ויותר נגישים. עדיין נשמר הסיבוך היפהפה, הרגעים שבהם המוזיקה נשמעת כאילו הגיעה מגובה שאדם עדיין לא דרך מעליו, לחנים שמתחילים מובנים מאליהם ואז עושים סיבוב בלתי מוגדר הנותן טוויסט והופך את השיר למיוחד אף יותר.

מקום 6 – Shadow Band – Wilderness of Love

ארז סובל מ"אנטנות השמיימה" הוא אלוף המוזיקה שלי. שנה שעברה הוא הכיר לי באדיבותו את סקיי קאנטרי, שאלבומם התעלה על כל אלבום אחר בשנה שעברה. השנה הוא חשב לנכון להכיר לי את להקת הצל, במחשבה שזה מעשה אדיב, והוא לא ידע עד כמה מחווה זו הייתה באמת אדיבה.
האלבום "Wilderness of Love" עוזר לי כבר זמן מה לכתוב סצינה אחת שמאוד חשוב לי שתהיה מדויקת עד כמה שאפשר, סצינה שיכולה לפתוח תסריט חדש, או שתהפוך לפרק ראשון בספר. הפסיכדליות האפלה, הקול המתוק של הסולן, הפולק שמכשף והופך את המילים יותר אגדתיות ממה שהן, כולם ביחד יוצרים את אחד מהאלבומים הנעימים ביותר ששמעתי השנה, והכי חשוב – שהציתו בי מחדש את להבת הדימיון, בתקופה שבה חשבתי שהיא נכבתה לגמרי.

מקום 5 – Elbow – Little Fictions

ישנה רגישות ממוצעת, ישנה רגישות שכיחה מזוייפת, ישנה רגישות מוגזמת ויש את הרגישות המאוזנת ביותר והיא תמיד הייתה וכנראה תמיד תהיה של אלבואו. גיא גארווי ושות' כתבו והפיקו אלבום שממשיך את הקו העדין שלהם – אותו תזמור, עדיין אותו לחן מתוק, אותן מילות משורר שמשום מה מצליחות להיזהר מהקיטש עם אותנטיות רגשית הנעטפת בקול הקטיפה של גארווי.
מהתו הראשון ועד האחרון, האלבום הזה צובע את החיים בגוונים אופטימיים אשר נובעים בעיקר מהנישואים הטריים של גארווי לשחקנית רייצ'ל סטרלינג. גם אם לפעמים מאבדים את הדרך בעקבות פוליטיקות ומלחמות חסרות פשר, עדיין יש את היופי הבלתי נתפס של החיים הקטנים שכל כך קל לזהות כשיש שותף לכל אילו. הרומנטיקה של גיא גארווי לעולם לא תפסיק לתפוס אותי, וכנראה שאלבואו היא אחת מהלהקות שאף פעם לא תרד מהעשירייה העליונה שלי ברשימות סיכום השנה שלי.

מקום 4 – Julie Byrne – Not Even Happiness

אני מאמינה שישנו יופי, שאם אצליח לפצח אפילו חצי מסיבת המשיכה שלי אליו, יוכל הוא לצאת גם ממני. אבל עד שאצליח לעמוד על הנוסחאות המופשטות ולנתח אותן באינדוקציה, דדוקציה או התפרצות לכל הכיוונים, יש את האמנים שמוסיפים עוד סימני שאלה ועם זאת מושכים יותר ויותר להתחפר בתוך החור השחור של חוסר ההבנה. כבר מהאלבום הקודם, ג'ולי ביירן שבתה אותי בצורה שלא הכרתי, והאלבום שהיא הוציאה השנה הצליח להחדיר אפילו יותר יופי אל תוך האוזן.
בקול רך המשיכה ביירן להגיש מילים של משוררת אמיתית, של נוודית שידעה בדידות ואהבה ותמיד נשארה כמהה לחיים. הפריטות העדינות מהאלבום הקודם נשארו גם כן, אך הפעם זכתה ביירן להפקה יותר שלמה, וליותר כלים שילוו את המנגינות היפהפיות שלה. יש אפקט רוחני להקשבה לאלבום זה, במיוחד עם סיומת כמו "I live now as a Singer" הקסום, יש לביירן את היכולת לתפוס את האוזן ולשלוח אותות למוח התועה שיש מוצא, גם אם לא ממש רואים אותו.

מקום 3 – Father John Misty – Pure Comedy

טרפת טילמן חזרה השנה בכוח מחודש, שמצד אחד הרעיד את עדת המעריצים המתחזקת של הדמות, מצד שני הרגיז את כל מי שראה את טילמן בתור הוד טרוליותו, מי שמתנשא מעל כולם עם מילים גבוהות ומתיימר לשיר בזמן עתיד. אני התרגזתי בהתחלה, אבל מהר מאוד השתנה הצבע, והגיעה מחרוזת שירה שהושפעה רבות מעמדתו הנחרצת של פאת'ר ג'ון מיסטי: נוצרנו מאפר של חוסר-משמעות ובורות, ולשם נחזור, והדבר היחיד שנחוץ להישרדות האנושית היא למצוא את הסמוצ'י שלנו ולהבין שאנחנו באמת זה כל מה שנשאר.
אחרי שני אלבומים אישיים ביותר בתור פאת'ר ג'ון מיסטי, החליט טילמן להוציא מניפסט באורך של שעה ורבע על ארה"ב בראי עיניו, ובעצם הכותב פיצח את הלכות העולם המערבי בכלל, והפך בלית ברירה לדובר של דור. זה יכול להיות מעייף מדי פעם, במיוחד עם "Leaving LA" המונוטוני, אבל את הגדולה האמיתית של האלבום השאיר טילמן למילים, כי להן המשמעות העיקרית והמוזיקה פה נותרה משנית ובכל זאת מושכת.
איזה כיף היה לגלות בלייב שטילמן הוא לא רק גיבור מרחוק, אלא פרפורמר שופע כריזמה, ושיש ביטחון איתן שעומד מאחורי אלבום כל כך קשה. אמרתי גיבור? התכוונתי כמובן לגיבור-על.

מקום 2 – Ryan Adams – Prisoner + B-Sides

ריאן אדמס תרם השנה אבן חן לשרשרת אלבומי הפרידה, מסורת נחמדת שהפכה את הייסורים של האמן ליצירה מוזיקלית ממכרת. כמה אני אוהבת אותם שבורים, ככה אני מקשיבה להם נונסטופ, אין לי את זה ביותר אגואיסטי. זה יכול היה בקלות להיחשב לאלבום מחווה לאלבום הפרידה הפנינתי של ברוס ספרינגסטין, "Tunnel of Love", יש כמה שירים שאפשר להתבלבל ולחשוב שזה הבוס שמתארח בין הלחנים הפשוטים של אדמס, אבל לא, זה הכל הקול הפצוע של אדמס שהוציא אלבום רוק פנינתי משלו. אל האלבום "Prisoner" התלווה אלבום ביסיידים נהדר, מחוספס יותר, עם רצועות ממכרות כמו "Juli", "Holding on to Hope" ו-"It will never be the same".
המילים של אדמס באלבום הזה מאולתרים כמעט לגמרי; בכל פעם שהוא עבד על שיר הייתה לו כבר המלודיה והוא פשוט שר את מה שהיה לו בראש באותו הזמן. בגלל זה המילים הן פשוטות, קלות להבנה והרבה יותר חדירות. את הכובד הוא הביע בעיקר עם הקול, עם כמה ריפים רועשים, ועם הרבה הגשה שמרגישה כנה יותר בכל האזנה. אף פעם לא הייתי מאוהבת, כשנשבר לי הלב בגלל בן אדם אחר, הייתי מחלימה מזה תוך יומיים-שלושה, ובכל זאת יש אלבומים שגם אם לא מזדהים עם הנושא, יכולים לשקוע הרבה בתוך הקישקע ולהותיר רושם שמחזיר אותי להקשיב עוד ועוד. זהו האלבום הנשמע ביותר באפל מיוזיק שלי, ומשום מה הוא סיפק לי הרבה רגעי נחמה בשנה הזו.

*~*ובמרחק שנות אור מכל הרשימה*~* 

מקום ראשון –
Fleet Foxes – Crack Up

זה מקום ראשון שעומד בכמה רמות מעל כל שאר האלבומים ברשימה הזו. זהו אלבום המורכב מאחת עשרה יצירות מאתגרות שכיף כל כך לפרק ולחבר, מילים ששברו והדביקו אותי מחדש עם כמה סדקים באמצע, מלודיות מוצפנות בתוך זרימה בלתי נפסקת של גיטרות; פליט פוקסז הוציאו קלאסיקה מתוחכמת המשלבת בתוכה מסע הנע בין זמן עבר לזמן שבין השניות, בין היופי הנשמע לאוזן לזה החבוי בין המשמעויות, בין פליט פוקסז של פעם לשלב הבא באבולוציה של אחת הלהקות הטובות ביותר שהתברכנו לחיות בזמנן.
ההרמוניות הווקאליות עדיין שם, ההרים של האלבום הראשון הוחלפו במים גועשים, התהיות הקיומיות מהאלבום השני התרחבו והפכו לסיפור אודיסאה של מתבודד שהגיע למסקנה הבסיסית ביותר: "לא טוב היות האדם לבדו". הדובר נע בין החדר הקטן שלו, עובר דרך רגעים אקטואליים, לבבות שנשברו, הצלחות והכשלים שנוצרו כתוצאה מהן, מרחקים שהוא צבר מהאנשים שהוא אוהב עד פנטזיות אשר מושפעות מהמיתולוגיות, הספרים והאמנות שעטפו את רובין פקנולד בימי חייו היפים (אני מאוהבת בו קשות).
השועלים מאז ומתמיד הוציאו אלבומים רומנטיים, לא במובן החוליו איגלסיאס של המילה, אלא במובן הספרותי המדגיש את ההשראה, את היחיד ואת החושים השונים שגורמים לו להתייחד עם הטבע. השועלים מאז ומתמיד הוציאו חומרים הרמוניים; בלעדי חילופי העונות בניגוני הכלים, בלי השקט-רועש-שקט, בלי המקצבים המשתנים, המילים לא היו יכולות באמת להישמע. השועלים תמיד הוציאו אלבומים טרגיים, והאלבום השלישי הוא כולו שיר הלל למתבודדים ולפנטזיות שלהם. רובין פקנולד תמיד היה משורר כלבבי (ציינתי את התאהבותי הקשה?), ובאלבום הזה הוא קלע כל כך לנשמה הסוררת שעדיין לא מצאה את הדרך החוצה, ולפחות מצאה שלווה ב-13 בנובמבר בברלין כשזכתה לצפות בשועלים מנגנים את רוב האלבום בהופעה חיה.

