בבואי לכתוב את הרשימה הזו, עלו לי מספר די מועט של אלבומים לראש. היו הרבה אלבומים מצויינים השנה, ולמרות זאת, התקשיתי למצוא עשרה אלבומים לועזיים שאהבתי במיוחד (לא תמצאו פה את רונה קינן או נעם רותם, עינב ג'קסון כהן ודניאלה ספקטור, למשל). החלטתי שהקריטריון יהיה פחות כמה האלבום טוב, מיוחד, חדשני וכדומה, ויותר כמה פעמים שמעתי אותו, כמה חזרתי אליו, לאורך איזו תקופה הוא ליווה אותי, וגם – האם קניתי אותו בעותק פיזי. מכיוון שכך, אני מניח שהרשימה הזו תהיה מאוד שונה מרוב הרשימות האחרות שתקראו, אבל קחו בחשבון שאינני טוען שהאלבומים פה יותר טובים משל פליט פוקסז, פי ג'יי הארווי, טום ווייטס או בון איבר, למשל. אני רק טוען שהאלבומים שאני אציג כאן גרמו לי לשמוע אותם שוב ושוב, ולא נמאסים עליי גם היום. סביר שאחזור לאלבומים אחרים מהשנה האחרונה בזמן כזה או אחר, והרשימה הזו תשתנה, בדיעבד. הדבר אמור בעיקר לגבי אלבומים מהתקופה האחרונה שטרם הספקתי לגבש עליהם דעה, אבל לא רק.
1. Paul Simon – So Beautiful or So What
מעבר לכך שהאלבום תמיד יזכיר לי את ההופעה שלו בארץ, היום היפה בחיי, הוא גם נפלא בפני עצמו. אני מכיר את כל האלבומים של פול סיימון בעל פה. הוא הזמר האהוב עליי. זהו, כנראה, האלבום ששמעתי הכי הרבה בשנה האחרונה. לאמן שפועל כבר חמישים שנה, להוציא אלבום שלא נופל גם מיצירותיו הגדולות ביותר, זה פשוט הישג עצום. יש פה בלדות נפלאות כמו Love and Hard Times או Dazzling Blue, שירי פופ מושלמים כמו שיר הנושא, קצת בלוז ב Getting Ready for Christmas Day, ואלבום מהודק, שאיננו רק אסופה של שירים, אלא יצירה שלמה, כזו שכבר לא עושים יותר. על סף השלמות.
השיאים: Getting Ready for Christmas Day, שיר הנושא, Rewrite, The Afterlife
2. Florence+ the Machine – Ceremonials
השנה הזו מלאה באלבומים נשיים מופלאים (כפי שתראו בהמשך), וזה המופלא שבהם. טוב ככל שיהיה, אלבומה הקודם של פלורנס והמכונה, לא הכין אותנו לאלבום הזה, שקודמו אפילו לא מדגדג אותו. מצד אחד, יש בקול של פלורנס המון דרמה, ומצד שני היא משתמשת בו ללא מאמץ. השיר הפותח את האלבום, Only If for a Night, מזכיר מאוד את קייט בוש, התופים בו נותנים בומבסטיות, בדיוק במדיה, והפזמון שלו לא יוצא מהראש. Shake It Out, הסינגל המוביל של האלבום, שבעיניי מזכיר מאוד את אנני לנוקס, נפתח לאט, וממשיך במקצב פשוט מבריק, שלי אישית משאיר חיוך ענק על הפנים שוב ושוב. אחד השירים הטובים של השנה. שיר אחרי שיר, האלבום מעניק תחושה של רכבת הרים מרגשת, שמסרבת לעצור לרגע, עד השיר האחרון, כמובן. ואז אפשר לשמוע שוב בכל מקרה.
