מצעד העשור של הבלוג – מקומות 33-52

denzel

נכון, עוד מוקדם והעשור עדיין לא הספיק להסתיים, אבל מאחר וכבר עברנו יותר מחצי שנת 2019 אני מרשה לעצמי להקדים ולהוציא כבר עכשיו את מצעד העשור הפרטי שלי. מה גם שהחומרים של 2019 מרגישים לי חדשים מדי בשביל שאוכל להכניס אותם בתוך רשימה של אלבומים שעשו איתי כברת דרך ארוכה יותר. במידה ויהיה מצעד עשור גם לבא עלינו לטובה, אני אתחשב בזה כשאדרג, אם לא אלקה בדימנציה כמובן.

קראתי לזה מצעד פרטי משלי, כי בסופו של דבר כל האלבומים ברשימה קשורים לא רק לחוויה המוזיקלית שלי בעשור הזה, אלא גם לחוויות שמעבר: של התאהבויות, שברוני לב, מעברים, התחלות, פרידות, אובדנים והתבגרות. כולם עזרו לעצב את מי שאני בתקופה הקריטית ביותר שהיא שנות ה-20 שלי, תקופה שבה באמת עיצבתי את הטעם המוזיקלי והתנדנדתי בין סוגים שונים של גיטרות וז'אנרים, תקופה שבה נכנסתי סוף סוף לעולם המבוגרים (ובכל זאת אני מליוני שנות אור משם), של אינסוף מקורות למצוא מוזיקה חדשה ומספיק סקרנות כדי לגלות הרבה ממנה.

אז הנה היא, הרשימה הסופית שלקח לי מלא זמן לבנות ולכתוב עליה, ואני מקווה שתיהנו ממנה כמו שאני נהניתי להיזכר בכל הדברים הטובים של תשע וחצי שני האחרונות:

מקום 52: The Moondoggies – A Love Sleeps Deep

XWAR310689F44__133839__04122018092321-3819מקום במצעד האלבומים של 2018: מקום 4

יש הרבה כעס בעולם כרגע, אולי הרבה ממה שהיה בעשורים הקודמים, הרי לאנשים כועסים יש את הפלטפורמה להביע את זה. זה לא תמיד חייב להיות פוליטי, אבל נראה שפוליטיקה היא הגורם המעצבן העיקרי. באלבומם הרביעי מביעים כלבלבי הירח את הזעם עם גיטרות אמריקנה כועסות, אבל מרככים אותה עם קצת פסיכדליה קלה שמזכירה שמתחת לעור הפיל המתריס מסתתר בד רך יותר שמאמין שיש מה שינצח את כל הכעס הזה וזו אהבה. קווין מרפי, סולן הלהקה, הפך לאבא בחמש השנים שבין האלבום השלישי לרביעי, וגילה שיש כוח חזק יותר שמשאיר את כולנו שפויים במידה. "אנחנו יכולים לגור תחת אור השמש," הוא שר יחד עם חבריו בהרמוניה Byrdsית ב-Match, ולשם האלבום שואף עם אמריקנה בועטת, פסיכדליה נגישה והרבה וייבים של רוק סיקסטיז שעושה חשק למכונת זמן.

בואו נתחיל את המצעד עם קצת ברקים ורעמים פרי ידם של כלבלבי הירח

מקום 51: Thom Yorke – Anima

מקום במצעד האלבומים של 2019: עדיין לא קיים, אבל זה לא בהכרח ספויילר

עם כל הייפ על רדיוהד, ככה גדל אצלי הרצון להתעלם מהלהקה וחבריה. האדיקות שבה מעריצים ממהרים להלל כל יצירה שהם מוציאים הופכים את החוויה בשבילי לאנטגוניסטית במיוחד, לכן כשמישהו מהם מצליח לגרום לאנטגוניזם האוטומטי להפוך להערכה, אני מעריצה את המאמץ עוד יותר מהרגיל. ת'ום יורק הוציא אלבום עם מוזיקה שאני נוטה לא לאהוב, אלקטרונית ומתכתית שעושה לי להתגעגע לגיטרה אקוסטית, אבל כשהמילים מנסות להביע עצבות שעשויה ממתכת קרה, בקצבים שמדמים את הקצב המטורף של העולם וצלילים שמתארים ביופיים את הכיעור של הוד מתמטיותו של העולם, וכשיורק משלב את הכל במתכתיות שאפשר להתחבר אליה, לא נותרה לי ברירה אלא להתמוגג ואפילו להכניס אותו למצעד הזה במן ניחוש על כך שהאלבום הזה עוד יישאר איתי מלא זמן, אפילו כשזה לא נחשב אצלי לאלבום הכי טוב השנה (או שאולי הוא כן נחשב? אני לא מגלה).

אולי השיר הכי חזק באלבום – איך זה שאדם שחי חיים רחוקים משגרתיים יודע לתאר אותם כל כך מדוייק?

מקום 50: Travis – Where You Stand

מקום במצעד האלבומים של 2013: חלק את המקום ה-1 עם דירהאנטר וארקייד פייר והיחיד שנכנס למצעד העשור

טראוויס זכו בתואר אלבום השנה שלי ב-2013, אף פעם לא קיבלו מקום על כס שנקרא "אלבום עשור", אבל תמיד בתואר האלבום הכי אהוב עליי עם "The Invisible Band" שתמיד אשמור לו חסד נעורים, ובו-זמנית גם אוכל בקלות לחבר אותו לחיים שלי כאישה בוגרת יותר. בתוך מערבולת של מרימי משקולות מוזיקליות נפוחות מדיכאון, טראוויס תמיד היו משב של תקווה שהייתי צריכה בשביל להזכיר שהכל זה בעצם שטויות ויש גם דברים טובים לצפות להם, קטנים ככל יהיו. "Where You Stand" היה כזה לפני שעברתי לתל-אביב והמשיך ללוות אותי גם לאחר המעבר, אחד הצעדים הכי גדולים שעשיתי העשור. לכן אני נותנת להם מקום, בגלל זה ובגלל שלפראן הילי ושות' תמיד מגיע מקום בדירוגים שאני כותבת, כמו בלב שלי.

השיר הזה תמיד הביא אותי לכדי דמעות, וכנראה שזה מה שאגיד עליו גם עוד הרבה שנים

מקום 49: Lana Del Rey – Born To Die/UltraViolence

מקום במצעד האלבומים של של השנים: לא דורגו

לנה דל ריי היא אחת התופעות הטובות ביותר של העשור האחרון. עם קול סירנה מיוחד במינו, לוק שמשלב את ההווה עם נוסטלגיות שקריות מכל מיני עשורים שקדמו והרבה אהבה משוחררת של בינו לבינה, דל ריי הפכה לסמל של הפנטזיה האמריקאית האולטימטיבית והייתה היחידה שהגשימה אותה, לפחות דרך המוזיקה שלה. הנשיות של דל ריי היא אחת מהיפות ביותר שנכתבו בעשור הזה, ולא יכולתי להתעלם ממנה במצעד הזה, בגלל זה שני אלבומים נמצאים במקום הזה, כי זו יותר ההזיה של לנה דל ריי מאשר איזה אלבום מסוים, אבל אילו החזקים ביותר שלה.

קליפ שכולו פנטזיה שכולה של לנה דל ריי

 

מקום 48: Keaton Henson – Birthdays

מקום במצעד האלבומים של 2013: מקום 7

קיטון הנסון הוא הרומנטיקן של העשור, הוא טרובדור שרק מוצא כאב ובמקום לקלף אותו מן העור הוא מקבל את העור ממנו – מלקה את עצמו בין ארבע קירות חדרו ועם גיטרה אלקטרונית שר על אהבות נכזבות אחת אחרי השנייה. עם "Kronos" היחיד יוצא-דופן, אלבומו השני של הנסון ממשיך ודומה מאוד לאלבום הבכורה, רק שהוא מופק יותר, עשיר יותר בכלים אבל העור הרטוב עדיין ממשיך להתעבות, ולפעמים זה כל מה שצריך.

השיר הכי אהוב עליי באלבום, שבמקרה גם היה חלק מפסקול של אחת הסדרות האהובות עליי – "התיקון"

 

מקום 47: Patrick Watson – Adventures in Your Own Backyard

מקום במצעד האלבומים של 2012: מקום 3

אין מישהו שיודע לדלג עם המוזיקה שלו בין ענן אחד לאחר ולרחף אל תוך האוזן יותר טוב מפטריק ווטסון. אין מישהו שמבין יותר טוב מהקנדי המעופף כיצד בונים חלומות מתוקים מצלילים כל-כך מיוחדים, ולכן יש לווטסון מקום מאוד מיוחד אצלי בלב. בין הגלוקנשפיל, צלילי הקלידים או הכינורות המעקצצים, מסתתרים סיפורים קטנים שלפעמים לא צריך את המילים של ווטסון כדי להבין אותם, ולפעמים יפה לשמוע אמיתות קטנות מפיו של ווטסון כשברקע מתופפים אל תוך האוזן תופים דרמטיים. את האלבום הכי טוב שלו הוציא ווטסון בעשור הקודם, אבל אף פעם לא נס ליחו של מי שיודע לתרגם אטמוספירות זרות לשפה יפה כמו מוזיקה, וזה האלבום החזק שלו העשור הזה.

השיר שמוכיח שפטריק ווטסון יודע איך להכניס את המאזינות/ים שלו לעולם שהוא כולו שלו

מקום 46: Aldous Harding – Party

מקום במצעד האלבומים של 2017: לא דורג

לקח לאלבום הזה הרבה זמן לגדול עליי והשנה אני יכולה להכריז רשמית שהוא השתלט עליי. הפריטות הפשוטות של אלדוס הארדינג חזרו על עצמן וכמו מנטרה נכנסו לי טוב טוב לאוזניים. יש לאמנית בעלת מאה הקולות את היכולת להישמע שונה לגמרי בשירים שונים, אפילו בתוך שיר אחד היא יכולה לשנות את גוון קולה, וכל זה עוזר למונוטוניות להיות יותר נגישה ומזמינה להאזנות נוספות. היא מחברת שורות על גבי שורות שבורות, וכנראה בלי כוונה מאפשרת למאזינה להכניס חיבורים ולהשלים עם השברים משלה. את עצמי מצאתי בעיקר דרך השברים שלה, דרך הלקחים שהיא למדה על סבלנות, דרך האהבה שלה שנמצאת בין במציאות לדמיון.