אמנם השיר הכי חזק באלבום הוא שיר הנושא הסוגר את האלבום, אבל את תואר שיר השנה החלטתי לתת דווקא ל-"Fool's Errand" ששון פקנולד, אחיו הגדול של רובין, השקיע בבימוי קליפ שרק הוסיף ליופי המוזיקלי שלו. כמו הרקדנית בקליפ, (האמנית המדהימה ג'ייד-לורנה סאליבן) הדובר בשיר מחכה לסימן, להתגלות שאינה דווקא מוחשית, מאמין תוך כדי שנתלה במישהו אחר, וכל זה בתוך לחן בארוקי שעושה חשק לבקר בקתדרלה הקרובה לבית (יש כזו?) ולהתפלל לכל אלה או אלילה שעוד שירים כאלה ייצאו באלבום הבא של השועלים.

זהו – אני משאירה אתכם עם שיר ואלבום השנה שלי ומקווה שגם השנה הבאה תביא כזה מטען רגשי לעכל ולהתנחם בו.

חן

רגישויות קטנות – על האלבום החדש של אלבואו

נתקלתי בסוגים שונים של רגישויות מוכתמות במהלך חיי; עדויות קטנות שהתבררו כשקרים גדולים; אלפי מילים יפות והבטחות שבסופו של דבר התכוונו רק למי שכתב אותן; טיפות של רגישות שברגע שנמחו מן הלחי הורידו יחד איתן את צבעי ההסוואה וגילו אלימות אף יותר מכאיבה שלא ידעתי שאי אפשר להילחם בה. שנים עברו ונכוויתי כמה וכמה פעמים, אבל גיליתי בין כל הכתמים גם רוח של רגישות אותנטית, טהורה כל כך, אחת שמסוגלת להרים, לעודד, לנחם, כל מה שרגישות אמורה להוביל אליו כששני אנשים מנסים לגרום לה להתקיים. בעולם של פגמים, אפשר למצוא את הרגישות הזו במוזיקה, בעיקר במנגינות של אלבואו ובמילים של גיא גארווי, ואולי בגלל זה כל יצירה חדשה של הלהקה היא חגיגה גדולה, תווים שמאחים את הפצעים השרופים.

האלבום "Little Fictions" מתחיל עם היופי, הפצעה של חיים חדשים אל תוך עולם חדש, וממשיך להתנדנד בין אהבה לכאב זך, בין פסנתר וכינורות שובי נשימה לביטים אלקטרונים שרק המילים של גארווי יכולים להסביר מה פשרם. הלחנים מתבססים יותר על מנגינות שחוזרות על עצמן תוך כדי השיר: ב-"Gentle Storm" התווים משתנים ע"י קולו של גארווי ואקורדים רכים של פסנתר, הגיטרות מתדרדרות בסגנון סבנטיז ב-"Firebrand  & Angel" פורטות את דרכן יחד אל החור השחור, ופסנתרים וקלידים מסתערים אחד על השני, סוללים את הדרך לביטים האלקטרוניים, ולאחר מכן מתערבבים תוך כדי שגארווי משנה טונים. בגישה רדיוהדית, הלהקה גורמת למאזינה לצלול פנימה כדי למצוא את הליבה הטהורה שאותה מצאה בכל שאר האלבומים.

אם ב-"Taking of landing of Everything" השקה גארווי את המנגינות במילים שנוגעות יותר במטאפורות מאשר במשמעות עצמה, הפעם המשורר נכנס לפרטים הקטנים והפשוטים. הבחור מאוהב, הוא התחתן ביוני האחרון עם האישה אותה הוא אוהב (והמעריצה בתוכי מאוכזבת שזו לא היא), ולכן לא קשה לאתר את המחוות הרומנטיות שלו כלפיה, כלפי העתיד שהם יכולים ליצור ביחד וההווה שהוא כל כך מעריך, גם אם מדובר במעשה טריוויאלי כמו הליכה לסופר. בכל זאת, הוא לא יכול להתעלם ממעגלי המאקרו החגים מעליו ומעל הנס הפרטי שלו. ב-“K2” הוא מתעמת עם הפחד שלו מתוצאות ה-Brexit, ב-"Firebrand & Angel", הוא לוקח את הכעס ומנסה לאחות אותו עם היופי שיש לו בידיים, והשקרן הפנימי שלו כועס על כל השאר כמוהו ב-"Montparnasse".

בקולו, צועק גארווי את האש עליו הוא כתב, והוא נרגע בכל פעם שכל דבר מה קטן מנחם. גיא גארווי ניחן ביכולת לתאר רגעים של אינטימיות, אלימות, תשוקה וכעס בצורה שמנקה אותם מלכלוך והופכת אותם לרגשות זכים יותר, חפים מכל ציניות ומשוללי שטחיות שכבר מזמן כבשה את התרבות שאנחנו חיים בתוכה. הוא כותב אהבה הנושקת לגבולות הקיטש אך לא עוברת מעבר לגדרות המפתים, ומשתית אמונה שעוד יש דבר כזה קיים – מעבר למוסכמות החברתיות, מעבר לציפיות ולדרכים שבה אומרים לנו לקיים אהבה, יש אותה בין גבר לאישה, בלי משחקים של אמת או חובה ועם חיבה שמשוררים של פעם ידעו להעריך במילים גדולות מהחיים.

בחיים מוכתמים בחרדות וציניות אני הולכת לאיבוד ואז מגיע אלבום נוסף של אלבואו, עוד מילים של גיא גארווי, עוד סיומת יפהפיה של כינורות עם קול כל כך חם ששר: "אהיה רחוק לזמן מה, אבל הלב שלי נשאר במקום, מחמם ושומר ומנחה." כזה הוא הלב של אלבואו, ולכן אין מקום לביקורת שלי על יצירה שלהם, רק תודה גדולה על שהם ממשיכים לתת ללב לחייך מדי פעם ולהתמלא בתקווה שרגישות אמיתית תגיע ואוכל לשתף אותה עם אחר.

זיכרון (או: כותרת עצלנית אחרת) – מצעד אלבומי השנה של 2015

עוד פעם הגיעה התקופה, והשנה זה היה קשה! כל כך הרבה אלבומים ירדו, כמה נשארו על הגלקסי 3 הגוסס, חלק נמחקו מרוב שנמאסו וחלק נשארו בגלל שהשיר הראשון באלבום ממש טוב (אני אתן לכם לנחש לאיזה שיר מפוצץ אני מתכוונת). הרבה אלבומים חדרו לי לורידים, אולי לא מספיק כי לא כתבתי על מלא מהם השנה, אבל תסלחו לי, הייתי עסוקה בלכתוב שירה/סיפורים קצרים/ספרים/ביקורות הופעות לאתר וואלה! מדי פעם (הגשמת חלום שאין לתאר), דברים שאולי ביום מן הימים יהיו לי הביציות לעשות איתם משהו (חוץ מהג'וב חלומות שאין לתאר).

השנה מה שהכריע את הכף בהחלטה שלי הם הזיכרונות שצברתי מלהקשיב לאלבומים: כמה אני זוכרת את הפעם הראשונה (כי אני בן אדם נוסטלגי ואני מתה על פאלפ), כמה המשכתי להקשיב להם וכמובן אם היה ערך מוסף מעבר למוזיקה שכל כך החזיקה והשאירה את האוזניים אובססיביות וצמאות לעוד שמיעה. מתערבת איתכם על 50 ש"ח ששכחתי אלבום שממש אהבתי בתחילת השנה.