השיאים: Heartlines ,Only If for a Night, Shake It Out, No Light, No Light
3. Lykke Li – Wounded Rhymes
במילה אחת: וואוו! אני מתחיל לכתוב על האלבום הזה, וכבר מצטמרר. הפתעת השנה. לא הכרתי את אלבומה הראשון, כך שהבשלות והברק של האלבום הזה היו פשוט מהממים. ליקה לי מזכירה לנו ששוודיה היא ערש הפופ המודרני. הקול שלה יפהפה, המילים שלה נועזות, המלודיות והעיבודים מושלמים. Sadness Is a Blessing, השיר השביעי באלבום, הוא לטעמי השיא שלו. מושפע מאוד מפיל ספקטור, כנראה המפיק הגדול בהיסטוריה. I Follow Rivers הוא גם שיר בלתי נשכח, הפזמון שלו יכול לשבת בראש כמה ימים ברצף. Get Some גורם לראש לזוז באופן בלתי רצוני. הייתי ממשיך לעבור על כל שיר, כי במידה מסויימת, לכל אחד מהם יש ייחודיות משלו. ההשפעות פה נעות מאבבא, דרך פיטר ביורן וג'ון (שגם הפיקו לה את האלבום) ועד לפיל ספקטור, שכבר הזכרתי. מנעד די רחב של סגנונות. נראה לי שאני אשמע את האלבום הזה עוד הרבה שנים, ואני מקווה שנזכה לעוד הרבה אלבומים משובחים ממנה. אגב, אם אני צריך לבחור אמן אחד שגיליתי בשנה האחרונה שאני רוצה לראות בהופעה, זו היא.
שיאים, למרות שקשה לבחור: Sadness Is a Blessing, I Follow Rivers, Get Some
הנה מיקס נהדר של I Follow Rivers, שמוכיח שגם ממש כיף לרקוד למלודיה הגאונית הזו:
4. James Blake – James Blake
קשה לי לכתוב על האלבום הזה. במידה רבה, אי אפשר באמת לתאר אותו, חייבים לשמוע אותו כדי להבין במה מדובר. כל כך קשה לעיכול, כל כך קשה להגדרה. אלבום כל כך חדשני, שהוא לא נשמע כמו שום דבר אחר ששמעתי קודם. במובן הזה, הוא קצת מזכיר את ה XX. כל מיני אתרים הגדירו אותו כדאבסטפ, אבל אני לא בטוח שזה תופס. האלבום מתאפיין במספר דברים בולטים: האחד, הקול המהפנט של ג'יימס בלייק, מלא הבעה ונשמה. השני, השירים שלו פשוט קורעים את הבאס שוב ושוב. רצוי לשמוע ברמקולים משובחים. ובעיקר, הוא אף פעם לא משעמם. המלודיות נבנות לאט לאט, ופתאום נשברות, באופן מפתיע. מכיוון שהוא כל כך קשה לעיכול, לא קליט, משתנה ללא הרף, האלבום הזה מתגמל את המאזין המתמיד, שלא מוותר גם כשקצת קשה לו. שווה להשקיע. הנקודה היא כזו: גם אם לא תתחברו לזה אף פעם, על כמה אלבומים, בוודאי כאלה שהשתחלו למיינסטרים, כבר אפשר לומר: "כזה עוד לא שמעתי" ?
ג'יימס בלייק הוא ההוכחה שלפופ יש לאן להתקדם, שהוא עוד לא אמר את המילה האחרונה, ואולי לא יגיד אותה לעולם.
שיאים: בעיקר שני הסינגלים, Limit To Your Love ו The Wilhelm Scream
לא מופיע באלבום: קאבר לג'וני מיטשל, שמרסק את הלב:
5. Rumer – Seasons of My Soul
טוב, מכאן אני מניח שהמיקום די שרירותי. האלבום של רומר ריגש אותי מיד. כבר כתבתי עליו במוזיקה נטו, אז אולי אני קצת חוזר על עצמי. רומר, לדבריה, מאוד מושפעת מברט בכרך, וניתן לשמוע את זה בבירור. האלבום הזה מלא בשירי פופ קלאסיים, כאלה שכבר לא כותבים יותר. הקול שלה נפלא, לא מתאמץ, מלא רגש. השיר הפותח Am I Forgiven, הוא דווקא היותר קצבי באלבום, ובכל זאת, מכניס אותנו לאווירת פופ סיקסטיז נפלאה. שני השירים שאחריו, Come To Me High ו Slow, הם כבר בלדות שקטות שקטות, עם עיבודים ג'אזיים יפהפיים. האלבום הזה, למרות שהוא אינו מחדש דבר, באופן מוצהר, הצליח באופן די פנומנלי באנגליה, ולא בכדי: השילוב של הקול הזה, עם הלחנים והעיבודים סטייל בכרך, כנראה מזכירים למספיק אנשים את המוזיקה הנפלאה מהתקופה ההיא. אם תרצו לקרוא ביקורת יותר ארוכה, תוכלו לפנות למה שכתבתי בלינק למעלה.
