בשורה אסקפיסטית מנוסחת ע"י עוד 3 אלבומים

זה לא נעים להתבכיין, לי זה מרגיש כאילו אני נותנת לרחמים עצמיים להשתלט עליי במקום להסתכל קדימה ולחשוב על פתרון. אבל המחלה האגואיסטית הזו השתלטה עליי יותר מכל לאחרונה, וגררה אחריה עוד ועוד בריחות אל עולמות אחרים בעזרתם של סרטים, מוזיקה וספר אחד של הנרי דייויד ת'ורו, "וולדן", שדרכו אני בונה יחד עם הסופר בית במקום מבודד ונהנית מזמן איכות הרחק מתל אביב וכל שחקיה עמוסי הבניינים המכוערים. במסגרת מס' 1,000,231 של בריחותיי, נתקלתי בסרט בשם "Mud", עם גיבור פרטי שלי בשם ריי מקינון וגם מת'יו מקונוהיי שלמדתי לחבב אחרי שראיתי אותו בדמות; סרט שכולו מושתת על אווירה דרומית אהובה וסיפור די פשוט עם אנשים פשוטים, גם מסוג אלה שאני אוהבת. בסיומו של הסרט, אחרי מספר לא מועט של דמעות התרגשות והזדהות, ישבתי וכתבתי עוד חצי פרק לספר שלי ועדיין בוער בי הרצון לכתוב אז הנה שלושה אלבומים שעזרו לי גם לברוח, כשבאחד מהם ישנה גם פסקה מהספר שנכתבה בהשראת אחד מהאלבומים.

Weyes Blood – The Innocents

נטלי מרינג היא אישה כלבבי מסיבה מיוחדת במינה: חלק מהכתיבה שלה נובעת מסופרים ומשוררים אמריקאים קלאסים. גם שם הבמה שלה נובע ממשחק מילים עם שם של נובלה פרי ידה של פלאנרי אוקונור (שעוד לא קראתי, בושה וכלימה). וויז בלוד היא אמנית כלבבי מסיבות רבות: הקול העמוק שלה, אותה היא מטביעה בתוך מחשב מדי פעם ובכל זאת משרה עליו רוחניות של כנסיות בהן הדת היא כאב וניצחון עליו. הגיטרות בשיר הראשון, "Land of Broken Dreams", כבר מכתיבות את הלך הרוח של האלבום, ובקולה היא מספרת על אמריקה שהחופשיות עליה מושתתת על העובדה שאפשר לכתוב עליה כל מה שרוצים. שמעתי את האלבום הרבה בזמן שקראתי על מסעותיו של ג'ון סטיינבק בארה"ב, והיא הוסיפה עוד שכבה אישית יותר לספר שבו העדיף סטיינבק להימנע מלכתוב על יותר מדי קשיים רגשיים. בעוד פרס סטיינבק אמריקה מגוונת בשפתו העשירה, סיפרה לי מרינג על אישה אחת מלאה באמפתיה כלפי חברים בצרה והרבה כאב שהיא מעדיפה לגלות רק לכלים כמו גיטרה אחת כמו ב-"Summer" או פסנתר כמו ב-"Some Winters". במדריגל חצי-רובוטי בשם "Requiem for Forgiveness", וויז בלוד שבתה אותי במיוחד, ו-"Bad Magic" הפשוט הכאיב עד מאוד, כאילו אני חלק מהטרגדיה הקטנה שלה. האלבום מ-2014 הגיע לאוזניי רק בשנה האחרונה, ואני מאמינה שימשיך ללוות אותי גם בספרים הבאים ובתקווה גם בדרכים ארוכות יותר ממסלול חיפה-תל אביב-חיפה על כביש החוף היפהפה גם הוא.

The Pines – Above the Prairie

מספרי הסיפורים ממינסוטה כתבו אלבום שכולו דרכים פתוחות אשר נפרטות על גיטרה עדינה בתוספת של מחווה למשורר אינדיאני שלא הכרתי – ג'ון טרודל. את אמני הקאנטרי אני אוהבת במיוחד כשהם מחוברים לאדמה ממנה הם באים, כשאפשר להרגיש את זה מהמילים והנגינה הפשוטה, וכמובן לחנים שגורמים ללב לרשרש ולהזרים למוח השראה. בזכות האלבום הזה כתובים הרבה פסקאות מהספר שלי, ואני עדיין מקפידה לחזור אליו בכל פעם שאני נתקעת או צריכה להרגיש עוד קצת מהעולם שאני בורחת אליו דרך המילים שלי. להלן אחת הדוגמאות, מומלץ לקרוא עם "Aerial Ocean" או "Sleepy Hollow" ברקע.