חשוב לי לציין שיש שלושה אלבומים משנה שעברה שיצא לי להקשיב להם רק השנה, ולו היו מחכים קצת עם תאריך ההוצאה שלהם, הם היו נמצאים במצעד. על אחד מהם כבר כתבתי (ג'ולי ביירן, מלכתי, שהייתה זוכה בתואר אלבום השנה שלי. לו רק, לו רק), על השניים האחרים אולי ארחיב ביום מן הימים (טימבר טימבר, Weyes Blood, שיהיה לידע כללי). אז כדברי בנדיקט קמברבאץ', זאת אומרת, קאן מ"Star Trek":

מקום עשירי: This is the kit – Bashed out

השנה ביליתי את הזמן ערה בעיקר בבקרים. הייתי קמה מוקדם לעבודה ויוצאת מהבית בשעות שבהן סטודנטים פוקדים את תחנות האוטובוסים, הקופיקס חצי פתוח והשקט מאפשר לחצות את הכבישים הרחבים של אבן גבירול גם באור אדום (אדוני השוטר, סלח לי). "Bashed Out" היה לי מוזיקת רקע מעולה לתקופה זו, מנחם מספיק לאוזן שעדיין לא התעוררה, ומספיק עשיר במילים שיוכלו לתת כוח ליום שבא לטובה/לרעה. הקול של קייט סטייבלס עדין כל-כך, צנוע במימדיו ועושה נעים בשבלולים. השירים הופקו ע"י ארון דסנר (ע"ע הנשיונל), שדאג למלא את הפשטות שלהם בשכבות כלים כמו קלידים או גיטרה חשמלית רכה, כדי שיהיה הרבה ממה לטעום בעוד סטייבלס מתארת נופים שכל אחד מרשה לעצמו לחלום עליהם מדי פעם. אלבום קטן לשעות הקטנות של הבוקר. אמנם קל לי לזכור נופים שבהם נתקלתי בערך בכל בוקר כשנסעתי לעבודה, אבל עדיין השירים משם מחזירים אותי למצח הנשענת על זגוגית חלון האוטובוס, הנוף לים והמחשבות שמנסות לחפור בתת-מודע ולהבין מה לעזאזל חלמתי בלילה הקודם. לשיר הנושא מתוכו, הקליקו.

מקום תשיעי: Lord Huron – Strange Trails

נראה לי בכל שנה זה מכה – הרצון העז להקשיב לקאנטרי/פולק, מוזיקה רחוקה אלפי שנות אור מהערים שאני שואפת בכל יום לתוך הנחיריים. אבל זה לא רק המרחק הפיזי והמנטלי שמושך אותי, אלא גם הפשטות שיכולה להימצא בז'אנר, לחנים שנספגים בעניין של כמה שניות ומילים שלא צריך מילון בשביל להבין את הכוונה של המשורר. "Strange Trails" של לורד הורון הוא ממש תמצית כל התכונות האלה. האלבום אמנם יכול להיחשב כאלבום אפל, אחרי הכל הוא נוגע במוות (מילה מוזכרת לא מעט, יחד עם "קבורה"), אך הוא עוד יותר נוגע במה שהאלבום מגדיר כההיפך הגמור מהסוף הבלתי נמנע – האהבה. בן שניידר, מר סולן, כתב על הרפתקאות לא נעימות בלילה, נשים דורסניות ודוברים שמתחננים לעוד מהרע הזה, ולמרות שקל להיתקע על כל אלה, בכל זאת כל הקשבה לאלבום הזה מותירה אותי עם הרגשה טובה. זו אולי עוד סיבה למה הז'אנר הזה כל כך קוסם לי; במקום שבו היוצר פורס את כל מה שעל ליבו, נמצאת גם הנחמה, ההרגשה שהוא, ועל-כן גם אני, לא לבד. לשיר הכי כיפי ממנו, הקליקו.

מקום שמיני: Susanne Sundfør – Ten Love Songs

כמה קל יהיה לרפרר לשיר של לאונרד כהן, להגיד שקל להבין שסוזן עם S היא חצי משוגעת, שבכל זאת אני רוצה להיות שם איתה, ולהתכוון לזה בכל מובן. תודות ל-Big Black Delta, אהובי מהשנה שעברה, והרמיקס שהוא עשה לסינגל "Fade Away" מהאלבום המדובר, גיליתי יוצרת מיוחדת במינה. החשיכה אינה מצרך נדיר שסקנדינביה מייצאת, אופל הוא שם המשחק במדינות שלא זוכות לראות את השמש באופן שאנחנו רגילים אליו וסנדפור ניתבה את הטמפרטורות הנמוכות לכיוונים שונים ומעניינים בכל אלבום. "Ten Love Songs" הוא האלבום הפופי ביותר שלה, בצלילים מתוקים היא מובילה את המאזין כמו עמי ותמי אל תוך ביתה רק בשביל לשבור אותם עם פגיעותה המילולית ולאכול אותם עם קולה העוצמתי. בזמן שכולם נופלים על שיר של אדל, ומבכים את כאבה, אני חושבת שסנדפור שמה מראה הרבה יותר ריאליסטית ויפה מול השבריריות הנשית. אני חולמת על היום שבו אגיע למסיבת אינדי-שמינדי וישימו לי את "Insects" ברקע, אני גם מפחדת על אלה העתידים להיות בקרבתי באותו רגע, אבל היי – חיים רק פעם אחת. לשיר שהופק ע"י הדלתא השחור הגדול וקיבל קליפ מרהיב, הקליקו.

מקום שביעי: Sufjan Stevens – Carrie & Lowell

אני מדמיינת לי כמה וכמה שירימו גבות תוהות על המיקום הנמוך (יחסית) של האלבום הנ"ל. הרי זה סופיאן סטיבנס, והוא עשה הפסקה מהטררם תוהו ובוהו שלו בשביל להוציא לנו אלבום לחשוב עליו, אחריו ומתחתיו. הרי זה סופיאן סטיבנס, זה שאת קולו אי אפשר לחקות, את היכולת שלו לספר סיפורים אי אפשר להשוות ואת התמימות שלו אי אפשר לשבור. הרי זה סופיאן סטיבנס, מי שדרתי תחת כנפי הפרפר שלו במשך שנים, אבל הפעם הוא לא הגן ולא ניחם – הוא דיכא אותי לגמרי. זה לקח לי מספר רב של הקשבות עד שהצלחתי לסיים את האלבום עד הצליל האחרון, הוא הציב בפניי יותר מדי מהפחדים שלי וגרר אותי למחשבות מפחידות אף יותר. אפשר להגיד שסטיבנס צחק עליי שלא בכוונה כשחזר לסגנונו העדין אליו כמהתי, אך תקע את הסכין הלירית חזק בגב. אבל זה סופיאן סטיבנס, וזה האלבום הכי פתוח וכן שלו. אבל זה סופיאן סטיבנס, והכי יפה לו כשאין יותר מדי מוזיקה להסתיר את מיתרי הקול המלאכיים שלו. אבל זה סופיאן סטיבנס, וזה אלבום שאקח איתי בעתיד כשאותם פחדים יתממשו, ואז הכנפיים יחזרו לפרפר ולנחם. בינתיים אני מעדיפה להדחיק, ובגלל זה המקום הנמוך (יחסית). ליופי שהוא סופיאן סטיבנס, הקליקו.

מקום שישי: Julia Holter – Have You in my Wilderness

תואר שלם ביליתי בקריאת מילותיהם הרומנטיות של נשים וגברים שונות/ים ומשונות/ים. הןם הסתירו את המילה סקס בתוך פירות, פרחים, חיות ומיתולוגיה, והמטפורות גרמו לי להתאהב יותר באהבה. אותם יצורים שונים ומשונים נגעו ביצר (כנראה) נשי יותר, דיברו בשפה שעדיין קוסמת לי ומלחלחת את עליי היבשים מדי פעם. מאות שנים לאחר מכן נשים שונות משונות באו והלכו, והשנה הייתה זו ג'וליה הולטר שהילכה בי קסם בדרך שבה היא תיארה מערכות יחסים עם גבר/ים אחר/ים. שירים בשבילי הם הרבה יותר עוצמתיים כשהם מופשטים מספיק ממשמעות כדי שיהיה אפשר להבין אותם פחות או יותר ואוכל גם להחדיר את עצמי אליהם. עם אלבום זה של הולטר זה היה קל, דרך התזמורים מרחיבי התודעה והקול המזמין, השאבתי את המחשבות שלי אל תוך המילים שכל כך הזדהיתי עמן ולקחתי את המטפורות אל תוך אירועים מחיי. לאלבום היה במקור מיקום נמוך יותר, אבל זה השתנה תוך כדי כתיבה כי החזה התרחב כל-כך שהבנתי שההשפעה של האלבום עדיין לא הגיעה לשיאה. הלכתי להקשיב לו עוד פעם, טוב? לשיר האהוב עליי מתוך האלבום, הקליקו.

מקום חמישי: Guy Garvey – Courting the Squall

בראש ההיררכיה המסחרית נמצאים הציניקנים הגדולים ביותר. בדמיוני הם יושבים במשרד היושב בקומה העליונה שנמצאת בבניין הגבוה ביותר בעולם המערבי. חבורת הנשים ואנשים הזו מסתכלת על כולם מלמעלה וצוחקת בעוד הן והם מאכילים את כולנו ברומנטיקה בגרוש. הם מכתיבים את קצב השירים עם מילים בעלות הברה אחת, נוטעים בהן את ההבטחות הכוזבות הקלות ביותר לשימוש וזורקים אותן דרך אוקטבות רחבות ומורחבות של קולות נגישים. בשבילם אהבה היא המסכה הטובה ביותר להזרים איתה מזומנים וסמים שעושים את העולם כביכול יותר טוב. אם זה באמת נכון, אז גיא גארווי הוא גיבור העל שבא מן המחתרת להילחם בהריסת תדמית הלבבות האדומים. הוא עשה זאת כבר עם "ליגת הצדק" שלו בתור סולן של להקת אלבואו, והפעם הוא ליקט לו חברים אחרים שיעזרו לו להדגיש שיש קיטש ויש שירה, ולחבר אותם ביחד זו לא עבירה גסה. גיא גארווי הוא גיבור שירה שלי, בכל אלבום הוא עולה בכמה שלבים עם אמצעים ספרותיים שבתור בוגרת תואר בספרות אנגלית קל וכיף לי לזהות. הוא משתמש בז'רגון הבריטי, מתאים מילים ארוכות למנגינות מרגשות ובקול הילד הטוב שלו שר על אהבות שנגמרו ועל תקווה למחר מאוהב חדש, פעולות שגורמות לי לגרד את השפתיים התחתונות עם השיניים על כמה שזה סקסי. אין ממש הבדל מוזיקלי בין החומרים של להקת האם לאלבום הזה, ובדיוק בגלל זה גארווי המשיך במסורתו להתמקם במצעדי סוף השנה שלי. הלכתי לחשוב על כינוי טוב בשבילו למקרה שאי פעם אתחיל לכתוב קומיקס, הצעות יתקבלו בברכה! להוכחה שלגיא גארווי יש גם חוש הומור, הקליקו. (הלוואי והיה לינק לשיר אחר בשם Unwind, אבל אין).