שיאים: Am I Forgiven, Slow, Come To Me High, Aretha
שיר הנושא של יום כיפור:
6. Red Hot Chilli Peppers – I'm With You
הלהקה הנהדרת הזו הקליטה שני אלבומים בלי הגיטריטס הנפלא שלה, ג'ון פרושיאנטה, מאז שהצטרף אליה. האחד, One Hot Minute, בו החליף אותו דייב נבארו הפנומנלי, מג'יינז אדיקשן, בין השאר. באלבום החדש מחליף אותו ג'וש קלינגהופר, חבר קרוב של פרושיאנטה. עכשיו כשהלהקה מגיעה לארץ, הרבה אנשים מלינים על כך שפרושיאנטה לא יגיע איתם. בעיניי, השואו העיקרי תמיד היה פלי, על הבס. האלבום החדש שלהם מצויין, גם אם לא יצירת מופת. רד הוט נשארו להקה מגובשת, והם מוכיחים כאן שהם לא זקוקים לפרושיאנטה כדי לכתוב שירים מצויינים. רד הוט עושים פה כל מיני דברים שבעיניי, הם לא כל כך עשו קודם. ייתכן שחלק מכך נובע מהעדרו של פרושיאנטה. כלומר, הלהקה מתאימה את עצמה לגיטריסט, בין אם לנבארו ובין אם לקלינגהופר, באופן מאוד אלגנטי. ב Happiness Loves Company, למשל, הם מזכירים לא מעט להקות רוקנרול מהסיקסטיז. הסינגל Monarchy of Roses, השיר שפותח את האלבום, מתאפיין בסאונד מחוספס, עם תופים מאוד דומיננטיים.אני אישית גם מאוד אהבתי את השיר המסיים, הפופי משהו, Dance, Dance, Dance. אני מניח שלא מעט אנשים מקווים לקבל בעיקר קלאסיקות בהופעה שלהם כאן ביולי. בעוד שברור שגם אני נורא רוצה לקבל ביצוע מלא של Blood Sugar Sex Magik, אין לי ספק שתהיה חגיגה, לא באמת משנה מה הם יבצעו.
שיאים: Monarchy of Roses, Happiness Loves Company, Dance, Dance, Dance, Brendan's Death Song.
בלדה נפלאה, מזכיר קצת את Road Trippin' הקלאסי:
7. Keren Ann – 101
כשהסינגל הראשון (והנפלא) – My Name Is Trouble יצא, הרדיו חרש עליו. זה הגיע לכדי מצב שאפילו אמא שלי מפזמת אותו ברחבי הבית. משמיעה ראשונה חשבתי שזה שיר נהדר, העיבוד, הפתיחה, הקול המלטף הזה. האלבום מאוד אקלקטי: יש בו שירים מאוד פופיים, ושירים מאוד מאוד שקטים, כאלה שנכתבו לחורף, כמו Run With You או All the Beautiful Girls . Blood on My Hands ו Sugar Mama הם פופ פיפטיז מענג. השיר המסיים את האלבום, 101, שמבצע ספירה לאחור, ממאה ואחת קומות, עד לאלוהים אחד, מזכיר את הגדת פסח, אני מניח שלא בטעות. אלבום שמתאים לכל מצב רוח, כיף טהור. נותר רק לתהות מתי היא שבה לארץ.
שיאים: My Name Is Trouble, Sugar Mama, Blood On My Hands
8. Cliff Martinez – Drive Soundtrack
לא ממש אלבום, אלא פסקול. קליף מרטינז, שהלחין פסקולים כמו "סקס, שקרים ווידאוטייפ" וטראפיק, לקח כמה שירים, אבל בעיקר הלחין פסקול שמגדיר את הסרט לא פחות מהתסריט, או המשחק. המוזיקה שהוא הלחין, כמו גם השירים שהוא בחר, נשמעים כמו דאנס אייטיזי שכזה, עם המון סינתיסייזרים. יש בו משהו מאוד אפל, אבל גם מאוד מלודי. בעוד שלראות את הסרט נותן לשירים ולמוזיקה את ההקשר המתאים, האלבום הזה מצליח להיות מרתק גם בזכות עצמו (קצת כמו טרון של דאפט פאנק, מהשנה שעברה).