שירה ושיר וקולה של אלדוס הארדינג

מקום 45: Kevin Morby – City Music

מקום במצעד האלבומים של 2017: מקום 9

הקסם של קווין מורבי הוא בפשטות הפואטית שלו, במילותיו הוא מנסה להתכוונן על רדאר שמשדר לו אותות של פטי סמית', ובמוזיקה הוא רק מנסה לשמר סאונד של סינגר-סונגרייטר – קצת פולק, קצת רוק, קצת פאנק, קצת פופ והרבה הרבה מהקול האדיש שהפך אותי להיפך הגמור מאדישה לאמן הזה. זה אמנם לא האלבום שלו שהשפיע עליי הכי הרבה במהלך העשור, אבל הוא הטוב ביותר של המורבילישס, הבחור שתמיד יישאר מחובר למקום ולאנשים מסביבו ותמיד יכתוב עליהם. עיר היא ניכור, עיר היא מליוני ברגים שאינם ממש שונים אחד מהשני גם אם ינסו הכי הרבה, עיר יכולה להיות מקלט, היא יכולה להיות בית, היא יכולה להיות מקום יפה לברוח אליו או ממנו, ומורבי כתב לעיר אלבום שלם של מוזיקה שמשקפת בדיוק איך זה להיות רומנטי כלפי עיר. את האלבום הזה שמעתי לראשונה בתל-אביב ובתקופה הזו הוא התחבר לי מאוד למתכתיות שלה, היום כשאני מקשיבה לו בחיפה אני מתחברת אליו ממקום אוהב יותר, במקומות שהעיר טובה אליי גם כשרע.

ככה סוגרים אלבום שכולו עיר, בשקט של עיר שאפשר להרגיש אותו רק בלילה

מקום 44: Andy Shauf – The Party

מקום במצעד האלבומים של 2016: מקום 9

אנדי שוף הקים תפאורה ספציפית של מסיבה, ובעזרת אלבום הפופ-פולק הפנטסטי הציב את הדמויות שלו בסיטואציות פשוטות פחות או יותר בתוך אותה הילולה מוטלת בספק, וסיפר סיפורים על דמויות מוכרות מהשגרה שלנו, לאו דווקא ממסיבות אלא גם מ"תפאורות" יותר שגרתיות של עבודה וחיים. בין דמות מפלרטטת לאחת שמתכננת להתאבד תוך כדי המסיבה, שוף שתל מחשבות ורגשות ונתן לכל דמות את המשקל שמגיע לכל אחד מאיתנו, כתב להן מנגינות מתוקות שגרמו לי להצהיר על אהבה שלי בלב לאמן הזה ועם המבטא הקנדי שלו אי אפשר שלא להישבות בקסמו של מוזר אחד שמסתכל מהצד ורק מנסה להבין מה יש עוד באנשים השטוחים שהוא רואה אל מול עיניו בכל אירוע.

ביצוע מדהים לשיר האהוב עליי מתוך האלבום. מילים מילים מילים.

מקום 43: Father John Misty – Pure Comedy

מקום במצעד האלבומים של 2017: מקום 3

ג'וש טילמן, גבירותיי ורבותיי. לאיש יש מוח בצורה של קוביה הונגרית, שגם עם מוח צלול מוצאת עצמה מעורבבת בצבעים-לא-צבעים, והמחשבות שלו בכל זאת הופכות כל סדר. רגע לפני שהקוביה הופכת להיות כאוטית לגמרי הוא כותב את כל מה שהוא חושב ומשם יוצא היגיון. ההיגיון של טילמן טבול באינטיליגנציה עילאית ובחוש הומור מופרע, הוא מלא בתובנות שגם עם מנגינה פשוטה של פסנתר הן יכולות להיות מסובכות למוחות של אנשים פשוטים ממנו, ורק טילמן יכול לתמלל אותן כמו שהוא יודע לתמלל. זה לא אלבום שחוזרים אליו כל-כך, כי אחרי הכל הוא יותר מילולי מאשר מוזיקלי, יותר מעייף מאשר נעים לאוזן, אבל אם כבר לכתוב מסה קיומית, למה לא לשיר אותה ואם כבר לשיר אותה למה לא עם הקול המדהים של הטילמן הזה. הדת עיוותה לו את הילדות, החרדות הביאו לו סמים ששיבשו לו את המחשבות ובעולם הצלול הוא מצא את הדרך לשאול את השאלות שכולנו מפחדים מדי להתעסק בהן על עתיד ברור של מראות שחורות וטרור של אוכלוסיה שלמה על עצמה.

כשהוא קורא לאחד מהשירים שלו על שם ספר של תומאס מאן, שהוא במקרה אחד הסופרים האהובים עליי – זה גורל, או שפשוט נחמד לחשוב על זה

מקום 42: The Citradels – God Bless

מקום במצעד האלבומים של 2018: לא דורג

אחת התגליות של השנה שעברה, והיא הגיעה אליי דרך לא אחר מאשר ארז סובל מהבלוג "אנטנות השמיימה" שדירג אותו בצדק גמור במצעד אלבומי השנה שלו. מאז שגיליתי את האלבום אני לא מצליחה להתנתק ממנו. החמישייה האוסטרלית הוציאה אלבום על טהרת הפסיכדליה של שנות ה-60 והוסיפו לזה קצת שדרוגים של שוגייז, קורט של גות' ונשמה של מספרי סיפורים. האלבום מורכב מסיפורים קטנים עם אנשים קטנים מעיירה קטנה שבה האמונה נראית גדולה, אבל מבפנים יש הרבה סיבות לאבד אותה. בשנה שכמעט ולא מצאתי אלבום להתחבר אליו, יצא אחד האלבומים השלמים ביותר שיצא לי לשמוע כבר תקופה, אין בו ולו רגע אחד חלש.

דוד ארתו'ר הוא אחת הדמויות היפות ביותר באלבום הזה

מקום 41: PJ Harvey – Let England Shake

מקום במצעד האלבומים של 2011: מקום 5

מלחמה היא מציאות שאנחנו מכירים פחות או יותר, חלקנו שירתנו או עתידים לשרת בצה"ל, חלק גרים באיזורים שטופי פיצוצים ואיומים, הכל קרוב ועם זאת מרגיש רחוק לגמרי במציאות מעוותת כמו שלנו – כשמאות ספורים של קילומטרים מפרידים ביני לבין איום כזה או אחר ואני יושבת בבית וכותבת על מוזיקה. כשאני מקשיבה עכשיו לאלבום של פיג'יי הארווי אני מרגישה את המלחמה מחלחלת אל תוך האוזניים, ולמרות שהשירים וקולה של הארווי הם מהיפים ביותר שנכתבו, עדיין נכנסים רובים, פיצוצים ואיברים קטועים של אנשים שלא הגיע להם לעזוב את עולם החיים במלחמה. הארווי כתבה אלבום על מלחמה שמזכיר שמעבר לרומנטיקה פואטית יש סיפורים זוועתיים על חיילים, אינספור טראומות שממשיכות לצלק נפשות שבורות מסביב לעולם, ושגם אם אנגליה של היום מתיימרת להיות יפת נפש, היא צריכה לזכור שגם היא טבלה עמוק בבוץ הקדוש של רעשי הפיצוצים ויש עוד הרבה לצעוד אם רוצים לשכוח.

קסם, כמה קסם הפיג'יי הארווי הזו גם בלייב

מקום 40: Weyes Blood – Front Row Sit to Earth

מקום במצעד האלבומים של 2016: מקום 5

להסתכל על העתיד ולנסות לחזות אותו הן פעולות די מפחידות; להסתכל על העבר יכול להיות מכאיב, מסגיר, נוסטלגי עד שקרי; ההווה כל כך מובן מאליו ששני הזמנים האחרים לוקחים את כל המשקל ואנשים נבדלים פחות או יותר לפי איך הם מתייחסים למה שהיה ומה שיכול להיות. באלבום הזה מ-2016, נטלי מרינג כתבה שירים על אותן פעולות שמפחידות אותה, היא חרדה על העתיד שלה ועל העתיד של העולם (חרדה שהיא המשיכה לכתוב עליה גם באלבום שלה השנה), היא מסתכלת באהבה על העבר וחוששת על האהבה של ההווה, ועל נדנדת הפולק-פסיכדליה היא שרה בקולה היוצא דופן על הכל. 

פעם ראשונה שאני צופה בקליפ של השיר הזה, ולא מפתיע אותי כמה האישה הזו הזויה

מקום 39: The Coral – The Curse of Love

מקום במצעד האלבומים של 2014: מקום 10

מעתיקה מעצמי: "האלבום הוקלט לפני שנים, נקבר עמוק בתוך הספריה הפרטית של הקורל, וביום בהיר אחד שבו הדם חזר לזרום להם במוח הם החליטו שהגיע הזמן להוציא אותו לאור. כמה שאני מודה להם על כך – זהו אלבום שאם היה יוצא לפני 40 שנה היה נחשב לקלאסיקה, אך היום אין מקום לקלאסיקות אלא רק להייפים קצרי מועד, ולכן לדעתי לא מקבל את הכבוד שמגיע לו. איזה יופי של אלבום, כל שיר מתחבר לקודם ולבא, פסיכדליה מתוקה עם גיטרות עדינות של ביל ריידר-ג'ונס שכבר אינו חלק מהלהקה, קולו של ג'יימס סקאלי ענוג, והמסע לאהבה וקללה פשוט מושלם על גבי מושלם."