מקום רביעי: Father John Misty – I love you, Honeybear

ג'וש טילמן כבר ניסה להיות סיידקיק וזה לא ממש קסם לו (הוא תיפקד בתור המתופף של הפליט פוקסז). לכן ביקום המקביל של גיבורי על אות יצרתי הוא לא יעבוד לצד גארווי, אלא בסדרת בת של נטפליקס, שם יש לו את החופש האומנותי להביע את כל מה שירצה בלי צנזורה. בעוד גארווי הוא מאמין תמים בכוחה של אהבה טהורה, טילמן כתב אלבום שלם על עומקה, השפעתה ואיך היא יכולה לשנות דרך חיים שהסתכמה עד רגע ההתאהבות (באמנית אמה גאר) בתהיות קיומיות ופסימיות. בשונה מגארווי, שכוחות העל המילוליים שלו נעים בין חום לרכות, טילמן כתב את הרפתקאותיו בשנינות ואינטיליגנציה מעט קרה. האהבה כבשה את ליבו של הכותב, ובכך גם את הדף, ולצד הדיו הפילוסופית נוספו כמה לבבות חמודים בשוליים. אלבום זה הוא אחד הראליסטים ביותר שנכתבו לגבי הנושא הכל-כך מדובר בעולם הפופ, ובהפקתו של ג'ונת'ן ווילסון הוא ממשיך את אותו קו מופתי של הקודם אותו כתב טילמן תחת השם פאת'ר ג'ון מיסטי. סגנונית, טילמן עדיין קרץ לקצת מהכל, אבל הז'אנר הפולקי/קאנטרי/אלקטרוני לא באמת חשוב כשהרעיון מועבר בצורה כל כך מושכת ומחכימה. לאגרוף הכי כואב ועמוק בבטן שלכם, הקליקו.(סגן שיר השנה שלי)

מקום שלישי: Blur – The Magic Whip

ברוכה הבאה לעולמי חסר האובייקטיביות, שם "בלר" היא מילת קסם לאושר, "דיימון אלברן" הוא ביטוי נרדף לעושר וגראהם קוקסון הוא כל מה שדובוני אכפת לי מייצגים. עולם זה התמלא מחדש בקשתות צבעוניות וחדי קרן מעופפים ב-19.2.2015, היום שבו בלר הוציאו את ההודעה על כך שהם עומדים להוציא אלבום חדש ופינקו בסינגל בשם "Go Out" שעדיין לא ידעתי איך לעכל. אם מדברים על זיכרונות מוחשיים, אז יש לי אחד חד מאותו יום מבורך. הוא כולל פרפרים בבטן, דמעות של אושר, צרחות מלוות בחיבוקים עם אילת הביאףאף ואחרי זה פחדים על גבי פחדים מאכזבה. שנים שבלר מתפקדת בתור אחת הלהקות הכי הכי, שדיימון אלברן הוא הגאון שמפעיל את כל הטריגרים הנכונים בתוך האוזניים שלי, ועדיין פחדתי שלא אתרשם לטובה מהתוצאה הסופית. לא לדאוג, טיפשות זה לא מדבק. "The Magic Whip" הוא אלבום של אלברן יותר משל כל השאר, זה לא היה ככה באלבומים הקודמים של הלהקה, אבל אותה דומיננטיות אלברנית לא גרעה מטיב החומר. הגיטרה של קוקסון תמיד השתלבה כל-כך טוב עם המלודיה של הסולן בעל שן הזהב, אפשר לשמוע את זה בשירים קצביים כמו הרצועה הפותחת "Lonesome Street" או בבלדות כמו "Pyongyang", והאהבה של הלהקה לאנגליה עדיין עצומה, גם כשמדובר באלבום שמוקדש בכלל לצד המזרחי הרחוק של המפה. זה האלבום הכיפי של שנת 2015, ללא צל של ספק, והוא עדיין מחיה את אותן קשתות וחדי קרן חודשים על גבי חודשים. לעושר ודובוני איכפת לי, הקליקו.

מקום שני: Deerhunter – Fading Frontier

ב-2013, דירהאנטר גם כיכבו במצעד סוף השנה שלי וקיבלו על הפודיום מדליית ארד. השנה ברדפורד קוקס ושות' קיבלו את הכסף כי במקום לחפור בתוך צלקות הפצעים הנוכחים, הם הוציאו אלבום שמקבל אותם כפי שהם. ברדפורד קוקס נמצא במצב טוב בחיים שלו, לפחות ככה הוא מעיד בראיונות שונים שקראתי לאחרונה. הוא מעריך את המשפחה הקרובה לו בדם, את זו שנוצרה מקשרי חברות ואת הכלב, פוקנר, שנוכחותו הקלה על הקשיים של היוצר עם הבדידות שלו. ביחד עם לוקט פאנדט ושאר חברי הלהקה, הוא כתב אלבום על סיפוק מחיים שאינם קונבנציונאלים וככזה הוא לימד אותי הרבה. אפשר להגיד שהאלבום הזה הוביל אותי לדרך מחשבה חדשה שבה התחלתי להתנסות לפני כחודש, ואם זה יניב פירות מתוקים, רק הזמן יגיד. זה אמנם לא אלבום שמתקרב ברמתו ל"Halcyon Digest", אבל יש בו אוצרות שמספיקים בשביל להכתיר אותו בתור אחד האלבומים החזקים ביותר של השנה. גיטרות גלשנים זו אמנם לא המצאה של דירהאנטר, גם לא פאנק או אינדי-פופ, אבל כשהם יוצרים שירים בתוך הרובריקות האילו, הם עושים את זה מצוין. ל(עוד) סגן שיר השנה שלי, הקליקו.

~*~מקום ראשון: Marriages – Salome~*~

תראו מהי כוחה של עטיפת אלבום מיוחדת כשלידה נמצא הכיתוב "פוסט-רוק", שילוב שיגרום לי להוריד את המוזיקה מיד. תראו איך הכל קשור כששיר הנושא מושפע מיצירה באותו השם, פרי עטו של האליל הספרותי שלי, אוסקר וויילד. תראו מה זה גורל כששיר כמו "Love Texas" מזכיר לי רעיון לסיפור שהיה לי בראש מאז שהייתי בת-עשרה מלאת אנגסט, ובזכותו אני בתהליך כתיבת ספר שיש לו את הפוטנציאל גם למצוא את סופו (לעומת ספרים אחרים שעדיין תקועים אי שם באמצע).
Marriages הם טריו הכולל את אמה רות' רנדל, גרג בורנס ואנדרו קלינקו, שלושה שמות שיכול להיות שלא יגידו לכם כלום, אבל ברגע שתתחילו להקשיב לאלבום הם כבר יהיו מעל ומעבר.
רנדל היא זיקית המחליפה את קולה לפי מצב הרוח של השיר. ברגע אחד היא רכה ומפתה, וברגע אחר היא מפוצצת את איברי השמע עם צעקות של זעם ואבדון. ביחד עם קולה היא לוקחת את הגיטרה דרך עומס הסאונד אל תוך התהום שהוא האלבום הזה. ביחד עם בורנס על הבס וקלינקו על התופים (תקראו לזה תופים, אני קוראת לזה רעידת אדמה) היא חפרה תהום עמוקה, והמוזיקה ממלאה את תהליך הנפילה בחמצן לנשימה, רגע לפני שצוללים יותר מדי.
מהרגע ש-"The Liar", הרצועה הפותחת, מתחילה עם סערת טורנדו חשמלית ועד ש-"Contender" נע על מים שקטים וסוגר את האלבום עם חריקות גיטרה המקשרות לאותה התחלה סוערת, אני נכנסת אל תוך מעגל אפור וממכר של מוזיקה שמצליחה בלי כוונה לתאר בדיוק את מה שעובר עליי מבפנים, ברבדים סודיים וכמוסים לי. האלבום עדיין לא ממש נח בתוך הנגן שלי ו(סה"כ) תשעת השירים ממשיכים להתנגן בריפיט מאז אפריל האחרון. בת-עשרה מלאת אנגסט הייתי וכנראה שאישאר, ומה טוב כשיש מוזיקה שמטפחת את הצדדים שכבר יש.

לשיר השנה שלי, מהסיבה שכתבתי למעלה:

ולסיום סיומת, הנה משהו לצפות לו בשנה הבאה (מבין עוד כמה)

שתהיה 2016 נעימה ומלאה בכל טוב,

חן

כפרה – על יום בפסטיבל "OnBlackHeath" בלונדון

רדינג 2011. עשרות אלפי טינאייג'רים בריטים, וגם כאלה שהפצעונים כבר נחקקו עמוק בעור שלהם ממזמן, עושים את דרכם כדי להרוס לחברותיי ולי את חוויית הפסטיבל. הקהל הבריטי דחף, מחץ, חנק וגם זרק הערה אנטישמית ובי נשבעתי שזו הפעם האחרונה שאני אלך לפסטיבל. בברצלונה, פסטיבל פרימוורה ריכך את תחושותיי לגבי אירועים המוניים כאלה, עד כדי כך שחזרתי אליו גם שנה אחר כך אבל אז הגיע הרגע שבו החלטתי עם שותפתי לדירה והביאףאף, אילת, לנסוע ללונדון.