"הנסיעה לגרוטסטד לקחה כמה שעות. מגע ידיה של גרייס על צידי הגב שלי כבר היה מוכר ויכולתי לחזור וליהנות מהדרך בין נופים אשר כללו בעיקר שדות חקלאיים. מימין ראינו חממות של צמחים שונים ומשמאל שדה שלם של עצי בננות. לפעמים השטחים השתנו ותפוזים קישטו בכתום כמה ענפים וכך גם הצהוב של הלימונים. שלטים הזמינו אותנו להתארח בעיירות בדרך, אבל לא התפתינו לעצור באף אחת מהן, שנינו רצינו להגיע כבר אל העיר ולמצוא  מקום ללון בו ולתת לחוסר הסבלנות של שנינו לנוח. כשגרייס הייתה כרוכה מסביבי, והרוח עטפה בחמימותה את גופותינו הנוסעות, הרגשתי איך אנחנו יחד עם האופנוע הופכים ליישות אחת. כמו עם ג'רמי על הספה בביתו, יצרנו מוטציה מיוחדת במינה, המרחפת במימדים מקבילים של זמן וגיאוגרפיה; סוד קטן, שגם אם היינו רוצים, לא היינו יכולים לתאר במילים לאחרים. בידיה כיוונה גרייס את ההרמוניה, כשלחצה על הבטן התכבדתי בביטחון שאיפשר לי לנהוג בזהירות, וכשסמכה יותר על הדרך, ההקלה פלשה לכיוון הרגליים שלי ואפשרה לי להעביר את הראש למצב אוטומטי ולתת לכבישים להוביל אותנו אל היעד. "

     

William Tyler – Modern Country                                                 

אמריקה האקזוטית והיפה יכולה להודות לוויליאם טיילר על שהחזיר עטרה ליושנה. טיילר הוא נגן גיטרה שתרם מכישרונו לאמנים כמו בוני פרינס בילי ולאמבצ'ופ. התאהבתי בו בעקבות אלבומו "Impossible Truth" מ-2013 כשנתקלתי בו בעקבות טעות משמחת ביוטיוב. השנה הוא הוציא את "Modern Country", שכשמו לוקח את הקאנטרי ומשפר אותו דרך הפקה מהודקת של שכבות על גבי שכבות של גיטרות הצוברות תאוצה תוך כדי נגינה ומכסות את העיניים בבדים שכולם נופים פתוחים של כל מקום שרק תרצו. חוץ משמות השירים, לא תמצאו פה מילים אלא רק שירה של גיטרה שתספר לכם על כבישים רחבים, אפשרויות נראות לעיניים עצומות וחולמות. אחרי שראיתי את "Mud" אני מפנטזת על שיתוף פעולה בינו לבין ג'ף ניקולס, מי שכתב וביים את הסרט, אולי על איזה פרויקט עתידי שגם הוא יכבד בסינמטוגרפיה שלו את היופי של דרום ארה"ב.

יש לי בעיה עם לחזור על עצמי, אבל אין מנוס – אני תקועה על ארצות הברית הקלאסית. זה כמו שירי ארץ ישראל היפה והטובה: אי אפשר לדעת אם היא באמת הייתה קיימת, יש בה מן התמימות שאילו הייתה חלק מהטבע האנושי העולם היה יכול להיות טוב לשם שינוי, ולכן אני מעדיפה לחשוב עליה ולא על מציאות שנחשפת אל מול עיניי כיותר ויותר קשוחה וטמאה.

לחיי התגברות על משברים והמוזיקה שעוזרת להגיע לאופק בהיר יותר.

חן

שזירה נשית – על שני אלבומים שכולם תולדה של השקעה נשית

זה כבר לא קורה לי הרבה שאני מתאהבת באלבומים. במתאהבת אני מתכוונת לתהליך שאני עוברת בדרך כלל כשאני מתאהבת באדם בשר ודם – אני מאבדת תיאבון, הסרעפת מתרחבת ומקשה עליי להעביר חמצן לבטן וכל מה שאני רוצה זה רק לשמוע, לדעת ולהכיר יותר את המושא, ובמקרה זה – האלבום. האהבה איבדה את המהות שלה בארץ ה"מובן מאליו" והיא חוזרת אליי עם מספר מצומצם של הרכבים חדשים, תגליות שדומות במעט להיכרות עם אנשים חדשים. בשבועות האחרונים התוודיתי לשני אלבומים שגרמו לי להרגיש ממש ככה.