השמועות מספרות שזה אחד מהשירים שמספיקים לי כמה צלילים ראשונים ואני על הרצפה לא מפסיקה לספר כמה אני אוהבת את השיר הזה

מקום 38: Emma Ruth Rundle – Marked for Death

מקום במצעד האלבומים של 2016: מקום 8

אין לי ספק שבלעדי הכישרון המוזיקלי של אמה רות' רנדל, רמת הדלות של העשור הזה הייתה גדלה בכמה אחוזים טובים, אבל היא הייתה שם עם קולה המתוק, עם הרוק הכבד-רך שלה, עם המילים הגותיות, עם האלבום הזה שליווה אותי הרבה מאז שיצא ואני בטוחה שימשיך לעשות את זה גם בעשור הבא. לרנדל יש את היכולת היוצאת דופן להפוך ז'אנר לשלה לגמרי, הלחנים שרק היא יכולה לכתוב ולשיר בקולה השבור, הרוק הכבד שמקבל גוון קצת יותר נעים לאוזן הרגישה שלי, המזוכיזם הרגשי שהיא כותבת, כולם יוצאי דופן ולפי מה ששמעתי עד היום מיוחדים אך ורק לה.

תמיד כבדה ורכה בו-זמנית

 

מקום 37: The Walkmen – Heaven

מקום במצעד האלבומים של 2012: מקום 2

ב-2012 הייתה לי אובססיה ענקית וקראו לה "הווקמן", היא הגיעה בהפתעה, היא הגיעה גם להופעה בקיץ של אותה שנה והקדישה לי שיר. לא יכולתי לבקש הגשמה כל כך מוחשית של אהבה למוזיקה, ולא יכולתי לבקש אלבום אחד שיסכם קריירה של אחת הלהקות היותר מיוחדות של העשורים האחרונים. אחד המחסורים הכי גדולים של העשור האחרון הוא המחסור בחומרים של החמישייה מוושינגטון, בחומרים שעשויים מרוק שמזכיר ימים של פעם, אבל שרוט מספיק בשביל שיבינו שזה נוגע הכי הכי ללבבות השבורים של ימינו.

השיר המרים של העשור בשבילי, בלי שום ספק

 

מקום 36: Sharon Van Etten – Are We There

מקום במצעד האלבומים של 2014: מקום 3

לשרון ואן אטן לא התחברתי עד שיום אחד עמיר חובצי שלח לי את "Your Love is Killing Me" והחלטתי לתת לאלבום "Are We There" צ'אנס והתאהבתי בכל נים ו-וריד. ואן אטן ניחנה בקול שמאפשר לחשוף את הפגיעות שלה עד הסוף, כישרון כתיבה כן שהופך את הבעיות שלה למזוהות הרבה יותר, גם אם עדיין הלב לא נמחץ לגמרי, ואן אטן נהייתה הדוברת של הכוח שיש לגברים עליי, ולמרות כל הרפש שיוצא ממערכות יחסים כאלה ואחרות, עדיין יש מוגלה יפה שיכולה לצאת מכל זה. האלבום "Are We There" הוא המוגלה הנשית היפה ביותר ששמעתי.

השיר הכי עוצמתי באלבום

 

מקום 35: Gorillaz – Plastic Beach

מקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג אבל סביר להניח שהייתי מדרגת אותו גבוה

הו, דיימון אולברן. בגדול אפשר לסכם ככה, לא? מאז ימיו במרוקו כשהקליט את "Think Tank" המופתי עם בלר, אולברן היה מאוהב במוזיקה ערבית, מאז ומתמיד הוא היה מאוהב בפופ ומאז שהוא זוכר את עצמו הוא היה ביקורתי כלפי האנשים והנשים על גבי כדור הארץ, והוא שילב את כל זה באלבום אחד שמפחד על הדרך שבה אנחנו מתנהגים לסביבה והאיכות ההולכת ודועכת שלה. מכיוון שזה הבלוג שלי אני מרשה לעצמי להגזים ולהגיד שאולברן הוא גאון הדור; אם הוא נדלק על ז'אנר או על רעיון, הוא ייקח אותו ויעשה ממנו את היצירה המוזיקלית הכי טובה שהוא מסוגל לה ובשבילי הוא יותר ממסוגל לה. "פלסטיק ביץ'" מלא בהופעות אורח מעניינות כמו אלה של סנופ דוג, לו ריד, בובי וומאק, חברי "הקלאש" (בשיר הכי אהוב עליי מהאלבום), מוס דף שהוא כבר לא מוס דף, ליטל דרגון ועוד, הוא מלא בז'אנרים, בשירים כיפיים, בבלדות, ובקול הזה של אולברן שהאוזניים שלי לא היו יכולות להיות שלמות בלעדיו.

שיר הפופ המקפיץ ביותר שלי עושה שליכטה בלב וגורם לי להתקף של בכי

מקום 34: Grizzly Bear – Shields

מקום במצעד האלבומים של 2012: מקום 9

גריזלי בר הם אמנים מומחים בקוביזם מוזיקלי, בצלילים קרים הם כותבים חלומות והזיות; המתכתיות של הגיטרות שלהם תוחמת את השירים והקולות היפהפיים של אד דרוסטי ודניאל רוזן עוזרים לשחרר קצת מהבלגן שהם תמיד מטביעים את עצמם בתוכה. "Shields" הוא לא "Veckatimest" המופתי, הוא הרבה יותר נגיש, הוא הרבה יותר זורם, אבל כל אלה עדיין מקבלים התזות של צבע מופשט שעושה את המוזיקה של גריזלי בר מעניינת יותר ומיוחדת במינה אך ורק בידם. אני ממש מצפה לשמוע מה יהיה ללהקה להציע בעשור הבא, כי עד היום הם לא איכזבו אף לא פעם אחת, לעומת להקות אחרות שאהבתי בעשור הקודם.

אחת מסיומות השירים החזקות של העשור

מקום 33: The Antlers – Burst Apart

מקום במצעד האלבומים של 2011: מקום 6

אחרי אלבום קשה לעיכול כמו "הוספיס", פיטר סילברמן הוציא אלבום שלם ונגיש יותר. את ההתפרצות שלו הוא תירגם לאותות של פופ חולמני ואלקטרוני, המנגינות הרבה יותר זורמות, הזרמים האלקטרוניים מזכירים ימים יפים של אייר ודירהאנטר, וכך יצא שהופק אחד מאלבומי גירוש השדים היפים ביותר. קול הפלסטו המקסים של הסולן שר על ניכור, על חלומות רעים, על כאבי לב, מכאובים שבהשוואה לאלבום הקודם נשמעים כמו יציאה לסוג של חירות. אבל זו אף פעם לא חירות, היא לא תתקיים בעולם כבול כמו שלנו, אבל אם אפשר לכתוב שלשלאות עם כזה יופי אז למה לא. עד היום האלבום הזה נחשב מבחינתי החזק ביותר של הלהקה ואני כל כך שמחה שיצא לשמוע חלק ממנו בהופעה פה בארץ.

כואב כמה שיפה לפתוח ככה אלבום

החלק השני יתפרסם בקרוב!

בברכת הו, דיימון אולברן.

חן

שנת המכשפות -סיכום האלבומים האהובים ביותר לשנת 2018

Header

לשנת 2018 היה קשה מאוד. היתה את שנת 2017 המעולה שהיא הייתה צריכה להשתוות אליה; היו בה אינסוף אמנים מבטיחים שהטעו עם סינגל אחד או שניים, ובסוף נשארו במדור ההדחקה; היו גם האמנים האהובים במיוחד שעשו את הבלתי יאמן ואכזבו אותי קשות (תתביישו אינטרפול וג'וש טילמן!). היה לה קשה, ל-2018, אמנם יצאו בה שני ספרים של סטיבן פריי, אמנם הבמאי-כותב האהוב ביותר ג'ף ניקולס הפציע לכמה דקות עם קליפ שהוא ביים בכיכובו של השחקן האהוב ביותר מייקל שאנון, אמנם היו הפתעות מצוינות בחיים האמתיים והייתה הופעה בלתי נשכחת של הפליט פוקסז (לא באמת חשבתם שאני לא אציין אותם, נכון?), אבל היה קשה איתה.

כתיבת סיכום השנה הזה עידנה את הקשיחות שלי לגבי השנה הזו, וכשאני מסתכלת על האלבומים שהחלטתי לכתוב עליהם ולהכניס לדירוג, אני מבינה שזו לא 2018 שהיתה שנה מאכזבת, זו רק 2017 ואלבום השנה שלה שלרמה שלו יהיה מאוד קשה להגיע אולי גם בעשור הבא. אז הנה אני פורסת בפניכם את 25 האלבומים שליוו אותי בשנה של שינויים, מעברים, התנדנדות של מצב רוח ובעיקר באכילת תפוצ'יפס (יאמי!).

את הסיבה לכותרת שנתתי לשנה הזו אתם תבינו תוך כדי קריאה אז בואו נתחיל…

מקום 25 – Thom Yorke – Suspiria Soundtrack

zoe-saldana-as-childהדירוג מתחיל דווקא עם מכשפה מזן זכרי בשם תום יורק שגויס ע"י הבמאי לוקה גואדנינו להלחין פסקול לסרט האימה "סספיריה". את הסרט לא ראיתי, אני גם לא מתכננת בגלל שיש לי לב חלש, ואחרי ששמעתי את הפסקול אני ממש מרגישה שלמה עם ההחלטה הזו. תום יורק כתב פסקול מוזר עם תווים כבדים של פסנתר שלא מאפשרים להניח את הדעת, עם יצירות כמו "A Light Green" או "Volk" שנשמעות כמו כל מה שהיה מפחיד באייטיז – סינתסייזרים וחריקות של כלי מיתר. טוב, השני לא באמת הגיע מהאייטיז אבל תנו לי שנייה לחשוב שיש לי חוש הומור בריא והגיוני. בואו נודה באמת – אם זה לא היה של תום יורק לא הייתי מאזינה לפסקול הזה פעם אחת, מה לעשות שאני לא אישה של פסי קול, אבל אף אחד חוץ מתום יורק לא יוכל לכתוב ולבצע שירים כמו "Suspirium" או "Unmade", פיסות מוזיקה שמזכירות לי למה גם אני לפעמים פושעת בחוסר אובייקטיביות כשעוסקים בכל נושא שהוא רדיוהד. יורק הוא עילוי לירי ומלודי, וכיף לשמוע את זה גם אם זה בפסקול של סרט אימה.