המלט 2015. עשרות אלפי טינאייג'ריות מכל העולם, וגם כאלה שהפצעונים כבר נחטטו עמוק בעור שלהם ממזמן קנו כרטיס שנה מראש כדי לראות את בנדיקט קמברבאץ', הלוא הוא "שרלוק", משחק בתיאטרון את אחד התפקידים הנחשבים ביותר בהיסטוריה.  אחרי כמה חופשות קצרות, החלטנו אילת ואני שהגיע הזמן לעשות חופשה אמיתית וארוכה. לא סופ"ש ויום,  אלא 11 ימים של טירוף חושים בריטי. כמה חודשים לפני הטיסה, אלבואו הודיעו שהם הולכים להופיע בפסטיבל בשם "On Blackheath" ולא חשבתי פעמיים לגבי לקנות כרטיס. רק אחר כך, כשהבנתי שגם המאניק סטריט פריצ'רז יהיו שם לתת בראש עם רוקנרול, התחלתי לחשוש לשלום שתינו כשנזכרתי באותה חוויה מחרידה של פסטיבל שהיה אמור להיות גן עדן עלי האדמות (סטרוקס, פאלפ, אלבואו, אינטרפול, דפטונז, מדנס ועוד ועוד). נזכרתי בהופעה של אלבואו מאותו פסטיבל, איך הקהל התנהג בנימוס וברכות אחד כלפי השני במהלך ההופעה, וקיוויתי שזה ימשיך ככה גם ב-2015.

אז… און בלקהית' 2015. כהרגלי הייתי לחוצה על שורה ראשונה כמו טינאייג'רית ופצעוני לחץ איימו לבקוע מעל העור שלי. הנסיעה למתחם הפסטיבל מאיזור האמרסמית' בלונדון, שם לנו באחת הדירות המגניבות, הייתה מעיקה קצת מכיוון שהיא כללה שעה וחצי של נסיעה למקום שלא הכרנו. אחרי שהחלפנו טיוב ונכנסנו לאוטובוס לכיוון בלקהית', שמחתי לראות  בסוף הנסיעה שדה ירוק וגדול שבסופו נראה מתחם אוהלים ענקיים של פסטיבל. הגענו בסביבות הצהריים, ויתרנו על האקט הראשון כדי שנוכל לקום בשעה נורמלית וליהנות בכיף שלנו מכוס קפה סטארבאקס היומי שלנו ("בכיף שלנו" = אני לחוצה כאילו כל גורלי קשור באם נגיע לשורה הראשונה לאלבואו או לא) לפני שנצא לדרך. נכנסנו בקלות אל המתחם הציורי, ומולנו ראינו מ-ל-א דוכנים של אוכל. משמאל נח אוהל שבו להקה קטנה הופיעה ושרה שירים בסגנון ביץ' האוס אבל אני לא שאפתי להתעניין בה מאחר והייתה לנו במה גדולה לתפוס אליה מקום. בסיור קצר שעשינו גילינו מתחם מתוק מדבש שמוקדש בחלקו לאוכל, בחלקו למוזיקה וברובו לפעילויות לכל המשפחה. ילדים התחרו בקפיצות בתוך שקים, התאפרו, התחננו בפני ההורים שלהם לבלון בובספוג\מיניון\ספיידרמן (איפה גופי? אפליה.) זה כבר חצי אישרר לי שחוויית רדינג 2011 לא תחזור על עצמה.

כשעברנו דרך הבמה הגדולה, ראינו אנשים שכובים בקבוצות משפחתיות על גבי שמיכות על הדשא, ורק קומץ של אנשים עמד במהלך ההופעה בשורה הראשונה. עצרנו בשירותים הכימיים הנקיים, מילאנו את בקבוקנו במים מקומיים וקנינו מנת פיש אנד צ'יפס שהייתה מספיקה לשבט בריטי שלם. תבענו את מקומנו בשורה הראשונה מהצד השמאלי ושם התיישבנו כדי לזלול את המנה הבריטית המסורתית. הראשונים שעלו על הבמה היו חברי להקה חדשה שזכתה בתחרות מוזיקה של הביביסי ושמם באנגליה "Venice Trip". הם היו חמודים, טריפיים, בעלי חזות טיים אימפאלית זרוקה וארוכת שיער והנעימו את זמן האוכל. אחריהם עלה ג'ק סבורטי יחד עם להקתו במיצג פולק מיינסטרימי חביב שעשה טוב על הלב. הוא טען שזהו הפסטיבל הראשון שבו לא ירד עליו גשם במהלך ההופעה, ובירך את ה"קיץ" שנתן לנו יום של שמיים בהירים ("בהירים" = יואו! תראו את הכחול המבצבץ שם בין העננים!). אותם שמיים נתנו עוד רבע אישרור לכך שגם הגשם לא יבוא ויכביד על ההופעות שהגיעו לאחר מכן.

ג'ק סאבורטי

אילת ואני ציפינו אך ורק לאלבואו, אבל כיאה לפסטיבלים, הפתעות טובות הגיעו בדרך. הראשונה הייתה אנה קאלבי, אותה הכרתי רק דרך חשבון הפייסבוק של דרור בלומברג. היא עלתה עם להקתה ובהכאות תופים הכניסה את כולם בקהל לעולמה הקודר והדרמטי. כשהיא כולה לבושה שחורים, שפתיה אדומות כדם, עמידתה מתוחה כמכשפה העומדת להטיל על כולנו כישוף, היא צימררה את עולמנו ולא יכולנו שלא להיכנע לה. הקול העמוק שלה הרשים את שתינו, אמנם בהתחלה קצת צחקנו אבל היא השתיקה כל תו של זלזול כשהיא הוכיחה שיש בגרון שלה יכולת-על לעלות ולרדת בסולמות ולהישמע מושלמת. קאלבי היא גם כן גיטריסטית מוכשרת במיוחד, מה שעשה רושם פומפוזי בהתחלה הפך בעניין של כמה שניות לאנחות של "וואו!" ועיניים פעורות אחת כלפי השניה. היה מרענן לראות אישה כזו עוצמתית, יחידה מבין אקטים גבריים שעלו לפניה ואחריה, נותנת הופעה שעשתה לי חשק לגלות את האלבומים שלה עכשיו כשחזרתי מהמסע.

אנה קאלבי

השניים שהפתיעו היו המאניק סטריט פריצ'רז. אף פעם לא הייתי מעריצה גדולה שלהם, נהניתי מאוד להקשיב לניקי ווייר כשהוא התראיין בערוץ אםטיוי2 בכל מיני פאנלים מגוחכים שבהם דנו על מצב המוזיקה הבריטית באותו הזמן. הייתי קוראת לו "בחור טוב", את זה אני זוכרת, למה קראתי לו ככה ומה הוא אמר שכל כך הרשים אותי כבר הספקתי לשכוח כי עברו בערך 7 שנים מאז שקראתי לו ככה. היו להם להיטים שאהבתי, בגלל זה גם רכשתי את אוסף הלהיטים שלהם, ניסיתי להיכנס אליהם יותר לעומק אבל לא נוצר חיבור. באותו ערב בפסטיבל "און בלקהית'", חזרתי אל אותם ימים שבהם נהניתי לשמוע אותם ברדיו. ג'יימס דין ברדפילד עלה לבמה כשכל סימני הגיל נראים עליו, אבל לא על קולו שעדיין נשמע כמו פעם. הוא הבטיח לנו לילה של רוקנרול והסט התחיל עם הלהיט "Motorcycle Emptiness" ומכוח פנימי שלא הכרתי עדיין, התחלתי לשיר אותו בקולי קולות יחד עם צבא מעריצים חמוד שהיה בקהל. מהמופע הזה פחדתי הרבה, חשבתי אולי אנשים ידחפו ויפצחו בפוגו חסר פשר, אבל כשהשורה הראשונה כללה בעיקר אנשים מבוגרים לבני שיער ומאחוריהם עמדו משפחות עם ילדים, הבנתי שזה לא יקרה. המאניקס הקדישו שיר לריצ'י אדוארדס, כותב השירים הראשי של הלהקה שנעלמו עקבותיו, שרו קצת משיריו, והמשיכו להפציץ את כולנו בלהיטים. כך יצא שבכל שיר שהכרתי, איבדתי עוד מהקול שלי. עשינו קול שני ל"If you tolerate this" (השיר הכי אהוב עלי שלהם), קפצנו ב"You stole the sun" וכשההופעה הסתיימה עם "Design for Life" צרחנו כאילו אין עוד הופעה לאחר מכן וחגגנו תחת גשם של קונפטי לבן. קיבלתי פצצת נוסטלגיה לפנים בלי שציפיתי לכך, אהבתי את זה מאוד.