Julie Byrne – Rooms with Walls and Windows

יש משהו מאוד גולמי בפולק, האוזניים עושות את ההקשבה והמוח כמו יד מושטת מסוגל לגעת באמן ששר. אותו אמן פולק חושף את עצמו לגמרי ומשאיר את מילותיו לחסדיה של גיטרה אחת ויחידה. השירה צנועה, הנגינה מתפתלת בין פריטה אחת לאחרת והמילים נכתבות לרוב כאילו נתלשו מהשירה רומנטית. אלבום זה, שהוא אלבום הבכורה של ג'ולי ביירן הוא כולו גולמי, ההתחלה נשמעת חנוקה בתוך חדר קטן, כשרק היא וגיטרה מטיילים בין נופים של אמריקה ובתוכם מספרים על מפגשים שונים של הכותבת עם יישויות שונות ללא מין או גיל. "Young Wife" היה השיר שהפיל אותי ברשתה של הגברת, מה שהתחיל את ערעור פעילות הסרעפת והלב הפועם חזק. סך הכל שתי דקות ורבע של שיר, שנשמעות כמו נצח של יופי ביקום מקביל.

למרות שאין פה יותר מדי מעבר לקול ולגיטרה, השירים נשמעים שונים לגמרי. לפעמים הגיטרה נשמעת כאילו רק התעוררה כמו ב-"Attached to Us like Butcher Wrap", ב-Vertical Ray" הפריטות מהדהדות יותר ומזכירות שעת דמדומים, ב-"Holiday" היא מתבדרת ברוח דמיונית כשהיא נוסעת עם הזמרת לחופשה פנטסטית שמתמלאת בתקווה גדולה, אך מסתכמת בפרידה.

שיריה של ביירן הינם שירי נוודים, כטרובדורית היא מתאהבת בכל אחד מהמקומות בהם היא מבקרת, מתארת אותם כאילו היו שיר של קיטס או וורדסוורת', מכירה אנשים חדשים, עוזבת ומפחדת לחזור. קולה הכמעט לוחש יוצר אווירה אינטימית, בעוד היא פורטת על הגיטרות ברכות, הקול שלה זורם יחד איתן אם זה בשירת מילים או המהום פשוט. היא הדור הבא של ג'ואן באאז, ושתי בניאן ויחד איתן היא לא קשורה לאף זמן, כיאה לפולק הפשוט. הלוואי והייתי יכולה להסביר את הקשר ההדוק שלי לאלבום הזה, אבל אני עדיין לא הצלחתי לשים את האצבע על הסיבה האמיתית למה אני כל פעם חוזרת להקשיב לפיסת פולק המדהימה של גברת ביירן.

Marriages – Salome

מהגולמיות של הפולק אנחנו עוברים לסערות טורנדו חשמליות וסיפורים על נשים ואנשים אלימים, מנוכרים ושקרנים. Marriages הם להקה ששני שליש ממנה – אמה רות' רנדל וגרג בורנס – הם שרידים של להקת פוסט-רוק שלא הכרתי עד עכשיו בשם Red Sparowes, ולכן קל להגדיר את האלבום של ההרכב החדש בתור מוטציה של פוסט-רוק, אבל זה לא יהיה נכון לגמרי. כדי להיות בטוחה, הייתי משאירה אותם בקטיגוריה הרחבה של רוק אלטרנטיבי, כי באלבום הבכורה של ההרכב ישנם, בנוסף לאלמנטים שנלקחו מ"גודספיד-לנד", גם טיפה של מטאל וגראנג'. שירתה של אמה מזכירה את פיונה אפל מדי פעם, הופ סנדובל וגם פיג'יי הארווי, הריפים של הגיטרה חוזרים כאילו הם אלה של אינטרפול, אך מטופלים בידיה המטפחות של רנדל עם אצבעות קלילות יותר.