ת'ום יורק מבצע את Suspirium לתכנית רדיו>>

*

מקום 24 – Black Rebel Motorcycle Club – Wrong Creatures

BRMC_WC-150x150הלהקה, שתמיד ידעה ימים אפלים בעידן הפוסט-פאנק הנשכח, חזרה עם אלבום עם סאונד שכובש את המוח בעזרת הלימת תופים עצבנית, ריפים ששורטים את המעיים והרבה מחוות אוהבות לאמריקנה ורוק של פעם. מועדון האופנועים עדיין נוסעים בדרכים הידועות שלהם ביצירה שלוחצת על דוושת הגז למרות המטען הכבד, אבל עליי הם בעיקר עבדו כשהרגל שלהם לקחה טיפה ימינה והאטה בבלימה רכה כמו בשיר "Haunt", שלטעמי הוא אחד החזקים ביותר של השנה.

לחצו כדי לשמוע את Haunt>>

*

מקום 23 – Devon Church – We Are Inextricable

a0566050962_7לדבון צ'רץ' יש קול שמזכיר את טום ווייטס בימים שבהם הוא מעשן רק קופסה אחת במקום שתיים, לפני שהמנוע הווקאלי מצליח להתניע. "Life is for the living and you're meant to be free", כך הוא שר בשיר הפותח ויפהפה, עם אכזבה במכנסיים וכוונה לא טובה בלב, וסיפורו של גבר שהחליט להתאבד מתחיל להתפרס על פני תשעה שירים. על הקול הצרוד והמוגבל מחפות מנגינות שהופכות את האלבום נעים יותר, מלטפות את העצבים שתמיד בוכים כשלבד, וכמה לבד יש במבוך הסבוך הזה שלא מסכים לשחרר ומשום מה קראו לו חיים. מרשימים במיוחד הם האפוסים "Now That I'm Dead" ושיר הנושא הקסום.

תודה לעמיר חובצי שראה לנכון לשלוח לי את האלבום!

לחצו כדי לשמוע את שיר הנושא של האלבום>>

*

מקום 22 – Foxtrails – Foxtrails

11451087הייתי אומרת משהו על המים בקליפורניה ועל כך ששמים שם משהו מאוד מיוחד שמרווה את התושבים שלה בהרבה השראה מוזיקלית טובה, אבל הם צריכים את המים לדברים יותר חשובים כמו כיבוי שריפות אז רגע אני שמה דברים בפרופורציות ועכשיו אפשר לחזור לשבח את הלהקה הצעירה הזו שהגיעה אליי דרך האינסטגרם והוכיחה שיש הרבה השראה בחוף המערבי של ארה"ב, הרבה גיטרות גרוביות, הרבה צלילים שמדלגים בין שמיים וארץ ונותנים הרגשה מנחמת של עולם מעבר. האלבום של פוקסטריילז נע בין ווקאלי לאינסטרומנטלי בצורה כל כך אורגנית, ואם מקשיבים אחר עקבותיהם באלבום הזה אפשר למצוא שירים קופצניים מעט, מנגינות של שמש שנמצאת בחצי הדרך למטה והרבה ניצנים של פוטנציאל.

לחצו כדי לשמוע את אחד השירים האהובים מהאלבום>>

*

מקום 21 – The Hanging Stars – SSongs for Somewhere Else

a0561187615_7האלבום הראשון במצעד שבו תראו את השם שחוזר על עצמו הרבה יותר מכל אמן ברשימות השנה שלי: ארז סובל מהבלוג "אנטנות השמימה". פניתי אל החבר היקר בבקשה לעזרה מאחר ו-2018 עדיין לא הפיקה לי מספיק נחת מוזיקלית, והוא שלף באדיבותו את האלבום של The Hanging Stars, שכולו מושתת על כל מה שהיה טוב ברוק בשנות ה-60. כמו סקיי קאנטרי, יקירי הבלוג, נעים חמשת חברי הלהקה עם שלל כלים פולקיים ומספרים בעזרת מטאפורות פסיכדליות על רגשות ואנשים יוצאי דופן, וכל זה על הטהרה הפסיכדלית של לחנים משתנים שמשאירים את השירים רעננים גם בהקשבה עשירית.

לחצו לשמוע את אחד השירים היפים ביותר באלבום>>

*

מקום 20 – Peter Bjorn & John – Darker Days

172850מי שמוכן לעשות את זה יחד איתי – מתחו את הזרועות שלכם מעלה, הסתכלו על התקרה/השמיים ותצעקו: "הללויה!". מאז "Writer's Block" המופתי ששם את פיטר ביורן וג'ון על מפת הפופ העולמית, נראה שהחבר'ה ניסו קצת לאבד את הדרך ולהתנסות, אבל זה תמיד יצא מסורבל או משעמם מדי.

הישועה הגיעה השנה עם יצירה שמתקרבת לרמת הפופיות המורבידית-מתוקה של האלבום האנדרייטד שלהם מ-2006. ז'אנר הפופ תמיד נראה בעיניי כמו סוכריה על מקל שלא נגמרת – עם מנגינות ומילים שכולן מובילות לסכרת חמורה שגורלה להתפוצץ. אבל פיטר ביורן וג'ון לקחו את הפופ למחוזות מוכרים יותר להם, סקנדינביים יותר, כאלה שממתיקים מצד אחד את האוזניים עם מנגינות חמודות ומצד שני מדברים על עניינים אפלים שבלב, ובאלבום הזה נראה שהם סוף סוף מצאו לנכון לחזור לנוסחה המנצחת שלהם.

לחצו לשמוע את אחד מהשירים המתוקים ביותר באלבום>>

*

מקום 19 – Graham Coxon – The End Of The F***ing World Soundtrack

169136כן, את הקמטים והעור המחוספס כבר אפשר לראות על פניו של גראהם קוקסון, אפשר להבחין בכתמי הזמן, בשערות לבנות ובשקיות מתנפחות מתחת לעיניים, אבל בתוך אחד הגיטריסטים הכי טובים בדורו בוערת אש צעירה במיוחד שסוף סוף קיבלה ייצוג ראוי בפסקול של סדרת נעורים שיש האומרים מאוד מוצלחת (לא אם שואלים אותי…). קוקסון הוא מתבגר נצחי, ולכן כל כך מתאים שהוא נבחר לכתוב שירים שמעבירים את כל הרגשות הקיצוניים והטיפוסיים של בני נוער – בין אהבה שלא רוצים להודות בה לכעס לא נורמלי ודיכאון תמים – הכל מעורבב בתוך שלל של גיטרות, סוג של אסופה של הסגנונות שנגע בהם קוקסון במהלך השנים בין אם עם בלר או באלבומי הסולו הלא-מוערכים-מספיק שלו.  

הו, גראהם קוקסון 3> >>

*

מקום 18 – Low – Double Negative

171471לואו הוציאו השנה אלבום מקומט לגמרי. אם היו מייצרים ממנו בדים לא היה אפשר לרכך את צמרי הפלדה שהיו יוצאים מתוך הצלילים הקשים, ואם היה צריך לפצח את האגוזים הקשים של כל שיר ושיר, היה צריך פטיש גדול במיוחד כדי להצליח להגיע לאיזה עומק כלשהו, ואם כבר אני כותבת על מעמקים אז הקולות שנשמעים כאילו המים קברו אותם מזמן מותירים עוד חידות גם אחרי כמה הקשבות. כל כך קשות היו ההקשבות לאלבום הזה, אף פעם לא רציפות, אף פעם לא מספיק מעמיקות, ובכל זאת תמיד נמשכתי חזרה פנימה אל תוך הסלואו-קור של השלישיה ממינסוטה; תמיד מנגינה קטנה ונחבאת שבתה ושכנעה אותי ששווה להמשיך גם אם זה רק בוקר וזה לא הזמן הכי מתאים להקשיב ליצירה כזו.

כאילו שאפשר לבחור שיר מהאלבום הזה>>

*

מקום 17 – Gorillaz – The Now Now

171271הו דיימון אולברן #1: ב-2010 הוציא אולברן תחת השם גורילאז את האלבום "Plastic Beach", יצירת פופ כיפית ומעמיקה שעסקה בעיקר בדאגתו של אולברן כלפי איכות הסביבה וההתחממות הגלובלית. מיד לאחר מכן כתב אולברן אלבום שלם על האייפד שלו תוך כדי סיבוב ההופעות לאלבום והוציא את "The Fall" שחוץ מכמה יציאות אולברניות טיפוסיות, לא הותיר רושם אצל מעריצים ומבקרים כאחד. ב-2018 אולברן עשה את אותו הצעד ואחרי המסיבות האפוקליפטיות של "Humanz" הנהדר הוא הוציא את "The Now Now" – אלבום רגוע יותר עם שירים על סופי עולם קטנים שאפשר להרגיש ביום-יום. הפעם זה עבד הרבה יותר – האווריריות הקלילה של המוזיקה הפופית מאזנת מאוד את האפלוליות שאפפה את הצלילים של האלבום מהשנה שעברה, הקול היפהפה של אולברן נוכח הרבה יותר ויש פה פנינים מדהימות כמו "Tranz", "Idaho" ו-"Lake Zurich" שמחדדות את ייחודו של אולברן על אמנים אחרים בדורו. בחיי, שלא יפסיק לעולם.