אבל בשביל מה באנו אם לא לראות את אלבואו? בזמן שהכינו את הבמה, אני הוצאתי מהתיק את השלט שהכנתי לגיא בתקווה שהפעם אקבל את החיבוק שאני מחזרת אחריו כבר שנים. בשעה 20:45 בדיוק עלו מארק וקרייג פוטר, ריצ'ארד ג'ופ, פיט טרנר והגיא גארווי אל הבמה אל קהל חם במיוחד והתחילו את ההופעה עם "The Birds", שיר הבית הרוחני שלי. גארווי, המשורר שכבש מליוני לבבות רגישים, חזר להופיע על הבמה כשהוא עדיין מתנדנד קדימה ואחורה, הוא הצביע אל הילדים שעמדו בשורה הראשונה, הושיט את ידו כאילו שום מרחק לא מפריד בינו לבין האנשים בקהל ויצר קשר עין עם כל מי שהיה בשורה הראשונה. בשטח שעמדו בו אלפי אנשים, הייתה בכל זאת הרגשה של אינטימיות בין הלהקה, המילים של גארווי  והקהל. "The Bones of You" הגיע לאחר מכן עם הסיומת "סאמרטיים", הצלמים עזבו את הרחבה שהפרידה בין הקהל לבמה וחשבתי שזה יהיה זמן טוב לפתוח את השלט. את "Fly Boy Blue/Lunette" ביליתי בניסיון לא להתפדח יותר מדי על מה שרשום שם ונהניתי ממה שהיה נדמה לי חיוך ממארק פוטר שהופיע ממש לפנינו והיה יכול להבין יותר בקלות את השלט. חשבתי שהמעבר בין החלק הקצבי של השיר אל ה"לה-לה-לה" היפה פרי גרונו של גארווי יפעיל את הממטרות אך במקום הופעל משהו אחר. החיוכים של הלהקה, הגישה הקלילה והמזמינה לא הוציאו דמעות אלא הפעילו בכל הכוח את שרירי השפתיים שחייכו להן במשך כל ההופעה. "One Day Like This" הגיע, ממנו לוויתי את המילים כדי לכתוב לגארווי שיבוא ויחבק אותי, ונתתי עוד צ'אנס לשלט שהיה נדמה לי שגם גארווי כבר הספיק לקרוא. אבל לא היה לו איך להגיע, לא מדרגות, לא במה קטנה יותר שאליה יוכל לקפץ כדי לרדת אל הדשא. משהו בי מקווה שאם היה לו משהו שיעזור לו, הוא היה יורד אלינו ונותן לי את מה שייחלתי לו.

ב"Real life angel" חזרתי במחשבותיי בזמן להליכה שעשיתי בים ביום קיץ ישראלי אותה ביליתי בהקשבה לאלבום האחרון של הלהקה. בשיר הזה עצרתי ועמדתי עם רגליי בתוך הים וכתבתי לפנינה, שותפתי לענייני מוזיקה בכלל ואלבואו בפרט, שאנחנו חייבות לנסוע לראות את הלהקה הזו בלייב שוב. היא זכתה לראות אותם בורכטר השנה, ואני בלונדון, וההבנה הזו גרמה לחיוך להתעצם עוד יותר. גארווי עטה על עצמו גיטרה חשמלית והצהיר בפני כולם כי הם הולכים לנגן שיר מהאלבום הראשון. "Bitten by a Tailfly" התנגן כמעט אחד לאחד כמו באלבום, רק רועש ושורט יותר, הרשיתי לעצמי לנוע קצת לצליליו הפלרטטניים, ואפילו היה מרווח שהיה אפשר לעשות בו את זה. "Sad Captains" ושיר הנושא של האלבום האחרון הפרידו ביופיים בין השיר הזה ל-"Lippy Kids" ו-"Newborn" השקטים כשהאחרון קיבל ביצוע מרהיב. גארווי הציג אותו בכריזמה המקסימה שיש רק לו כשיר שמארק פוטר, הגיטריסט, כתב בגיל 4 כשעבד על הספינות. זה כמובן לא נכון, אבל מה זה משנה כשזה מצחיק קהל שלם?

ההופעה הסתיימה עם קייטנה ווקאלית בהדרכתו של גארווי, שהפכה לאחר כמה זמן להזדמנות לצרוח יחד איתו באוויליות חסרת גבולות, בלי ביקורת ובלי אנשים שיגלגלו עיניים. כולם עקבו אחר הצלילים שהוא ביקש שנחזור עליהם ובסופו של דבר הגענו ל"או-או-או" המוכר של השיר "Grounds for Divorce". השיר עם הפזמון מפוצץ התופים הקפיץ את כל הקהל והביא והחדיר עוד חמצן משלהב ומתלהב אל תוך החזה שגם קיבל צורה של חיוך. גם לאחר שהשיר נגמר, הקהל המשיך לשיר את אותו "או-או-או" בתחנונים לכך שההופעה תמשיך. חמשת המופלאים השתחוו בפני הקהל, גארווי הרים את טרנר על ידיו במחווה ברומאנסית טיפוסית כדי שיצטרף אליהם וכולם היו מאושרים להיפרד מכל כך הרבה חיוכים מהקהל. התחנונים לא הצליחו, ואחד מהמארגנים הודה לכל הקהל על יום יפה של פסטיבל שונה לחלוטין ממה שהכרנו עד עכשיו. אם שתי ההופעות הראשונות של אלבואו שראיתי היו מרגשות ומלאות בכווצ'וצ'י לבבות, זו הייתה הופעה מרגשת וכיפית שהביאה תוצאה אחרת לגמרי מהשתיים שקדמו לה. מה גם שאחרי צעקות "פליז" מהמאבטחים שיביאו לי את אחד הסטליסטים, השגתי מזכרת מההופעה. המאבטחת שבחרה לתת לי את הסטליסט אמרה שזה בגלל שביקשתי כל כך יפה, ונזכרתי באחד הדברים הכי יפים באנגליה – הם מעריכים נימוס. החיוך דעך לאט מאוד אחרי שהחבר'ה ירדו מהבמה. המשכתי לשיר מילים מתוך השירים שבוצעו בלייב בקול וגם בלב, והפעם התאהבתי עוד יותר בגארווי. לא הפסקתי לחשוב על המבטים שלו, איך הוא גרם לכל אחד ואחד להרגיש שהוא שם, איך השירים בוצעו ברמה הכי הכי, גם אם מדובר בפסטיבל קטן ממדים. אלבואו נשארה בשבילי להקת ההופעות הטובה ביותר, יחד עם הכריזמה של גארווי, זה שינצל את הזמן בשביל להציג את חברי הלהקה והתזמורת המלווה. גם הביצועים הרועשים ביותר הרגישו אינטימיים, כאילו התנגנו בתוך חדר קטן במיוחד בשביל קומץ אנשים. כמו שגארווי הוא החבר הטוב של האנשים על הבמה, הוא התנהג ככזה גם לכל הקהל ונתן הרגשה של ייחוד וייחוס לכל אחד ואחד.

יצאתי בהרגשה מלאה בבטן, ועם קול שהיה יגע למנוחה והצטרד לו יותר ויותר. בכל רגע של ההופעה הזו חשבתי על ההתבכיינויות החוזרות ונשנות שלי על כך שנולדתי מאוחר מדי, ולא זכיתי לראות את בוב דילן\ביטלס\פינק פלויד\אריק קלפטון בשיאם, מחקתי אותן לגמרי מתאי המוח ובמקומם שמתי את הסיפוק על כך שאני חיה בתקופה שבה אפשר לראות את אלבואו בהופעה. בזמן שבו כל אחד מחפש לו מקום בעולם, כשכל אינדיבידואל דואג ומדבר בעיקר ל- ועל עצמו ואין לי דרך להרגיש שייכת לשום מקום, הרגשתי שייכת לבית המוזיקלי שכולו תווים ומילים שנכתבו על ידי חברי הלהקה. גארווי לא עוזב את מחשבותיי מאז ההופעה הזו, גם אחרי ההצגה של המלט, הוא עדיין פיאר בנוכחותו הווקאלית והחזותית את הרהוריי ועכשיו אני תוהה על טיבו של אלבום הסולו אותו הוא עתיד להוציא עוד השנה.  זו הייתה פעם שלישית שראיתי אותם, אך לא פעם אחרונה. ואימרו אמן!

הקהל הבריטי כיפר המעט על העוול שהוא עשה לי ולעוד כמוני ב-2011, אבל עדיין אעדיף לנסוע למקומות אחרים בשביל ליהנות מהאמנים האהובים. אלא אם כן מרטין פרימן יכריז על איזו הצגה בכיכובו… הכל פתוח, עוד לא מאוחר.

חן

התחלה – מצעד אלבומי השנה 2014

"מה אגיד לכם,  2013 עשתה לי את זה בקטנה." – ככה התחיל מצעד האלבומים השנתי שלי בשנה הקודמת, ואם תרשו לי להתרכז קצת בעצמי (לעומת כל הפעמים האחרות שאני כותבת "רק" על אחרים), 2014 עשתה לי את זה בגדול אך לאו דווקא במוזיקה. 2014 הייתה בשבילי שנה של שינוי – שנה שבה המוזיקה הפכה מגורם עליון בחיי, לאמנות שמסתכלת עליי בגובה העיניים. לא עוד מחנכת, ולא מלמדת, אלא מדריכה ומזמינה להיכנס אליה. המילה הכתובה תמיד משכה אותי, והיא החליפה את מקום המוזיקה – והיא לא רק הפכה לגורם עליון, אלא למשהו לשאוף אליו. אחרי 27 שנים של משחקי מחבואים עם עצמי, החלטתי לקחת את הכתיבה שלי צעד אחד קדימה, ואני מקווה להציג ניצנים של זה בשנה-שנתיים הקרובות. (אם זה מעניין מישהו, הזרעים כבר נשתלו באדמה – ואפשר לקרוא חלק מהעבודות שלי בבלוג הזה).