שיאים: Nightcall, A Real Hero
9. Amos Lee – Mission Bell
לא מדובר על אלבום גאוני או חדשני, אבל אותי הוא ריגש, וגרם לי לחזור אליו לא מעט. כשאתה עובד בחנות מוזיקה, יש לך הזדמנויות לתפוס אלבומים שאחרים לא שמעו עליהם, סתם כי אתה עובר על דברים חדשים שהגיעו. במקרה הסתכלתי על העטיפה האחורית של האלבום, וראיתי שג'ואי ברנס, סולן קלקסיקו, הפיק את האלבום. מכיוון שקלקסיקו אחראים לאחת ההופעות הטובות שראיתי בחיי, ונחשבים, בעיניי, לאחת הלהקות הטובות בעולם כיום, הייתי חייב להאזין לו. אתם יכולים לטעון שהאלבום לא ראוי להיות ברשימה של אלבומי השנה. אתם כנראה צודקים. אבל במבחן התוצאה – שמעתי אותו המון, ולא נמאס לי. האלבום מלא במלודיות קאנטרי/פולק נפלאות, עם עיבודים פשוטים ויפהפיים של קלקסיקו. הקול של איימוס(עמוס?) מזכיר לי קצת את ג'ון מאייר, שניהם שרים עם מלא תשוקה. גם אם השירים פשוטים, הם מאוד נוגעים. למרות שבהמשך הוא קצת נחלש, האלבום מקבל אצלי המון קרדיט על ארבעת השירים הראשונים שלו, ובעיקר על Violin ו Flower המצויינים, קלאסיקות מיידיות שכאלו. אם להגדיר את האלבום הזה במילה אחת: מבטיח. אם לי ישכיל לשמור על רמה יותר אחידה באלבומיו הבאים, הוא יגיע רחוק.
השיאים: Flower, Violin
10. Stacey Kent – Dreamer In Concert
טוב, זו כבר בחירה אישית לגמרי. ב2008, סטייסי קנט, אחת מזמרות הג'אז הטובות בעולם, הופיעה בארץ, וזו הייתה אמורה להיות הופעת החו"ל הראשונה שלי. לצערי, הייתה תאונה קשה מאוד ברשפון. כמובן שנוצר פקק עצום, אולי הגדול ביותר שזכור לי, ולא הצלחתי להגיע להופעה. מאז, קיויתי לשובה של סטייסי קנט לארץ. זה קרה לאחר שנתיים. ההופעה הייתה נפלאה, וגם סיפרתי לה את הסיפור הטראגי. אלבום ההופעה המצויין הזה בסה"כ מזכיר לי את הסיפור, ואת ההופעה המצוינת שכן הצלחתי להגיע אליה, הפעם ברכבת. באלבום היא מבצעת שירים באנגלית, צרפתית וגם פורטוגזית. הקול שלה נהדר, בעלה, הסקסופוניסט ג'ים טומלינסון מפליא לנגן איתה, כמו תמיד. בקיצור, אלבום הופעה יפהפה, ועבורי גם מזכרת.
סתם כי אחד האלבומים שאהבתי ב2010 היה של בריאן וילסון מבצע גרשווין (אלבומו החדש לא נמצא כאן ברשימה כי אני עוד לא מרגיש שאני יכול לכתוב עליו) – הנה שיר של גרשוויון, כפי שסטייסי קנט מבצעת אותו (לא מהופעה, כי לא מצאתי ביו טיוב):
השנה יצאו גם כמה וכמה הוצאות מחודשות שראויות לאזכור ( למשל – פיל ספקטור, סמית'ס, ביץ' בויז – [מה תאמרו על שנה שהאלבום הטוב ביותר שיצא בה, למעשה הוקלט 45 שנה קודם לכן?]), כל אחת ראויה לפוסט משל עצמה, ובכוונתי גם לכתוב על כולן. נראה אם אני באמת אבצע את זה.
בינתיים, הנה שיר מאחד האלבומים שאני הכי מצפה להם בשנה החדשה (בתקווה שאכן ייצא):
שנה אזרחית טובה שתהיה.
עמיחי.
himandshe 