בכל פעם שאולברן עולה בגבהים לשיר את המילה "Forever" תדעו שיש חן שמרחפת יחד עם הקול שלו>>

*

מקום 16 –The Coral – Move Through The Dawn 

170700אין כמו קצת רוק אולדסקול כדי לטהר אווירות וליהנות מזמן קליל מבלי לחשוב יותר מדי למה התכוון המשורר או לאיזה מצב נפשי יכול כל שיר להתאים. הקורל הוציאו השנה את האלבום הכי נגיש שלהם (עם העטיפה הכי הזויה ולא קשורה), עם מנגינות קלילות והרבה מחוות מוזיקליות לגדולים שהיו כאן הרבה לפני: "She's A Runaway" מזכיר מעט את קרוסבי, סטילז ונאש, "Eyes Like Pearls" יכול לגרום לכמה אנחות נוסטלגיות על The Traveling Wilburys ו-"Sweet Release" מזכיר ימים יפים שאף פעם לא חייתי בהם, ימים שאני בטוחה שהיו מפזזות לצלילי שירי הלהקה עם תספורות מנופחות ושמלות בצבעי LSD. קרה שהאלבום יצא בדיוק בתקופת המעבר שלי חזרה לחיפה, ועשה לי את החוויה הרבה יותר קלילה, ולכן יש לו עוד כמה נקודות בונוס בסיכום השנה.

הקורל עושים הקורל כמו שרק הקורל יכולים לעשות>>

*

מקום 15 – The Dead Tongues – Unsung Passage

dead-tongues-150x150ריאן גוסטפסון נייד את זמנו בשני העשורים האחרונים בין אירופה למדינות ארה"ב, נווד שטייל בין מקום למקום עם בנג'ו והרבה תהיות לגבי החיים; טייל בין טבע וערים, חי בין אנשי קומונות והתבודד באוהל קרוב למקום מיושב. האלבום הוא תוצאה של עוד הרפתקאה של גוסטפסון, שכתב שירים מחוץ לציביליזציה המערבית ושאל על הצורך בשכר חודשי, על הביחד הבלתי-נראה שכל אחד מחפש, ועל התחלות שאין חשובות מהן בחיים, שנראה שהרבה מסתיים אחריהן. בעזרת גיטרות המטפטפות מנגינות הוא הפיק אלבום פשוט במבנה ובמנגינות שלו, וסלל דרכים חלקלקות ומתעקלות של קאנטרי ופולק נעימים שנועדו לשעות החופשיות של כל אחד ואחד מאיתנו. יש לי הרגשה שזה אלבום שאחזור אליו הרבה בחיי, ככה זה כשאחת החולשות החזקות שלי היא לנוודים.

אזהרה – לחיצה על הכפתור יכולה להביא להתאהבות מוחלטת בנוודים>>

*

מקום 14 – RF Shannon – Trickster Blues

a0423285427_7הנה הוא חוזר, השם הזה שממשיך להעשיר את השנים האחרונות שלי בפגיעות בול לאוזן הצמאה שלי – ארז סובל. הפעם הציע סובל את אלבומם של Rf Shannon שהוקמו בטקסס והוציאו אלבום שכולו מדבר רגוע ורחב ידיים עם נגיעות יפות של פדאל סטיל, הכלי עם הצליל שעושה לי הכי נעים בבטן (אני תמיד אומרת [לעצמי] שהגבר המושלם הוא פדאל סטיל אנושי), ואטיטיוד של חדר מיטות שובב ומזמין (אולי זה הפדאל סטיל הפנימי שלי שמדבר כרגע). זה האלבום שבו השתמשתי הכי הרבה בנסיעות לעבודה כדי לשכוח מהעולם שמחכה לי במשרד ובכדי ליהנות מזמן איכות עם הדמיון שלי, ואין כמו זמן איכות עם העולם הפנימי. תודה ארז!

הלהקה מדגימה פתיחה נכונה של אלבום>>

*

מקום 13 – Marlon Williams – Make Way For Love

a0616054986_7למרלון וויליאמס יש כוח גדול יותר מלזמרים אחרים, גם מעבר לחופי הקאנטרי והפולק. יש לו את הגרון הארוך ביותר שממנו ניגרים נהרות דובשניים של קול מיוחד במינו אותם הוא בחר דווקא לטבול בפירות המתוקים של הז'אנרים המיושנים יותר, ואין משמח מזה. את האלבום האחרון כתב השרוך הניו-זילנדי בעקבות פרידה ממכשפה מיוחדת במינה בשם אלדוס הארדינג, וכאלבום פרידה הוא הצליח לפגוע במטרה האולטימטיבית ולשאוב את המאזינים לתוך העולם שלו. גם אם יש לפעמים קפיצות לשירי פופ כמו "What's Chasing You" ו-"Party Boy", האלבום עדיין מבהיר עד כמה נוראית יכולה להיות אהבה, את התהומות שאפשר לגלות בעצמנו רק כשאנחנו חווים אותה ואת התקווה שתמיד נשארת בסוף, שגורמת לנו להיפתח אליה מחדש. האלבום של וויליאמס הוא אחד היפים ביותר שיצאו השנה, הוא אחד הגברים היפים ביותר שהוציאו אלבומים השנה (יכול להיות שעדיין הפדאל סטיל החרמן מדבר מתוכי?), וזה מתכון לפוטנציאל שאני מקווה שהוא ימשיך לקחת איתו למחוזות מיושנים ולא יחטא ויעבור למחוזות פופיים יותר שיכניסו לו כסף אבל יוציאו ממנו את הנשמה שבתוכה שומעים התחלה של עומק יוצא דופן.

יכול היה להיות שיר השנה שלי, אם לא היה יוצא כבר שנה שעברה>>

*

מקום 12 – Kathryn Joseph – From When I Wake The Want is

https_images.genius.come920f44e3451fdb5a002579232bbe5df.300x300x1אם להקת The Twilight Sad הביאו את בשורת האופל הסקוטי לאוזניי (יחד עם Glasvegas, מי זוכר?), קת'רין ג'וזף היא זו שמזמנת את כל הכוחות כדי שאופל יפה כזה יוכל להתקיים ולתת עוד השראה. האלבום השני והיפהפה של האמנית הסקוטית מקשה לא לעשות השוואה בינה לבין מכשפה עילאית אחרת בשם קייט בוש, גם בקול וגם בהגשה היוצאת דופן. קולה של ג'וזף נשמע כמו הרוח כאשר היא חורקת בין המשקוף לדלת, חודרת פנימה ומקררת את החדר עד שאין ברירה אלא להיכנע. אבל זו ג'וזף שהיא הכנועה, היא היופי שיוצא כשאחרים מכאיבים ואין מה לעשות חוץ מלתת לו לשקוע פנימה לפני שאפשר להוציא אותו על הנייר. עם הפסנתר ככלי עיקרי, ג'וזף מגישה את שיריה ללא רחם, וצובעת את האוזניים באפור של שמיים מלאים עננים המורידים את הגשם הנכון ביותר מהעיניים.

לחצו לשמוע את שיר הנושא היפהפה של האלבום>>

*

מקום 11 – Emma Ruth Rundle – On Dark Horses

a4234956256_7לאמה רות' רנדל יש עולם עשיר בפנים; הוא כואב, הוא מדמם, הוא לא מרפה, והוא עשוי כולו מרוק איטי וכבד אותו היא מקשטת עם הקול השברירי המיוחד שלה. אחרי אלבום סולו רגוע ואינטימי יותר, אותו הוציאה לפני שנתיים (וכיכב אצלי במצעד של אותה שנה), חזרה הסוסה השחורה עם אלבום שמזכיר יותר את אלבומה האחרון בתור חברה בלהקת Marriages (אלבום השנה של הבלוג לשנת 2015) – רוק שנשמע כמו זאוס בשעות הרועמות ביותר שלו, בהן הוא שילח ברקים זועמים על אויביו הגדולים עם מילים על אובססיות, חיים באפלה ואהבה לא בריאה שרק מוסיפות עוד נשק אנושי לאלות הפנימיות.

שיר שהוא כולו אמה רות' רנדל ואין אחר/ת שיכולים עליה>>

*

מקום 10 – Ray Lamontagne – Part of The Light

ray-slide-150x150שנה שעברה היה התזמון תכונת המפתח שהעלתה את בק לפתוח את עשיריית האלבומים שלי, השנה זה ריי למונטיין שפותח את העשירייה, גם בזכות התזמון שלו וגם בזכות העובדה שיש ללמונטיין כוח שגם אם ישיר את אותו השיר 20 פעמים ויקליט את זה, אני עדיין אהיה עבד לרגלי קולו הצרוד. למונטיין מילא אותי השנה בהרבה אור; אל תבינו לא נכון, היו לי הרבה רגעים של אור השנה, אבל ברגע חשוך במיוחד האלבום האחרון של אמן הפולק פשוט נתן לי תקווה וסינוור אותי עם אלומות של דמיון והשראה. כל מי שהאזין ללמונטיין יודע ממה הוא עשוי – פולק מלודי ומתחנחן, רומנטי עד שמאלצי, מזכיר תמיד שירים קודמים, אבל תמיד עם חיוך, תמיד עם אהבה גמורה לז'אנר הזה שקוראים לו פולק.