ועם ההבנה הזו בא גם העצב – כי רשימת אלבומים כבר הייתה לי אך לא הייתה לי ההשראה לכתוב את עשרת הגדולים שלי, אבל אני מתעקשת כי זו מסורת, וכי בסופו של דבר – מי שגידל ורומם אותי זו המוזיקה, וגם אם יש לי אימא רוחנית חדשה, המוזיקה עדיין לי אחות. את הרשימה היה לי קשה לצמצם, הגעתי ל-17 אלבומים שממש אהבתי השנה, אך בסופו של דבר צמצמתי לרשימה שאני חושבת שמייצגת את המיטב מבחינתי. אז נתחיל:

10. The Coral – The Curse of Love

האלבום הוקלט לפני שנים, נקבר עמוק בתוך הספריה הפרטית של הקורל, וביום בהיר אחד שבו הדם חזר לזרום להם למוח, הם החליטו שהגיע הזמן להוציא אותו לאור. וכמה שאני מודה להם על כך – זהו אלבום שאם היה יוצא לפני 40 שנה היה נחשב לקלאסיקה, אך היום אין מקום לקלאסיקות אלא רק להייפים קצרי מועד, ולכן לדעתי לא מקבל את הכבוד שמגיע לו. איזה יופי של אלבום, כל שיר מתחבר לקודם ולבא, פסיכדליה מתוקה עם גיטרות עדינות של ביל ריידר-ג'ונס שכבר אינו חלק מהלהקה, קולו של ג'יימס סקאלי ענוג, והמסע לאהבה וקללה פשוט מושלם על גבי מושלם.

09. Perfume Genius – Too Bright

השיר הראשון, "I Decline" הוא התמצית הרגילה של Perfume Genius, מייק הדראס, אקורדים עגמומיים של פסנתר והקול הפגיע. אך מכאן, כשם השיר, הדראס החליט לסרב לדרך הרגילה והמשך האלבום הוא תמצית חדשה של ריחות אפלים, יותר כלים, מלודיות נגישות יותר אך אם זאת מרחיקות עם יותר עיוותי קול. במילים שלו הכניס אותי הדראס אל תוך הגוף שהוא חש שאינו מתאים לו, העביר את הכאב של חוסר ההתאמה בין הרגש הפנימי לפיזי, וכשהפיזי לא מתאים, כולם רואים, אבל לא מנסים כל כך להבין. בתור אישה, קל להרגיש לא נוח עם הגוף שלך, קל להרגיש ששופטים אותך, קל לך לרצות להפיל את הכל על אביר שיושיע, אך אין סופו של דבר פה – זו רק תהום שנהיית עמוקה יותר ויותר. Perfume Genius אמר בראיון שמוזיקה בשבילו היא כלי כדי להוציא את כל הרע שמצטבר לו כדי שיוכל להמשיך הלאה, ועם כל הרפש שנמצא במילים של האלבום הזה, אני מקווה שהוא הצליח להתנקות.

08. Interpol – El Pintor

זו להקת הדגל, פול בנקס הוא השגריר המילולי שלי, הגיטרה של דניאל קסלר היא ים והתופים של סם פוגרינו הם הקצב של הלב שלי. זו תמיד אותה נוסחא, והם ממשיכים לגרום לה לעבוד. הם מתנגנים לי בחלומות, וממשיכים להתנגן בראש תוך כדי היום בלי שאבין שהתת-מודע משדר לי תשובות מתוך המילים והלחנים של השלישייה הניו-יורקית. הם נהיו חלק ממני, במצבים של רגשות סוערים במיוחד הם הכתובת הראשונה אליה אני פונה, והאלבום הזה הוא תוספת נכבדת לאסופת התמיכה שהם כתבו.

07. Damon Albarn – Everyday Robots

מאז "13" של בלר, דיימון אלברן החליט שעדיף להשאיר את עצמו מאחורי מסיכות של אנימציה ושירי מחאה פופיים. הוא לא נתן לאף אחד להיכנס, במיוחד לא לתקשורת, לה הוא העדיף לתרום הצהרות בקשר ללהקת האם שלו שרובן לא התממשו, כי הוא פשוט סיפק לעושי הכותרות את מה שהם רצו. אבל אז הגיעה 2014, והזמן היה נכון לאלברן להראות שבכל גאונות טמונים סיפורים ורגשות, וכשאתה אחד מהאנשים המוכשרים והאמיצים ביותר בבריטניה, אז הכי מתאים להוציא את זה במוזיקה. הוא עדיין מבכה את הזמנים שעוברים מהר מדי ומשתנים יחד עם הטכנולוגיה, הוא בורח מההווה ומצייר לנו עבר בריטי, אבל הוא עשה את זה הפעם ממקום עמוק יותר, בוגר יותר, נוגה יותר. נעים להכיר אותך, דיימון אלברן.

06. David Gray – Mutineers

אני מופתעת בדיוק כמוכם שהבחור הזה נמצא במצעד שלי, אבל זה מה שקורה כאשר מלך הקיטש הפרטי מתעלה על עצמו ועוד אחרי הקשקוש שהוא האלבום שהוא הוציא לפני כן, Foundling. הוא עשה בשכל כשבחר לעבוד עם אנדי בארלו (Lamb), וזאת אני יודעת דרך הראיונות שבהם תיאר גריי את העבודה עם המפיק, איך הוא הוציא ממנו הרבה יותר עם צלילים חוזרים, ובלי העצמה קיטשית שלפעמים לא נחוצה בתוך השיר. גריי נשאר רומנטי, מאמין גדול באלוהים ובאהבה, במילים הפשוטות, הדימויים, המטאפורות, הוא יודע מה עובד על ההמון ובתוך זה הוא גם קובר שבב אותנטיות שמתקשר רק אליו – מקוריות שניגרת מהקול שלו ומהאופן שבה הוא מאמין במה שהוא כותב, בצורה שבה הוא מביע את הכאב ואת האהבה שלו למה שהוא כותב. פופ מלודי יכול להיות נוגע, אם מוציאים לשנייה את הציניות ומתחברים לרגש הפשוט. גריי לקח חלק לא מודע בתהליך היצירה שלי השנה, ואני מודה לו על כך.

05.Angel Olsen – Burn your Fire for no Witness

אני חושבת שזה היה מצעד חצי שנתי של בלוג AV CLUB שגילה לי את האלבום הזה בדיוק בתקופה שבה מאסתי בחיזוריי אחרי קולות גבריים רגישים וחיפשתי קול נשי שאוכל להתחבר אליו. Along Came Angel… מלאכית שהמציאה את הבדידות מחדש וקראה לה טובה, ציירה את ההפך ממה שמלמדים אותנו כל סוכני החיברות הנכבדים שלנו. באלבום הזה היא מקיימת דיאלוג בלתי פוסק עם המאזין, והוא לא חייב לענות לה כי היא כבר עושה את זה בשבילו. באמבטיה של פולק-רוק המזכיר ימים של פעם, מעמידה אולסן את מילותיה כמו ברווזים בשיירה השטים לעבר ההבנה שכולנו צללים אשר צריכים לפתוח את החלון מדי פעם ולתת לאור להיכנס, ואין רע בלעשות את זה לבד, אפילו עדיף, ואחרים גם יצטרפו, ויהיו גם אחרים שיצטרפו לכל אחד לבד.

04. Elbow – The Take off and Landing of Everything

הקפטנים העצובים שלי, חמישייה של אנשים צנועים שעושים את מה שהשמיים עדיין לא יודעים איך לשאוף אליו. הם חג מולד מהלך למבוגרים שרוצים שקט ושלווה, הם תרים את מחוזותיה השטוחים של אנגליה ומייפים אותה עם קול של סנטה גארווי וכלי ארבעת המלאכים שאינם רק מלווים, הם חלק פעיל מכל מילה ומילה. המנגינה הכחולה מרכינה את ראשה בנימוס ועל גליה גולשות המילים בקצב ובמשחקי מילים שאנשים שקראו שירה בחייהם יכולים להעריך. האוניה של אלבואו הפליגה גם השנה אל הלב שלי, היא לא יכולה שלא עם קול כמו של גיא גארווי, ועם החברות שאותה הם כל כך מוקירים, עולם אפלטוני שמתעלה על כל אהבה, בסיס לטבע אנושי בריא ומאוזן. כמה מהרגעים היפים ביותר שלי השנה היו מלווים עם המוזיקה הזו, ולא בטעות, הם הראשונים שהתאימו אליהם.

03. Sharon Van Etten – Are We There

אפילו לפני ש-"Your Love is Killing Me" נכנס לחיי, שתי הרצועות הקודמות לו באלבום השאירו עליי רושם כל כך עמוק. אבל השיר הזה, האהבה שהרגה אותה, מעכה, לעסה, צחקה ושיבשה אותה, העוצמה של הקול שלה כשהיא מגיע לשורה הנושאת את שם השיר, האוקטבות הנמוכות אליהן היא מגיעה תוך כדי ונשארת שם כשזה כל כך כואב, העובדה שהיא חיה בשביל לכתוב את זה ולהעביר את המאזין את אותה מערבולת שאפשר לצאת ממנה בסופו של דבר וליצור ממנה שיר כל כך מיוחד במינו. כל שאר האלבום הוא חלון אל תוך החדר האינטימי של גברת ואן-אטן, אותו היא מגישה בקולה הכיפה, בנשיות רכה כל כך שלא הכרתי כמותה והיום אני שמחה לגלות אותה ברטרוספקטיבה. הכוח שלה משיק לכוח המאהבים שלה, היא חומר בידי הבעיות שבאות יחד עם זה, ומהם היא יצרה את אחד האלבומים הכי חזקים של השנה.