כשהשטן רודף אחריהם במקומות אפלים של קברים ורמאים, השלישייה מקליפורניה מציירים רוק שכולו תוהו ובוהו. בניצוח הקול והגיטרה של רנדל, הם עוברים מ-"The Liar" המהיר ל-"Skin" הכבד והדרמטי, ונוגעים קצת בחופים הקליפורניים עם הגיטרה הגלשנית של "Santa Sangre" אבל ההתחלה היא כלום לעומת הסיומת. "Salome", שתחת טיפולו המושלם של אוסקר וויילד הפכה לטרגדיה, מקבלת תוספת עצומה של דרמה בשיר הנושא את אותו השם. בסופה שכולה גיטרות כבדות בחשמל, קולה של רנדל זועק, לוחש ומבקש מאותה סלומה לרקוד ולהתאהב בה מחדש. כמו קו עלילה שמתעצם עד השיא, מגיע גם הקתרזיס בסוף השיר שנמשך יחד עם "Less Than", הרצועה העוקבת.

אבל זה עוד לא הסוף, "Love Texas" ו-"Contender" הם שני השירים הכי נגישים מכל הבלילה, איטיים, מלודיים. הראשון מלווה דימויים של קיץ, השני (והכי יפה לדעתי מכל השירים באלבום) מרמז על מוות, התאבדות מלווים באקורדים שמזכירים ימים יפים של פורטיסחרוף. הדוברת בשיר רוצה את הנצח וזוכה בו עם הסוף שאין לשיר הזה, ומתחבר ישירות להתחלה שלו ונוצר מעגל של רוק מענג לאוזניים.

אומרים שהאמנות טומנת בתוכה הבטחה של נצח, משהו מעבר ליכולת החושית של הבן-אדם שהוא מצמצם אותה וקורא לה יופי – אני חושבת שאין הגדרה יותר מדויקת לשני האלבומים האלה.

שיהיה המשך חג שמייח,

חן

שינוי יעשה רק טוב – על החדש של פאת'ר ג'ון מיסטי

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

עטיפת האלבום

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

בריאיון סיפר ג'וש טילמן (האב ג'ון מיסטי) על חוויה הזייתית מיוחדת במינה שקרתה לו לאחר שעבר לקליפורניה השמשית מסיאטל האפורה. בעודו הולך בשדה, הוא נתקל בכדור קטן ומוזר, הוא אימץ אותו ושמר עליו בכיס ליתר ביטחון. באחד הימים העוקבים התקלף אותו כדור וטילמן גילה שמה שהוא שמר כל הזמן הזה במכנסיים הייתה עין. היא בילתה איתו כמה ימים על הכתף, צפתה איתו על הנופים של Big Sur ו-Laurel Canyon, הקשיבה למחשבותיו וספגה קצת אוויר רענן של ים, עד שיום אחד היא נדבקה לו למצח וטילמן תחת ההשפעה הרגיש את העין מראה לו דרך אחרת לכתוב חומרים – במקום לדבוק בדרך האמן המיוסר ולכתוב על הקושי הכללי והאקזיסטנציאליסטי, היא גילתה לו שהוא יכול להיות האיש הסרקסטי והמצחיק שהוא ולהמשיך לכתוב על הקושי הכללי והאקזיסטנציאליסטי.

מההזיה יצא "Fear Fun"', אלבום הבכורה של טילמן תחת הכינוי Father John Misty שאיים למחוק את כל העקבות מחייו האמנותיים בתור אמן הפולק J. Tillman. מה גם שבמהלך כל המסע הזה הוא פגש את אמה גאר, פעם סטודנטית לקולנוע ועכשיו בימאית וצלמת, פעם גאר ועכשיו גברת טילמן. האהבה שינתה את פני יצירתו של הזמר, היא ריככה את ההזתיות של "Fear Fun" ובמקום האמן דבק בפרנויות הצלולות אותן הוא טבל ברוטב של סרקזם והומור, אותו מטבל מוכר מהאלבום הראשון. מהמתכון המאולתר יצא "I Love you, Honeybear" שלא מפסיק לקצור ביקורות משבחות, בעיקר בגלל הכנות שלו. טילמן לקח את הז'אנר הרומנטי והוסיף לו קומץ של ריאליזם, ולא נתן לעיוורון מלא הלבבות בעיניים למנוע ממנו להתמודד עם המחשבות שעולות כשמתאהבים, מחשבות שלא כולן סלין דיון שטה על הטיטניק.