עבד, אני עבד>>

*

מקום 9 – The Good The Bad & The Queen – Merrie Land

190296941603הו דיימון אולברן #2: מה אני אגיד לכם, אם היה לי קול חם כל כך כמו של הקקה הבלונדיני ואת הכישרון המלודי שמספיק שיר אחד בשביל להתמוגג ממנו, הייתי מבלה את עיקר זמני באולפן הקלטות כדי שאוכל לפנק את העולם בכל הטוב שיש למוזיקה להציע. אבל אני לא כזו, והאמת שגם אולברן לא כזה, הוא כותב מוזיקה גם בגלל שהוא אוהב לעשות את זה, גם בגלל שהוא יודע שהוא טוב בזה, אבל בעיקר בגלל שזה כלי בשבילו להביע את האהבות והפחדים הכי עמוקות שלו. ב-2007 הוא הוציא אלבום יחד עם פול סימונון מ"הקלאש", סיימון טונג שבילה שתי דקות בלהקת The Verve והמתופף המדופלם טוני אלן והם קראו לו "The Good The Bad & The Queen". שנתיים לאחר מכן קראתי לאלבום הזה אלבום העשור שלי וחיכיתי בציפייה גדולה לאלבום חדש מההרכב הזה. עם "Merrie Land" אפשר להגיד שזה ההרכב שבו אולברן פורח לגבהים הקרובים ביותר לשיאו – כי איתם הוא כותב על האהבה הגדולה שהתחילה את הקריירה שלו והיא האהבה הגמורה שלו לאי הבריטי. גם פה האהבה מהולה בהרבה כאוס, פחד וזעם פוסט-Brexit, אבל אי אפשר שלא להתאהב בכל התהום הזו כשאנגליה גורמת לאולברן לכתוב את המנגינות היפות ביותר שלו גם אחרי שלושה עשורים של קריירה עשירה. הו, דיימון אולברן. כבר אמרתי?

אחת המלודיות הכי יפות שדיימון אולברן כתב בכל הקריירה שלו>>

*

מקום 8 – Anna Calvi – Hunter

171388ביום שמשי של ספטמבר 2015 התמזל מזלי ויצא שראיתי את אנה קאלבי בהופעה חיה. חוויתי עוצמה ווקאלית שלא שמעתי כמותה בחיי, צפיתי באצבעות זריזות שהיו גורמות לג'ימי הנדריקס להתחרמן על הגיטרה שלו, ואותה עוצמה הובילה אותי לנבור עמוק יותר בחומריה של האמנית בעלת ידי הזהב. גם אחרי הנבירה המעמיקה, שום דבר לא הכין אותי ל-"Hunter" – אלבום שכולו תשוקה שאינה תלויה במגדר, סקס שלא מנסה להתחסד ורגעים פשוטים של רומנטיקה מזוכיסטית. אם לא מספיק ג'ימי הנדריקס שיתחרמן על הנגינה המדהימה של קאלבי, המסה האופראית שהיא מוציאה מתוך הגרון שלה תגרום לכל אחד להתמסר, אם לא לכל האלבום, אז לפחות לשיר מתוך הכיף המפתה הזה.

קסם כזה על גיטרה חייב להיות של אנה קאלבי>>

*

מקום 7 – Anna St. Louis – If Only There Was A River

a0826696641_7כשהוא לא עסוק בלכתוב אלבומים חדשים ולצלם סלפים מוזרים, קווין מורבי אוהב לקדם אמנים מחברת ההקלטות שלו, ותודות ליח"צ החמדמד שלו, יצא שהכרתי את אחת מהזמרות המדהימות ביותר שהוציאו אלבום ראשון השנה. אנה סנט לואיס מאוד דומה בסגנון שלה לזה של מורבי, שניהם דבקים מאוד בעבר, בזמנים פשוטים יותר של כמה פריטות של גיטרה וכלי מיתר;  זמנים של אמן/ית ששרות את מה שבלב עם מילים פשוטות שיכולות לגרום לכל אחד להזדהות וליהנות מזמן שבו הכל נמחק והצרות מוצאות את הכתף שתתמוך ותמחק אותם. כמו מורבי, גם סנט לואיס לא ניחנה בקול יפה מדי, אבל כריזמה יש לה בכמויות וכישרון שיכול לגרום לנשים כמוני להרגיש שיש הרבה מעבר ללבד המוכר.

השיר הפותח בגירסה אקוסטית יותר>>

*

מקום 6 – Amen Dunes – Freedom

a2824894190_7אם יש שורה שיכולה להגדיר את השנה הזו (אם מוציאים שניה את הפליט פוקסז מהמשוואה) זה המשפט הפותח של Blue Rose מתוך האלבום היפהפה של אמן דיונז – "יש לי כסף כי אני עובדת כל היום". משם דיימון מקמהון לוקח את האלבום לכיוון אחר ואישי לגמרי, אבל זה היה השיר שסיים כמעט כל יום עבודה בשנה האחרונה, העציב והצחיק אותי בו-זמנית. השנה התחלתי לעבוד בפעם הראשונה במקום שאני אוהבת, עם חבורה גדולה של אנשים שפעם ראשונה אני מרגישה שייכת אליה, ועוסקת בתפקיד שמתאים ליכולות שלי כמו כפפה (יש קשיים בדרך, כמובן), אבל הטוב הזה דרש הרבה הקרבות של זמן ומחשבה, וזה האלבום שליווה אותי ברוב המסע ומסמל בדרך כזו או אחרת את כל מה שהעבודה העניקה לי, לטוב ולרע. עכשיו אוציא את עצמי מהמשוואה (היי רובין פקנולד!) ואסכם את האלבום הזה בתור צדפה שכשהיא פותחת את פיה יוצאות 11 פנינים בוהקות של יופי שמדבר על ילדות, ישו, אימהות ועם קולו המדהים של מקמהון מקבלות עומק מיוחד שכיף לצלול אליו.

מקמהון שר את המשפט הכי מייצג בשבילי לשנה זו>>

*

מקום 5 – Jess Williamson – Cosmic Wink

a0048118380_7לג'ס וויליאמסון יש קול מאוד משונה – הוא יפה, אבל יש בו עוד מאפיין נסתר שאני לא מצליחה או רוצה להגדיר שגרם לי לחזור לאלבום שלה כמה וכמה פעמים. באלבום היא נעה בין פולק קייצי לבין איזורים יותר חשמליים ועדינים כשאת כולם היא עטפה בנשיות נהדרת ומפתה שמגישה הרבה חוזק בין הפיסות השבירות שהיא מציגה במילותיה. האלבום השלישי של וויליאמסון מסמן שינוי בכיווניות המוזיקליות שלה שנגרם כתוצאה ממעבר מטקסס ללוס אנג'לס ומערכת יחסים עם מקום 14 במצעד של הבלוג, RF Shannon, לכן האלבום כולו נשמע כמו יום קיץ מלא שמייזע את העור מכל הסיבות הכי נכונות.

לשיר הכי אהוב עליי מהאלבום>>

*

מקום 4 – The Moondoggies – A Love Sleeps Deep

a3945440330_7יש מישהו בקהל שאומר שרוקנרול מת? כי אם כן, נא לשים את האלבום הזה ברקע עם קיר קרוב שאפשר יהיה לדפוק עליו את הראש במחשבה על הטעות המרה. שנת 2018 היתה השנה שבה נתתי לכלבלבי הירח את היחס שהגיע להם כבר שנים על גבי שנים והכרתי אותם יותר לעומק אחרי שהקשבתי לאלבום הזה שהוא אולי החרוש ביותר של השנה. "A Love Sleeps Deep" הוא קינה לארה"ב שאולי אף פעם לא היתה והעתיד שלה לא נראה מזהיר מדי, ובקינה אני מתכוונת למכבסה רועשת שמנסה לנקות בעזרת ערימה של גיטרות, אורגנים ותופים את כל מה שמלוכלך במדינת הריאליטי-טראמפ. את הפסיכדליה-לייט של הלהקה לקחתי איתי הרבה השנה למקום השני שאני הכי אוהבת בארץ – פארק הירקון – והוא ליווה אותי בהרבה צהרי שבת בהם נהניתי קצת מנוף לא עירוני באמצע המרכז הדחוס של גוש דן.

השיר הזה היה יכול להיות שיר השנה שלי לולא שיר השנה שלי>>

*

מקום 3 – Parquet Courts – Wide Awake!

169683האמת שכל מה שבא לי לכתוב על האלבום הזה זה: כיףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף. אבל אני לא אעשה את זה כי זה יהיה עצלני מדי ולא חופר מספיק. קודם כל הקרדיט לכל הכיף העשיר בפ' סופית צריך להינתן למפיק של האלבום, מר דיינג'ר מאוס, שמאז שהתחיל את הקריירה העשירה שלו, יודע להוציא את המיטב מהרבה אמנים כמו דיימון אולברן (גורילאז), ג'יימס מרסר, דיימון אולברן (הטוב, הרע והמלכה) ונורה ג'ונס בין השאר. עוד סיבה לכל ההצלחה של הכיף הזה בעיניי היא העובדה שהרביעייה הרוקיסטית כתבה אלבום שרוקד את כל החרדות והבעיות היומיומיות, ממש רוקע על כל הדברים הקטנים שמאיימים להרוס את הרגעים הקטנים של החיים, ומאפשר לשים מדי פעם זין על כל השטויות שלוקחים ברצינות ועל-כן הן שטויות. עוד סופרלטיב שאפשר לצרף לגדולתו של האלבום היא הגיוון המיוחד במינו – אף שיר לא דומה לקודם, חלק איטיים ומלודיים, חלק מורכבים מפיסות של פאנק ורוקנרול, וחלק כל כך גרוביים שהתחת חייב לפזז קצת לפני שעוברים לשיר הבא.

ישנו יופי ששוכב בין שיר פאנק לאחר>>

*

מקום 2 – Beach House – 7

a2791467180_7האלבום המרענן ביותר של הלהקה שאי אפשר להגדיר את הסגנון שלה, זוג של אמנים בשם ויקטוריה לג'נד ואלכס סקאלי שלוקחים את המאזין למחוזות שנמצאים אי שם מעל העננים או מתחת לליבה של כדו"א, היכן שהמוח יכול רק לדמיין מה קורה, ולפעמים אפילו להאמין בתקווה שמשהו מכל זה יתגשם. אחרי שנים שבהם הוציאו אלבומים שנשכחו ממני מהר, הם הוציאו את האלבום השביעי והטוב ביותר שלהם הנע בין עמימות בלונד-רדהדית לאווריריות שרק הם יכולים לנגן, ומגיש מנגינות אלקטרוניות שלי היה קל מאוד להתמסר להן בכל נסיעה ובכל הליכה, עם סאונד חולמני שעושה חשק לשוקולד ופיסת נייר לכתוב עליה. השנה עשיתי צעד יוצא דופן ונסעתי לבד לחו"ל ויצא שנחתתי עם הרכבת בפראג עם השיר "Lose Your Smile" מהאלבום הזה ומאז השיר הזה מייצג את החוויה המדהימה הזו שמאוד ייחדה את השנה הזו (יחד עם הפליט פוקסז שהופיעו שם), ולכן השיר היפהפה הזה יקבל את תואר "שיר השנה" שלי.