02. The Twilight Sad – Nobody Wants To Be Here And Nobody Wants To Leave

אחרי ההופעה ההיא בפרימוורה שהובילה אותי גם לכתוב עליה שיר, נהייתי חתול סקרן לגבי הטוויילייט סד. יכול להיות שבלי ההופעה הזו לאלבום הזה לא הייתה השפעה כל כך עצומה עליי, אבל היא קרתה, ואני נשביתי בקסמיהם של ג'יימס גראהם וחבריו המלנכוליים. הקור של סקוטלנד יוצא מתוך השירים, לא רק בתוך המבטא הכבד של גראהם הסולן שלא מוותר ולו לרגע על דרך הדיבור האמיתית שלו, אלא בתוך הקלידים, האבק הכחול והקר שעף אל תוך העיניים ומטשטש לנו את הראייה, צלילים ותווים שמזכירים ימי אייטיז מאופרים בשחור, אך נוגעים לכל מה שהוא עכשיו. הקולות הבאים מן המילים הם זעקות שמגיעות מעמקי שומקום הרחוקים והדובר מדבר אל צד שני שיכול להיות קיים ויכול להיות גם רוח רפאים מדומיינת בתוך המנגינות החולמניות. האלבומים שבדרך כלל תופסים אותי משמיעה ראשונה הם אלה שמלאים בסאונד, שאין בהם רגע אחד שקט וצלילים נדחסים לכל חלל ריק שיכול להיווצר, וזה בדיוק האלבום הזה – האמן חנוק בתוך היגון שלו ובתמורה חונק אותו תחת הצלילים הבלתי נפסקים שלו. התמכרתי אליו מהקשבה ראשונה, והוא עדיין לא הרפה ממני.

…..

*****

——

~*~*~*~*~*ה-אלבום שלי לשנת 2014:  Beck – Morning Phase*~*~*~*~*~

ובסופו של דבר, זהו האור שמנצח על החושך ולא ההיפך, הוא הדבר ההכרחי להישרדות שלנו בתור בני אדם ולמרות שכיף לפעמים לצלול למעמקי הכאב והרחמים העצמיים, יש משיח בלונדיני בקצה המנהרה או בקצה הצוק. הוא כמו מגדלור – מאיר את הדרך חזרה אל החוף. למשיח הבלונדיני קוראים בק, ולו אני חבה את היצירה שלי השנה, לו ול"Wave" שלו. לו אני חבה תודה על נסיעה מושלמת לעיר הבירה הצרפתית, שם נהניתי מזמן איכותי במיוחד עם חברה יקרה וגם מחברתו הבימתית של בק הלהטוטן שלא מפסיק להפתיע, ובאותו ערב לא הפסיק לזוז ואני לו להריע (חרוז!!). הרבה טעו ומיהרו לקרוא לאלבום הזה עצוב, והצטערתי על כך מכיוון שאנשים אלה לא באמת הקשיבו לו, כי אם באמת מאזינים יודעים שזה אלבום שמאזן את הכל – את הטוב עם הרע, את הרועש עם השקט, את העצוב עם השמח. זה אלבום מדיטטיבי אשר מחבר בין הלמעלה ללמטה וזורם גלים גלים אל עבר ההבנה שהדרך היחידה היא אל האור שמעיר ומתחיל כל יום שלנו. כן כן, אם לא הבנתם עדיין – בתוך הצינית ישנה רוחנית. הדמיון ל-"Sea Change" האלמותי נשמע, ההשוואה אליו היא בלתי נמנעת, אך אם כבר משווים אז אפשר להגיד ש"Morning Phase" הוא אלבום ההתפכחות מן הכאב, מן חוכמה כזו שיכולה להצטבר דרך גיל וניסיון. אחרי שש שנים של ציפייה לאלבום חדש, בק, העגל המוזהב, החווה כבוד לקודמיו הפולקיים מהסיקסטיז ועשה בהם אותות ומופתים. אין אלבום ששמעתי יותר מאלבום זה השנה, ואין שיר השנה שהעיר והאיר אותי השנה כמו זה, ואיזה כיף שגם זכיתי לראות אותו בלייב באותה הופעה בפריז.

עוד שנה עברה חלפה לה, מי יודע אילו מילים היא תוליד שנה הבאה.

תודה שקראתם,

חן.

ולקינוח – כי זה דצמבר 2014 וזה חודש ההוביט ואני מתלהבת:

קטיפה כחולה – על האלבום החדש של אלבואו

ממשיכים במסורת האפקטים האודיטוריים, נא ללחוץ על הפליי:

זה אמצע הלילה, לפני כשעתיים שמתי את "סיפורים פטרבורגיים" של גוגול לרגלי המיטה בתקווה שזו תהיה שינה קלה. המוח שלי בגד בי והכאיב לראש שלי עם כל מיני מחשבות מטורפות על מלכים בספרד, על אף שאולי יחפש לו חיים משלו ואתעורר לגלות שהוא חסר לי על הפנים, על מילים שבתוך המוח מתעוותות לדיסלקציות קטנות, ולא נותנות מנוחה על הכרית הרכה. אני פוקחת את העיניים והחשכה של שתיים בלילה מייעצת לי לשתות כוס מים, להירגע ולנסות עוד פעם להירדם. אני עושה את צעדיי על הרצפה הקרה שגורמת לי לעשות את צעדיי יותר מהר, אני שותה את המים, חוזרת לחדר והאדרנלין של המסע הקצר מחזיר אותי מוכנה לעוד מסע עינויים של רעיונות שמטביעים אותי בתוך אוקיינוס של ייאוש. השחור הופך ללילה לבן, אני פותחת את מנורת הקריאה ומנסה לתכנן כיצד לנהוג בגוף חסר המנוחה. מעל הררי הספרים קורץ לי סמארטפון אחד ומזמין אותי לחבר לו אוזניות ולנסות מדיטציה דרך מוזיקה, ולא סתם מוזיקה, אלא האלבום החדש של אלבואו היקרים.

לחיצה פשוטה על ה"Play" וכל המחשבות וההרהורים מתנקזים לכדי אמת אחת שהיא היופי של המוזיקה שאלבואו מפיקים. חמישה חברים ממנצ'סטר שטים על סירה, המים שקטים ולא מפריעים להתקדם. עשרת המשוטים זזים בקצב אחיד, אף חבר לא ינסה ולו לרגע אחד להתבלט יותר או פחות, כולם שם ביחד, שיתוף פעולה מושלם. הרוח עוזרת לסירה להגיע למקום חפצה בעזרת משבים קלים של משחקי מילים פרי עטו של גיא גארווי אחד, שלא עוצר גם כשמאבד נשימה. מניח הוא את צלילי קול הקטיפה שלו בהתאמה מוחלטת למוזיקה של חבריו, ויוצר באמצעותה תרגילים ספרותיים שגורמים למזריקת ספרות כמוני להישבע אמונים בפעם המי יודע כמה ללהקה שלא מפסיקה להרחיב את הלב. כל שיר הוא נהר של כלים, אשר נשפך לים ובסופו של דבר מתרחב לכדי אוקיינוס שלם של רגשות. הבגרות הניגרת לא מונעת מהמוזיקה להגיע לשיאים, אין מגבלות גם בעולם המבוגרים, במיוחד לא בעולם מופשט וקסום כל כך שקוראים לו אלבואו. ואני מדמיינת נפשות חיות מתחת למים, מושיטות ידיהן לגעת בזוהר של החבר'ה, והם באדיבותם אוספים את כולן, מצילים אותן מלטבוע אל תוך האפריוריות של העולם החומרי, ולבסוף מכסים אותן בשמיכתו החמימה של הלילה. גם הנפש שלי מתכסה בימים האחרונים, ובעזרת מילותיו של גארווי נהנית מזמן איכות עם כל הקפטנים העצובים שלה שחוץ מגארווי כוללים גם את אוסקר ויילד וניקולאי ו. גוגול.

כל אחת והמן-באנד שלה

"The Take off and Landing of Everything" הוא אלבום אלבואו טיפוסי לכל מי שהתגעגע אליהם מאז יצירת המופת שלהם מ-2008 "The Seldom Seen Kid" ולא התחבר לאלבום שלהם מ-2011. חלק מהשירים מושתתים על צלילים שחוזרים על עצמם, אך מתעצמים עם המשך השיר ומדמים הפלגה חלקה אל המקומות הכי טהורים. גארווי שר על חייו בעולם המבוגרים, על הילדים, על האישה ועל המחויבויות שלא נגמרות. קולו נשמע ברור יותר, מיתרי הקול שלו כמו קרני אור שיפגעו בכל מי שיחשוף את עצמו לשמש שלו. מילותיו הם שירה רומנטית שגורמים גם לעבדתכם הנאמנה להשתפך באותה צורה.
מכיוון שהם שטים, והחתירה אינה פעולה נמהרת, לוקחות כמה הקשבות בשביל להכיל את כל האלבום ולהתחבר, ככה זה הסיפור עם כל אלבום של אלבואו מבחינתי. ישנן נגיעות אלקטרוניות קטנות, אך הן אינן מתכנתות קור אל תוך התערובת המחבקת של המוזיקה, הכל מוגן ואלבואו נשארים הבית המוזיקלי שלי, ואולי גם שלכם.

לאחר שסיימתי את ההקשבה לאלבום הזה, שהייתה השלישית במספר, נרדמתי לשינה ללא חלומות עד יום שישי הנכסף. והדבר הראשון שעשיתי כשהתעוררתי? הלאה להקשבה הרביעית.

עד ההתפעמות הבאה,

חן.