טילמן בפסטיבל קואצ'לה שנה שעברה

בעולם הרומנטי של טילמן לאהבה יש כוח עצום ששייך אך ורק לה – היכולת שלה להפריד כל אחד מן הצרות של העולם. בשיר הפותח שנושא את שם האלבום, מספר טילמן על חוויות שלו עם אמה מחדר המיטות ועד לרחובות ומסכם הכל ב"הכל אבוד, ושום דבר לא ייסלח, אבל אני אוהב אותך". מה משנות כל הצרות של העולם כאשר יש מישהו שמבין ואוהב? הוא מחדד את הנקודה הזו בשיר האהוב עליי כרגע מהאלבום בשם "Holy Shit" שבו הוא מציין את כל הבעיות של העולם, רעיונות מהפכנים פחות או יותר, צרות שכל אחד מאיתנו מכיר וקורא עליהן בעיתון, אהבה שפילוסופים ופסיכולוגים מנתחים עד כדי בחילה, אך אין להן קשר לעולם היחיד כשהאדם באמת מאושר: "אולי אהבה היא מצרך המבוסס על נדירות של משאבים, מה שאני לא מצליח להבין היא מה זה קשור לך ולי". מצידי טילמן היה יכול לסכם כך את האלבום, אך הוא בחר לסיים אותו דווקא עם ההתחלה – הסיפור על איך הוא פגש את אמה והתקווה שלו לאושר ועוד אושר עד היום הזה. .

בין תהייה אחת לאחרת, טילמן מספר על המצבים שהביאו אותו לידי המחשבות האלה. "True Affection" הפופי מספר על ניסיון חיזור של טילמן אחרי מישהי בעזרת אמצעים טכנולוגים הגורמים לו להבין כי תקשורת דרך אמצעי היא לא תקשורת שהוא מאמין שהיא אמיתית. בשיר הקאנטרי-בלוז "Nothing Good Ever Happens at the Goddamn Thirsty Crow" מספר טילמן על הקנאה וחוסר היכולת שלו לתפוס את הדרך שבה גברים פונים לנשים בפאבים, כשהוא מתאר כיצד התחילו עם אישתו כשהוא היה עסוק בסיבובי ההופעות שלו. "Strange Encounter" מספר על הכמיהה שלו להמשיך לחיות דרך מפגשים עם אנשים כי זה מה שמחייה את ה"אני חושב" שלו. כל המפגשים האלה אינם תלויי סמי הזיה, הם כולם פרי הניסיון של הזמר, שהיום מנסה אורח חיים בריא יותר – פחות סמים ואלכוהול, יותר תרגילי יוגה יחד עם אמה.

מבחינה מוזיקלית אני לא מצאתי הרבה הבדלים בין "Fear Fun" ל-"I love you, Honeybear". הקול נשאר אותו קול משי, פעם ראשונה אפשר לשמוע אותו נע בעולם של אלקטרוניקה בשיר "True Affection", פריטות הגיטרה הטריפיות של ג'ונת'ן ווילסון, שהפיק את האלבום, באו לתת הופעות אורח נוספות ומופתיות ב-"When You're Smiling and Astride Me" ויש גם רוק משוחרר מכל רסן ב-"The Ideal Husband" המופרע והמצמרר (בו הדובר מונה את כל המגרעות שלו מהפשוטות למרתיעות ביותר). בשביל הרומנטיקה, הכינורות המאוהבים מבצבצים בשירים כדי להעצים את ההרגשה.

אבל אין מה לעשות, ג'וש טילמן בשבילי הוא יותר ממוזיקאי – אלבומים שלו הם כמו ספר קצר,המילים שלו הם הדוושה שככל שהיא נלחצת, ככה האגרוף נכנס חזק יותר לבטן והתודעה שלי עובדת חזק בשביל להבין ולבחון אותן. הלחנים הנגישים והקלילים הם סוג של תירוץ יפה, או אולי יותר נכון להגיד שמיכת פיקניק רכה, שעליה טילמן יכול להניח סל המכיל את המאפיין ששם אותו מבחינתי מעל רוב כותבי השירים – הוא נותן כוח למילים מעבר ליופי של המוזיקה, בלי בושה, בלי מעצור, כל מה שאני מאחלת לעצמי בתור כותבת. אפילו אגיד יותר מזה – טעימה אחת מ-"Bored in the USA" ו-"The Night Josh Tillman Came to Our Apartment" גרמה לי לערער על הדרך בה אני פועלת בתור בן אדם, אבל זה כבר חומר ליומנים הפרטיים שלי.

אני תוהה אם ייצא האלבום שיצליח להתעלות על הקסם של האלבום הזה, בינתיים איהנה מהספק.

לחיי באושר ועוד עושר עד היום הזה!

חן.