*****************

אז… אלבום השנה לשנת 2018 הוא:

Anna Von Hausswolff – Dead Magic

DeadMagicCover

זה היה באחר-צהריים תמים אי שם באמצע השנה, ישבתי לכוס קפה מהנה עם הילה דגן, שאותה אני אוהבת לכנות אחותי היפה, ולאור אהדתנו המשותפת לאחת בשם סוזן סונדפור היא המליצה לי על אחת אחרת בשם אנה וון האוסוולף שרק היום נתתי לה את הכבוד וביטאתי את שם משפחתה כמו שהוא באמת כתוב. בהקשבה הראשונה, כהרגלי, נבהלתי. בהקשבה שנייה חשבתי אולי זה יהיה נכון לשים אותה בצד לזמן יותר מתאים ואפלולי והקשבה שלישית הגיעה רק כמה חודשים אחר כך. לא היה כזה דבר – "זמן יותר מתאים ואפלולי" – כי לאלבום כמו זה צריך לפנות את הזמן ולהתמסר לכשפים של מי שהקסימה את השנה הזו והייתה המושיעה העיקרית שלה מהשיממון המוזיקלי בו היא לקתה.

אמנם ככה בחרה האמנית המדופלמת לקרוא לאלבום שלה, אבל לפי מה ששומעים באלבום הזה, הקסם רחוק מאוד ממוות, במיוחד כשהיא מפעילה אותו בכל זעקה, בכל צרידות שקוראת לשמיים להיפתח ובכל פעם שהיא נותנת למוזיקה לדבר בעד החושך של עצמה. אמנים כותבים בעיקר מתוך האפלה שלהם, אבל מעטים הם אילו שיכולים להוציא אותה לאור בכל כך הרבה בהירות ויופי, מעטים הם אלה שיודעים להוציא אתה החושך האותנטי, את השדים שרובצים מעבר לרגעים קשים, אילו שמסתתרים תמיד ומנפנפים את הזנב המחודדת שלהם ברגעים הכי מובנים מאליהם.

השירים של וון האוסוולף מתקתקים בכבדותם כמו שעון שמסמן התחלה דרמטית מפתה, השירה שלה נשמעת כמו לחשים שמנסים לזמן רוח שרק היא מכירה, ומקור הכוח שלה נמצא בהגשה המסתורית שגובלת בטירוף שמוצא את עצמו מתערבל בתוך כאוס סוער של לחנים מורבידים עטופים בקרניים שחורות. כל שיר הוא יצירה ארוכה שבאטיותה מצליחה להשאיר את המאזינה מהופנטת ותוך כדי גם מרשה להסתכל פנימה וללטף את אותם יצורים בעלי הזנב המחודדת.

אי אפשר שלא לציין את צליל העוגב, אולי הצליל שמביא לי את הצמרמורת הכי גדולה מאז שאני ילדה קטנה ומוציא את כל הפחדים הכי עמוקים החוצה, ובכל הקשבה הופך לאחד הצלילים האהובים עליי ביותר.

זה לא אלבום קל לעיכול, אי אפשר לשים אותו סתם ברקע ולשתות קפה, ואולי בגלל זה האלבום עולה ברמה אחת מעל כל שאר האלבומים שהקשבתי להם השנה. הוא אמיתי באפלה שלו, הוא מעביר חוויה יוצאת דופן של מוזיקה שכנראה רק וון האוסוולף מסוגלת לה והוא הולך ללוות את המכשפה הפנימית שלי עוד הרבה עד שהיא תצליח לצאת סוף סוף לאוויר החצי-נקי בחוץ.

תודה הילה דגן! אחות יפה שלי

***

 

בברכת הו, דיימון אולברן.
נקווה ל-2019 שתעשה לנו סיומת יפה לעשור יפה.

חן.

התחלה – מצעד אלבומי השנה 2014

"מה אגיד לכם,  2013 עשתה לי את זה בקטנה." – ככה התחיל מצעד האלבומים השנתי שלי בשנה הקודמת, ואם תרשו לי להתרכז קצת בעצמי (לעומת כל הפעמים האחרות שאני כותבת "רק" על אחרים), 2014 עשתה לי את זה בגדול אך לאו דווקא במוזיקה. 2014 הייתה בשבילי שנה של שינוי – שנה שבה המוזיקה הפכה מגורם עליון בחיי, לאמנות שמסתכלת עליי בגובה העיניים. לא עוד מחנכת, ולא מלמדת, אלא מדריכה ומזמינה להיכנס אליה. המילה הכתובה תמיד משכה אותי, והיא החליפה את מקום המוזיקה – והיא לא רק הפכה לגורם עליון, אלא למשהו לשאוף אליו. אחרי 27 שנים של משחקי מחבואים עם עצמי, החלטתי לקחת את הכתיבה שלי צעד אחד קדימה, ואני מקווה להציג ניצנים של זה בשנה-שנתיים הקרובות. (אם זה מעניין מישהו, הזרעים כבר נשתלו באדמה – ואפשר לקרוא חלק מהעבודות שלי בבלוג הזה).

ועם ההבנה הזו בא גם העצב – כי רשימת אלבומים כבר הייתה לי אך לא הייתה לי ההשראה לכתוב את עשרת הגדולים שלי, אבל אני מתעקשת כי זו מסורת, וכי בסופו של דבר – מי שגידל ורומם אותי זו המוזיקה, וגם אם יש לי אימא רוחנית חדשה, המוזיקה עדיין לי אחות. את הרשימה היה לי קשה לצמצם, הגעתי ל-17 אלבומים שממש אהבתי השנה, אך בסופו של דבר צמצמתי לרשימה שאני חושבת שמייצגת את המיטב מבחינתי. אז נתחיל:

10. The Coral – The Curse of Love

21891-the-curse-of-loveהאלבום הוקלט לפני שנים, נקבר עמוק בתוך הספריה הפרטית של הקורל, וביום בהיר אחד שבו הדם חזר לזרום להם למוח, הם החליטו שהגיע הזמן להוציא אותו לאור. וכמה שאני מודה להם על כך – זהו אלבום שאם היה יוצא לפני 40 שנה היה נחשב לקלאסיקה, אך היום אין מקום לקלאסיקות אלא רק להייפים קצרי מועד, ולכן לדעתי לא מקבל את הכבוד שמגיע לו. איזה יופי של אלבום, כל שיר מתחבר לקודם ולבא, פסיכדליה מתוקה עם גיטרות עדינות של ביל ריידר-ג'ונס שכבר אינו חלק מהלהקה, קולו של ג'יימס סקאלי ענוג, והמסע לאהבה וקללה פשוט מושלם על גבי מושלם.

09. Perfume Genius – Too Bright

Too_Bright_Perfume_Geniusהשיר הראשון, "I Decline" הוא התמצית הרגילה של Perfume Genius, מייק הדראס, אקורדים עגמומיים של פסנתר והקול הפגיע. אך מכאן, כשם השיר, הדראס החליט לסרב לדרך הרגילה והמשך האלבום הוא תמצית חדשה של ריחות אפלים, יותר כלים, מלודיות נגישות יותר אך אם זאת מרחיקות עם יותר עיוותי קול. במילים שלו הכניס אותי הדראס אל תוך הגוף שהוא חש שאינו מתאים לו, העביר את הכאב של חוסר ההתאמה בין הרגש הפנימי לפיזי, וכשהפיזי לא מתאים, כולם רואים, אבל לא מנסים כל כך להבין. בתור אישה, קל להרגיש לא נוח עם הגוף שלך, קל להרגיש ששופטים אותך, קל לך לרצות להפיל את הכל על אביר שיושיע, אך אין סופו של דבר פה – זו רק תהום שנהיית עמוקה יותר ויותר. Perfume Genius אמר בראיון שמוזיקה בשבילו היא כלי כדי להוציא את כל הרע שמצטבר לו כדי שיוכל להמשיך הלאה, ועם כל הרפש שנמצא במילים של האלבום הזה, אני מקווה שהוא הצליח להתנקות.

08. Interpol – El Pintor

interpol_elpintorזו להקת הדגל, פול בנקס הוא השגריר המילולי שלי, הגיטרה של דניאל קסלר היא ים והתופים של סם פוגרינו הם הקצב של הלב שלי. זו תמיד אותה נוסחא, והם ממשיכים לגרום לה לעבוד. הם מתנגנים לי בחלומות, וממשיכים להתנגן בראש תוך כדי היום בלי שאבין שהתת-מודע משדר לי תשובות מתוך המילים והלחנים של השלישייה הניו-יורקית. הם נהיו חלק ממני, במצבים של רגשות סוערים במיוחד הם הכתובת הראשונה אליה אני פונה, והאלבום הזה הוא תוספת נכבדת לאסופת התמיכה שהם כתבו.

07. Damon Albarn – Everyday Robots

Damon-albarn-everyday-robotsמאז "13" של בלר, דיימון אלברן החליט שעדיף להשאיר את עצמו מאחורי מסיכות של אנימציה ושירי מחאה פופיים. הוא לא נתן לאף אחד להיכנס, במיוחד לא לתקשורת, לה הוא העדיף לתרום הצהרות בקשר ללהקת האם שלו שרובן לא התממשו, כי הוא פשוט סיפק לעושי הכותרות את מה שהם רצו. אבל אז הגיעה 2014, והזמן היה נכון לאלברן להראות שבכל גאונות טמונים סיפורים ורגשות, וכשאתה אחד מהאנשים המוכשרים והאמיצים ביותר בבריטניה, אז הכי מתאים להוציא את זה במוזיקה. הוא עדיין מבכה את הזמנים שעוברים מהר מדי ומשתנים יחד עם הטכנולוגיה, הוא בורח מההווה ומצייר לנו עבר בריטי, אבל הוא עשה את זה הפעם ממקום עמוק יותר, בוגר יותר, נוגה יותר. נעים להכיר אותך, דיימון אלברן.

06. David Gray – Mutineers

david-gray-mutineersאני מופתעת בדיוק כמוכם שהבחור הזה נמצא במצעד שלי, אבל זה מה שקורה כאשר מלך הקיטש הפרטי מתעלה על עצמו ועוד אחרי הקשקוש שהוא האלבום שהוא הוציא לפני כן, Foundling. הוא עשה בשכל כשבחר לעבוד עם אנדי בארלו (Lamb), וזאת אני יודעת דרך הראיונות שבהם תיאר גריי את העבודה עם המפיק, איך הוא הוציא ממנו הרבה יותר עם צלילים חוזרים, ובלי העצמה קיטשית שלפעמים לא נחוצה בתוך השיר. גריי נשאר רומנטי, מאמין גדול באלוהים ובאהבה, במילים הפשוטות, הדימויים, המטאפורות, הוא יודע מה עובד על ההמון ובתוך זה הוא גם קובר שבב אותנטיות שמתקשר רק אליו – מקוריות שניגרת מהקול שלו ומהאופן שבה הוא מאמין במה שהוא כותב, בצורה שבה הוא מביע את הכאב ואת האהבה שלו למה שהוא כותב. פופ מלודי יכול להיות נוגע, אם מוציאים לשנייה את הציניות ומתחברים לרגש הפשוט. גריי לקח חלק לא מודע בתהליך היצירה שלי השנה, ואני מודה לו על כך.

05.Angel Olsen – Burn your Fire for no Witness

jag246.11183אני חושבת שזה היה מצעד חצי שנתי של בלוג AV CLUB שגילה לי את האלבום הזה בדיוק בתקופה שבה מאסתי בחיזוריי אחרי קולות גבריים רגישים וחיפשתי קול נשי שאוכל להתחבר אליו. Along Came Angel… מלאכית שהמציאה את הבדידות מחדש וקראה לה טובה, ציירה את ההפך ממה שמלמדים אותנו כל סוכני החיברות הנכבדים שלנו. באלבום הזה היא מקיימת דיאלוג בלתי פוסק עם המאזין, והוא לא חייב לענות לה כי היא כבר עושה את זה בשבילו. באמבטיה של פולק-רוק המזכיר ימים של פעם, מעמידה אולסן את מילותיה כמו ברווזים בשיירה השטים לעבר ההבנה שכולנו צללים אשר צריכים לפתוח את החלון מדי פעם ולתת לאור להיכנס, ואין רע בלעשות את זה לבד, אפילו עדיף, ואחרים גם יצטרפו, ויהיו גם אחרים שיצטרפו לכל אחד לבד.

04. Elbow – The Take off and Landing of Everything

elbow-thetakeoffandlandingofeverything_1394985450הקפטנים העצובים שלי, חמישייה של אנשים צנועים שעושים את מה שהשמיים עדיין לא יודעים איך לשאוף אליו. הם חג מולד מהלך למבוגרים שרוצים שקט ושלווה, הם תרים את מחוזותיה השטוחים של אנגליה ומייפים אותה עם קול של סנטה גארווי וכלי ארבעת המלאכים שאינם רק מלווים, הם חלק פעיל מכל מילה ומילה. המנגינה הכחולה מרכינה את ראשה בנימוס ועל גליה גולשות המילים בקצב ובמשחקי מילים שאנשים שקראו שירה בחייהם יכולים להעריך. האוניה של אלבואו הפליגה גם השנה אל הלב שלי, היא לא יכולה שלא עם קול כמו של גיא גארווי, ועם החברות שאותה הם כל כך מוקירים, עולם אפלטוני שמתעלה על כל אהבה, בסיס לטבע אנושי בריא ומאוזן. כמה מהרגעים היפים ביותר שלי השנה היו מלווים עם המוזיקה הזו, ולא בטעות, הם הראשונים שהתאימו אליהם.

03. Sharon Van Etten – Are We There

album-coverאפילו לפני ש-"Your Love is Killing Me" נכנס לחיי, שתי הרצועות הקודמות לו באלבום השאירו עליי רושם כל כך עמוק. אבל השיר הזה, האהבה שהרגה אותה, מעכה, לעסה, צחקה ושיבשה אותה, העוצמה של הקול שלה כשהיא מגיע לשורה הנושאת את שם השיר, האוקטבות הנמוכות אליהן היא מגיעה תוך כדי ונשארת שם כשזה כל כך כואב, העובדה שהיא חיה בשביל לכתוב את זה ולהעביר את המאזין את אותה מערבולת שאפשר לצאת ממנה בסופו של דבר וליצור ממנה שיר כל כך מיוחד במינו. כל שאר האלבום הוא חלון אל תוך החדר האינטימי של גברת ואן-אטן, אותו היא מגישה בקולה הכיפה, בנשיות רכה כל כך שלא הכרתי כמותה והיום אני שמחה לגלות אותה ברטרוספקטיבה. הכוח שלה משיק לכוח המאהבים שלה, היא חומר בידי הבעיות שבאות יחד עם זה, ומהם היא יצרה את אחד האלבומים הכי חזקים של השנה.

02. The Twilight Sad – Nobody Wants To Be Here And Nobody Wants To Leave

The_Twilight_Sad_-_Nobody_Wants_to_Be_Here_and_Nobody_Wants_to_Leaveאחרי ההופעה ההיא בפרימוורה שהובילה אותי גם לכתוב עליה שיר, נהייתי חתול סקרן לגבי הטוויילייט סד. יכול להיות שבלי ההופעה הזו לאלבום הזה לא הייתה השפעה כל כך עצומה עליי, אבל היא קרתה, ואני נשביתי בקסמיהם של ג'יימס גראהם וחבריו המלנכוליים. הקור של סקוטלנד יוצא מתוך השירים, לא רק בתוך המבטא הכבד של גראהם הסולן שלא מוותר ולו לרגע על דרך הדיבור האמיתית שלו, אלא בתוך הקלידים, האבק הכחול והקר שעף אל תוך העיניים ומטשטש לנו את הראייה, צלילים ותווים שמזכירים ימי אייטיז מאופרים בשחור, אך נוגעים לכל מה שהוא עכשיו. הקולות הבאים מן המילים הם זעקות שמגיעות מעמקי שומקום הרחוקים והדובר מדבר אל צד שני שיכול להיות קיים ויכול להיות גם רוח רפאים מדומיינת בתוך המנגינות החולמניות. האלבומים שבדרך כלל תופסים אותי משמיעה ראשונה הם אלה שמלאים בסאונד, שאין בהם רגע אחד שקט וצלילים נדחסים לכל חלל ריק שיכול להיווצר, וזה בדיוק האלבום הזה – האמן חנוק בתוך היגון שלו ובתמורה חונק אותו תחת הצלילים הבלתי נפסקים שלו. התמכרתי אליו מהקשבה ראשונה, והוא עדיין לא הרפה ממני.

…..

*****

——

~*~*~*~*~*ה-אלבום שלי לשנת 2014:  Beck – Morning Phase*~*~*~*~*~

beck-morning-phase1

ובסופו של דבר, זהו האור שמנצח על החושך ולא ההיפך, הוא הדבר ההכרחי להישרדות שלנו בתור בני אדם ולמרות שכיף לפעמים לצלול למעמקי הכאב והרחמים העצמיים, יש משיח בלונדיני בקצה המנהרה או בקצה הצוק. הוא כמו מגדלור – מאיר את הדרך חזרה אל החוף. למשיח הבלונדיני קוראים בק, ולו אני חבה את היצירה שלי השנה, לו ול"Wave" שלו. לו אני חבה תודה על נסיעה מושלמת לעיר הבירה הצרפתית, שם נהניתי מזמן איכותי במיוחד עם חברה יקרה וגם מחברתו הבימתית של בק הלהטוטן שלא מפסיק להפתיע, ובאותו ערב לא הפסיק לזוז ואני לו להריע (חרוז!!). הרבה טעו ומיהרו לקרוא לאלבום הזה עצוב, והצטערתי על כך מכיוון שאנשים אלה לא באמת הקשיבו לו, כי אם באמת מאזינים יודעים שזה אלבום שמאזן את הכל – את הטוב עם הרע, את הרועש עם השקט, את העצוב עם השמח. זה אלבום מדיטטיבי אשר מחבר בין הלמעלה ללמטה וזורם גלים גלים אל עבר ההבנה שהדרך היחידה היא אל האור שמעיר ומתחיל כל יום שלנו. כן כן, אם לא הבנתם עדיין – בתוך הצינית ישנה רוחנית. הדמיון ל-"Sea Change" האלמותי נשמע, ההשוואה אליו היא בלתי נמנעת, אך אם כבר משווים אז אפשר להגיד ש"Morning Phase" הוא אלבום ההתפכחות מן הכאב, מן חוכמה כזו שיכולה להצטבר דרך גיל וניסיון. אחרי שש שנים של ציפייה לאלבום חדש, בק, העגל המוזהב, החווה כבוד לקודמיו הפולקיים מהסיקסטיז ועשה בהם אותות ומופתים. אין אלבום ששמעתי יותר מאלבום זה השנה, ואין שיר השנה שהעיר והאיר אותי השנה כמו זה, ואיזה כיף שגם זכיתי לראות אותו בלייב באותה הופעה בפריז.

עוד שנה עברה חלפה לה, מי יודע אילו מילים היא תוליד שנה הבאה.

תודה שקראתם,

חן.

ולקינוח – כי זה דצמבר 2014 וזה חודש ההוביט ואני מתלהבת:

The-Hobbit-Battle-of-the-Five-Armies-poster-9-691x1024

%d בלוגרים אהבו את זה: